פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 386)

לעזוב?            
שכולם מצפים.
כותבת ולא
אף אחד לא שם
מלבד השקט
שלפעמים נעלם
מוחלף במחשבות
ובצעקות
מהדהדות בראשי
לא
צריך לכבד,
לכבד את השקט.

אם אני
אני
ומחשבותי הן אני
ומעשי הם אני
אז מי אני בכלל?

יצא לכם להלחין שירים שכתבתם? או שהלחינו בשבילכם?

יד גדולה עומדת לצידך
אם לא תבטחי למה תושיטי ידך
אם הושטת למה תעזבי
ועל מה תתעצבי
הוא רוצה בך הרי
את מקודשת לו ולא לאחרת
את תבטחי בו את לא מערערת
את תאמיני לו. נפשך אל תהי סוררת
ווהוא ייתן לך סיבות להמשיך ולבטוח
והוא יתן לך הכל כדי שתוכלי לשמוח
הרי התרת הספקות כבר הייתה
תחת החופה
אל תתני לפחדים לשקר לך
תברחי מקנאה כמו ממלח
תשמרי על היד הגדולה
תשמרי על חייך מהמולה
תסלחי על שגגות שלא מדעת
רק אותך הוא אוהב את יודעת

ורציתי לבוא ולספר לכם

על הכאב הזה הנצור בתוכי

על האדמה היבשה, המשוועת

לתת ולתת, להזרים מים

חיים

להצמיח, להגדיל.

 

רציתי לספר לכם

על הפחד הזה

שאולי

אולי לא, אולי לא ראויה

אולי לא אמצא אף פעם

אולי תמיד אשאר במרדף הזה

הפחד הזה

 

רציתי לייבב לכם

לתת לדמעות לספר

על ההשתוקקות הזו,

העלעלים שצומחים מתחת לקרקע

פורצים לי מבלי רשות

מבלי אן

השקט הזה בתוכי

 

דמעות כתובות במילים

פחד חקוק על הלב

רצון אדיר, אדיר, אדיר - - -

לצאת, לתת, לאהוב

להיות חיים

שלמים

תן לי כח להתפשט

תן לי כח להתנתק

רק להיות פשוט לחיות

 

אומר די לתהיות

רב למחשבות

אשליך כל בגד כל כתם

 

ליבי יחבק שכלי

אש תבער מתוכי

תום אעטה אמת להד תהיה

 

כל רגב הומה

בדומיה לי ידמה

ישלח טלפיו ילבישני כנפיו

 

אעמוד אראה

יפעתי העצמית

מכל חור וזווית באבואה יחודית

חושך מצוי

רכבים עוברים ושבים

מבעד למבטי הם נמרחים

מטושטשים

מעוותים

פועלים מכח האינרציה

 

קו ללא צו

אות ללא לאות

שלא יגיעו לעולם למקום חפצם

 

עשן מיתמר

עוד גופה מוטלת בצד הכביש 

בתוככי ירושלים

 

בכניסה הצרה

 

לשערי הלב

קשה עלי פרידתך,
מלכה קדושה ויקרה,
גופי ספוג בנשמתך,
בנצנוץ אחרון מאירה.

ועכשיו ראש חודש,
מאיר את הרחוב,
עוד יום של קודש,
מזכיר חג קרוב.

שמונה ימי אור,
אמונה נצחית בוערת,
בלילות צינה וקור,
על בני חושך גוברת.

בין הגלים הסוערים של הים

לבין החום הצורב  ש במדבר

ובין השלג שבצפון

לחולות שבדרום.

 

כי את ארץ ישראל לא נעזוב

אותך יותר כי את היפה מכול ואת ארץ

חמדת האבות.

בין הפרחים היפים שמסביב

לבין החול הרך של החוף

ובין השדות הפורחים

לבין הירוק שביער.

 

כי את ארץ ישראל לא נעזוב

אותך יותר כי את היפה מכול ואת ארץ

חמדת האבות. 

בין היללות של התנים המשוטטים

לבין הציוצים של הציפורים

ובין הרוח השורקת 

לבין המולת השוק.

כי את ארץ ישראל לא נעזוב

אותך יותר כי את היפה מכול ואת ארץ

חמדת האבות. 

גופי בשיטיון
רגשי באבדון
שכלי עליון
נוצר דמיון

חוסר שלטון, מן כוח הרצון.

היכנסי כבר לאוטו
וניסע
במרחבי עד ארוכים
שמיים תכולים ועננים
כבישים סלולים למרחקים
רק אנחנו והחיים.

