יודע בעל התאנה
אימתי הוא לוקט את פריה
פעמים, בנסיעה על דרך האבות
פעמים תוך לימוד תורה
בבית המדרש
פעמים, תוך טיול ותיור בהרים הקדושים של הארץ זו
הארץ שנתת לנו
ופעמים, תוך סעודת שבת קודש,
ערב ברית קודש.
אז הנה, לפניך, סל תאנותינו
סל פירות ביכורינו
ומקדשך
איה- - -?
קודם כל זה ממש יפה.
אהבתי את הרעיון, ההשאלה והמילים.
יש גם משהו נוגע בסיום של השיר... נותן משמעות ויופי להכל.
באמת יפה.
לדעתי(מן הסתם יש כאלה שלא יסכימו) יש משהו במבנה שקצת לא משך אותי לקרוא. מבינה מה אני מתכוונת?
אבל זה רק אני
השיר..
רננה=]=]אחרונהחרות אני רוצה, דרור לנפשי אני קורא
נשמה נשמה
פרקי מעלייך ניצוצי אחיזה
הרגישי שחרור בכול נשימה
נפש, נפש אהובה
שאי ידייך תפסי בחופש
רוממיהו ובא לך נופש
קום בן אדם
את הסובב שחרר [אולי לך או אותך]
לקולך הפנימי היה קשב
הרפה דעות קדומות
הרפה אנשים ומקומות
ישר לרגע צוקים ותהומות
(גע בך, בפנימיותך)- [אוף, לא מתאים למשקל]
הרגש רק אותך [אולי להוריד את ה'רק']
אין אסור ואין מותר
רק רצון פנימי עמוק ונסתר
שא עצמיך על גליו הבט בעולם ראה אותך מעליו
יצאה החוצה.
רגליה הוליכו אותה לשם.
אל הפינה שלה.
האוויר ליטף את פניה.
והדמעות החלו לזלוג.
לאט לאט.
התיישבה.
וחיכתה.
שהמועקה תפנה מקומה אל ההקלה.
וזה הגיע.
הבכי טלטל אותה היטב.
פניה התעוותו בכאב.
"שלא יגמר לעולם" מלמל ליבה.
נשטפה, טוהרה.
נדמה שיצאה החוצה כל הזוהמה.
לבסוף, נגמרו הדמעות.
חפנה ראשה בין רגליה,
אולי ימצאו דמעות אחרונות.
משלא נמצאו,
הביטה לרגע בנבכי נפשה.
רגיעה היתה שם.
אף הקלה נמצאה.
והיה שם גם
קמצוץ מין הריקנות.
יצאתי החוצה.
רגלי הוליכו אותי לשם.
אל הפינה שלי.
האוויר ליטף את פני.
והדמעות החלו לזלוג.
לאט לאט.
התיישבתי.
וחיכתי.
שהמועקה תפנה מקומה אל ההקלה.
וזה הגיע.
הבכי טלטל אותי היטב.
פני התעוותו בכאב.
"שלא יגמר לעולם" מלמל ליבי.
נשטפתי, טוהרתי.
נדמה שיצאה החוצה כל הזוהמה.
לבסוף, נגמרו הדמעות.
חפנתי ראשי בין רגלי,
אולי ימצאו דמעות אחרונות.
משלא נמצאו,
הביטתי לרגע בנבכי נפשי.
רגיעה היתה שם.
אף הקלה נמצאה.
והיה שם גם
קמצוץ מין הריקנות.
אין צורך שתגיבי;)
רק רציתי שתראי..
כתוב יפה מאוד!
מאד אהבתי את שילוב הפסוקים...ברוך השם.
אני קוראת ממש חסרת מילים..
אני מנסה לראות מה אהבתי במיוחד.. וכזה- וואי הכל..
אולי הכי את מלחמות ה' עד ישראל ישר אל.. ממש חידוש!
וואי אין דברים כאלה..!
ברוך השם. מן המיצר יוצאים המרחבים הללונפש חיה.
