פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 399)

למי מתחשק ל"דבר" בשירים?

אני כותבת..

את/ה עונה?

 

פגישה
חצי פגישה
מבט
עין בוחנת (טוב עין הוא יבורך)

דיבור
התלבטות (קרא למפרע-יצא)
התבלטות (בעל החוטם מתבקש)


אדון הסליחות
בוחן לבבות (בוחן לבות וכליות אלקים צדיק)
אוחילה (גם זה יעבור)
אתחילה (כי צריך האדם להתחיל מחדש
בכל פעם)

אשיחה
בשיחה (דאגה בלב איש ישיחנה)
לב


עם לבבי אשיחה
ויחפש רוחי




תשבי
צורי
לבבי


זכרו כצוף ומן

צורי
סלח
וחובי

אל יאריך
זמן (אם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא,
לא יאחר)

1. טיפה אחת של כפור

   מים צלולים ואור

   שכבה של דוק אפור

 

2. ערימות צהובות על הרחוב

    עלי שלכת ברוח רטוב

    הבהוב עתיק של עץ ירוק וטוב

 

מה דעתכם? ניסיתי לשמר את ההייקו ככל האפשר,

במעבר מהיפנית לעברית. הצלחתי? יש טיפים לשיפור שימור ההייקו?

אולי יש אולי אין

משמעות

מה זה אומר בכלל

חיים ומוות

ולמה אהבה זה כל כך כואב

מי אני

ומה זה העולם

ולמה יש דברים שאי אפשר לבטא

מה זה צחוק

ומה זה עצב

בסך הכל כולנו קופים קצת יותר חכמים

אז למה הכל

ולמה כלום

אני רק יודעת שיש לי חור גדול שלא מפסיק לדמם עמוק בתוך הלב שלי

קצת להבין

רק קצת

איך העולם עובד

אני במים עמוקים

לבד

תנו לי יד

או עצה

לפחות

מה אני אמורה עכשיו לעשות

לנשום

להירגע

זה לא עובד

אתם אולי חכמים גדולים

אבל נראה אתכם שורדים בלי אמונה

לא הצלחתי לעלות

ניסיתי

מבטיחה

שאלתי וחיפשתי

ונכנסתי לדמות

של צדיקה טובה

אין שום רגש

אף אחד לא מקשיב

זה מגוחך

הם לא מבינים שאין באמת אמת

זה רק לפי האמונה

לא שכל

לא רגש

לא ברור

מחשבות עוברות מהר מדי בתוך הראש

אם רק היה לי כפתור לכבות

אין מצב

אני יכולה להמשיך בלי סוף זה לא ייגמר לעולם

 

נשארתי שוב לבד.

מה אתם חושבים- יש עניין להקדיש "בכח" זמן יומי/שבועי לכתיבה?

פשוט להחליט לייחד זמן שבו יושבים וכותבים?
גם אם לא יוצא טוב, לא מלוטש או לא מסודר בצורה הגיונית וכרונולוגית, העיקר לכתוב, ועם הזמן יצופו הדברים ומקסימום בשלבים הבאים נשב ונלטש ונסדר?

 

או-- לחכות למוזה שתבוא ולרעיונות הטובים שיתבשלו היטב, ובבוא העת יימצאו את מקומם על הכתב?

 

 

הגלים הפוגעים נמאסו עלי.

בסוף אני אטבע בים של הבדידות.

ואחר כך- לא יהיה ממי להתנצל ואת מי לפייס.

לא יהיה ממי לבקש דברים.

לא יהיה למי להתייחס.

כי צופיה תלך ותיעלם.....

הלחינו לי שירר

יואו.

והוא מהמםם

והוא ביוטיוב..

שווה ליי.

 

טוב.. נראה לי בחיים לא כתבתי פה. רק קראתי קצת. אבל עכשיו.. עכשיו יותר זרם לי

הוא גדל
הוא כבר גדול
פותח כנפיים
והולך..
בורח
שם
שם יהיה לו טוב
שם..
שם הוא יהיה בחממה
בחממה מוגנת
אבל לא כמו פה..
פה זה יותר מוגן
יותר קרוב
יותר מחבק
אבל אין מה לעשות
ואנחנו..
נשלח חיבוקים מרחוק
נאהב
נשלח דשים
ויש קפיצות.. גיחות קצרות
ובהם לא מספיקים הרבה
אבל זה גם משהו
ובע"ה יהיה טוב!

