פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 390)

שלום וברכה,

אני מחפש מישהו שיודע ויכול\ מכיר מישהו שיודע ויכול לעשות הגהה לשונית בסיסית ובנוסף - לנקד שלושה סיפורים לא ארוכים (כ"א פחות מדף אחד של A4), יש מישהו שמבין בזה ויכול?

כמה בערך עולה דבר כזה?

תודה רבה! 

 

 

 

בַּחֹרֶף, הַכֹּל נִהְיָה אָפֹר.
גַּם הַפְּרָחִים הַצִּבְעוֹנִיִּים תָּדִיר, נדמים אֲפֹרִים פִּתְאוֹם.
בַּחֹרֶף, הָאוֹר נֶעֱלָם מַהֵר מִדֵּי;
רַק עָלָה-וּכְבָר נֶעֱלָם. וּמַחְשִׁיךְ שׁוּב.

 

 

חָרְפִּי אֶצְלִי בַּלֵּב.

 

 

בְּחֹרֶף, אָמוּר לָרֶדֶת גֶּשֶׁם.
אֲבָל מִדֵּי פַּעַם, כְּשֶׁיֵּשׁ בַּצֹּרֶת-
הַגֶּשֶׁם לֹא מַגִּיעַ.
וְאָז הַלִּכְלוּךְ לֹא מִתְנַקֶּה, אֶלָּא נִשְׁאַר

 

 

אֶצְלִי בַּלֵּב.

 

 

בַּחֹרֶף, בֵּין כָּל הָאָפֹר,
צוֹמְחִים פְּרָחִים אֲדֻמִּים פִּתְאוֹם.

 

 

בַּלֵּב.

מילים הֵן כְּמוֹ רוּחַ
בְּיּוֹם קַר
בַּגֶּשֶׁם 
בסתיו. 

הֵן חולפות כָּך, 
חודרות לֹא חודרות,
מפזרות בדרכן 
אניצי זֵרְעוֹנִים
משמשות כבסיס לכנפי הציפורים.

מילים הֵן כְּמוֹ רוּחַ, 
כָּמוֹנִי, וְכָמוֹךָ; 
מחפשות מָקוֹם לָנוּחַ.





(התגעגעתי למקום הזה)

@נחמיה17

@פיתה פיתה

@כישוף כושל

@נפתלי הדג

@נערת טבע

@חלילית אלט

@mp3

@מוריה2

@שאג

@הכל מאת ה'

@אחיתופל

@חבוי

@מישהי=)

@ציף

@כמו צמח בר

@כתם דיו

@שיר מזמור

@יום מבולבל

@חותם-צורי

@סיהרא

@אגל טל

@קפיץ-

@הנסיך הקטן

@נפתלי הדג

@~מישי~

@אהבת ישראל!!

@רק אמונה

@נפש חיה.

@מתנחלת גאה!

@זויתן

@בעיצוב

@הלב והמעין.

@ימ"ל

@ארטיקית

@חבוי

@לך דומיה תהילה

מחפשת מישהו שרוצה לייעץ לי במשהו
הגוש שלי
--------------
תמיד כשאני נזכרת בו,
אני בוכה.

תמיד כשאני מהרהרת בו,
עולה בי צעקה.

תמיד כשאני תומכת בו,
אני בתבהלה.

הגוש הזה
הגוש שלי
הגוש הזה
הוא גושי

לא אתן
כן כן
לא אתן
לידיים זרות
לקחת לי
את גושי.

ובא אדם ולקח
ונכון שזה כבר נגזר
אבל התקווה עוד פיעמה
כמו ציפור שיר בכלאה

וזהו.
הכל נגמר.
אולי עוד יש תקווה
שאולי מחר.
אבל בעיני
הכל נגמר.
פרק שחלף
פרק שעבר.

מישהו?

כש@ענבל הפעמון פעם

עוד פעם. עוד פעם.

נשארתי @יחידי

ללא @נפש חיה.

עם @זכרון עמום נעם.

אני עם ה@יסוד

אני עם ההוד

אני @עם הנצח!!