כי לפעמים לא יעזרו הדיבורים
וההסברים רק מכבידים
על החיים השופעים
הזורמים
הפורצים בנסיעה ארוכה
שקטה
עם מנגינה ברקע
ופשטות..

אשמח בעיקר לביקורת הערות והארות

אבל גם מחמאות זה נחמד

 

 

 

 

לא היה איש שיעצור את שטף מחשבותיו

והוא אהב את זה, ברוב הפעמים

הוא חשב על העבר, ההווה והעתיד, הוא חשב עליו, על פעולותיו, על ההשלכות שיבואו בעקבות מעשיו 

הוא חשב הרבה על מה היה קורה אם היה נוהג אחרת בכל מיני סיטואציות שעבר בחייו 

והוא אהב בעיקר לחלום, לדמיין, הוא נהג לתכנן תוכניות פראיות כמו לברוח ולגור בעיר רחוקה או לפתוח במרד המוני  או לצאת למסע כדי לגלות ערים אבודות

הוא אהב את זה

והוא מאוד לא אהב שמפריעים לו

וכשיוני, אחיו, ביקש ממנו בחוצפה נוראית להפסיק לחלום ולעזור לו עם אריזת הבית לקרטונים הוא שלח לעברו מבט זועף במיוחד וטען שהוא לא מקבל אפילו רגע מנוחה בבית הזה

האמת הייתה שהוא כמעט לא עשה כלום כל היום

כזה הוא אופק, דרמטי מניפולטיבי שאוהב להגזים ולחלום

יוני אפילו לא טרח להגיב לו מלבד לגלגל את עיניו, הוא כבר הכיר את תלונותיו של אופק בעל פה 

"יוני למה בעצם אנחנו עוברים מכאן? מה יש במושב הזה שאתה מדבר עליו כל כך הרבה שאין כאן?" הוא ידע את התשובה, הוא יותר התכוון להתלונן על הטרחה הרבה במעבר דירה

"אופק כבר אמרתי לך 7 פעמים, הבית הזה גדול רק בשביל שנינו וזה לא קל לתחזק אותו, מפונק קטן שלא עושה כלום!

ודירה בת 2 חדרים תהיה זולה יותר ונוחה יותר"

אופק כהרגלו נאנח בדרמטיות והבהיר טוב מאוד מה דעתו בנושא

בטח! מפונק! מה הוא חושב לעצמו?

תודה בזה אתה באמת מפונק, לא נכון!, לפחות בינך לבין עצמך תהיה כנה, טוב...אולי אני קצת מפונק

דיאלוגים בינו לבינו היה דבר אהוב ביותר על אופק, הוא לא יכל לשקר, וכשבכל זאת היה משקר, הוא היה לפחות מודע לכך 

 

שאר היום התקדם בעיקר באריזות, הם אכלו את ארוחת הערב בשתיקה ומידי פעם ירדו אחד על השני בעקיצות 

אבל זאת הייתה צורת היחסים ביניהם

הוא היה הדבר היחיד שנשאר ליוני אחרי התאונה ויוני שמר עליו והגן עליו כיאה לאח גדול ומסור
הם הלכו לישון כל אחד בחדרו כשהבית מבריק ונקי

למרות הכל כשאופק התחיל לסדר ולנקות הוא היה עושה את זה באופן מושלם

 

הימים התקדמו בקצב מפתיע ויום המעבר הגיע

יוני היה פרפקציוניסט ודאג שהכל יבוא על מקומו בשלום והכל יעשה בצורה הטובה ביותר

כשהם נשארו לבד עם כל הקרטונים יוני החל לפרוק הכל בהתלהבות 

אופק מצא לעצמו זמן פנוי וכשסיים לחקור את ביתו החדש הוא יצא לטייל בחוץ עם מייק, הכלב שלו

היה קריר ורוח נשבה בחוץ, הרחוב היה אפרורי במקצת 

אני חייב לציין שהבחירה של יוני מעולה, דירה יפה, רחוב ואזור יפיפה, הרבה שטחים ריקים ושדות יפים המקום שקט בלי הרבה אנשים שנועצים בך מבט מרחם

אני אוהב את המקום הזה

"מה איתך מייק?""אתה תהנה פה נכון?""המקום הזה הוא בול בשבילך"

מייק לא ענה, הוא כנראה עייף מכדי לענות

במקום זאת הוא נבח על חתולה שעמדה על הגדר כאילו מתגרה בו על שהיא חופשיה

אופק שנא חתולות

אז הוא התקדם עם מייק בריצה לעבר החתולה שברחה בבהלה, וצחק למראה הנאתו של מייק

הוא התנהג לפעמים בתינוקיות שלא הייתה מביישת אף תינוק

הוא חזר כשהתחיל להחשיך 

שיחרר את מייק בגינה ונכנס לביתו החדש נפעם מקצב ההתקדמות של יוני

יוני חייך חיוך מרוצה כשראה את מבטו של אופק

 