הוי, כמה שאת חסרה לי.

אני לא יכולה לדבר איתך.

כמה אני מייחלת לשיחת נפש פנים אל פנים.

את היית מקור הנחמה שלי.

את והבנות מהכיתה.

עכשיו כששני מקורות הנחמה שלי אבדוף אני בודדה ואומללה.

תקועה בבית בלי חיים.

בלי מה לעשות.

סובלת כל היום מהצקות חוזרות ונשנות.

השפלות והעלבות.

מקור הנחמה שלי אבד.

את היית משהו שיכולתי להיות תמיד איתו, ולעולם לא חשבתי שזה יוכל לחהשתנות.

והנה זה משתנה.

פתאום אני מרגישה שכולם עוזבים אותי.

הוי, כמה שאני בוכה עכשיו.

מפעם לפעם אני אומרת לעצמי שזה הבכי הכי "וואו" שהיה לי בחיים

 

 

אני שונאת את ההורים שלי.

את המשפחה שלי.

עכשיו זה רשמי.

אני רוצה למות.

למה נגזרו עליי חיים כ"כ קשים?????

ועכשיו שאת כ"כ רחוקה, ואין אפילו אופציה להפגש בקרוב.

הטלפון שלך לא עובד ואני לא יכולה לשפוך בשיחת פאלפון.

אני מרגישה רובוט.

אני לא רוצה לחיות. לא רוצה להיות.

רוצה להיות לא-קיימת.

מרגישה נטע זר בתוך הרבה אנשים.

כולם אנישם ואני רובוט.

מופעל בידי הגוף.

אין בי רצון לחיות.

זה העולם שמכריח אותי.

מתגעגעת ובוכה גם עכשיו.

הדמעעות משתלטות לי על החיים.

זוכרת שדיברנו על הורמונים של בכי?

אז עכשיו זה לא הורמון. אני בוכה עם סיבה.

תמר

סתם כי מרגיש לי נצח שלא פירסמתי.

אחד מהבוקר..

--

 

'עוד צעד אחד' היא מתחננת.

'אין לי כח, נמאס לי. התעייפתי נשמה' אני עונה לה במבט עייף.

'מה? עכשיו? תראי כמה הדרך עשית..' היא מנסה שוב.

אני מעיפה מבט אחורה, מסתכלת על כל הפיתולים, רואה בעיני רוחי את כל העליות, יכולה להרגיש את הפעימות החזקות שוב, את הזיעה על הפנים,  את הרעידות לפני בכי.

הכל.

 

'עכשיו? היא שואלת שוב.

מניחה למחשבותיי לפרוץ החוצה. להציף אותי.

 

אני נזכרת בכל הרגעים הטובים, בחיוכים בידיים שהושטו לי כשהייתי כל כך זקוקה להם.

אני יכולה לראות שוב את העיניים המביטות בי, מנסות להעביר אלי כוחות. בטוחות בי כל כך. מכירות אותי טוב. יודעות שאני אקום.

 

אני מניעה את ראשי לשלילה.

קמה לאט, מנערת את האבק מהחצאית, מדביקה מחדש את החיוך על הפנים. מרגישה לאט לאט איך הכוחות חוזרים אלי שוב.

 

'תודה' אני לוחשת לה, מנגבת לאט אגלי זיעה אחרונים.

'ידעתי שתקומי' היא משיבה.

היא לא האמינה שזה יקרה.

אף אחד לא  האמין שזה יקרה.

היא רצה.

רצה כאחוזת אמוק לעבר השדות החשוכים.

הלילה נטול ירח ורק כוכבים מאירים לה בקלישות את הדרך.

היא מגששת באפילה,

מתנשמת ומתנשפת

עינייה גדולות ומפוחדות.

היא רועדת.

מביטה היא לאחור במתח וממשיכה לעבר סבך בעצים.

לעבר היער המלא צלליות וקולות מסמרי שיער.

 

היא רצה בתוך היער זועקת כחיה פצועה,

רומסת מתחתיה זרדים וענפים,

עינייה מיואשות,

מביעות מה שהפה לא יכול לבטא

זועקת לשמיים בכאב,

צועקת עד שגרונה ניחר,

פוכרת את ידייה לצדדים ומייללת בכח.

