פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 385)

אבק כוכבים,
שמיים שחורים, כתומים.

סימני פסיעות ברצפה
ואת מצפה.

עיינים לשמיים
האם תרד טיפת מים?

גשם כמה לך מחכים,
קוראים בתחנונים.

בוא כבר בוא,
החלה כבר עונת הקרמבו.

והאוויר אביך עומד,
לנקיות וצלילות הוא חומד.

*סתם האוויר היה לי כבד, היה בא לי להעביר את זה למילים.
לפעמים הכתיבה דווקא בפלאפון, בתוך שרשור בפורום גורם למשו לצאת, סוג של מחייב אותך להוציא מילים, לחשוב, לכתוב.
אחרי חסימת כתיבה ממושכת..
היה לי את הצורך סתם לשרבב מילים.

מבט חד

נשימות קצובות

רגליים רצות

שדות

יערות

וימים

ארצות

ושנים

עיניים מחפשות

קול קטן לוחש לך

להיכנע

אך לא

והנה מצאת

הגשר

רעוע

אינו יציב כלל

צעד ועוד אחד

יש לך מטרה

הלב דופק

הפחד מאיים להשתלט

אך העיניים נעולות

לעבור את הגשר

להגיע לסוף

ראי, את כבר באמצע הדרך

גשם מתחיל לטפטף

סערה מתקרבת

הגשר לא יחזיק מעמד

הוא ייפול

יחד איתך

מתנשפת

לא להרים ידיים

לא להתייאש

מסתכלת על החצי שעברת

מתלבטת

להמשיך או לחזור?

החלטה

ללכת

אל הלא נודע

בעוד מספר צעדים

את שם

ערפל כבד מגיע

מגששת באפילה

מרימה עינייך לשמיים

לתפילה

ומיד מורידה

לא היום

הרוחות מתחזקות

עוד פסיעות אחדות

ותגיעי לאמת

צעד מהוסס

ועוד אחד בביטחון

הגעת

מצאת

דמעות מציפות

העיניים עייפות

אושר תמים

טהור

מן תחושה קטנה

מציקה נורא

עמוק בתוך הלב

יש לי שאלה

ליוויתי אותך לאורך כל המסע

עמדת בקשיים

נפלת

וקמת

לא נכנעת לייאוש.

האם את בטוחה

שהסוף

מצדיק את כל הכאב שעברת

או 

שמא

עשית הכל לשווא?

 

 

נכנסתי עוד פעם פנימה. אל עצמי .
מלכולך שם. נורא. הכל מלא פה.
האוויר דחוס בשקרים ונפילות.
גשם יורד ולא מטהר שום רחוב,
הכל נשאר מטונף בדם ודמעות ממלחמות עם עצמי.
וכל כך מבולבלת
וכל כך יודעת שאשוב לכל הבלאגן.
מבחירה?
רק צריכה חיבוק מאדם אהוב ומוכר
שילחש מילה אחת לנשמה מוטשת.
וגם,
צריכה
מקום מקלט לחלשים.
כי כבר נמאס לי שבהכל אני טועה.

קיבלתי ש.ב. להלחין שיר עם מבנה מסויים.. (בית, פזמון, בית, בית)

יש פה מישהו שיש לו ורוצה/מסכים שאנסה להלחין?

אני אשמח שתפנו אליי בפרטי..

תודה! 

יש והסליחות מתבקשות,
סלח נא, שלח נא, פתח נא
ברח נא, שחח נא, שכח.

ונסלח לה,
ונפתח, ונשלח, .

ונתקת העורלה,
לצוהר חמודות עליון,
ונסכת הגילה,
בטיפי דמעות חסרות הגיון,
וחבוקה ששה במשישה,
באור לב שוכן מעון.
שומרת חיבתה כמוסה
בין שברי תפילה ושאון,

סלח נא-שלח נא-שחח נא
פליטי בהלת גלגל-נע

כולם מפחדים לקפוץ למים
מפחדים מחוסר וודאות.
מהעומק, מהקור.
כולם מסתכלים עלי קופצת ראשונה
וחושבים שאני לא מפחדת,
גם אני מנסה לא לחשוב על הפחד.,
ופשוט קופצת למים,
וכולם אחרי.
ואולי, יום אחד.
אנו אפצע מהקפיצות האלה.
אולי לא.





