פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 381)

שבת בבוקר.
בחוץ אור,
ואני ישנה.

בום! בום! בום!
פתאום
קול זעקה
התעוררתי בבהלה
רצתי מהר
היא שרועה,
חסרת הכרה,
שבורה, מרוסקת,
על הרצפה

האישונים מתרחבים,
הפה נפער,
אני צורחת בשקט,
נלחצת
מה ילד יום, ומה המחר..
צועקת לאחי,
בלי לאבד שניה.
מוציאים אותי מהחדר.
לוקחת את הפלאפון,
בשבת,
ומחייגת מאה ואחת.
בום. בום. בום.
הלב פועם בחוזקה
הקולות חוזרים ושבים..
יש תשובה,
הם בדרך

מפה לשם,
תוך דקות,
כולם מתייצבים
שם בפנים.
ואין דמעות
(אולי רק בלבבות..)

לפתע, היא מתעוררת,
לוחשת..
כולה שבורה,
אך לא שברירית..
היא מלאת עוצמה
חזקה גם כשהיא בוכה..

ובפנים,
אני דואגת
מאוד מפחדת
צמרמורות זוחלות,
לאט לאט,
לאורך הגוף ועוטפות.
והגרון,
הוא חנוק, הוא מוצף,
עולה על גדותיו..
עוד דמעה נעלמת
אני לא בוכה,
אני צורחת בשקט.

מעבר לגדר אני שומעת
קול יללה,
זעקה עולה ויורדת,
ואורות אדומים - מסנוורים - מעוורים
מהבהבים בחצר הגדולה
ואנשים רצים
מוטות
אלונקה.
זה קרה מהר,
מהר מידי מכדי לתפוש

מזיזים אותי הצידה..
אני רוצה לנסוע גם!
כמוהם, איתם!
אני,
ילדה בת אחת עשרה,
מביטה באורות אדומים
זועקים את בכיי האילם
מתרחקים ממני,
ומהאיזור השומם.
מביטה אל הסירנה
שדוהרת ביללה
הרחק מליבי הדומם,
מליבי ששבק חיים לרגע
ושב, ועתה הוא פועם.

והלב הזה,
הקטן מכדי להכיל
את סערת הרגשות כולה,
הוא צועק.
וכולם נעלמים פתאום,
לפתע הבית ריק

אני לוקחת רגע עם עצמי
לעכל את איבוד ההכרה
את האבידה,
ועכשיו,
אני כבר לא צורחת בשקט
עכשיו,
אני בוכה
ומפל עצום של דמעות
גולש לו
בחוזקה
עכשיו, אני כבר לא צורחת בשקט
עכשיו,
אני לוחשת
מתחילה לחיות מציאות אחרת

בשבת חנוכה-
צרחתי בשקט
לאור פנסים אדומים
ולצלילי יללה..

(וואו יצא ארוך מידי. . אשמח לתגובות
אם הגעתם עד לפה לא תגיבו?)

סכין תקועה בתוך גבי.

מבין המדורות הבוערות נשלפה חרב הדמים.

דם נוזל מגופי.

בין הצללים אורב אחי, משחר לטרף החיים.

תמצית נפשי נשפך כיין במשתה המלך.

ואחי מצחק ובז.

שערוץ מרוטות, כתמים אדומים, גלות שובבים.

חיוך נמוג ונעלם.

השעון שתיקתק, נדם.

הקרירות, הצינה, המבט הרושף.

אני עולה ומעלה אבל עדיין מתכופף.

אש משהולבת רומסת בדרכה נשמות האדם.

הדם ממשיך לזרום, נהרות נהרות, נשפך ונעלם.

ספוג באדמת חרון וזעם.

שסוע לשניים, מתעורר, שומע קול מן העבר.

קול גלות. קול שאון.

קול מלחמה. קול צעקה.

הלחם או ברח, במקומו הונח.

עוד לא חצו את הגשר בסוסיהם, ושקטו.

נעלמו רעשי הרקע, אבדו.

ומהצד השני פרצו חיילי הנפש. חילות. חילות.

ואחי מתכונן מהעבר השני.

