פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 381)

וצעקה

ואף אחד לא זז

והמכה

כולם שכבו על הרצפה

וקול דממה דקה

שהיה אפשר לשמוע

מרחוק

כמו הד שחוזר וחוזר

 

האדמה

רעדה כאילו כלום

ומלחמה

אחים לנשק ובגוף

וקול דממה דקה

של השקט שאחרי

הסערה

כמו הד שחוזר וחוזר

 

והבדידות

והדירה החשוכה

והכאב

והרסיסים על הרצפה

וכל הזכרונות

מה ששכחנו ואהבנו

ולצעוק

כמו הד שחוזר וחוזר

 

והעיניים

והאור שנכבה

והעצבות

והטירה האפילה

וכל הזכרונות

כל החלומות הציפיות

והמחר

כמו הד שחוזר וחוזר

 

וקול דממה דקה

שהיה אפשר לשמוע

מרחוק

כמו הד שחוזר וחוזר 

וחוזר וחוזר וחוזר

מבט מחריב

מכלה משפחות 

גונז חלומות בחזרה למגירתם

טרם גמירתם והתהוותם הממשית

 

אנשים כבים

עוברים אחד דרך השני

לא רואים באמת

לא מרגישים

בסביבה

 

ולרשע אמרו א-לוהים

ועוד חצי מליון גברים

שחושבים שאלוקים נמצא בבגדים 

בבשר ודם

שיישן עכשיו בבית  עולמו

 

ואישה פלונית צווחת על כבוד התורה

וקול דממה דקה 

לפני הסערה

שתערבב בשנית

את הרגשות

 

והמבט המחריב

שב  להכאיב

כמו להט החרב

המתהפכת

בקברו של הרב

למשמע חלומותיו

המתנפצים באיבם 

כמו גלים

 

 

איספו לי חסידי כורתי בריתי

וארמסם באפי

ואכלם בחמתי

כי לי 

כל 

חייתו.

 

אני רוצה שתדעי שאכפת לי ממך.
לא רציתי לפגוע בך, סליחה אני מבקש.
את היית שם בשבילי.
אני רוצה להיות שם בשבילך.
ברגעים הקשים, הייתי כמו מוקש
ניגשתי כמו חבר. אותך דקרתי בלב.
היי. את יודעת שהחיים עפים.
נכון היינו יושבים ומתכתבים.
אמרתי לך שזה קורה כי אנחנו שוכחים.
אבל דבר אחד אני מבקש.
אל תשכחי אותי, לא! לך אני רוצה לתת.
ביי חמודה. ככה אמרתי.
כשהצחקת אותי ככה לך קראתי.
אבל אני תמיד נמצא בסביבה.
היי, זה לא פעם אחרונה,
אולי עוד נפגש.

יום שישי השמים אפורים,
איתך עכשיו הם היו לבנים,
אף פעם לא שמתי לב לצבע,
קשה לחשוב על משהו ודאי לבצע
לא ידעתי מה זה קור כשבפנים חם.
היה לאחרונה גשם? היה מעונן?

תמיד הייתי מחכה, לתגובה.
לראות מה יש לך לומר,
אני יכול להמשיך...
התחנה שלי הגיע
אני יורד מהרכבת,
לתוך הגשם והקור.

הרגשה
הר געשה
רגש גשר
רע או ער?
כבה או בוער?
גפרור או נר?

נשרף
פאף.

הצית להבה.
אש אוכלת
מאכלת
בכלום לא בוטחת

שריפת התוחלת

אך
לחום מייחלת...




קשה כשאול
רשפיה רשפי אש
ריבון עולם בה.
בשלהבתו.
מגביהה לשונותיה כבני רשף.

בשצף.
קצף.


לבד
כי נטל עליו.


ובחסד אל מסתתר
הנוף מתברר
מתבהר.

אתה
אל.