ועוד אחד"*


ילד אחד,
עומד על גבול דק,
בין טירוף לאושר.
ומרעיד את העולם בצחוק טהור.
אוחז בהכל, ומשאיר הכל.
ופתאום אין ילד,
יש רק עיניים שרואות תמים,
רגליים מאושרות וכואבות מהדרך
ויד קטנה מוכתמת בדם מחזיקה פרח.
כחול.
פתאום הגבול בין אושר לטירוף קרוב מידי.
והוא ממשיך לרוץ
ו ל א ס ו ף.

לחשתי לך.
נגעתי בך בכתף מאחור.
הזכרתי לך.
עבר שלעולם לא יחזור.

אהבות . כאב. ודמעות. זהו בערך.
וגם תמימות. שנאבדה איפשהו בדרך.

"אליהו יושב בכל מוצש"ק תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל... 

שגם הריקים שבישראל כל העולם משותת עליהם." (עולת ראי''ה ב')

 

 

א.

 

על שלושה אנשים העולם עומד

כבר יותר מדי זמן.

הברכיים שלהם רועדות,

הגב תפוס, הכתפיים נקרעות.

 

התורה והעבודה והחסדים

התישו את כוחם,

וכבר אין בהם כוח לקבל עליהם דבר.

אפילו לא את השבת.

 

ב.

 

השבת לעולם אינה מחזרת על הפתחים;

היא נכנסת בהם.

כשהשבוע נפרד מן העולם ומשאיר צוואה

היא כבר ממהרת לצעוד פנימה,

והעולם - כל פעם מחדש - נופל מרוב תדהמה.

'ירד גשם בחוץ', היא מתנצלת. 'לא היתה לי מטריה'.

 

השבוע נושם נשימה אחרונה.

העולם כולו מונח בקרן זווית,

מבויש מפני העולם הבא,

מחכה

עד שיבוא אליהו.

 

לעת ערב 

עברת ברחוב

עטופה מהקור הסובב

צבעונית

ושמחה

 

עם הגשם הראשון

ניחוח עדין בישם את המרחב

ועוברי דרכים

שחלפו שם 

הורים וילדים וסתם אנשים

לא יכלו להתעלם

מהמראות

והריחות

והזכרונות

והקולות שהדהדו במעלה הרחוב:

 

יאלה שווארמה בלאפה

30 שקל

רק היום!!!

 

 

 

 

 

וְהוּא יָכוֹל לְהִסְתּוֹבֵב כָּאן

שָׁנִים

לְהִסְתּוֹבֵב;

סְחוֹר סְחוֹר.

 

וְהוּא יָכוֹל לִפֹּל

לִפְעָמִים

לִפֹּל;

וְלַחֲזֹר אָחוֹר.

 

וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאִלּוּ שָׁמַע

מִלִּים

לֵאמֹר;

אַתָּה צָחוֹר,

 

וְיָכוֹל רַק זֵכֶר

יָמִים

לְהַצִּיל;

מִבּוֹר הַשָּׁחֹר.

 

 

וְיִתָּכֵן שֶׁשְּׂפָתַי יָכְלוּ לְהִפָּתַח

לָרְגָעִים

לְהַחְיוֹת;

בַּמָּקוֹם לִנְחֹר.

 

 

 

*לנחור פה זה מלשון הרג. להרוג. מהגמרא בפסחים.

 

 

 

@L ענק אני חושבת שהשיר הזה  דומה לשיר הזה ..... - פרוזה וכתיבה חופשית מבחינת מה שאמרת לי אז- ההתחלה מדוייקת(פה שני הבתים הראשון לדעתי) ובהמשך זה מיקס. לגמרי מיקס.

"וזה כואב, וחשוך, וריק, ולא מבינים כלום...

וזה סיוט אחד גדול ומתמשך...

ופשוט לא רואים את הסוף...” אני בוכה בקול לפלאפון.