פניה רטובות מדמעות,

גרונה יבש מרוב זעקות

היא צונחת על הקרקע הקשה ודוממת.

אין בה עוד כוחות להתמודד. 

הכוחות אזלו.

לנצח.

 

כשצילצלתי בפעמון ונכנסתי בדלת התכוונתי שהשיחה שלנו תביא למשהו חדש.

אך התבדתי. עליתי בחשש לחדרה וכשראיתי את דמותה העצבנית בפתח החדר הבנתי שהגעתי אליה ביום לא מוצלח. היא ישבה על המיטה בתנוחה קשוחה, מתנדנדת את רגלייה בחוסר סובלנות. ניגשתי אליה בזהירות והבטתי בה דקות ארוכות. היא לא החזירה לי מבט. הנחתי את ידי על כתפה וחשתי איך גופה מתקשח.

ניסיתי לשאול אותה איפה היא הייתה ומה התחדש. אך היא התנערה מעליי והביטה בי בעיניים רושפות. הבנתי שכרגע אי אפשר לדבר איתה. שזה מסוכן מידי.

בצעדים עצובים פסעתי לפתח החדר. זמן מה עמדתי ליד הדלת. מתבוננת בחמלה בגב חברתי היושבת שמוטת כתפיים על המיטה. סגרתי את הדלת בדומיה. מנגבת בחשאי דמעה סוררת.

 

כל כך קר.

היא רצה בין הסימטאות

מהדקת את השל הדק לגופה.

חומקת בין בתי האבן הישנים

ומביטה לצדדים בפחדת

 

אני עוקבת אחריה בחשאי. זוהי משימה קשה מכיוון שהיא זריזה ומיומנת.

אני נזהרת שלא להשמיע רחש. מזווית עיניי אני מבחינה בה צועדת במהירות.

אני מחישה את צעדיי.

היא מתמרנת במקצועיות בין הסימטאות החשוכות וצעדייה ניהיים מהירים יותר ויותר. אני מנסה להדביק את צעדייה בלא הצלחה.

היא מתחילה לרוץ.

הרוח שורקת באזנינו בחוזקה.

 

בפתאומיות היא מפנה את ראשה אחורה ומבחינה בי.

אני מנסה להסתתר אך מאוחר מידי.

היא קופאת על מקומה ועינייה מפוחדות ומופתעות בו זמנית.

אני עושה צעד אחד קדימה.

היא עושה צעד מפוחד אחורה.

היא מביטה בי כמה שניות ופותחת בריצה מטורפת לעבר השדות החשוכים.

 

אני רצה אחריה. קוראת בשמה בתחנונים.

אך היא לא שעה אל קריאותיי.

ממשיכה בריצתה המטורפת.

בעיניים מצועפות אני מביטה בה נעלמת בחשיכה.

אני שומטת את כתפיי ומתיישת בחולשה על האדמה הרטובה.

קר לי.

ברוח מרעידה את גבי ואני מהדקת את הסוודר לגופי.

 

אני יושבת כך זמן רב מאוד. ראשי טמון בידיי וכתפי שמוטות בעצב.

לפתע אני חשה בתנועה בסביבתי. אני מרימה במהירות את ראשי ומגלה אותה. 

עומדת מבוישת לידי.

אני מתרוממת מהקרקע במהירות ומנערת ברישול את בגדיי.

היא מביטה בי בעינייה החודרות.

אני שותקת.

בשקט היא אומרת מילה אחת: חזרתי.

אני מביטה בה בלא אמון ושואלת: באמת?

היא עונה: כן. לתמיד.

דמעות מציפות את עיננו. אנחנו מתחבקות

 

השמש שעולה אט אט ושוטפת את העולם באור

מבטיחה שמעכשיו יהיה קל יותר.

 

לעוף בלי דאגות לשמיים הכחולים.

לנתר בקלילות מפרח לפרח, להיות משוחררת ושמחה.

לתת לשמש ללטף את כנפיי ולעוף עם כל הפרפרים בעליזות ולחייך.

להרגיש את הרוח.

אני רוצה להיות פרפר.

שהעצב בעיניי יהפוך לשלווה ושובבות.

אני רוצה להיות פרפר.

ורק אז

למות.

ושוב החדר הקטן. נכנסת. מתבוננת.

מעיפה הכל. את כל המחשבות.

