פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 391)

לא באמת חדשה פה
אחרי ארבע שנים בהן הייתי 'פרח קיר'



לעוט עלייך
כנשר המגן על גוזליו
כרחם אב על בנים
לרחם עליי
קצת
לתפוס כמה שאפשר
בעשר אצבעות
ולדאות מעלה
מעלה

תראה לי ת'פנים שלך
קרן אור מלטפת אותן
מרפרפת על עיניך
איפה אתה
לראות את כל זה?
...מסכים חוצצים

תראה לי ת'פנים שלך
יש שמיים מעליך
עננים משייטים
ציפור דרור
בין שחפים עפים..
איפה הדרור שלך?
איפה החופש?
אתה משועבד
למסכים

יש סביבך עולם
עלים מושלכים
טיפות מרצדות
פרחים מציצים
מדשא יבש
משמש

תראה לי ת'פנים שלך..
פקח עיניים
דבר
אני מתגעגעת אליך..
עכשיו
אתה כל כך אחר

מסכים חוצצים
בינינו
אני מחפשת אותך
אתה לא אתה
אין לי עם מי לדבר..
אלפי חברים בפייס
עשרות קבוצות ווצאפ
סטטוסים סביב לשעון
שכחת מתי קמים
מתי הולכים לישון..

להעלות לא לרדת
כל העולם שלך
נמצא ברשת..

אולי בין כל החברים שלך
בין כל הלייקים סמן לי לייק
סמן לי לב
סמן לי שעדיין אתה אוהב..
שיש לך חברים
מחוץ למסך

אז מתי תהיה אתה?
תפוס את הדרור שלך
צא לחופש
צא מהמסכים. .
תראה לי פנים.

קרבות קשים עברו על כוחותינו אתמול בגבול הדרומי.
החל משעות הערב המוקדמות ביותר, נחשפו כוחותינו טיפין טיפין לכוח המתקרב לכיוונם. הכוח התחמש היטב בנשק חם ובמגוון רחב של כלים; בין היתר בגז מדמיע בכמויות אדירות. בשל ליקוי מודיעיני- מסלול הכוח וכן התחמשותו לא הובררו דיים ולא היו ידועים ברובם לכוחותנו. טרם נפתחה וועדת חקירה בנושא.

 

הכוחות השומרים בקרב כוחותנו ניסו להודיע על הכוח המתקרב, אך היה זה באיחור מה ומומנט ההפתעה פעל לרעתנו. כיוון שהיה מידע מודיעיני קודם מיום האתמול, אפקט ההפתעה השפיע, אך לא באופן מלא.

הלוחמת ת.ל שנכחה באירוע מספרת:
"הגענו עם כוחותנו לקו הגבול, המצב נשאר כשהיה לפני יומיים. קיבלנו מידע על כוח מצומצם לא מזוהה שמתקרב לאיזור מכיוון צפון מערב. לא היה לנו מידע נוסף לגביו. המשכנו במשמרות הרגילות, כשהכוח הפתיע אותנו בריסוס גז מדמיע. קצרצר אך פתאומי. הודענו על הכוח ובמקביל יצאנו לקרב קצרצר על העמדות. בחסדי ה' לא היו נפגעים בקרב כוחותנו. אחרי זמן לא רב אנו מקבלים מידע על כוח מצומצם נוסף העושה דרכו אלינו. פעלנו כמו בקרב הראשון ואכן הכנענו את הכוח כבתחילה. כך מספר רב ביותר של פעמים."

 

בעקבות הקרבות החוזרים על עצמם שוב ושוב, הוכרז מצב חרום זמני וגיוס נרחב לכוחותנו החל.
פ.א. שגוייס לעזרה מציין כי המצב היה כלל לא פשוט, אך לא התיאש וגילה עוד לוחמים מכוחותנו ששהו באיזור וגוייסו גם הם. הלוחמים שמצא תיחזקו והעלו את המוטיבציה בקרב כוחותנו אך לא היה לאל ידם להושיע ולשנות במשהו את תוצאות הקרב האחרון.

 

כוחותנו, אחרי שעות קרב לא מעטות, עייפים ומותשים, גילו פתאום עוד כוח מגיע. הכוח היה גדול יותר מכל הכוחות הקודמים והתחמשותו הייתה בהתאם. לא הרבה זמן עבר עד שנראו למרבה הצער סימני כניעה על לוחמנו.
"היינו גמורים. פתאום עוד כוח מגיע, גדול יותר. המידע המודיעיני שקיבלנו שלל את ידיעתו הקודמת על הכוח, ואנו ניסינו שוב, להילחם ולנצח." עד כאי דברי ת.ל.