כוח
תן לי את הכוח
להיות מי שאני יכול
או לפחות
מי שאני מאמין
שאני יכול
לגדול ולהתרוממם
ובדרך
גם לא להשתעמם
לחוות את הכאן ועכשיו
בלי להרגיש את ה"קוף על הגב"
שלוחש ואומר "תוריד בהילוך יגנב"(דעת)
"אתה עובד על עצמך"
"תחיה את המציאות"
ושוב פעם אני חושב לעצמי-התעשה אמבטיה בבוץ התיסכול הטובעני שבולע אותך כל פעם מחדש בחייך?
ואני בתגובה משיב מהלומה
אוחז בעלייה ותופס תאוצה
לא נכנע ודבק במטרה
כי אני יודע שאצלי התשובה
"בתחבולות תעשה לך מלחמה"
זו לו סתם קלישאה
זו דרך חיים
הבנה עמוקה
עבודה תמידית בשקיפות מלאה
בנחישות וברוממות רוח עליונה
שגם אם אני יורד תמיד אדעה
כטקטיקה בלוחמה בנויה על כל נפילה
עוצר,אוזר אומץ,לוקח נשימה עמוקה
וממשיך בדרכי
בביטחון ובשלווה
נקי מכל בוץ
עושה מקלחת ראויה
לאחר עוד יום של עבודה מתישה

וכשנפגשנו

לא זיהינו אחד את השני

שנים עברו

רק שתי טיסות

וההורים

וכשנפגשנו

כאילו מיליון פטישים

תפחו על הראש

בקצב 

אימים

 

וכשנפגשנו

אחרי הימים השחורים

כל עברנו

הושאר אחור

במכונית

וכשנפגשנו

מתי שנהיינו זקנים

אפסו כוחותינו

תקוות הפכו

לפחדים

 

 

וכשנפגשנו

אחרי שנות רעב ויגון

לא זזנו

כאילו עצר השעון

וכשנפגשנו

חיכיתי לחיבוק רחב

מהחבר הטוב

החבר שנעזב

 

 

וכשנפגשנו

לא ידענו מה להגיד

כולם היו בהלם

פחדו מהדברים

הבאים

וכשנפגשנו

כאילו מיליון אנשים

צפו בנו יחד

כשחיכינו

אחד לשני

 

 

 

וכשנפגשנו

אחרי שנות רעב ויגון

לא זזנו

כאילו עצר השעון

וכשנפגשנו

חיכיתי לחיבוק רחב

מהחבר הטוב

החבר שנעזב

 

 

וכשנפגשנו

כאילו לא הכרנו שנים

הסתובבת אחורה

הלכת חזרה

לנדודים

וכשנפגשנו

נשבר לי הלב לרסיסים

כל מה שעברנו

נמחק

נעלם באוויר

 

 

וכשנפגשנו

אחרי שנות הסערה

לא זזנו

כאילו הסתכלנו במראה

וכשנפגשנו

חיכיתי לחיבוק רחב

מהחבר הטוב

החבר שנעזב

אני לא פה.
אני כל כך לא פה שכואב לי כל סנטימטר שמרחיק בין הגוף שלי לבין הנפש.
אני
זו הנפש שלי
והיא. כלומר אני. כלומר אנחנו.
לא פה.
הגוף שלי הוא קישוט מכוער על קיר.
כמו מסגרת תמונה דוממת,
אין בו משמעות כשהוא ריק.
המרחק העצום שנוצר בין הנפש לגוף
גדל וגדל
אני לא פה,
למרות שכולם חושבים שכן.
הגוף הזה הוא חיקוי זול.
אני המקורי אבד לפני מספר דקות ממש במקרה, כשהגוף היה חלש ולא שמר מספיק על הגבולות, אני התפזר והתמוסס ונעלם. הוא בטח מסתובב במקומות יפים יותר, שנוח יותר להסתובב בהם, הוא בטח טועם עולם וטועם רעיונות ומלקק את השפתיים. אני המקורי בטח מקשט עכשיו קירות מפוארים בארמונות מלוכה או חדרים קטנים מלאים עד כלות באהבה. אני המקורי נושם עמוק
וטוב לו,
הוא סופג יופי וסופג אור,
קצת אנרגיה
לפני שיחזור הביתה
לגוף הקטן,
לעיניים הגדולות
למציאות המורכבת מחורים שחורים
וכוכבים צהובים
רחוקים
ושתיקות רועמות,
כואבות,
שורפות לבבות
כחולים.

אני לא פה, כי פה יש אש
והגוף שלי נשרף
אבל למי אכפת
אם עוד קצת דם נשפך?
בטח שלא לאני המקורי.
הוא הלך
והגוף שלי
שלו
שלנו,
נשאר פה
לבד

והוא תכף יישרף כולו
כי אני המקורי
לא פה.

השמחה הזאת
המשכרת
הגורמת לכל מי שמסביבך לחייך
והופכת את העולם למקום יפה יותר.