"היי אח קטן אנחנו פותחים פה דף חדש ביחד, משפחה חדשה, אני אתה ומייק"

"יהיה טוב" הוא ענה לו 

באותו היום הם הלכו לישון מרוצים על מזרן בתוך חדר חדש ונקי

הלילה עבר בשלום

 

המשורר יונדב קפלון מתראיין ומספר על ההיכרות האישית שלו עם זלדה, כנער ועד סוף ימיה. (מתוך הסרט "אשה פשוטה", ראו יוטיוב, יחד עם קטעים נוספים).

"היא פעם אמרה שבעיניה הפרסום הכי נכון של שיר, הדרך הכי נכונה לכתוב שיר ולהביע אותו, זה ככה: איש נוסע ברכבת, מסתכל בנוף דרך החלון, רואה שדות וציפורים, מוציא את הכרטיס, על גב הכרטיס הוא רושם שורה אחת, מעיף את זה החוצה דרך החלון. חולפת שם בחורה צעירה, מרימה את הכרטיס, קוראת בפנים. היא אומרת ככה זה צריך להיות; ככה לכתוב, ככה לפרסם".

יש פה כמה פנינים.

זוכר אני
את כל העבר

זוכר אני
את שחזר

זוכר אני
אותם

זוכר אני
את שמם

זוכר אני
לעולם.

 

הוא קורא, קורא, קורא

מסביב חיים עפים

אט אט משתנה הצבע

בשמיים היפים

 

מי יודע מה קורה,

מי מקשיב, קולט צלילים,

הוא שקוע כל כולו

בעולם אפוף מילים

 

ובלילה העמוק

בחלון עורב קורא

איפה נעלמת ילד

כל. הזמן. אתה. קורא.

כתבתי בעיפרון
נשיר ברון


חסד
דמעות

חוליה משותפת
בשרשרת


דמע וצחוק
מלאך ודמעך לא תאחר.
חמוץ-מר-מתוק
יבואו בזמן.


נדנוד.
דנדון פעמון
דופק בהמון
כיוונון

רגש
מחשבה
תקווה


רגע
באפו



חיים
של יצירה
ברצונו

ריקנות.

כולי ריקה.

מחוררת.

כל הטוב והאושר שבי יוצאים דרך כל החורים.

ואין חומר שיסתום.

שיהדק.

שיפסיק את הדליפה הזו!

קר בחוץ.

עוד אין גשם, אבל אלו הימים שאני הכי שונאת.

ימים שרק קר. קפוא. אין גשם שאפשר להתנחם בו.

שישטוף את הכל.

את כל הזוהמה.

רק קר, ומצמרר.

אני יושבת על אדן החלון, וכולי קרה.

תרתי משמע.

אני קרה, מחושבת. אטומה.

מחכה שיעברו כבר הימים הללו.

כל שמחת החיים שלי נעלמת למראה האפרוריות ששוררת בחוץ.

משעמם.

חדגוני.

אני מכלה את זמני לריק, ויושבת וכותבת עוד ועוד פואמות.

כמו זאת.

כולן אותו הדבר.

וגם אני.

עיניים.
פגועות.
נעוצות בך.
אתה משפיל צבט.
נותן לשמש להאיר את שערך.
והוא מביט בך.
ואתה מסתכל עליו.
אם כי רק בזווית העיניים.
ומבלי משים, צונחת לה טיפה אחת.
דמעה אחת.
מתגלגלת על הלחי.
נופלת ונעלמת.
נמוגה כעשן.

כּוֹאֵב לִי
שְׁמַעְתֶּם?
הַלְוַאי וְתָבוֹאוּ
לְהַרְגִּיעַ הַכְּאֵב.

 

שׂוֹרֵף בְּלִבִּי
הִרְגַּשְׁתֶּם?
אֶת הַלְּבָטִים הַלָּלוּ
הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵּב.

 

בּוֹעֶרֶת אֲנִי
הִבְטַחְתֶּם
אֶת אֵשׁ הַבְּעִירָה 
לְשַׁלְהֵב?

 

 

 

לא נוגעת.
לא יודעת.
מה קורה שם בפנים.
לא חושבת,
לא כותבת,
מה יש שם בלב.
אוהבת.
שונאת.
שברי תחושות.
הבלחות.
ניגודים.
יודעת.
נוגעת.
זה עמוק.
שם. בפנים.
שם, דם, סופות.
מלחמה.
פנימית.