 

כאן התוצאות כבר היו אחרות. הקרב נמשך אל תוך הלילה כאשר בסביבות השעה 2 וחצי החלה התפרצות של עוד ועוד כוחות להתקרב לכוחותנו. כוחתנו עמדו במצב לא פשוט בכלל והקרב הוכרע ברובו לטובת האוייב. ליקויים מודיעיניים נוספים נתגלו ועלה חשש שיש צורך לגייס משת"פים חדשים. הקודמים איכזבו. בחסדי השם לא היו אבדות בגוף, אך נגרם נזק.

וועדת חקירה תוקם היום ככל הנראה, לאחר מאורעות האתמול שממש דורשים קיומה של אחת כזו.

מדובר כוחותנו נמסר שהתאוששות הלוחמים לקחה זמן רב וישנם כאלו שעדיין לא מתאוששים מגודל הפתעה. ככל הנראה התחמושת שכח האוייב הביא- הייתה מדוייקת ביותר.
וועדת החקירה שתקום, תבחון גם אמצעים אלה ודומיהם.

 

תחזית מזג האוויר למחר:
צפוי ערפל ומעט טפטוף. יהיה קר מהרגיל בעונה.
הטמפ' החזויות

.....

 

 

 

 

 

 

נכתב כסיכום מושאל של ההתמודדות שהייתה אתמול בערב-לילה.

והשמות- כמובן- בדויים.

אשמח לתגובות...

כן, מוזר שאת שואלת את זה, או בכלל שואלת.
איפה היית כל כך הרבה שנים?
פתאום זה בא לך?
למה? למה דווקא בזמן החשוב הזה של החיים?
את מבולבלת זו לא את, את אור, את אור הולך ומתחזק, איפה ההתחזקות??
נעלמה? לא, לא ליד אנשים.
אז איך זה שאת כל כך רקובה מבפנים?
לא, לא באמת.
אוף עוד פעם, מבולבלת.
את לא יודעת מי את, מי את? מי את?
בחיים תאמיני, אני יודעת שזה אמיתי!
את מחייכת?
כן.. אפשר לומר שגם אני.

בס"ד

 

והפעם לא ארוך מדי

אשמח לתגובותיכם

 

@עננה.@נשמות טהורות @איוושה  @נפש חיה.@שירה(-8  @נקדימון @גאולה!  @גלויה @שריקה @בת מלך!!!! @מבקש אמונה @~מישי~ @ע מ @להבה ירוקה

 

מוקדש לידידתנו @לב טהור שעוזבת אותנו לאנחות 

 

"לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא)

 

רוח נכון

 

דופק היורה

על חלוני

רשמים מעלֶה

מעמקי זכרוני

 

זכרונות החורפים

של שנים שחלפו

עולים וצפים

מתרדמתם נשלפו

 

ריח של גשם

ורוח של חורף

הרוח שבגשם

על פניי חולף

 

הן זוהי הרוח

של התחדשות

שנוסכת כוח

ומעבירה התשישות

 

הרוח המבשרת

על שנה חדשה

המפיחה תקוות

בלחישת איוושה

 

ועלי השלכת

רוקדים בה במחול

מזמרים שיר לכת

על הקודש שבחול

 

על הרוח שבגשם

החיוּת שבעולם

שלעיניי פורחת

ופותחת הלב כאולם

 

והקרירות בחוץ

מולידה חמימות בלב

שכה נחוץ

היותו שקט ושלֵו

 

נשיקה מאלוהים היא

זו רוח התקווה

חיבוק אוהב הם

אלו החום והשלווה

 

להפיח בקרבנו

רוח רעננה

להפריח בתוכנו

ניצני הנשמה

 

בעבודת הרוח

של זו העונה

התעלות הנפש

בהתחדשות השנה

     *  *  *

חורף בריא ומוצלח לכולם\ן

 