השמחה הזאת
הנהדרת
עד אבדן חושים
הנותנת עוד הזדמנות
להיות הר באפלה

השמחה הזאת
שתתן בשבילה הכל
והיא תקבל
שתפרוק אליה את הצרות והיא עדיין תשמח,

התגעגעתי. איפה את?

משו שכתבתי לא מזמן, אני ממש חדשה פה למרות שאני קוראת פה הרבה, מפוחדת מאוד מאוד מלחשוף את עצמי אז אני עושה את זה בהדרגה...

אני פורשת ידיי
לוקחת נשימה עמוקה
פנימה
אבל
שום שקט לא נכנס
מרפה את קצות אצבעותיי
בשנית
לוקחת נשימה
והפעם
הפעם
מתגנבת חרדה לאוויר
שאותו אני מכניסה לתוכי
פתאום
פתאום
פתאום אני מתחילה להשתעל
להשתנק
שום שקט לא נכנס

את לא שומעת, צרחות אמת, מתוך לבי כשאני צועק?
פוליגרף שבור, יבחין בברור.
עצרי, את פוגעת בי, אדום, תמרור.

ורואה אותך, את עטופה
בתוך עצמך. את מטיחה
בי את האשמה, כאילו מה?
אבל מבטיח ונשבע,
שבך אני לא אפגע. ולך, אני רק אסלח
(נשמע כמו שיר קבוע, מזכיר קצת דיסק תקוע)

ובוחרים לפתוח, דף חדש, דף חלק,
אני ואת, כמו דייט ראשון
ול*ביחד* אנחנו, יושבים וחושבים, ומוצאים פיתרון
ופתאום, להקת פרפרים חוזרת,
להקת פרפרים ממש מוכרת,
כמו בפעם הראשונה,
אומר שניה, חכי דקה,
מכניס את היד, מוציא פתקה
מתוך הכיס של החולצה.
שיר אהבה, לא קלישאה.
שיר שניגנתי לך, בכלי, שעה.
היא מחכה, רואה דמעה
מתחיל ונזכר שבזמנו, נבהלה.

נגיעה, מרגיש זרימה
זה לא מספיק, אבל זה בא
השאלה על העתיד שלנו, מה יהיה? מה?
את מכשפה, מתפלאה?
אותי הקסמת בשניה,
אבל גם אני אותך, השקתי, בשיקוי אהבה.

עוצרים לוקחים נשימה. (ההההא)
שמים פסי האטה. (אהההה)
לא מספיק, אבל יש תקווה,
לראות אותך כאישה.
אני בהכרה מלאה, תער חד מחשבה.
עכשיו יש חשכה, בינינו, מדליק אבוקה.

ופושט שאלות, הרהורים וספקות.
והאם רוצה גם איתך, או רק איתך לחיות??
תחושת הבטן מתגברת, התשובה קצת מתבהרת,
הסבר רציונאלי, לא מצאתי,
אני ואת, זה, פשוט נראלי.

אליך מהר אני רץ. התתארסי לי, זו את!.
היא לא עונה, היא בוכה.
צריך תשובה, לנשימה.
ברוך השם זה התגשם, הנסיכה ענתה בכן.
אבל פתאום זה קרה,
מאיפה זה בא?
עוד שבוע, יש חתונההה.


בוםם! אההה אני נשרף,
קמיקזי אני נתלש.
דיייייי! אההה פשוט נמאס,
מתלבט שוב אם זו את.
שקט כמו נגסקי, עזב על קוואסקי.

ההתלבטות כבר לא קשה,
את לידי זה הקלה.
עלייה, בלי ירידה
לא זמני, ולא בועה.

אחרי שנה, יש מריבה.
אם יש ריבים אז מתבגרים
קשה זה טוב, קצת לפעמים.
אבל הפעם לא, שוכחים.

אסור לנו לשכוח את הפרפרים.

הבטחתי לך שיותר לא אסתבך .
הזהרת אותי תמיד. וסוף סוף הבנתי.
והקשבתי לך לרגע. אפילו שתים.
ופשוט חיכיתי שהכל ייגמר. ומהר.
ועכשיו.
הבנתי . שאני לא י כ ו ל ה .
חייבת לרוץ. לטרוף. להילחם.
חייבת להיכנס לתוך הלהבות .
להגשים את כל החלומות, זה לא חלום. זו דרך.

