פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 390)

אור הרים צח.
אשיחה ותתעטף.
שתיקה רועמת.

נשירת העלים.
טוב דודך גם מיין.
נטישת הנץ.

שירת הציפורים.
ציוץ קל ועוד אחד.
תזמורת שקיעה.

ים גדול כחול.
ו שוטפים אותו גליו.
והוא רחוק מדי.


מה אתם אומרים? נחשב הייקו?

זֶה מַתְחִיל בְּאָבָנִים
רָעָב
שֵׁנָה
וְשִׁירִים.
אֲבָנִים.

 

מַמְשִׁיךְ בְּצֶבַע
אַלְכּוֹהוֹל
סִיגַרְיוֹת
וּבְרִיחָה.
צֶבַע.

 

 

 

נִגְמָר בְּסַכִּין.

 

לא הרבה יודעים,

אבל

הלב שלנו עטוף בזכוכית.

 

ופעמים שהזכוכית הזאת נסדקת,

ויש שהסדק הזה שורט עמוק את הלב.

 

לא הרבה יודעים,

אבל

כשהלב נשרט הוא מתכווץ מהר יותר.

מדמם בשקט.

 

לא הרבה יודעים,

איך

לתקן את הסדק.

@לך דומיה תהילה וכל מי שמבין בזה

 

איך זה הולך ההברות בהייקו?

 

כמה בכל שורה?

פעמים מעיין נובע.
פעמים שקט לוחש.
פעמים מים חיים.
פעמים סופת אש.

פעמים.
פעמים.
בעת בו מחודד הקולמוס
פעמים.
פעמים.
בעת בה מונח כבר הקלף.
פעמים.
מעיין יבש.
והקולמוס מחכה.

פה מגיע ההמשך.
אך המעיין יבש.
והדמיון? מזמן נמוג.

ירד גשם בלילה ההוא.
טיפות גדולות, כבדות של עצב.
ואף אחד לא הבין.
אף אחד לא שיער.
וזה קרה.
וזאת היתה מכה גדולה.
מכה כבדה.
מהסוג שממוטטת אותך ומפעילה אותך לבוץ.

ושנה אחר כך, לאחר שנשענו בחולשה על גדר האבנים,
העפנו מבט בקבר,
ומחינו דמעה,
הבנו שזהו המחיר אותו עלינו לשלם.
למען עם ישראל.
למען אחדותו.
למען ארץ ישראל.
למען שלמותה.
למען תורת ישראל
ולמען קיומה.

ושום ענן לא כיסה את פני השמיים למחרת.
(השמש נגלתה במלוא עוזה)
נחוץ?

להיכנס לפה ולראות כל כך הרבה שרשורים חדשים.

 

וכיף לי כי אני מרגישה שהמון מהם כאילו נכתבו עלי.

או שכתבתי אותם בעצמי..

 

@רוש לילה. כל מה שכתבת. במקום להגיב בכל אחד בנפרד, רק שתדעי שנכנסת לי עמוק מאוד. הכתיבה שלך עוצמתית ויפה ונוגעת.

וכנל אתן.

@אני פלא   @רק שמחה!

 

וגם @ניצוץ ההוויה -כתבת מצמרר.

ו @חידוש 

 

מצית נראה תמים. כסוף וורוד. זהו. לא אש, לא כאב, לא שחור. רק תמימות ערמומית.

כמוני.

שונאת מציתים.

שונאת כל מה שכמוני.

אני אקח גפרור. גפרור זה טוב. טוב כי שורף. טוב כי אמיתי.

טוב כי לא כמוני.

גפרור---

 

מצית זה רע. זה שורף. זה כואב.

הוא גם סתם גאוותן, המצית.

הוא נשאר אותו דבר, לעולם לא משתנה או נגמר,

כאילו לועג ללב שלי, שנסגר.

הגפרור לעומתו, הוא... די כמו הלב שלי.

 

מצית זה בשביל לשרוף דברים טובים. לגמור אותם. להכאיב.

כי הוא רע, המצית. כמוני.

גפרור זה בשביל לשרוף דברים רעים. לשרוף אותם, להשכיח. לנסות להקל.

כי הוא טוב, הגפרור.

כמוני?

 

 

 

דף.

עוד דף.

מחפשת בתיק, שלא ישאר שם כלום.

עוד דף,

ומחברת.

ודף.

ודף.

עורמת הכל בזהירות.

פשמינה, דפים, וגפרורים. ופחד.

יוצאת.

בורחת.

הסלע. הנוף. הגחלים.

ואני.

 

הדפים, הגפרורים.

דפיקות הלב.

שורפת.

מהקצוות.

לאאאא

התאווה צורחת.