מתייחדת.

תמונות רבות ממלאות את החדר.

תמונות גדולות.

תמונות קטנות.

כל התמונות מראות ילדה.

ילדה קטנה.

חיוך מאיר.

חכמה.

חסרת דאגות.

משוחררת.

במרכז החדר תמונה גדולה יותר.

הילדה רוקדת.

יום אחרי צילום תמונה זאת

הילדה נשחטה.

 

מתבוננת בפעם האלף בתמונות התלויות בחדר.

מתייחדת.

מקבלת כח.

לא בוכה. ההפך.

מחייכת.

התמונות עושות לה טוב.

נושקת לתמונה הגדולה

ויוצאת.

עד לפעם הבאה.

 

 

להן דאגו לשמלות בורדו חלקות ולמדי חיילים

אך לה- אי אפשר כבר לדאוג לדברים כאלו.

וכשהן, עמדו על הבמה וחוללו בריקודים,

היא עמדה ליד כיסא הכבוד ורקדה איתן.

 

חצאית הריקוד הסגולה שלה, תלויה חסרת שימוש בארונה,

כי היא כבר לא תלבש אותה לעולם.

לא עוד נשב בכיסאות המופע ונצפה בה,

אלא נביט אל השמיים ואל השיש הלבן.

 

כי היא, כבר לא תלך בשמחה כל יום ושבוע לחזרות,

ותחזור ותראה לו את ריקודיה,

כי צעדי המחול שלה, נגוזו בעשן, כשעלתה בסערה השמימה.

 

והשנה, יהיו חסרות שתי רגליים על הבמה,

והשנה לא ירקדו במופע 800 ילדות ונערות- אלא 799.

כי היא כבר לא כאן.

כבר לא כאן.

תמיד מוקפת חברות, צוחקת ומדברת עם כולן.

 

ראיתי אותה תמיד עם טבעת של בנות מקיפה אותה.

 

פגשתי אותה עם כולן כשהיא משוחחת בהתלהבות.

 

הבחנתי בה צועדת בשמחה עם כולן.

 

הבטתי בה מקצה הרחוב כשכולן מקיפות אותה.

 

תמיד עם כולן.

תמיד.

במרכז.

מוקפת בנות, מוקפת כולן.

אבל תמיד כשראיתי אותה בחברת כולן, ידעתי שהיא לבד.

 

 

היא עומדת בפתח בית הקברות, נושמת נשימה עמוקה ופותחת את השער בחריקה קלה.

הכל דומם. הכל שקט.

היא הולכת בצעדים מהירים לעבר החלקה הרצויה, יודעת את הדרך בעל פה.

הקבר הלבן נימצא שם כבר שנה שלימה פחות שבוע. 

היא מתקרבת אליו וקוראת בפעם המאה את הכתוביות החקוקות בשיש המבהיק.

מתיישבת באיטיות על האדמה ומלטפת את המצבה בדומייה.

לא בוכה.

לא מדברת.

לא מסוגלת. היא יושבת שם כאילו התאבנה ומלטפת את המצבה הקרה הלוך ושוב.

עינייה ריקות מכל רגש והבעה, השמש קופחת על ראשה, יושבת היא כך כמה שעות ארוכות, עינייה תלויות בחלל הריק, כולה קפואה ורק ידה זזה הלוך ושוב על מצבת השיש הלבן.

 

לפתע, ללא כל הכנה, היא מסובבת בחדות את ראשה לעבר הקבר, מניחה את ראשה על השיש הלבן ופורצת בבכי תמרורים.

מעבירה את עצבעותיה על האותיות החרוטות בשיש, על השם של הגופה שמתחת.

היית חברה מקסימה. היא לוחשת.

ובבת אחת מנגבת את הדמעות, מנערת את בגדייה ויוצאת דרך השער הגדול.

חצי פגישה
מבט

שיחה

עצמי
עוצמה
מעצימה

עכשיו-

איך שאני

אני בתחושת חוסר,

ומחר-

לא שאני

יודע מה יתבשר.

 

אני צריך להתמלא

אני צריך להתמם

אני צריך לשקט ממה

אני צריך לשקט הדממה

 

זה לדעת שאני לא יודע

כי פעם ידעתי מה שלא

האמת, זה כואב זה פוגע

להיות בלי ה"אצלו".