הנה. היא עוברת לידי.

הלוואי שתשמע.

"וזה כואב..” אני בוכה יותר בקול, ”ואני זועקת לעזרה, אבל אף אחד לא שומע..

כי הזעקה שלי היא בעצם זעקה דוממת...”

היא כבר הלכה, היא.

הלכה והתעלמה.

אני זורקת את הפלאפון ביאוש.

 

 

שוב לא שמים לב אלי.

את פוסעת יחפה
בשביל שעשוי מקרח.
פניך לבנות, חלקות ועיניך מחפשות. נאבדות.
ואת ממשיכה לפסוע. בלי מטרה, אני יודעת.
ועקבות רגלים קטנות מראות מסע.
והשביל מוכתם בטיפות גדולות של דם ודמעות.
את יודעת שלפעמים את פוסעת במעגלים?

ב"ה
אהלן חבר'ה
קודם כל רציתי להגיד שאני מרגיש בימים האחרונים כמו בחור אמריקאי מתקופת הבהלה לזהב שמצא מכרה מלא בזהב ואבנים טובות אחרי תקופה של אינספור חפירות וקידוחים...הפורום הזה ודומיו בעייני הם אוצר בלום,החל מהאנשים המיוחדים שחלק ממנו ועד לתוצרים הקסומים שיוצאים מתחת ידם!
בתור כותב מתחיל יחסית הייתי שמח למשוב על הקטעים שאני כותב ומידי פעם גם משתף
אשמח לשמוע ולקבל הע/ארות,
ושיהיה לכולנו דבש של שבוע

בלדה ללילה שקט כפרי ופשוט

מאושר להתאפק אלייך כפרי האהוב
כשאותי עוטפות רוחות קרות שקטות וחודרות של עונת מעבר סתווית
לוקח את האופניים ויוצא כימי קדם לסיבוב
נהנה מכול רגע,
מכל בית החולף על פניי
מכל משב רוח
מכל קירקור של תרנגול מהלול
מכל לחישות הזקנים מחצרות הבתים
מכל געיית פרה מהרפת
ובעיקר-מהשקט הבלתי נגמר שלך,ששובה אותי בקסמו ומעורר בי חשק עז להיות חלק ממנו
כל פעם מחדש
להיטמע בו ולא לצאת
לשים את "צבעי ההסוואה" האינסופיים של לילה שגרתי בפלחות
להיות שותף בכל יללה סתמית של תן
לשרוק בכל שריקה של עוף דורס
ולהתכרבל הכי חזק בפוך בליל חורף קר
כאחרון המכרסמים
במערה החמימה בעומק השדה
הנם את שנת חורפו...

ובעיקר מה שהכי הייתי רוצה זה
להיות הכי טבעי שיש
בלי חומרים משמרים וצבעי מאכל
כמו הביס במלפפון השטוף שעוד יש עליו קצת מרגבי האדמה שבה גדל
ירוק חיוני ורענן
מלא בכוחות החיים האצורים בטבע שסביבו...

מגיע לבית החם והנעים
כי קר ולא רגיל
לא רגיל להיות עדיין חלק ממך
מההרמוניה השלווה ככ שלך
ומהשקט המלטף והמרגיע שבך

לו יהי ונזכה לחיות חיים מאוזנים
בין נפש לגוף
בין הכפר לעיר
בין הישיבה ל"עולם שבחוץ"
בין בורא לנברא
בין זולתי לעצמי
בין העבר לעתיד
ושתמיד נזכור כדברי המשורר
"בנקודה שמתחיל בה יופי-
את שקט"

לילה כפרי ופשוט שלי

אתם יודעים ,אני אוהבת אנשים שיודעים להודות בחולשות .

יודעים להגיד טעיתי.

יודעים לבכות ולהצטער.

מראים את הצד החלש והפגיע לפעמים.

מראים רגישות ואמפתיה לסביבה .

יודעים לדבר , יודעים להקשיב . ויודעים לבכות בשבילך.

יודעים לעמוד על הדעה שלהם . ולהגיד אותה . גם אם זה קשה 

מתמודדים עם הפחדים , ולא מפחדים להראות את הפחד.