זוכר תורת משה ביומו

הענן וה"לח" @הכל משמים

מ@אגל טל ל@נחל מים

ופתאום אני אך שמח.

כולי @רק שמחה!

מבית השואבה מערבת מזבח

ממה שנותר, מסוכה ולולב

משמחת רגל

מ@אהבת ישראל!!

מבחירה. מבחירה.

מבחירה?

אולי הכרח.

 

פשוט שמח.

 

באמת אני @ירא שמים!

אך בי פחד, פחד מחר.

שאקום לעולם.

 

עולם בו אני

@שה אובד.

אני די בטוחה שהוא לא הבין מה קרה לו.
רגע אחד הוא קשור,בידיים של מי שאוהב אותו, מחזיק בו.

ורגע אח"כ הוא לבד. מרחף. נקודה קטנה כ"כ באינסוף. נעלם. נבלע בחלל.
ושכולם רצו להרגיע את אחי הקטן אני נתתי מבט נוסף בבלון.

 

אני די בטוחה שהוא מבולבל.
מנותק מכל מה שורש. מכל מה שהוא הכיר. הרוח דוחפת אותו לכיוונים מנוגדים.
ואחרי שיבשו הדמעות של אחי והתרחקו כל המנחמים והסקרנים והציניקנים הלעגנים

ניגשתי אליו גם אני ולחשתי לו שהבלון שלו, למרות הכל.
פשוט רצה לעוף.
 

הוא שב הביתה, בדרך לרגיעה לאחר היום שעבר עליו, מתכנן במחשבותיו את כוס הקפה, את השלווה שתתפשט בגופו לאחר שיוכל להרשות לעצמו להתרפות.
אך בעודו מערבל את הקפאין המיוחל לפתע חדרה בו ההכרה המערפלת, שנשלח להיות גיבור.

***
הוא יצא את פתח ביתו. בלב כבד על השליחות שלא ביקש, הוא נתן לרגליו להוביל אותו בעוד מוחו מתקשה לקבל את העובדה כי הרגע היפה והנינוח נקטע באחת בתמורה למסע כל כך לא רצוי.
הוא הלך, והלך, כל כך הרבה, ונשימתו החלה להכביד ובאיבריו התפשטה ליאות, וכל סנטימטר בגופו ונשמתו דאבו. וללא הועיל. והדרך ארוכה, וקשה, ובפינת רחוב ריק מחברין לצרה, הוא נעמד.

***
הוא עצם את עיניו.
אלוקים, הוא זעק. בשקט. דמעות חמות החלו להציף אותו מבפנים וגרונו נשנק.
אני לא רוצה. קשה לי. איך אוכל להמשיך בחוסר הוודאות והכח שאוזל?
אני מבין שביכולתי להגיע. אבל אני רק רוצה לדעת לאן. ומדוע?! ומדוע אני?
איני בורח, איני סב לאחוריי, אך חוסר ההבנה מתיש כלכך..
הוא בכה, נותן לדמעות לשטוף את האבק מפניו וליבו.
אלוקים, הוא כאב, לא ביקשתי להיות גיבור.

***
הוא פקח את עיניו. עשרות אנשים התהלכו ברחוב. חלקם נעו קדימה, חלקם נסוגו, מתלבטים האם להמשיך או לשוב, וחלקם, חצו את הדרך לכיוון הנגדי, וחזרו לאחוריהם, שבורים. שבורים שנשברו.
על פינת הדרך, כשההמשך לוט בערפל ונקודת ההתחלה מטושטשת, נדרש האדם לבחור לאן פניו מועדות.

אמנם כתבתי שיר, אבל בכל זאת אני כותב זאת כאן כי לא מצאתי פורום יותר מתאים -

כבר עברו יותר משבועיים מאז ששלחתי שיר לפרסום והוא עדיין לא פורסם. מדוע זה לוקח כל כך הרבה זמן?! מי האחראים לאשר את הפרסום?