ובשנית דממה, פתחה שמיים את פיה.

 

 

כרואה אותך מתרחק בסערה, בין כל הכאב.

נאבד בערפילי החול, במדבר, בודד, כזאב.

נאבד בתהום ההויה.

מקווה שתעלה ותרגע. שתמצא את הדרך חזרה, ולא תפול לצוק הייאוש.

מקווה שנתראה בשמחה.

והלב

כואב

והלב

בוכה

 אז למה זה שווה??

 

רק אל תלך
בוא נישאר עוד דקה ביחד
בה אולי תבין עוד קצת
שיכולנו לאהוב

רק אל תלך
חיים שלמים עוד לפננו
בהם אולי נדע עוד
איך להיות

רק אל תלך
עוד אמצא מילים לדבר איתך
על מי אני ומי אתה ומי אנחנו יחד

עוד שיר אהבה שנגמר בגעגוע
לימים שלא היו לנו
ואף פעם לא יהיו

תישאר עוד רגע
תסתכל לי בעינים
לא צריך לאמר דבר
אפשר רק לחבק

גם אם תלך
אוכל לחיות
כי הכלום שמפריד ביננו
הפך לחלק מעצמי

 

מעולם לא גילה זאת לאיש

לא לבן משפחה, לא לחבר

מעולם לא רמז

לא סימן

כלום

ברבות השנים

והוא כבר גבר

לילה אחד

חורפי

אשתו גילתה

בעודה פוסעת בשקט באמצע הלילה

כי שמעה קולות

נכנסה חרישית לחדר הסמוך

ותפסה אותו

עם קרמבו מוקה...

 

 

ארץ אל תכסי.
אל תכסי חסד וענווה.
אל תכסי התמדה עצומה.
שמיים הזילו דמעה.
וירד טל שלא הוזכר.


אדמה קשה קרה.
מיטה כה עצובה.
ראיתי חושך זוהר בשחור.
וזעקה אילמת וכאב אין סופי.
אז אני לוקח קצת ממנו.
ונזכר.
שהוא במקומי לא היה נשבר.

שמיים שמרו עליו.
אף כי לא יאנה לו כל רע.
כי כשיש כל כך הרבה טוב.
הרע לא יודע כיצד להתמודד.
אבל הוא, הוא ידע להתמודד.

לנצח.
תמיד, לא משנה מה הוא האתגר.
לא נכנע ולא נשבר.
לשבת שעות, ימים.
שנים.
שנקטעו ללא סיבה.
שנגדעו באכזריות וכאב.
והעולם מתקתק אל תוך היום הבא.

להגיד-
בפשטות
את מה שמרגיש
את מה שחושב.

להגיד-
גם את השטות
אם זה מה
שיש על הלב.

להגיד-
במילים אפורות.

לא לצפות-
שיבינו
בין השורות.

שיגמר כבר החופש,

שאוכל לדבר.

 

שיגמר הרע,

שאוכל לשחרר.

 

שיבואו הרוחות,

איתם אצליח לנשום.

 

שיבואו הגשמים,

איתם אצליח לחלום.

 

שיגמרו השאלות,

שיפסקו המחשבות.

שייעלמו התהיות.

 

שיבוא כבר היום,

בו אפסיק לחסום.

 

שיבוא,

שיבוא כבר הטוב,

שיבוא אליהו,

זכור לטוב.

 

 

 

 

הסכנה הזו,

החרדה,

הדימום,

התפילה.

לחיים לוקח זמן

להירקם.

 

עבר רק שליש

אולי פחות

מאז ההתחלה,

הבלגן חוגג בפנים

כבר התמקם.

 

הבכי, שזורם,

ביחד עם הכל,

יצור קטן שלא נוצר,

הַיִחְיֵה?

 

ועכשיו ניסיתי

אשמח לתגובות

 

 

מנסה להרגיש

את הכאב, הצער

מחדירה לראש מה נכון

מתעלמת מהשאלה המציקה

מובכת

וקצת מסמיקה

אדישה להכל

עם לב של אבן

ככה היא אמרה...