אני אוהבת אנשים . 

אני מאמינה שבכל בנאדם יש את הטוב שלו .

בכל בנאדם יש את האמת , הרגישות , הפחד , והאמפתיה .

לפעמים זה קבור בתוך לב של אבן .

אבל גם אבן אפשר לשחוק . 

אין כזה דבר בנאדם רע . וכל בנאדם חשוב , כל בנאדם גורם לזיק בלב .

לכל בנאדם יש חולשות .

כל בנאדם הוא בנאדם בסך הכל 

ויש בו הכל מהכל . 

ובסך הכל אני אוהבת טוב . 

וטוב יש בכולם . אפילו אם הם לא רוצים להראות אותו .

אז הוא לא משהו

אבל אשמח לביקורת למחמאות הערות והארות

 

(נכתב בלשון זכר

אבל אני בת)

 

 

להיכנס קצת לתוכי

לטייל בין החורבות

להביט, להצטער

היכן הוא הארמון?

 

אני טמא ומלוכלך

ומגעיל אצלי כל כך

להישאר אני מוכרח

אך עוד רגע קט אברח

 

בסוף השמש תעלה

אני יודע היא תזרח

אבל ככ קשה לזכור

להמשיך, אני מוכרח

מחר אביט אל העבר

וחיוך קטן יפציע
את המציאות אני יוצר

והיום הזה יכריע

 

לנסות ,להיכשל

ולחזור שוב לאחור

הכל חשוך כבר מסביב 

אולי תדליקו את האור

 

מחפש תעסוקה

איך לא לחשוב, להתמרמר

וזה הופך למועקה

ממחשבות להישמר

 

אני נכשל ושוב נופל

ומתנפצת התקווה

אל היאוש אני צולל

ומתמלא באכזבה

 

ולפעמים מרגיש בודד

ואין עם מי כאן לדבר

מרגיש כמו על אי בודד

אני כל כך רוצה חבר

 

בסוף השמש תעלה

אני יודע היא תזרח

אבל ככ קשה לזכור

להמשיך, אני מוכרח

מחר אביט אל העבר

וחיוך קטן יפציע
את המציאות אני יוצר

והיום הזה יכריע

הלב הזה שלא ידע מרגוע.

 

איך אוכל להפסיק

לחכות

תגיד לי איך

לעצור את הדמעות

איך אוכל

 

הלב הזה שלא ידע מרגוע

לא ידע לעולם

פרח שנובל מול עיניי

דם שחור זולג מזרועותיי

נאחזות בכוח

לברוח

לאשליה יפיפייה

של בית עץ חם

בקצה של חורשה

וים

ומדבר

וילדים שרצים

מחייכים

צוחקים

והוא עומד שם

מחבק שצריך

 

לא צריכים שום דבר

מלבד אהבה

ויש

יש הכל

חוץ מקרקע יציבה

שעליה הכל לא יכול לעמוד

רק ליפול

איך אוכל להפסיק

מלשאול

משאלה

קטנטנה

בליבי

שיהיה לי רק טוב

ורגוע

כשאטלס החזיק את השמים על כתפיו, הוא עשה זאת כי אבא אמר לו לעשות זאת. זה היה לו קשה, אבל אבא אמר.
מאז שהיה ילד אמרו לו כמה הוא ילד טוב, שמקשיב לאבא, וכמה הוא דומה לאבא שלו, באף, בעיניים, ואפילו בבלורית השובבה.
אבל יום אחד אטלס הציץ בשלולית הזיעה שנגרה ממצחו ונקוותה ליד רגלו, והוא לא ראה שם את אביו, זה היה קצת דומה אבל לא אותו צבע עיניים, ולא אותה בלורית.
הוא ראה שם נער צעיר וחסון, עם חצי חיוך חמוץ, שער קצוץ ועיניים בורקות משובבות.
הוא הבין שהמסלול שלו שונה, הוא לא צריך להחזיק את השמיים, הוא אחד כזה שצריך לצאת מהמערה , לכבוש את ההר, לסלול דרך חדשה ולבנות לו עיר משלו.
עיר על הפסגה, עם רוחות וריחות משלה.
כזו שאין עוד בשום מקום.