אוֹפַיִים שונים יש, חלוקתם היא רבה,
אך נהגו חז"לנו להשתמש בסיפרה ארבע.
כנגד ארבעה תלמידים דיברה המורה,
כל אחד בפני עצמו וכולם כחבורה.

הראשון כולו פשוט, תם בלי תחכום,
מקבל בלי קושי, ללא פרצופים ואף עקום.
דברי הרב, כתורה מסיני ניתנים,
לא צריך הוכחה וגם לא סימנים.
אין הדבר מוקשה בפניו, ואין כאן חידה,
הכל מובן- כך הרב אמר, נקודה.

השני מתוק, אך עם קושי גדול,
לא תמיד הוא מבין, ואינו יודע כיצד לשאול.
אין הוא מקבל את הדברים כפשוטם,
אך קושיותיו בבטנו, ופיו סגור בחותם.
יוצא לפעמים מבולבל, אולי בשקט ילחש,
נבוך הוא מכך, מתפתל בכיסאו כמו נחש.
כלוא הוא בחומות שהציב לעצמו,
וגם כשיעז וישאל- ליבו בל עימו.

לשני אלו מצטרף התלמיד השלישי,
מצביע ללא הרף ושואל חופשי.
חכם הוא התלמיד, מתרץ ומשיב לעניין,
לא רק נחל נובע, אלא ממש מעיין.
מקשה קושיות, ואיתן סברות מעלה,
על בסיס מקורות שמנבכי זכרונו דולה.

את החבורה חותם הרביעי במספר,
כמובן בתלמיד שרשע-לו מדובר.
והרי 'רשע' זה הכינוי שנבחר בשבילו?
אלא שאין תלמיד רשע. יש תלמיד שרשע לו.
תלמיד זה מתקשה לעיתים עם סמכות,
מרבה לפטפט עם מי שיושב אליו בסמיכות.
מאתגר במעשיו והגיגיו המקוריים והמחודדים.
ובמבחנים אין ציוניו תמיד אחידים,
שואל, מה דפי העבודה האלו לכם?
אך מסוגל גם להוביל את הכיתה בשבילכם.

כל אלו הארבעה מתלכדים בכיתה,
בשביל לגעת בכולם צריך מתכונים ושיטה.
מה להוסיף, מה להוריד ואם מלוח עדיין,
לטעום, בלשון לצקצק ולתבל 'לפי העין'.
ואם מפזרים את התבלינים במינון הראוי,
שמים על אש קטנה ומוסיפים קצת מילוי,
מרקם חדש מתחיל להיווצר מהחבורה הקדושה,
מוסיפים קורטוב פלפל ועם הכף עוד בחישה.
אז נולד מארג נפלא של חיים ורצונות,
בעל יכולת צמיחה והשתוקקות להיבנות.
כשכל אחד משתבץ במקומו המתאים,
מוגש תבשיל כיתה עם ניחוח מדהים!

יש רק עוד דרך

עוד צעד חושף

עוד דרך

עוד נפילה מייאשת

ולא רואים את הסוף.

זמן כניעהאחרי המסלול הקשה הגיע הזמן להכנע.
לא, גם אני כאן.
עברנו כל כף הרבה וזה לא משתפר, זמן להכנע.
לא, לא, אני לא אכנע.
אני הגוף ואת הנפש אמורים להיות אחד
ואני שבור, בואי נכנע, בואי נוותר, לא יכול יותר.
לא, נשאר בי מה שצריך להרים אותך ולהמשיך במסלול חדש
בבקשה אל תעשי את זה, בואי נוותר, לא נותר בי כלום, רק כישלון ואין הצלחה.
לא, אני נותרתי בפנים, מוכנה לצאת ולהלחם על האדם המדהים שאתה.
כל כך הרבה אוהבים אותך וזקוקים שתתקן ותתחזק את נשמתם
למענם, למען כולם, תקום על הרגלים, כן, שוב פעם
אף פעם לא היית אנוכי ולא חשבת על עצמך
ועל כן לא תוכל להרשות לעצמך לוותר ולהכנע.
בהצלחה.

ולא להסתפק בפורום?