מהו המרחק בין שני קצוות הנפש
אותן אתה מכיל?
כמה רחוק עליך ללכת כל לילה
כדי להגיע בבוקר
לצד השני?
מי קבע לך טוב ורע מהו,
מי צייר בך יופי לצד חשיכה
בתוך קווי מתאר לבנים
הסוגרים את גופך ואת חלומותיי
בתוך אותו הבית?
מתי הכתה בך ההבנה ההיא
שכל אבן שתשליך עליי
לא תפגע בי כמו מילה אחת
שתימנע מלהגיד,
אבל העיניים של שנינו יצרחו
ויהיה קשה לא להקשיב,
לא לגעת
לא לבקש מרפא.
אולי המרחק הוא הכואב,
הניתוק העמוק
בין אותם שברירים זוהרים
של נשמתך הבוערת בך.
מי יכול עליך?
מי יכולה?
אני מבטיחה שניסיתי להיות גשר,
אבל אתה שברת ובנית אותי
בלילות ארוכים וימים מעטים
אתה הגדרת אותי
כשניסית להיות שלם
ואני בעצמי, מה אני?
מי אני?
אל תלך הלילה.
לא לפני שתספר לי,
מי הפכת אותי
ואיזה חלק בך רצה
שאהיה שלך.

 

אלטיזאכן אלטיזאכן

 

מקרר, תנור גז, מכונת כביסה

ספה מזנון שטיח

 

אלטיזאכן...

 

אלטיזכן בוא רגע יש פה מקרר.

 

כמה את רוצה עליו גיברת?

 

1000 שח.

 

מה פתאום 1000 , זה שווה לא יותר ממאה שח!

 

מה  פתאום מאה! קח ב 800.

 

מאה מאתים לא שווה יותר.

 

חכה אני אתקשר לבעלי

 

משה יש פה אלטיזאכן רוצה לקחת את המקרר הישן במאתים. מה אתה אומר?

תני לו שיקח אותו רק להרים אותו זה יעלה יותר. שיקח לפני שיתחרט.

 

טוב, בעלי מסכים למאתים.

 

לא מאתים, רק מאה גיברת.

 

אמרת מאתים. לא במאה לא מוכרת.

 

לא צריך גיברת.

 

טוב טוב קח אותו במאה.

 

מוחמד בוא נעמיס.

יאלה ביי.

 

אלטיאכן אלטיזאכן.

 

 

אִם הָיִיתִי צָב
סְתָם עוֹד אֶחָד
תַּרְמִיל עַל הַגַּב
לֹא מָשׁוּ מְיֻחָד

הֵיכָן? מִי? מָתַי?
אֶת רָאשִׁי לֹא הִטְרִידוּ
חַיֵּי שֶׁמָּא וְאוּלַי...
אַתֶּם נוֹרְמָלִים, תַּגִּידוּ?

עוֹלָם שָׁלֵם מָלֵא טוֹב
פָּקְחוּ עֵינַיִם לְהַבִּיט
נָסוּ שׁוּב וְשׁוּב
שַׁחֲרִית וְעַרְבִית

שְׂאוּ עֵינַיִם לַשָּׁמַיִם
ממעל עָבִים מִתְאַסְּפִים
לְבָרֵךְ בטללי מַיִם
אַדְמַת בָּנִים נכספים.

כשחניך היה שואל הייתי מטפל..
הייתי עונה שלא הגיוני ולא תורני.
שאלה מהותית אם זה נכון חינוכית
האם הפרש הגילאים משמעותי כל כך לחיים
יתכן בכלל שאני סתם מבולבל.
שאני לעצמי נותן ולא מספיק ממתן
אבל באמת זה לא נכון וגם אחרי התיכון.


זה היה הדבר הנכון
את זה ידעתי כבר מהיום הראשון
אבל לקח לי שבוע
כדי להביא את זה לביצוע
עכשיו אני אחרי
מאוד כואב הרי
אבל יודע שעשיתי נכון
ברור לי שזה המתכון
ויצאתי גם מדריך אמיתי
עכשיו אוכל להבין יותר איכותי
את הקושי והכאב
איך הקשר מקרב..