לבכות

ולצעוק

ולברוח

רחוק

 

לשמוע סיפור

על אנשים אחרים

לשתוק ולצחוק

שיהיה לי נעים

 

רחוק

ממני

ממך

להקשיב לדממה 

 

להתאהב

בכאב

 

להבין

את לבד

אין לך אף אחד

 

לבכות

 

ולברוח

אנשים ואנשות נכבדים ונכבדות.
הרבה אנשים רצו אז השתדלנו מאוד להוציא לפועל את המפגש של סוכות!!
סוג של מפגש פיראטי ולכן הוא לא יהיה כרגיל בבית אצ"ג.
אז.....
נפגשים מחר בשעה שלוש בכיכר ציון ומשם הולכים הלאה למקום אשר נבחר (מהאופציות שחשבנו).
בתוכנית:
-מפגש "שלום שלום מה נשמע?"
-סדנת כתיבה (אפשר לכתוב בפלאפון וכו- מבחינת חול המועד. זה פחות בעייתי..)
-שיח אומנים
והמשך זורם.

נשמח לראותכם!
ותעדכנו אם תבואו,
אנחנו

קריאה מהנה!

סיפור לחג הסוכות.

טלטלה אחזה ביוסף. ראיותיו גמעו בשקיקה את האוויר בנשימות עמוקות. אך הוא מיד השתעל סדרה של שיעולים שנשמעו כנביחות כלבים. האוויר היה דחוס ולח, וסירחון של מוות היה אפוף בחלל הצר בו שכב.

ואז הוא נזכר בכל. כיצד פרץ מוחמד איבן זיאד לתוך ביתו. השכן שחשב אותו לידיד, שהיה מחייך מתחת לשפמו האפור למשמע הלצותיו של יוסף והיה תמיד מכבד אותו בכוס קפה ריחנית. מבט של זעם ואמוק היה בעיניו, התרבוש שלו היה מונח בזווית עקומה על ראשו שנצץ מזיעה. סכין הקצבים שהנחית פעם אחר פעם על ראשו של יוסף בעודו צועק "איטבח על יהוד"...

ואם הוא שוכב כעת ער בתוך קברו שלו... התרגשות פשטה בכל עצמותיו של יוסף. הרי כעת התגשם עיקר אמונתו השלוש- עשרה, שה שאמר בדבקות כל יום לאחר התפילה: "אני מאמין באמונה שלמה בתחיית המתים..."

יוסף אימץ את ידיו ודחף את מצבת השיש שמעליו. למרבה פליאתו היא לא שקלה יותר משק נוצות. כנראה זהו נס נוסף שעליו להודות עליו לבורא עולם בבית המקדש.

הוא יצא אל אור השמש כשהוא עטוף בתכריכים לבנים בלבד. האור הלבן והצורב סינוור את עיניו וכמעט שעיוור אותו. הוא סוכך על עיניו והביט בפליאה במתרחש סביבו.

מאות מאות של אנשים עלו מתוך האדמה מבולבלים כמוהו. קול הולך ומתחזק של שופר בקע ממקור לא נראה לעין, וממש מולו, עמד בית המקדש על תילו. בנוי משיש לבן וצחור, טהור ונקי מכדי שיגיע ממחצבה כלשהי שעל פני האדמה. הזהב עיטר אותו בקישוטים מרהיבי עין, מרהיבים מכדי שיהיו מעשה אומן כלשהו. ועמוד העשן עלה בקו ישר מן המזבח ועד לשמיים, ישר מכדי שיהיה טבעי. כל המראה כולו הקרין אור יקרות מעורר השתאות.

"לא יכול להיות" אמר בתדהמה קול מאחורי גבו של יוסף.

יוסף הסתובב. האיש היה כהה עור ונמוך קומה. את פניו הדורות המראה עיטר זקן שחור. "מה שמך?" שאל אותו יוסף. "מה לא יכול להיות?"

"שמי הוא יחיא שרעבי" הציג את עצמו האיש. "בית המקדש כה נחמד למראה. כמעט אפשר לחשוב שהוא ירד היישר מהשמיים."

יוסף גירד בראשו. "מה הבעיה בכך?"