אבל אני ממשיכה.

לשרוף.

ועכשיו זה רק אני;

אני והאפר.

הרגשות המעורבבים.

 

החרטה והדמעות.

 

 

חופנת אפר כאב בידי,

ויודעת;

מעכשיו יהיה טוב.

אפשר להצליח לכתוב ברמה גבוהה או בינונית (או אפילו נמוכה אבל לפחות להצליח)

בלי ניסיון בכלל או שום כישרון מיוחד?

 

יש את האנשים שנולדו עם הכישרון הזה ויש להם כתיבה יפה

ויש את אלה שלמדו או משהו בסגנון

  

 

זה מושך אותי וזה דר ככ יפה ומיוחד ואני ממש אוהבת את זה

אבל לי לא הולך

 

אז לאנשים שפה

איך התחלתם בכלל לכתוב? תמיד היה לכם את הכישרון הזה או שרכשתם אותו? אם כן איפה?

איך אני וכל מי שבמצב שלי יכול גם להצליח לכתוב בצורה יפה בלי לעבור הכשרה מסוימת?

ואם אפשר טיפים ודברים שיכולים לעזור לי ולקדם אותי

 

 

תודה רבה

אשמח מאוד לתגובות 

 

 

 

שירתה
תוגתה
תפלתה
צהלתה
ובבא העת
רינתה.

שבעתי




בעת יבש

לחלוחית בדל שבועה
(בדיל-ויעבור)
מלא זו - ונקבה שכרך

(גויל-היעזור?)

אקיימה משפטי צדקך
אמיתיים
תמימים


כתינוק - צעדיו הראשונים
אצעדה בשבילי תורתך



מה תגידו לו??




כשמך כן תהלתך
אמת יסודך
חסד יקדמך






בת ירושלים
נפש הומיה
דומי לו
דומייה


בתומך עומדת
רוח סער שורק
את קרבתו חומדת
נגד שעון החול החורק



פדני
חנני


ואגדלה שמך


והיה ברכה
ותהא שמחה




אהבת עולם
תביא
חושה נא
ואל תתעלם
צורי לבבי

אור תורה
מאירה

בקדושה
כזוג מקשקשת
רגשי עדנה וחום
עודנה מבקשת


שומע תפלה
עדיך כל בשר יבואו





יתגדל
ויתקדש

ישכון
בחצרות קדשך
בדבירך יכון
מכון עולם לשבתך

בישראל קדושים
שעליהם תפארתך

בשקט בשקט כשמחשיך
וצריך להיות לבד עם עצמי

וכיף
לגלות עולם די אמיתי
בתוך כל שקר האינסופי

אם היתה לך עין פנימית
היית שוחה בתוך עולמי
לא היית צריך לשבת ולקטר
רק לצפות ולהתבונן

בשקט בשקט כשמגיע היום
היית כבר רץ מעבר לחלום
לוחש לעוברים ואומר אין מפלט..

כאן

העולם שונה במקצת .

אסור לגעת אסור להתקרב
ואם שברת
ישבר לך הלב

אני מסתכל על הים
על הגלים...
בתוך הים הם סוערים
ומסוכנים​
ואז הם מגיעים לשובר גלים
ומתנפצים.

ככה זה בחיים
הקשיים
הם מבלגנים
מבלבלים
אבל בסוף
הם נשברים
הם סוחפים
ומביאים
דברים טובים
ישר לחופים

אני כבר עברתי את השובר גלים
אני בשלב שהכל מתנפץ מול הפנים
אני מתחיל לקבל שמחת חיים
אני והמצבורים לזמן חורף מתמלאים

נחומא היה תמיד מקדים את זמנו. מפלבל בתחנות חייו, ברצותו עורג ברצותו מסרג.

הוא לא ההין להקשיב למורי החינוך והתודעה.

כמין כהני שכל היו.

מדברים חכמתם אל-נכון לבני התשחורת.

הקדימו מנהגי הפולחן, לשפת המוסר, שננו ניבי התמסורת, ולאחר- רזי המניין.

תכלו להחכים מחכמת האל, או אז דברו על לב אהבתכם.

לא נעמו לו דבריהם, לא קבלם.

תמיד תמה היה.

על חשכת התריס והסגר.

פעם שאל את אביו, ואם, אם שוחק ליבו ממעוף ציפור? ואם סוערת להבתו מדאיית הנשר- ומה בכך?

לזילות היא זאת לעומת חכמת לוחות השמיים?



ובכן, כן הנה נכון הדבר. זילות.

אך מה?

מי זה מחוקק הדברות?

ומי הוא רושם המעלות?



להקדים ולאחר, להוקיר ולפחת להוזיל ולהאדיר?