@פיתה פיתה

לילה טוב
ואם יהיה רע?
לא נורא
כל עוד יש בך
תקווה ורצון
להתגבר על יצרייך
לשאוף אוויר פסגות
להתרומם אל על
להאיר ולעורר
את השחר האפל והקודר שבך
בשאגת ארי מלכותית
בזכות האמונה הבהירה
ביום חדש
שלם יותר
מנוצל יותר
ופשוט
טוב יותר
שכב בבטחה
והשלך אל ה
את יהבך
בשלווה ובנחת
העוטפים את ליבך
בהבטחה כי
"הבוקר שיאיר
יהיה אחר
בגלל העוז
בגלל התקווה"
הנטועים בשורשיך הנצחיים
מראשית הבריאה
ויונקים ממקור החיים
הפותח את ידיו עד בלי די
ומשביע לך
ולכל חי!
בברכת הילדות היפה-"לילה טוב,חלומות נעימים,ושלא יהיו לך פשפשים"(מלך האריות,ג,שם)

שוכב במיטה. אני לא היחיד. מוקף בחולים חלקם משתעלים אחרים נופחים. רובנו אוסף של עצמות שבורים, ובשר? מחובר בחבלים.
"חמודי" אתה רוצה לאכול. מדברים אלי כאילו אני תינוק. זה נכון. יש לי גוף כזה. אבל עבר זמן רב מאז ה"אני" היה הפעוט הזה.
מכניס פתק לחולצה. חודשים של כתיבה. הייתי חייב.
אם לא אתעורר מחר, הם יגלו. הכל כתוב. הם יבינו. וישברו.
כתבתי שאני הייתי ילד. שהייתי אוהב לקפוץ בשלוליות עם רינה. היא הייתה חברה מהגן. יום אחד אני יתחתן איתך, אמרתי לה.
היה לי ילדות.
עברתי תיכון בהצלחה. ציונים שלא מביישים גאונים
גם אני עברתי משברים וימים שמחים. ליטפו אותי והכו אותי. אהבו אותי ושנאו אותי. התאהבתי יצאתי מאסתי והפסקתי. היו לי חברים. היינו יוצאים. נסענו להרים, חלמנו להקים ישובים. איזה תקופה זה היה. כל יומים במלקטים. היינו מתווכחים על מהות החיים. על טוב ורע, ידיעה ובחירה. תדעו השאלות לא משתנים. ימי נעורים היה גם לזקנים.
התחתנתי. קראו לה מירי. איזה אופי היה לה. היינו פשוט מתאימים. רבים לפעמים. אבל בעיקר אוהבים. גידלנו 6 ילדים כמובן מקסימים. כמובן מושלמים. הורים יהודים. היה לי חיים.
גם אני הייתי מחכה לשבת.
גם אני בכיתי כשחיכיתי לבת.
גם אני חיבקתי את אישתי חזק
גם אני הייתי כמוכם אז למה כולכם שוכחים
גיל ארבעים עובר ולאחריו חמישים. חתנתי את הילדים. חתנים נהדרים. כלות מיוחדות. החיים ממש יפים אבל מהר מדי עפים.
חייתי חיים מלאים
ללב כדורים. לכבד כדורים. לעצבים כדורים. לחולשה כדורים. החיים מתגלגלים... סובבתי אחורה את ראשי כתינוק. אני עכשיו בן שישים. יש לי חברים. נפגשים לפעמים.
חייתי חיים.
ללא שם בן 70. כולם שכחו אותי. הילדים לא מדברים איתי. אולי אני טועה, אבל אין עם מי להתייעץ, מירי כבר לא בחיים. הלב שלה פסק. גופה קבור בשקית. בשקית הדמעות שלי. מאז הפסקתי לבכות. אי אפשר לבכות. אפילו לא על יד שמאל שהפסיקה לעבוד.
המחשבה כבר לא צלולה. הם רוצים לתכנת את גופי ואותי לזרוק לאשפה. יש לי הרגשה ברורה. אחרת מה היא עושה. אני מבוגר ממנה בחמישים שנה. למה היא מדברת אלי בקול של קרפדה.
אני עדיין אני. למה כבר מגרשים. אני בטוח שהם מתכוונים. אני בן שמונים יש לי ריגושים חוץ ממתקים ודיבורים על פרחים. האחות עושה לי אוירון לכיוון הפנים.
אני עובד את ה' בכל המובנים. אני עושה חסד בכל הבקרים. עוזר לחרשים. מדבר אתם בשפת הסימנים. אבל אותי אנשים שומעים לא שומעים. לבי המלאכותי נשבר לרסיסים.
תפרסמו את המכתב. זה הבקשה אחרונה.
מלאך המוות נכנס לחדרי. "חמודי" אתה מבוגר מדי אתה בא איתי. בשמחה רק תן דקה אחרונה.
מוציא את המכתב שנמצא בחולצה. החלטתי להוסיף עוד שורה. יד ימין רועדת. אני צריך עזרה. אני נותן עצה.
"למי שקורא. אתה ואת. ילדי ונכדי. כשאתם רואים אדם קשיש. אתם רואים שהוא מביט. תאמרו לו שלום. תעשו לו שלום. אתם עשיתם שלום". מלאך המוות מאיץ. 4 מילות אחרונות הוא אומר. הדמעות זולגות היד רועדת. מירי מחזיקה לי את היד. ביחד אנחנו רושמים.
"תזכרו, גם לי היה------------^----^---^-^-^-^