תודה!רכה כמיםאחרונהאוו. הם בחיים לא היו החלום שלי.
זה לא אני בכלל.
אבל.. אין ברירה מסתבר.
צריך לדעת להתמודד גם עם דברים שלא נוח לנו איתם
שוב זה תקופות..
אבל וואו. השיר הזה, אז אמא של נעמי שמר כתבה אותו לבת שלה. (יענו לנעמי)
(הוא ממש מרגש שווה לשמוע.)
אז אני בחברה טובה חח
בכללי בחיים יש אנשים שנולדו לסערות
קח את יעקב אבינו כדוגמא..
'רצה יעקב לישב בנחת קפץ עליו רוגזו של יוסף' (מקווה שלא המצאתי מילים)
אבל יש הרבה טוב בסערות אני ממש מאמינה בזה.
"הַעוֹד תִּדְהַר?"
סָפֵק שָׁאַל סָפֵק הִתְחַנֵּן.
מִשְׁלֹא נַעֲנָה,
בְּקוֹל מַר כְּלַעֲנָה
"תִּדְהַר"
בִּקֵּשׁ שׁוּב.
סָפֵק בִּקֵּשׁ;
סָפֵק צִוָּה.
אַךְ תִּדְהַר
עֲדַיִן שׁוֹכֵב
בְּצֵל הַתִדְהַר.
*זה הרבה יותר עמוק מאיך שזה נראה.
אעלה עוד מעט בע"ה.
תודה רבה באמת
כל ערב יוסי מושיב אותי על הברכיים שלו, שואל אותי איך עבר היום, ושומע, ושואל ומקשיב, ומספר לי סיפורים יפים על ארצות רחוקות,
ואני אוהבת להסתכל בעיניים שלו, שנראות כאילו הן רחוק רחוק מכאן ואני אוהבת לדמיין את עצמי יושבת על ענן ממש מעל האפור שבעין שלו, ומרחפת לאן שהסיפורים שלו מעיפים.
אתמול יוסי הושיב אותי על הברכיים שלו וסיפר לי סיפור חדש. הוא סיפר על גלגל אחד שכל האנשים צריכים לעמוד עליו ולהיזהר לא ליפול. ואם נופלים, שאלתי, מחכים שיחזרו, נכון? ויוסי ענה שלא, לא מחכים, ומי שנפל יכול להחליט אם הוא רוצה לנסות לטפס שוב על הגלגל או להישאר למטה. הוא סיפר שלפעמים יש אנשים שנופלים והגלגל דורס אותם ואז קשה להם לקום, ולפעמים אפילו יש כאלה שנדרסים כמה פעמים ואז עוד יותר קשה להם לקום.
ואז יוסי הפסיק את הסיפור, וחיכיתי ושמעתי פעם שקוראים לאיך שחושבים שהגלגלים במוח מסתובבים ושאלתי את עצמי אם הגלגל של יוסי נמצא אצלו בראש, ודמיינתי אותו בתוך העין האפורה שלו, מסתובב ומסתובב.
ואז יוסי אמר, שהמון פעמים קורה שאנשים נופלים מהגלגל, ולא הבנתי איך הם מצליחים כל פעם לחזור אליו כי אז הם יכולין ליפול שוב, ואז הסתכלתי בעיניים של יוסי ודמיינתי את הגלגלים שלו מסתובבים, ואז פתאום יוסי אמר שהוא לא אוהב ליפול ולכן הוא רוצה פשוט לרדת מהגלגל וככה הוא לא יפול,
וכל כך הייתי שמחה שיוסי לא יפול יותר.
ולמחרת, יוסי לא הגיע להושיב אותי על הברכיים. וגם לא יום אחר כך. היו הרבה אנשים דווקא, אבל לא יוסי, ולא הבנתי איפה יוסי, ואז שמעתי שמישהו אומר שיוסי לא יקום יותר.