יחיא רקע ברגלו בייאוש. "מורנו הרמב"ם פסק להלכה שבית המקדש יבנה בידי בני אדם ולא ירד מן השמיים. האם זה אומר שהרמב"ם טעה כל הזמן הזה?"

יוסף לא ידע מה לענות לו על כך. הוא היה יהודי פשוט שמכר שטיחים. הוא השאיר את ההתפלפלויות לרבנים. כמובן שהוא למד תורה כל ערב, שניים מקרא ואחד תרגום וגם דף גמרא. אבל מי הוא שיחליט אם הרמב"ם טעה? או אם רש"י ו צדק? שני אלו היו גדולי תורה אדירים. לעומתו הם היו כמו נשרים לצד גוזל של יונה.

יוסף החליט שהוא יצטרך למצוא את משפחתו, אך לפני כן מוטב שילך להתפלל לבורא עולם על שזיכה אותו לחזות בגאולת עמו. הוא פילס לעצמו דרך בין כל האנשים ההמומים אל תחתית ההר. המקום היה נראה כה שונה. על דרכים סלולות ונאות נעה כרכרה מסוג כלשהו שנמשכה בכוחות עצמה בלבד. צבעה היה ירוק זית והוא הצליח לקרוא כתובת שנכתבה עליה.

"מ-ש-מ-ר ה-ג-ב-ו-ל" קרא יוסף הברה אחר הברה. האם אלו היו חיילים גויים? הוא זכר את החיילים הטורקיים שהיו בימי חייו בארצו. אך יכול להיות שאלו גויים אחרים כעת שבעו לבצע פוגרום נוסף ביהודים שרק כעת שבו לחיים. הוא הרים אבן מצד הדרך. הוא לא יכפוף בשנית את ראשו כאגמון בפניהם.

מהכרכרה המוזרה יצאו שני בנים ובת. הם נראו בני עשרים לכל היותר וחיוכים נעימים על פניהם. "אתה הגעת מההר?" שאלה הבת בנימוס.

יוסף שמט את האבן מרוב תדהמה. הם דברו עברית. שפת הקודש. "אתם יהודים?" הוא שאל בחשדנות.

"בוודאי" אמר אחד הבנים. "במדינת ישראל רוב האנשים הם יהודים. השם שלי הוא שניר, וזה חבר שלי מהמחלקה, דוד. גם שירה היא מהמחלקה שלנו."

"מה? מדינת ישראל? מחלקה?" ראשו של יוסף הסתחרר מרוב שאלות. "יש מדינה של יהודים? פה? באיזו שנה אנחנו בכלל."

"השנה כעת היא 2017" אמרה שירה בנימוס.

יוסף בהה בה בבלבול. "מה 2017?"

דוד הסביר לו את העניין. הוא היה היחיד שגידל זקן וכיסה את ראשו בבד כלשהו. "השנה כעת היא ה"א אלפים ותשע"ח שנים לבריאת העולם."

רגליו של יוסף פקו. "בדיוק לפני מאתיים שנים מתי." אמר בהתרגשות יוסף. "השבח לא-ל שזכינו להיגאל."

"תראה איך אתה לבוש" אמר שניר במעט רוגז. "יאללה, תיכנס לטנדר וניקח אותך לבית של דוד. הוא יביא לך קצת בגדים, שלא תצטנן."

הם נסעו בכרכרה שכינה אותה שניר "טנדר" לבית של דוד. השלטים בצד הדרך העידו שהוא נמצא בירושלים, אך החומות נראו לו רק כפס מרוחק. הם יעצרו ליד בניין שעליו נכתב "רחוב משגב לדך 8".

יוסף נישק את המזוזה בצד הדלת ונכנס אל הבית. הוא הבחין ששניר ושירה לא הביטו בה אפילו. הוא הסביר לעצמו שכנראה הם מתרגשים ושכחו מהמצווה לגמרי. החדר אליו נכנסו היה עמוס בספרים. הוא זיהה מייד את שורת הספרים הארוכה שנכתב על שדרותיה "תלמוד בבלי" וחמישה חומשי תורה. לאחר שמן קצר קרצו לו המשניות וגם השולחן ערוך. אבל יתר הספרים היו נראים לו שונים. גם הרבנים של השנים האחרונות לא טמנו את עצמם בצלחת כלל.