אני מוחה מבפנים

וצועקת

שזה רק חיפוי, מסכה

אני כן, אני כן רגישה

 

 

צמאה?

המולה
תערוכות
ניגונים
ספרים
הרבה ספרים...
אנשים מכל גווני הקשת
עם ישראל במיטבו
ואני שואל את עצמי
האם אנחנו באמת צמאים?
או שזה עוד אופנה
חולפת
חיצונית
זמנית
טרנדית

בואו נהיה אמיתיים
כנים
ישרים
ונראה לכולם
מה זאת חסידות
כדרך חיים
שלא מתפשרת
שדורשת
שרוצה יותר
ש"עובדת"
לא על עצמנו
אלא
על הלב
המידות
על הרצון
להיות שלמים יותר
טהורים יותר
ולמרות שזה קשה ושוחק
להתמיד
ליפול על הרגליים
כמו פנתר
להשליך את יהבנו
ולשים את ביטחוננו
באבא
שבשמיים
שגם בקור הירושלמי
עוטף אותנו
בחיבוק אוהב
המחמם את ליבנו
ואת גרונינו
הפוצחים מאליהם
בשירת הלל
ומבקשים
בעומקם
מתוך פנימיותם
וצימאונם האינסופי
בעריגה ושקיקה
לאל חי
עד ככלות הקול
"צמאה לך
נפשי
כמה לך
בשרי"!

 

תוכנית

היא בעצם לומר

שמה שהיה עד עכשו היה די דפוק ומכוער

וצריך שינוי..

 

את אומרת שצריך להזיז את הספה 

לצד השני

ואני לא מבין למה

את רוצה שינוי..

 

זה לא הספה, נכון?

זה אנחנו.?

אני

את

לצד השני

את רוצה שינוי..

 

התוכנית שלך

מרחיקת לכת

אך את בשלך

 

לצד השני..

 

 

 

 

 

זוכיות.
מראות לי את עצמי. מתועתעת משברים.
מבקשת לא לראות את הדמעןת.
מתחננת להמשיך ללחום.
כשאין כוח מגלים כמה עוד נשאר.
ואין סוף. רק התחלה.
וחיבוק מעצמך זה משהו שצריך ללמוד להתעודד ממנו.
ורק אני יודעת כמה כאבה הדרך..

בערגה
בשקיקה
בכיסופים
בהמתנה שנראית
שמרגישה
אינסופית
יום רודף לו יום
תראי
תתבונני
אפילו
תזרקי לי עצם
ותאמיני לי
בלב שבור
שאין שלם ממנו
אקבל באהבת עולם
כל אשר יגיע אליי
גם אם זה בגודל הסיכה המלכותית
שלראשך
או
סימן קטן ממך
של סנטימנט ורגש זעיר
מהאצילות והחן הקסומים
רק לך
בחיפוש בערמת השחת הבלתי נגמרת
של השתיקה והקיפאון שביננו..

אבל
מעומקי ליבי אני מצהיר בזאת כי
תדעי שבכל מקרה אשר יהיה
מה שאבחר זה
תמיד
באהבתך לשגות

שלחת לי אור עצום

חיכיתי ובאת

עם כל הטוב,

שחיפשתי,

אור בלילה

 

אור עצום

התגנב לי ללב

רק שיישאר.

 

בין הערביים

אבק

עשן סמיך

קולות אדירים של ירי, תותחים וטילים

ורק אתה שם

מסתתר בין השיחים

מתעלם

מתבונן

מתכנס

ומהר מוציא מהתיק הכבד

את הבקבוק

ולוגם

....

קוקה קולה קרה..

פעם חמישית..

 

עוד יום צילומים לפרסומת נגמר..

משהו שכתבתי לקראת חנוכה...

אשמח לקבל את תגובותיכם, הערותיכם, הארותיכם וכו!

חנוכה שמח!

 

 

בימים ההם - בזמן הזה!

ינון מ.

הם חזרו מהתפילה, התאספו יחדו כל בני המשפחה סביב החנוכיות, בירכו בהתרגשות על הנרות והדליקום בשמחה. לאחר מכן ישבו כבכל שנה ושנה להקשיב לסיפורי החנוכה מאביהם:

"ואז מתתיהו הכהן שלף את חרבו, הרג את המתיוון, ניתץ את הפסל ואמר: "מי לה' אלי!"..."