וכבר דאגתי ליוסי, ורציתי לשאול אבל אף אחד לא ענה, וחיכיתי ליוסי שיושיב אותי על הברכיים, אבל הוא לא הגיע, ורצתי החוצה וחיפשתי את יוסי וקראתי לו וצעקתי והתחננתי שיבוא כי אני מחכה לו ואני לא מבינה לאן הוא נעלם, וכבר הרבה זמן לא ישבתי לו על הברכיים.. ויוסי לא ענה לי. יוסי לא הגיע.
ואני חושבת עכשיו, יוסי,
שאולי אתה כבר לא נופל, אבל זה לא שווה בכלל, אם גם אף פעם לא תקום.
לב סדוקאהבתי מאוד מאוד.
רכה כמיםנחמד שמגיבים..באמת
חברה שלי איתגרה אותי רצח, ובא לי לאתגר אותכם גםם אם בא לכם וכו.
'וסתם נקודה למחשבה שעלתה לי ככה לראש-
קל לנו לכתוב מתוך כאב על כאב. על משבר וכאלה.
כי זה נקודות שנוגעות בעצב בפנים.
הקושי זה לכתוב סיפור שלא מדבר דווקא על עצב או כאב מוגדר ככ. ועדיין לנגוע.
איזה אתגר זה, אה?
תנסי לחשוב על זה. אפילו כאב ועצב שמוחבאים בדמויות, אבל חלק מהיומיום שלהם, לא נקודות שבר..הבנת? מקווה שהצלחתי להסביר...'
קיצור יותר ממוזמנים
שתי השורות האחרונות!
ארץ, שמיים
ואדם בנתיים
מעשיו פעלו
דברים הועלו
עצים הוצמחו
ובנינים נישאו
עוטה סביבם
חלל גדול
אין סוף מקומו
מפעוליו ריקן
תמהה אני
למה הוכן?
מחשבות באדם
גדולות וקטנות
רובם נקברו
דומה שאבדו
עם הוגיהם
לאדמה הורדו
רוח צלפה בפני [אולי להוריד צלפה?]
עוררה רעיוני
קיבלה רוחה [אולי כוחה?]
מאותן מחשבות
דומה בעניי
שמהחלל שבות
[רציתי להוסיף אבל בסוף הורדתי
שואל אני
לי ולשירי
מה מהדומה
אכן כנה
מה מהדומה
באמת קורה]
שלא יותר מדי נכנסתי לעומק של התוכן כי לא ממש הבנתי,
אבל אהבתי את המבנה.
ובקשר להערות בסוגריים- את צלפה לדעתי אפשר להשאיר וכדאי להחליף לכורה. כי יש בבית הזה את המילה רוח במשמעות אחרת אז שלא יבלבל...
יישר כוח על הניסיון וההצלחה לעשות משהו שונה מהרגיל!
אבל לא את הכל אפשר... חלק זה רק בתוכן ההודעה
אשמח לקבל תגובות
לכל צבע יש מקום לזה קטן ולזה גדול
לכל צבע יש זמן, עיתים מתכהה ובוהק
עיתים מתבהר או מטשטש
צבעים עזים עטויים בנשמתי
רבים מספור הסובבים לנפשי
מיחלים למקומם לגלות את יופים
מכחולי נע לצבוע ואין הוא שופע
מטה על צידו ואין מעינו נובע
יבש מכחולי החליד לו צבעי
דמעת כאב נוזלת בצבעי מתבוללת
ליבי הומה לכוחותיו צמא
מעט צבע נידלהלאחר רגע כלה מהטמון מגלה
מחפש את צבעי ואינם, הולך וזועק בואו נא אלי
עייפה נפשי מחפשם, קול עצל בגוםי קורא
אולי הם אינם אולי הינך פשוט מדומיין...