כן אני חוזר על עצמי אני יודע
אבל שעתיים חזרתי על עצמי

אמא אומרת ככה
ואני: "את בטוחה?"
והיא עוד פעם אומרת ככה
ואני: "אבל יש מדוכה"
והיא לא מחייבת
אבל עדיין חושבת
שכן עדיף ככה

בסוף ההחלטה היא שלך

אני יודע שההחלטה היא שלי
ואני כבר החלטתי
אבל עכשיו גם תקווה אין לי
ואת הכל פתאום הצפתי

את הכאב
הגעגוע
את הדמעות
והרצון
יקח לי עוד שבוע
לא להיות בדיכאון

אני יצאתי מבולבל ומדולדל
ואני רוצה לנגן ולא יודע..
אבל אם רק הייתי בישיבה
הייתי נוסע לים ברכיבה
נוסע בטיילת ויושב
יושב עם עצמי וחושב
יושב מול הרוח הנושב
מרגיש שהנפש היא אויב
היא אויב אבל בפנים כואב.

כואב

כואב ומייבב

"בוס, מוטב שתרד למטה."

הפרקן יצא ממאורתו שבמכתבה ודיבר בקולו של ארפוב, זה שכולם החשיבו לסגני למרות שבאופן טכני היינו באותה הדרגה.

לא הייתי צריך להביט באף אחד ממחוללי הזמן שריחפו במשרד ליד פינות התקרה , כדי לדעת שאני מאחר כבר בערך בחמש דקות.

"אני ממש לא יכול." שמחתי מאוד שארפוב ניצל את יכולת הטלפתיה של הפרקנים ולא טרח לטפס חמש קומות בעצמו. העדפתי לעמוד מול פרקן שנראה כמו צמח קוצני וזיפי בגובה שמונה סנטימטרים , מאשר להתמודד עם מבטיו המפצירים.

קיוויתי שאני אספיק להסתלק מהמכתבה על פרקניה לפני שארפוב יסביר לי מה מטריד אותו כל כך. אחרי כמעט ארבעים שנה במפלג הפשעים החמורים במשטרה הקיסרית של אגרופז, הוא ידע להתמודד יפה עם רוב המשברים בעצמו.

"תהיה כאן השתוללות מוחלטת," גדע ארפוב את תיקוותיי "סינלי ופארקמאייר הלכו לבדוק אזעקת דבקנים בבית של קורטאנוב ומצאו סמויין"

עכשיו ממש כבר לא הייתה לי ברירה אלא לרדת למטה.

"אוי ג'ודין תהרוג אותי" נאנחתי.

הפרקן התחיל לזחול בחזרה למאורתו.

"לא, אתה תחכה רגע." נהמתי "גש לטלפתים ותנסו למצוא את כל החומר שישנו על ההתנקשות בארמון הזהב. זה קרה בתקופת הקיסר אגובון. בעיר סידורין באקטוגניה."

הפרקן הניף את זרועותיו הדקות באוויר לאות ששמע הכל ורץ לבצע ואני קמתי ממקומי.

עכשיו ממש כבר לא הייתה לי ברירה אלא לרדת למטה.

זה היה היום הגרוע ביותר בשנה להגיע הביתה באיחור. המשנה לקיסר הממונה על נלגוניה, חזר אתמול לאגרופז משהות של כמעט חודשיים בעיר הבירה והערב הייתה אמורה להתקיים קבלת הפנים הרישמית. גם אני וגם ג'ודין הוזמנו עקב התפקידים שמילאנו בעיר, אני כממלא מקום מפקד המשטרה ואילו היא כמנהלת לשכת הפרסום הקיסרית.

אני כמובן התכוונתי להגיע לטקס, אבל הייתי הרבה פחות מוטרד מאשר ג'ודין. היא קיוותה לזכות במכרז על מישרה בלשכת המשנה לקיסר בעצמו, והיה לה חשוב מאוד להגיע בזמן לאירוע ולהראות במיטבה.

יצאתי מהלשכה.

בניין המשטרה, כמו יתר המבנים הממשלתיים באגרופז, היה בושן, כלומר, היה מעין יצור חי שנוהל באמצעות מומחים מגילדת המטבוליסטים. הכישורים שלהם יכלו לגרום לבניין לייצר חלונות, דלתות, קירות ומדרגות , באמצעות סוגים מסויימים של חומרים מכושפים שהם היו מזריקים לצומת העצבים של הבושן, שהייתה ממוקמת אי שם בעליית הגג.

הניסיון שלהם לייצר לבניין מעלית, היה הרבה פחות מוצלח, וכנראה שזו הסיבה שרק אני ועוד קומץ של קצינים גבוהים הורשנו להשתמש במתקן הזה. למעשה היה זה מין תא עשוי מעצם וסחוס שהיה עולה ויורד בתוך מנהרה של רקמות שריריות.