הילדים ישבו מהופנטים סביבו, בולעים בשקיקה כל מילה ומילה...

לפתע אמר יהונתן (הקטן): "וואו, איזה גיבורים היו פעם! ממש אמיצים!"

***

גם אצליכם בכל שנה ושנה מדברים בהתרגשות על גיבורי העבר? על הלוחמים האמיצים לפני מאות שנים?...

נראה לי שאם נסתכל מנקודת מבט מעט מעמיקה יותר נראה שסיפורים אלו אינם רק נחלת העבר, גם בדורנו ישנם גיבורי כוח וגיבורי רוח:

בחור ישיבה שנעל את עצמו עם מחבלים כדי שלא יצליחו לצאת ולירות במאות בחורים שישבו בסמוך...

חייל שיצא מהתעלה כדי לחפה על חבריו במסירות עד שנפגע...

מח"ט שהגיע לסייע בזירה קשה ונפגע ...

ועוד אינספור דוגמאות קטנות וגדולות, אסור לנו לשכוח אותם.

***

ישנם סוג נוסף של גיבורים, גיבורים שבמבט רגיל גבורתם נראית "לא רצינית, בקטנה...", אלו גיבורי היומיום...

אלו גיבורים הכובשים את יצרם בכל יום מחדש, אלו גיבורים שנלחמים כל בוקר מחדש להתחיל יום חדש, אלו גיבורים שנלחמים כל רגע להיות הם, לדבוק בעצמיותם.

אנו מוקפים בגיבורים, אנו גיבורים.

אל לנו להישאר רק בסיפורי הגבורה הישנים, עלינו לחיות אותם בימים ההם – בזמן הזה!

חנוכה שמח!

בס"ד
הרבה זמן לא העליתי לכאן משהו שלי.. משתפת ומקווה שתיהנו ובעיקר שיגע במקומות הנכונים ויעשה טוב..


יש סיפורים שאני מעדיפה לא לכתוב
כדי שתבוא אלי, תבוא
ותבקש שאספר לך את הסוף
יש סיפורים שצריך לפרט
מי ואיך ולמה ומה הרגשתי שם באמצע
כדי שתוכל להבין קצת
איך זה מרגיש-
שלכל סוף יש תשובה

יש סיפורים שאני מעדיפה לא לכתוב
כדי שתבוא אלי, תבוא
ותלחש לי באוזן- האם כל זה קרה באמת?
איך מאחורי כל הטוב הזה
היו צעקות ובכי ותפילות תפילות
שירדו שם באמצע
ולפני שידעתי שנגמר, רק-
שדמעות נעלמות מהר
אתה שומע יקר?

דמעות נעלמות מהר
כי הן ממהרות לדאוג
שבסוף יהיה רק סוף טוב.