ממש תודה על ההערות שיפצתי פחות או יותר, עדיין זה לא מושלם אשמח שוב לתגובות
ליבי הומה להוצאת כוחותיו צמא
דמעה אחר דמעה עניי מוזילות
ברגשי הכאב והתקווה הן נמהלות
מפעם לפעם מעט צבע נדלה
קצת מהטמון בי מציץ ולרגע נגלה
מרומם רוחי עד אשר נעלם וניכסה [אולי כלה??]
חלשה רוחי ועייפה נפשי מצבעי [אולי מלתור צבעי]
זועק בואו אלי וקול עצל משיב למילי
אולי הם אינם אולי הינך מדמיינם...
מעט צבע מהם נדלה
כתם דיוממש שמחתי מההערות זה שיפץ לי בהרבה, גם מחלק מההערות הנוכחיות-כשמשפצים אחרי שכתבת קצת קשה לוותר על מילים ולשנות אז ההערות מבחוץ די חשובות
אגב תמיד יותר כיף שמקבלים גם הערות
קיצר חן חן על ההשקעה אשמח עם תגיבי לי לעוד דברים שטפרסם מידי פעם 
מבט תמה
של ילד
שאינו יודע לשאול.
אין בו מילים
שיתחברו לשאלה.
מסתכל,
בעיניים מלאכיות שכאלה.
מנסות לשדר
את אשר בליבו.
בעולם הקסום,
המופשט.
הוא אוֹצֵר בתוכו כל כך הרבה.
הוא בעולם שלנו,
ובכל זאת;
בעולם כל כך שונה.
עולם שבו הפשוט והמורכב
הם אחד.
ואין בכך סתירה
כלל.
בכי.
טהור.
של אוֹצָר
שאינו יודע לשאול.
ואולי
שאלה,
או תמיהה
על עולם
שבו
שואלים
יותר
מדי.
בדרך למנחה, כמעט כל יום
חושב על החיים שלך ושלי
ובתקופה עצובה, ממש כמו זו
חושב למה אני בלי
והפעם למנחה לא יכלתי ללכת
הפעם התפללתי יחיד
הפעם חשבתי אולי אני עם
ולדעת שכן זה קצת מפחיד
אז הפעם אני לא יודע מתי
יכה בי ברק מחשבתית
אבל תיכף ממש, עוד שעה רבותי
אהיה בדרך לערבית
ישבתי מולה. לא מעכלת את הסיטואציה.
אני? מטפלת? וואט?
זה היה חדר יחסית קטן שתי כורסאות ירוקות, ושולחן קטן באמצע שעליו מונחות חבילות של טישו
וקנקן עם מים.
אני סוקרת בעיניי את החדר מנסה לדמיין את הקירות שספגו כל כך הרבה סיפורים קשים, תוהה לעצמי איך הם לא מתמוטטים מרוב עומס.
'איך קוראים לך? '
'אוריה..' אני עונה לה ומרגישה את הדמעות כבר מטפסות בגרון
הי תרגעו אני לוחשת להן עוד לא התחלנו מה אתן קשורות?
אבל.. הם לא כל כך מקשיבות לי.
אני יושבת מול בנאדם שבחיים לא פגשתי, ובוכה בכי לא נשלט. אוריה מה עובר?.
היא מתבוננת בי בשקט, מושיטה לי טישו ומחכה שאני ירגע.
אני עושה הסכם זריז עם הדמעות שאם הם מחכות עכשיו אחר כך אני אתן להם לצאת חופשי בלי הגבלה. ובלב אני מקללת את הרגע שאמא הצליחה לשכנע אותי ללכת אליה.
התחלנו.
'את יכולה לנסות להסביר לי מה מלחיץ את אוריה?' היא שואלת.
אני מרגישה שוב את הדמעות ונוזפת בהם שיכנסו בחזרה.
'הכל..'
היא שותקת ומסתכלת בי עמוק.
'אני רק מגיעה לשם הלב שלי על מאתיים. אני פתאום לא אני. אני לא יכולה עם כל הפוזות שם זה גורם לי רק להיכנס יותר פנימה ולא להראות את מי שאני בפנים. זה כל כך.. לא אמיתי. אני לא עומדת בזה.'