הוא יושב ליד האש

ועיניו צרובות עשן.

הוא יושב והבהובי אור על פניו 

שורפת אש את הרהורים על כאביו

 

ארץ בוכה

ואדם טיפש

עננים מחכים להוראה

מתי היינו טובים, מתי שברנו את לבך

ומה עכשיו.. מה נוכל לחדש

 

הוא בימים עומל באור השמש

לארץ חדשה נושאת ליבו הרוח

ובין משקל כבד למכונות אדם

הוא מבקש למלא את בריתך אשר כרת

ובלילות נושא ליבו לאש

ועיניו רטובות אשר יהיו לא יעמלו לשווא

ורק הרגשות אלייך

נשרפות באש עיניו

 

בין מלחמות אדם

נוצצת תקווה באור עיניים

ואני ראיתיה כבר מרחוק

לאיש כזה חיכיתי כל ימי

ואם יהיה צריך אחכה גם עוד.

מתכתי ונודד,

שווה תמורה בבוא מועד,

כפילות מעודד,

מהות בריות עומד.

 

שני צידיו זהב טהור:

קישוט מימי אור,

אזכור מימי שחור.

מראה פני דיפלומט נאור.

 

ימין תקרב, גילוי חיבה.

שמאל מרחקת, מעין חידה.

והפסימי לא ידע אך ניבא

שלצדדים שוב היתה מעידה.

 

החריט את המורכב יכיל,

עליות ומורדות ידע חליל,

דברי שבח ידבר הרכיל

ואמת את שני צידיה תנחיל.

כאיילת חן בימי גלות משמחת
סרנדות בגללה מפזם לי במקלחת
הטובה ביותר שיצא ליפגוש
אמיתית וכנה נישאת מעל כל ראש
את שלומה תמיד אדרוש
וכמגמה תמידית את ליבה
אשאף תמיד לכבוש
כי לי היא האחת והיחידה
מלכת הפיות נזר הבריאה

אצילות וחן היא מקרינה לכל רואיה
מתהלכים כולם כסומא אחריה
ענוווה וצניעות הן לחם חוקה
עם חכמה ונימוס בהן ניחנה
המשווים לה יופי כעטרת צחורה
עליהם תיפארה

כאבן חן נדירה אותה תמיד אשא בקירבי
קרוב לליבי וחיקי מקום שמור ומצפה רק לה
שערה הזהוב גולש ובוהק כאש להבה
אדאג בכל עת ליקרה וכבודה
אצפה ואשמור מכל צרה וצוקה
אעמוד בפרץ כחומה בצורה
אקשיב בסבלנות לכל רחשי ליבה
ומה שרק אוכל לה אתן בשמחה
כי באהבתה לשגות אבחר ראשונה

גן עדן מקדם נבנה יחד במהרה
ובו נזדקן יחד בשיבה טובה
אותו ננקה מכל חיה רעה והשפעה זרה
טבעיים וטהורים ללא חומרים משמרים והדברה
נחרוש נישתול ונקצור פירותינו ברינה
רווי נחת ועונג מעין עולם הבא

לאחר תפילה ותחנונים קמעה
את בקרן זוית זו ואני באחרת
דמעה שלך, ואחת ושתיים
גשמי ברכה יורדים ואני בשמיים
גשמים של תקווה וצמיחה משותפת
גשמים של חזון וברית לדורות
גשמים שיעירו אותי מחלומי העמוק והוורד
כשתי סטירות