דוד הביא לו חולצה מכופתרת ומכנסיים של פועלים, מבד גס וכחול. לאחר שהתלבש בפינה צדדית, יצאו מהבית אל הטנדר. שניר נקש באצבעותיו על חתיכת זכוכית מוארת שבידו. "הר הבית" פלטה חתיכת הזכוכית בקול מתכתי. "צא ימינה ביציאה הקרובה, בעוד חמישים מטרים."

הנסיעה הייתה שוטפת ומהירה. שלושת החיילים היהודיים (כך הסתבר ליוסף שהם) צחקו מבדיחות שרק בודדות מהן הבין בעצמו, אך נהגו בו בחביבות וענו באורך רוח על שאלותיו.

"אנחנו מגנים על היהודים מהערבים" הסביר דוד בגאווה כשהוא לא מוריד את ידיו כלל מהגלגל שהזיז את הטנדר. "רק שלשום הם ניסו לדקור בשער שכם אישה בהריון. שניר וחבר נוסף שלי הרגו אותם לפני שהם הספיקו לבצע את זממם."

"מדינת ישראל קיימת כמעט שבעים שנה" הסבירה לו שירה. "כמעט כל היהודים בעולם נמצאים בארץ עכשיו. אלו שלא כבר קנו את כל הכרטיסים למטוסים שיגיעו ארצה... מטוסים זה כמו טנדר שנוסע בשמיים" הסבירה את עצמה מיד.

הטנדר נעצר. מלפני היו עוד הרבה מאוד טנדרים שנעצרו וכולם השמיעו קולות מעצבנים מאוד שיוסף סתם את אוזניו. "וואי, מה נהיה פה עכשיו?" שאלה שירה בייאוש.

דוד קפץ מהטנדר ורץ קדימה. לאחר שתי דקות הוא חזר בפנים נפולות. "כדאי שתראו מה קורה כאן עכשיו."

ואז בת קול קראה מהשמיים: "ענווים, ענווים! הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים, ראו ואורי שזורח עליכם!"

אור גדול זרח על יוסף.

 

 

 

אני בכוונה לא דייקתי בפרטים ההלכתיים המדויקים, כדי לא להרוס את הסיפור.

מתרקם מפגש פסיפס פיראטי לכיוון יום שני בקרוב בחוהמ.
מיקום כללי ירושלים.
אנא הגיבו אם תבואו ותייגו אנשים אופציונליים.
@מגדלור באפלה
@אהבת ישראל!!
@הילד הכותב
@אני השקית
@@לך דומיה תהילה
@סביון
@פיתה פיתה
@@חלילית אלטכישוף כושל
@כי אין פייסבוק

אבל הייתי חייבת.


הוא שר.
כמו בכל שנה.
בשבת חול המועד סוכות.

הוא שר.
"והיית אך שמח"
רק את השורות האלו.

הוא שר.
לא אומר "ושמחת"
מאז שבנו נפל, אי אז.

הוא שר.
להיות רק שמח.
ולא רק בחג,תמיד.

הוא שר.
שמעתיו מחלוני.
הוא שר ברגש רב מאי פעם.

הוא שר.
עד יומו האחרון.
הוא המשיך ושר.

הוא שר.
והיום הוא שם.
בבית דין של מעלה.

הוא שר.
שר בגן עדן.
כאילו שש בהולדת בנו .

הוא שר.
הברית החלה.
"ישמח האב בגן עדנו ותגל האם..."

והפעם,
לראשונה,
כולם שרו איתו.

כנראה, שיש איזה אין כזה.

שהוא המנוע של הכל, והוא היעד של הכל.

ואנחנו מחפשים אותו, בכל שיחה, בכל צחוק, בכל שיר, בכל מבט, בכל הקשבה.