'את יודעת שזה קשיים של התחלה נשמה. בהתחלה את צריכה קצת יותר להיות 'חיצונית' אבל אל תדאגי זה משתנה, עם הזמן הן ילמדו להכיר אותך מבפנים..'
היא מנסה לעודד.
'אולי תחליטי שאת מנסה חודש ואחר כך נראה מה יהיה? אבל באמת מנסה. בכל הכוח'
זהו. הן לא יכולות עוד להיות בפנים. הם שוטפות את כולי. אני בוכה על הנפש שלי שמרגישה שזה לא המקום שלה. אני בוכה על עצמי שאני כזאת.. דפוקה. אני בוכה על הכל. על התקופה, על הקושי על זה שאני לא יודעת להתמודד.
היא מנסה שיטה אחרת.
'עכשיו את הפחד של אוריה. תנסי להיכנס לראש שלו. מה הוא מרגיש?'
השתנקות. השתתקות.
'אממ הוא מפחד?' אני מנסה.
היא מבליעה חיוך.
'ממה אתה מפחד הפחד של אוריה?'
'מהכל. מהסיטואציה. מזה שהכל שם כל כך .. חיצוני. ואני מגיעה ופשוט הלב שלי מתחיל לדפוק חזק חזק כאילו הוא עוד דקה יוצא מהגוף. והדמעות? בוכות מכל מילה מכל מבט מכל חיבוק. מלשמוע את אמא בפלאפון. בחיים לא בכיתי כל כך הרבה..'
'אל תתני לו להשתלט עלייך. את.. חזקה ממנו.'
'לא בשליטה שלי.'
'זה בדיוק הנקודה זה לגמרי בשליטה שלך. כל פעם שהפחד מתגנב לך ללב תגרשי אותו.'
'ואם אני לא מצליחה?'
'תביאי גרעין תורני שירקוד לך בלב. שיגרש משם את הפחד. הוא סתם נראה ענק ומפחיד זה שקר. הכל דימיון.'
אני מתייאשת כבר מלעצור את הדמעות.
יוצאת משם.
בוכה ברחוב, בוכה באוטובוס, כבר לא אכפת לי שיראו אותי ככה.
לאן הגעתי?
ורק מרימה אליך מבט. מבקשת שתפתח לי אי שם איזה חלון שאני יצליח לראות בתוך החושך הזה, איזה קרן אור.
אבל בכללי אני ממש מאמינה בלטפל.
כמו שכשהגוף חולה הולכים לרופא, לפעמים גם הנפש קצת חולה
או סתם יש אצלה איזה בעיה שצריך לפתור מהשורש.
תודה!
וטלטלות רגשיות קיימות בין עם חושפים אותם ובין אם לא.
ואם לא הולכים לטיפול הנכון זה גם יכול להישאר שריטה עמוקה.
נגיד זה היה לפני שנתיים כמעט
זה די כי הכריחו אותך ללכת לטיפול
כנראה שכח החיים הוא הכח הכי חזק.
אז עושים בשבילו הרבה
תקשיבי יש לי הרבה טראומות ופחדים מפעם שיושבים לי הלב
והייתי אצל מישהי מדהימה מדהימה שממש שיחררה לי את זה
היא מטפלת בכל מיני שיטות. ובאמת שהייתי בכמה טיפולים אבל היא משהו מיוחד.
קוראים לה מיכל שרביט היא גרה בקרית ארבע אבל היא מקבלת גם בירושלים
רוצה את המספר שלה?
בהצלחה גדולה.
תאמיני שתצאי מזה. זה יכול לקרות.
באמת.
מזכיר לי את עצמי קצת..
אויי. יש דברים שלא כייף לי שמזדהים איתי
ואחלה חתימה, חולה על הסרט הזה.
ולכתוב כבר לא משחרר אותם
הלוואי שהיה אפשר להשאיל דמעות.
זה.. כל כך שימשי לפעמים.