מכירה את ההרגשה הזו, שאת הולכת למות?
לא קרה שום דבר מיוחד, סתם כאב הראש הרגיל והחששות לאולקוס והפצעים ההם, אבל לא שבאמת קרה *משהו*.
ובכל זאת, התחושה כל כך חזקה שאת צריכה לעצור את עצמך מלבשר לכולם שממש עוד מעט את כבר לא תהיי אז כדאי שיכינו את עצמם לחיות בלעדייך, ולכתוב אולי צוואה, כל הספרים לאחותך הקטנה, וכל השאר לא חשוב.
ואת יודעת שזה מגוחך ושמאז ומתמיד היית היפוכונדרית, אפילו אבא ואמא אמרו, ואת גם זוכרת שבמשך כל כיתה ו-ז-ח כאבה לך הבטן והיית חלשה ולא הרגשת טוב בכלל ופעמיים בשבוע בממוצע בילית בקופת חולים אבל רק כי לא אהבת את הכיתה שלך.
אז אולי עכשיו התבגרת ואת כבר בת שמונה עשרה וחצי, ואם את לא הולכת לרופא על כל שטות זה רק כי נמאס לך שהוא אומר שאת בלחץ, איזה לחץ בראש שלך, זה כמעט בוודאות דלקת קרום המוח אם ככה כואב לי. טוב אולי קצת באמת לחוץ לי בנפש כי אני מתגעגעת נורא, אבל לא יכול להיות שמגעגועים כואב הראש כל כך.
אולי התבגרת אבל את עדיין קצת, טיפטיפה היפוכונדרית כמו פעם. או שאת מתגעגעת.
ומה זה משנה אם את מתגעגעת או דלקת קרום המוח או אולקוס, מה זה משנה, כואב לך, את הולכת למות עוד מעט, ומה יגידו אחר כך, מי היא היתה, תמר. ואת יודעת שיגידו דברים לא אמיתיים, כי ככה זה. אומרים דברים כמו, היא היתה הכל בשבילי, ו-היא הייתה כל כך מיוחדת, וכל כך וכל כך וכל כך. והאמת היא שרוב האנשים הם לא כאלה כל כך, וגם את לא, אבל משהו בכל זאת צריך לומר בהספד.
ואולי עדיף לא לספר לאף אחד שאת עומדת למות, הם גם ככה לא יאמינו לך. אולי להיעלם לאיזה כוך במכתש הקטן ולחיות את הרגעים האחרונים שלך במקום הכי יפה בעולם. אולי ככה עדיף. הם לא ידעו שאת מתה, הם לא יאמרו שקרים. ומי יהיה בכלל בהלוויה שלך. אבא אמא אחיות קרובי משפחה. חברים? את סופרת בראש את החברים שלך ויודעת למה כל אחד מהם לא יוכל לבוא או יבוא רק לשבעה, והאם יבכו כשאמות? למה שמישהו יבכה.
מכירה את ההרגשה הזו, שאת הולכת למות אבל בוודאות יודעת שזה לא נכון? מכירה את זה שאת מתגעגעת כל כך ויודעת שאם תמשיכי לבכות כל לילה לכרית ולצרוח בשקט שכזה, את יודעת שתיחנקי בסוף, שהגעגוע הזה עוד יהרוג אותך, אבל לא באמת?
מכירה את ההרגשה שאת חייבת לומר לעולם שלום ואהבתי אבל עד כאן ואבדו לי הכוחות, מכירה.

זהו יום קריר רוחות עזות נושבות בעיר

וגם בליבי מתחוללת שערה שותפת מרגוע לא משאירה 

פזמון   גם שקשה  לפעמים יש הזדמנות לפנות לאלוקים

ותשובה שלאורך כל הדרך תיקח אותך....

אין לי הזמן להמשיך אז ביי

והיה נעים לכתוב לעצמי

אני רוצה להבין
אני רוצה לאהוב
שיאהבו אותי בחזרה
אני רוצה לישון
לנצח
אני רוצה לצחוק
עם חיוך אמיתי
תמים
חסר כל פחד
אני רוצה סיבה
לחיות
להיות
אני רוצה לצעוק
להפסיק לשקר
לעצמי ולעולם
אני רוצה לבכות
כמו שמזמן לא בכיתי
רוצה חיבוק
חזק
כזה שאפשר להתפרק לתוכו
ואז הוא יאסוף את השברים
ואני אלך לי 
לדרך חדשה
עם כוח
אני רוצה כח.
אין לי כוח

תן לי כח.

אז מה ילדה, שהכל נראה לך רע.

אז מה.

אז מה שהכל כואב, ושחור,

שהלב גדוש עד בלי יכולת לזוז.

אז מה.

 

שנבין? שנרגיש?

ננסה להציץ?

את הרי כה סגורה, ומופנמת.

משפילה מבט,

מכסה פנים.

 

את מורכבת, מסובכת,

יותר משאר בני האדם.

את חריגה.

מוזרה.

 

ואנחנו?

בטוחות בעצמו.

מרגישות בפסגה.

מסתכלות עלייך,

במבט מלמעלה.

 

את?

נמצאת אי שם בתחתית.

מתחת לרכס הרים,

בין השיחים,

ישנו בור.

ושם את.

 

זה רחוק.

זה נורא.