היה קשה מאוד להשתחל מאוד לתוכו והפעילות שלו הייתה בעיקר עניין של מזל.

יכולתי להגיד לו "מרתף" חמש פעמים ועדיין הוא היה מוציא אותי בקומה השניה.

למעשה, הסיבה היחידה שהשתמשתי הייתה שאילו הייתי משתמש במדרגות, הייתי פוגש בכל קומה שישה או שבעה אנשים שהיו צריכים לדבר איתי על איזה עניין דחוף.

טוב, זה אכן היום בו נערכה קבלת הפנים למשנה לקיסר, וממש יכולתי להסתדר בלי הסיפור החדש של אורלוב.

כמעט שכבר הגעתי אל הפתח, שם המתין לי תא המעלית ונעצרתי על ידי סילון עשן מחניק ומסריח. לצערי הכרתי היטב את התופעה ולא יכולתי להזעיק שומרים חמושים כדי לטפל בה.

בלאדבוז, כהן המוות הראשי של העיר , התממש לידי , ממלא את המעבר הירקרק בגלימותיו הזוהרות בצבעי שחור לבן.

זה היה יצור דמוי לטאה בעל עיניים בהירות זוהרות ורעמת שיער שחור, סמיך ומבריק.

"טונטינאג אתה לא תתחמק ממני עכשיו"  היצור התנשף מתוך לועו המאורך.

"מצטער הוד קדושתך," אמרתי באותה נימה שבה ניפנפתי אותו "אבל אני חייב לרדת למטה."

"בזה?" הוא החווה בכף ידו ארוכת הטופרים לכיוון לוע המעלית "אתה באמת קצת בחייך? אולי תרצה לעבור אל הצד היותר יציב של הקיום."

"לא כרגע" אמרתי לו "תסלח לי."

"אתה תסלח לי פשטנאט" היצור נע במהירות מפתיעה ביותר יחסית לצורתו המסורבלת ועמד ביני לבין הפתח "אתם תפסתם יצור נדיר שחלה עליו הגנת היער."

"הגנת היער אינה חלה על פושעים" הזכרתי לו "אנחנו פועלים לפי החוק. עכשיו תזוז."

לכוהנים הייתה איזושהי חסינות, מה שהיה נכון במיוחד לגבי בלאדבוז ובני אמונתו, שהיו חוצפנים ותככנים ולא היססו אף פעם לנצל הזדמנות ולחבל בעבודת המשטרה או בפעילות הצבא הקיסרי. עם כל זה, יכולתי להזעיק עכשיו את השומרים ולהבטיח לבלאבוז שאני אכבד את זכויותיו בכך שאני אקבע איתו פגישה מתישהו במהלך השבוע הבא.

כיוון שבלאדבוז הכיר אותי כבר כמה שנים טובות, הוא ידע טוב מאוד שזה מה שאני מתכוון לעשות וסר מדרכי בנשיפת זעם.

זה היה כל כך לא חכם, לעצבן את אחד מהכוהנים החשובים ביותר בנלגוניה ואני לא הגעתי לתפקיד שלי בזכות עיוורון פוליטי מוחלט.

אני רוצה להיות בן אדם טוב.

פשוט טוב.

טוב פשוט.

 

ופשוט.

וטוב.

 

וטוב פשוט.

 

פשוט.

 

טוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

***למה זה כל כך קשה??

 

 

 

 

 

 

 

מכיר את התחושה שהכל סביבך מתפרק ואתה עומד על קצות האצבעות בתחינה אילמת שפיסת הקרקע מתחתיך תישאר יציבה רק עוד כמה דקות? עוד כמה ימים, עוד כמה שנים.
אולי לנצח.
מכיר את הוואקום שמתרחב לך בלב בשנייה אחת כשהיא צונחת למטה והרגליים שלך נפתחות לרווחה יחד עם העיניים בבהלה שאין לתאר? לא ציפית לזה, אני יודעת שלא. מה כואב לך יותר? ההפתעה או הפחד מפני הבאות?