מחשבה חלפה בראשו, אולי לא? אולי לא עכשיו? ומה יהיה על השמיים?
השמיים יפלו?
והעולם יקרוס...

הוא קרה להרקולס, הרקולס היה הרבה יותר חסון, עם כתפיים רחבות לאין ערוך...
הוא ביקש שהרקולס יחליף אותו, לרגע, כדי שהוא יוכל לסדר את השעון שמתקתק...
זה היה תירוץ די עלוב, באמת עלוב. אבל הרקולס הסכים, אחרי הכל הוא היה אח בדם, ואחים מבינים צרכים בסיסיים שכאלו...
אטלס העביר את השמיים להרקולס, והעביר לו מבט קצר שאמר הכל, הרקולס הנהן, ודמעה קטנה זלגה מעינו.
העיניים של הרקולס צעקו 'בהצלחה', גם במרחק הוא ישאר חלק מהם.

אטלס יצא לדרכו החדשה, עם תרמיל קטן, קצת נקטר, מעט כסף, והמון חום.
יותר מדוייק לומר שזו היתה אש בוערת, אהבה יוקדת לבית שבו גדל.
שבו הוא מתחיל את סלילתו של שביל הזהב...

שבי תפרקי תוציאי את הזבל

תציפי את הכאב שכיסית כל כך יפה

בחיוכים למצלמה

תשתקי

את לא חשובה

את בסך הכל עוד אחת

כמו כולם

חושבת שאת משהו מיוחד?

תחשבי שוב

את ריקה

יושבת מול מסך של אשליות

מחפשת תשומת לב

בעולם שאין דבר כזה 

אהבה

את בן אדם רע

ברור שאף אחד לא אוהב אותך

את חסרת ביטחון עצמי

ואת מרחמת על עצמך בלי הפסקה

נכון?

את מתמסכנת

כי זה הכי קל

"לא נכון"

את זועקת

פיצול אישיות קשה

ואת רוצה

רוצה כל כך

להיות במקום אחר

אולי לישון

לנצח

אז ישבת והוצאת והצפת הכל?

עכשיו תלבשי שוב את החיוך 

ותלכי מפה כאילו הכל טוב

אז שתתפרקי

ולא תוכלי יותר לשמור

והכל יתפוצץ

והם לא יבינו מאיפה זה הגיע

אני אבין.

שורות של בדידות בחצות הלילה - לקראת נישואין וזוגיות

לילה חשוך לי

מתי אתה בא

לילה מסתיר לי 

את האור שלא בא

 

עיניים מבעד

וילד מבכה.

כי אמא הלכה,

וגם אבא.

ונשאר הוא לבד.

 

ואני מסתכל

וזה מסתכל.

 

כי נשאר הוא לבד.

אולי לעד.

 

לילה חשוך לי,

מתי אבא בא.

לילה מסתיר לי,

גם אמא נעלמה.

 

ויש שם גם בכי

וניצוץ של דמעה.

ויש שם גם בכי ותקווה שאבדה.

 

אז ביחד בכינו,

הילד ואני.

ילדות שהלכה לה.

לשתינו.

עם רוע ומוות שלא יבינו.

 

לי בנפש, 

כל כך הרבה רפש.

גם לו לא חסר.

ילדות שבה לא התבשר.

 

רבע כזית נותר מוצש כבר הגיע

במשפט אחד עברה לה מלכה

ליִל יום סתר ושוב אני פגיע

שוב אני פגיע פי שמונה למכה

הפעם האחרונה שנשארתי משך חודש

הרי בלותה היתה כבר וכעת  היא מפעימה

לחיות חיים שלמים אף זמניים לקודש

והנה שעתה הגיעה ואתמול לה מקדמה

 

שבת אחת של  אור. של שלום. של תפארת

איך פרחה ברגע אותו לאט אגדיל

בלבי לעד שבת זו נשמרת

ברוך דין אמת. ברוך המבדיל.