גם חלום גנוז היה לו, אותו לאט ליל-אופל.

לפסוע אל העמק השחור, שם דואים הנשרים.

להתרווח למרגלות עץ האקליפטא.

ישירו באוזניו עופות השמיים תהילה לשר מרום.

יתנו רוח באפו

ורווחה לנפשו,

מקום שוקט- לא שבט לא עצב,

לא מסדר חכמה, או שורות נצחונות,

 ים,

ורוח,

ולב.

מי יתן?

אך ליום.

אני בוכה 

בשביל לפנות את שהיה ולאחריו 

אני בוכה 

בשביל להבין מתי לעצור, ולא מחר 

אני בוכה 

בשביל האדמה שספגה את דמי

אני בוכה 

בשביל עכשיו, הוא שותק אך תמיר. 

אני בוכה כששמח 

ועצור כשבוכה 

אני בוכה מקושי ומסיפוק

כשאני עדיין מחכה. 

אני בוכה מאושר כשאני נשאב למי שאני 

ובוחר. 

אני נכנסת פנימה והכל מתעמעם.
כל האנשים ברחוב הופכים להיות קולות רחוקים של פנים מוכרות, אבל לא מספיק כדי שיהיה לי אכפת. בכלל, כל זכר לעניין במה חושבים עליי נעלם ומתגמד מול השאלה מה אני חושבת על עצמי, שמאיימת להציף אותי ולהטביע אותי בתוכה, בלולאה אינסופית של חיפוש אחר מענה.
הרעש בפנים גדל יותר ויותר ואני מנסה לשלוט בכל הקולות, לתת להם מקום כדי שיוכלו ללכת לישון ולהיעלם לי מהראש. באופק אני לא רואה כלום, רק גבול מטושטש שנראה כאילו מאות זוגות רגליים זועמות דרכו עליו בדרך החוצה. פעם זה היה הגבול בין המציאות לדמיון, אבל היום זה כס מלכות לשיגעון. שם הוא משתכן ושם הוא מכריז בפניי שכולי שלו.
ואולי כולו שלי?
אנחנו כמו זוג מאהבים. רוצים אחד את השניה הכי קרוב שאפשר עד המוות-
קרוב ככל שיהיה.
כשהייתי קטנה יותר הייתי הולכת לאיבוד בתוך כל זה, נעלמת ומחפשת במשך שעות את היציאה. הייתי צורחת ובחוץ היו שומעים לחישות.
היום כבר נגמר לי הקול; אין לי כח לדבר. אני לא מנסה לברוח ולא מחכה שיצילו אותי.
למדתי לאהוב את הממלכה הזו.
מרשמים ותרופות לא ישנו בי שום דבר, גם לא מילים יפות והגדרות, כי אין בראש שלי מקום לאף אחד חוץ ממני. אני ממלאת את כל כולו בזבל כדי שהריח יבריח את מי שגם ככה לא רוצה להיכנס.
לפעמים אני מפעילה את הרדאר ושומעת מלמולים מבחוץ, התקפי חרדה קוראים לי, זה השם המקצועי וזה השם הפרטי, ואף הודיה לא נכנסת בין התקף לבין חרדה.
אם היה לי כח הייתי מתקנת ואומרת שזה לא התקף, זו חרדה קיומית וזה לא השם שלי אלא הזהות שלי.
ואם היה לי כח הייתי צועקת.
כמה חבל שהוא נגמר;
הייתי ילדה טובה פעם.

ישנם זמנים כאלה, ישנן חוויות,
שהמציאות בם ברורה והאמיתות גלויות.
הן יוצאות מהסתרים בהן היו חבויות
בימים של שמחה, ולהבדיל, גם לוויות
ובאחרונות תהום עמוקה פעורה
מפרדת בין להיות ללא-להיות.
המחשבה אובדת יתומה בין תהיות
כמו הד הולך וחוזר בגאיות
והזיכרון לבדו ימשיך לחיות
את אותם זמנים, אותן חוויות.

והחיצים כולם עם כיוון אחד- אליי
ומדקרות של הרגשת כאב חולפות בזרועותיי
ורסיסים שנשברו גם הם חותכים בי בפצעיי
בקול ניפוץ ולב מוכה רטוב כל כך מדמעותיי
שנשפכות מבלי משים ללא הפסק מתוך עיניי
דממה דקה או זעקה שמתחלפות ולבטיי
נהיים סבוכים, מפותלים ואין עוזר מבלעדיי
אשא אל על כל יום ולילה לרקיע את פניי
וכמו אוויר נפלט מפי שיימלט מבין שפתיי
אשאל בשקט שרועם מאין תגובה- עד מתי?!