מכיר את הפצעים האלה שלא נסגרים לעולם? אלה שגדלים איתנו והופכים להיות חלק מאיתנו כאילו ייעודם הוא להכאיב לנו כשאנחנו נוגעים באיזור הלא נכון בגוף.
אני הולכת לגעת לך בפצע כזה ממש עכשיו, מקווה שאתה לא מוכן:
אני הייתי פיסת האדמה הזו.
אני נפלתי מתחתיך.
ואפול שוב ושוב עד שתפסיק
לעזאזל
לדרוך עליי

שתיים בלילה, עופרים, המיטה של חן. אני רוצה לאכול אבל מתאפקת למרות שיש סניקרס קטן קטן במקרר שאני מתה לקחת. באותה נשימה אני גם מתה לסיגריה, אבל כולן נגמרו לי אתמול, דמט. המים שלקחתי מהברז בכוס חמה בקושי ירדו לי בגרון, יש להם טעם דוחה, זר, חם ומזוייף כזה. אין להם טעם של בית.
יצאתי החוצה עם מצית וחיפשתי מה לשרוף. הנפש שלי הרי בוערת והיא מחפשת שותף. קיוויתי שאולי תעבור מכונית ואולי במקרה יהיה להם סיגריה, אבל עופרים, כאילו אין נפש חיה בחוץ. בקושי חתול שחור שרובץ על מפתן הדלת.
אני מתמקדת על איזה עץ גבוה מעליי עם סבכת עלים צפופה וירוקה. עץ בריא. עומד על מקומו. חזק ויציב. כוסאומו, אני חושבת, מגביהה מעט את כפות הרגליים ותולשת עלה. המצית שלי לא מרחמת עליו אבל העלה העקשן הזה בקושי נדלק וכשהוא מועיל בטובו להישרף איתי שולח לי הודעה, הוא מסטול מת באיזה מועדון, מנסה להדאיג אותי או סתם מתגעגע. העלה, בשניית ריחוף, מוצא את מקומו ברצפה ואין לי כח לחפש אחריו.
אני מרימה את היד ומושכת את הענף הקרוב אליי, בום, שני עלים בין האצבעות. אני מנסה לשרוף אחד מהם, את הגדול יותר. הוא פאקינג לא נדלק. המצית הכחולה שלי כבר חמה. אני שורפת את האגודל ביחד איתו, בעקשנות. הרגליים היחפות שלי דורכות על מדרכה מלוכלכת ואני יכולה להרגיש את החיידקים עולים עליי, מטנפים אותי.
בדיוק כמו שאני אוהבת.
העלה נהיה שחור בקצוות, כולו ירוק עדיין, משחק לי אותה חי. אני יודעת שהוא מת מהרגע שהאש נגעה בו. כמו כולנו, לא? אולי אפילו היה לו רגע של טירוף לפני הסוף.
טירוף כמו נפש בוערת, כזה.
אמנם אני לא רואה אותו נשרף אבל אני שומעת היטב את רחש האש ומריחה טוב יותר את ריח הריקבון העולה ממנו. ריח של טבע מת. ככה, בלי כל הרוחניות שהופכת אותו לפלאי ויפהפה. כמו שהוא לפני שהמים בשורשי העץ נותנים בו אות חיים.
מת.
בין אצבעותיי נוזל לשד החיים של עלה קטן-גדול, הוא נוזל ירקרק, שקוף כזה, ריח של בואש. ריח רע. ריח של חיים לשעבר.
אני מרחרחת ואז דוחפת את העלה לתוך הקרע החדש בשורט שאני לובשת, בין שני חוטים פרומים. אני יודעת שברגע הזה הריח והתחושה נדבקים בי, עוטפים אותי, נצמדים לי לגוף ומצטרפים לחיידקים על כפות הרגליים. אני מחייכת, כי זה טוב. זו פאקינג התזכורת הכי טובה שיכולה להיות.
אני באמת לא בטוחה למה עשיתי את כל זה, אבל גם בלי להיות חכמה גדולה אני יכולה לשמוע את הנפש שלי צורחת. את הכוויות אני מרגישה כמו כתמי צבע שחור ואדום על דף לבן ומקומט: הרס של משהו שיסודותיו גם כך מטים ליפול.
ממש כמו העלה אני אמשיך להיראות חיה; אתהלך ואנשום ואתאהב באידיאולוגיות. אבל בעיניים רואים קצוות שרופים. שחורים.
זו הנפש שלי.
והיא נשרפה כבר ברגע הראשון שהאש נגעה בי.
אמנם לרגע היה נדמה לי שיש כאן מאבק, אבל דמיינתי. לשד החיים שלי מזמן איננו כאן.
האש הזו מתפשטת בתוך קליפה ריקה של נפש בוערת.
ואני עם המצית. עוד רגע יגיע הטירוף של לפני הסוף.
ומה אז?