כשאנחןנו לא בדיאלוג איתו, הבדידות שלו מיד מורגשת בכל הגוף שלנו, שאנחנו גם גם נרגיש,  וגם את הגלות שלו, קרה כזאת; בעצמות. מבולבלת, חסרת כלי, חסרת אהבה.



וכל אחד צריך למצוא את הדרך שהוא נוגע בה, ושהוא חושף עוד חלקים ממנה, שהוא מגלה אותה

שהוא חוזר אליה, ומתקן את הברית  ביניהם.



אני, לרב מדבר אליה. לעיתים אני שר אליה. לעיתים מנגן.לעיתים אני מרביץ מכות אליה  לעיתים אני מנסה לעבור אליה דרך עבירות, ככה בקפיצה. שבתכלס זה נסיגה, אבל אפילו אז, זה. בשבילה.

ולפעמים אני פשוט  מכין אליה חביתה מאוד מושקעת עם איזה תבלין מיוחד

רק שלי. זה גם עובד.



וכשזה מצליח באוזושהי דרך, אפשר להרגיש את הענג שלה בכל הגוף, מימשו אותה, היא ממלאת את ייעודה. איזה כיף זה, הכי כיף שיש.

כשזה קורה לא צריך רע, ולא צריך עצבות, זה קורה, הזיווג בין האור לכלי. וזה הכי טוב שיש. 

נסו אותה.

מהאתגר של לך דומיה תהילה.

 

***

 

 

עננה שחורה
עוטפת הסוכה צל

אור מקיף מאיר

 

 

***

שומרני כאישון בת עין
קרבני יום שאינו ליל
שומרני כעל פלגי מים
מפני עצמי, וּמוֹתַר בִּי אָיִן.

שומרני כבבת עינייך
כיין שמור לניסוכך
ולמועד אבוא אליך
זוכרני על יד ימינך.

בטרם נקרא אליך
דלים הגענו לפתחך
מבקשי רחמיך וחסדיך
קרבנו לעת סליחתך.

שומרנו כאישון בת עין
אשר תיבול מבלעדייך
ומה היום נאמר אלייך
כעת זכור נא את בריתך.

וכנשר שמור קניך
חוס ורחם על גוזליך
וחון אותם למען שמך
כי אין להם זולתך.

אָהַבְנוּ כֹּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.
וּבַבֹּקֶר כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְנוּ אָמַרְנוּ זֶה לָזֶה
כַּמָּה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים, וּבַצָּהֳרַיִם
הֶחֱזַקְנוּ חָזָק יָדַיִם וְקָפַצְנוּ וּבָעֶרֶב
הָלַכְנוּ לִישׁוֹן חֲבוּקִים.





(מעניין לכתוב פה שוב)

השקט שוב שטף אותי.
בגלים גדולים גדולים.

ואני?
נשטפתי איתו.

כשאתה כאן

הלבד רק מתעצם

כי אתה לא באמת כאן,

לא איתי,

לא עכשיו.

 

והשקר לא חולף

ורק גדל

כשאתה מתחבא מפניו.

 

בצדק אתה בורח.

כי הבנת את האמת.

שאין אחת כזו.

 

ואני בשקט בצד,

עם הלבד שלי,

ואיתך

אצלי בלב.

 

בהשראת @הילד הכותב

ולכל מי ששואל מה זה-זה שאתם צריכים להוסיף המשך לקטע למטה.
היא נשענה על הספסל. צמתה הרטובה דגדגה מעט את כתפי. ופתאום היא שאלה. "את בטוחה בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?"
המהמתי משהו בתשובה, והיא המשיכה "כי אם לא, אני יכולה לעשות את--"
"אני יכולה" התרגזתי קמעא. "לא חושבת?"
היא נבהלה. ראו זאת על פניה. "כן כן, בוודאי ברור שכן," היא גמגמה. "אבל.."
לא רציתי להמשיך את הוויכוח, אז קמתי ממקומי ואמרתי לה קצרות " אני הולכת.את מוזמנת לחכות לי כאן" והסתובבתי בצעד תקיף.

בהצלחה!