עוד רגע זמן/וכבר מוגשם חורף

מחומר בלי צורה/מחומרה בלי מיצר

 

ובשירי מוטמן/בדל קשיות העורף

קָשַה ראש ונערף/היד ה' תקצר

 

לבטוח בהבאה/לב טוח באהבה

בזבוז הזמן תם/חרף זמן הבא

 

שקוט, כסה חטאה/ונפש נא להשיבה

נצל להציל שעתם/של ימי החיבה

 

***

עוד בין הזמנים -כבר שלש שנה

חודשיים וחצי כל אחת

ועוד חופשה אחת ראשונה

שלשה חודשים נפחת

 

מכמות זמן חיי לימוד פוטנציאלי

שקט! דומיה!

מרגיש נוראי אך קצת נורמאלי

להתאבל על נחמיה

 

נחמיה שיכל לגדול

עם כל ההבעת דעות

נחמיה שהחל לחדול

וסתם בזבז שעות

 

שמח שהיה סוכות

סוכות שהיה שמח

כעת רק נותר לחכות

כהמתנת אורח

 

והאמת- לחזור לישיבה

דבר די מפחיד

ובכללי מפחידה שיבה

ולא אני לא היחיד.

 

ולכתוב שיר בשעה כזאת

די אסוציאטיבי

בין לדמות ללהזות

כאילו נורמטיבי

 

אז אני אלך לישון

אולי אקום לפני שבוע

ואני לא הנחשון

אך מרגיש קצת צבוע

 

***

 

(מצוה להגיב.

או שלא.

לא יודע.)

שלום לכולם

 

אני אוהבת מאוד לכתוב. אני כותבת הרבה לממחשב ( "מגרה - מודרנית ").

 

1)האם אתם מדפיסים את  היצירות שלך ומראים לחברים /משפחה?

2) האם אתם מבקשים /מקבלים תגובות לשיני?

3) מי עובר ועורך ומתקן לכם שגאות כתיב /תחביר?

 4) אתם או משהו בתשלום?

( 5) כמה אתם משלמים? אם זה משהו בתשלום?) 

6) להכין אתם  כותבים? לחבורת /עלון  כלשהו ? אם כן לאן?

7) כל כמה זמן אתם כותבים? זמן קבוע?

8) האם אתן למדתם בקורס כתיבה יוצרת?

9)מה למדתם ? זה עוזר ותורם לכתיבה שלכם?

10) איזה נושאים את יותר אוהבים לכתוב? (פרוזה, שירה ,סיפורים קצרים .....)

 

 

אשמח לשמוע מכם

תודה

לבן צח וצחור

פתיתים לבניםוקור

נסוג השחור

היום הנורא הנה הוא בא

אין בי שכל ולא דאגות

ושר מחשבה הוסר

ושום כלום שם הושם

וחלל גדול וריק עולה

ונהר דמעה אותו ממלא

ובמר שוטף כים זועף

ולב ליבי החל דואה

ולב נכאה החל כובש

כל רגב חי מיהר ויבש

 

סיפדו עצים עילזו קוצים

לאיש נפל קם נפל

שיחו עלים יאשו חולים

ספרו מעשה באיש חולה

יום קם משגעיו ונתרפא

נפשו התיר גם חזון הקים

דמיין עצמו רוקע בשחקים

לעת ערב נלעג שכב

לניצנוצי שמש לא קם

 

ועתה עננים המשיכו אתם

ספרו סופו המר הנגרם מכם

וזה יהי מעשה:

כחום יום דמעו יאדה

ואד אז מקברו יעלה

ענן, בטל חיים ימלא

יוריד גשם ואותו יחיה

אך לא אותו איש אז יקום

יהיה זה איש אחר

איש מבין חוקי יקום

טל חיים אז יבכה

על מה החיה אדם כה נדכה.

 

נכתב מהר וברצף ע"כ אין כ"כ שמירה על המשקל וכו'

לשכוח לברוח, ליל

אור מחלון אומר די

צרח נבח גם ילל

להט מתחולל

מבחוץ כפור מחלחל

אך כעת יום חול