שהרבה פעמים אני מקנאה במי שמצליח פשוט לבכות.
זה כח גדול.
טהור. כל כך.
מחובר.
אצלי זה בתקופות. ולפעמים זה כל כך חונק.
בא לך להשתחרר.
פשוט.
לך דומיה תהילהפחות באתי להציג עמדה. באמת אין מסקנה לשיר הזה. שאפתי יותר הצגתי את התלבטות של החברה המערבית הפוסט-מודרנית, מתח שנמצא ברקע החברה ולדעתי משליך על תופעות בה. דיסוננס שקיים בין הקוהרנטיות הפנימית שדורשת אמות מידה מוסריות לשכל שלא הצליח לעגן את הנטייה הזאת בנימוקים הכרחיים. כך יצא שהטקסט מתחיל בהחלטיות גדולה ולאט לאט מאבד מהביטחון שלו.
).לך דומיה תהילה
לך דומיה תהילהסתם, האמת שכן.
השתדלתי. עד כדי כך מרגישים? 
אני חושב שזו באמת השאלה.
בחרתי לא לדקור את הנקודה הזאת ולתת למסקנה לצוף מאליה, אבל אני מסכים.
אשלח לך בפרטי בהמשך.
(הביצוע מעביר את זה יותר טוב מהטקסט).
כתם דיומוכרח להיות, לא?
אם לא, איך באים בטענות אל הגויים שלא קיבלו את התורה?
ואם כן, אז צריך לברר את טיב היחסים שלנו עם המוסר הזה,
או שמא אנחנו כבולים רק ל'מוסר האלוהי' אפילו אם יש התנגשות עם ההיגיון?
לא נראה לי. ולא עוד אלא שגם מצינו בתורה עצמה, בחלק המכונה 'גמרא' ששם לפעמים יש את השאלה,
'סברא! למה לי קרא?' - כלומר, השכל מחייב אז מה הצורך בתורה?
אז נראה לי שפשוט שיש מוסר שנובע מהאדם, ולא עוד אלא שמעלתו ומימושו גבוהים יותר,
ומתי התורה נצרכת? במקום שהאדם מוגבל, כלומר המוסר האלוהי יבוא רק כתוספת וכמערכת שתוודא שהאדם הולך בנתיב הראוי לעולם.
אבל אשמח בכל זאת אם תוכלי להסביר למה התכוונת.
וכמובן שאשמח להערות והארות.
אולי כיוונתי לדעתה.
חיים על פי המוסר, כערך מוחלט, דורשים תשובה על שתי שאלות ששלובות אחת בשנייה:
א. האם הוא קיים?
ב. מה קנה המידה שלו?
המוסר לפי הגישה הזאת הוא דבר ממשי, שאנחנו מתקרבים או מתרחקים ממנו, והתשובה על שתי השאלות הללו באופן שכלי נתקלת במלכוד. הרי ההיגיון שלנו בסך הכול משתמש בנתון לו כבר, וכל המושגים שלנו הם מושגי החוש (שאפשר לתמצת אותם ב"זמן ומרחב"...). במה שמעבר לחוש אין לנו השגה. גם לגבי הקודש, אומר הרמב"ם שאין לנו השגה בו כפי שלעיוור אין השגת בצבע. אמנם לנו יש חוויה של מוסר, אבל היא לא מחייבת את המוסר בדרך שכלית (והרבה פעמים היא גם עלולה לתת קנה מידה שגוי למה מוסרי ומה לא).
לכן התורה והנבואה פונות אלינו, מגשרות על הפער הזה, ונותנות לנו וודאות במציאות המוסר ובביטויים הממשיים שלו. הקושיה על הגויים אינה מוחלטת, כי גם לגויים יש יחס לרוח הקודש והיו ביניהם נביאים לפני מתן תורה.
גם הטבע הפשוט מחייב, למרות שקשה לשים את האצבע על הסיבה לכך. וכיוון שהוא כל כך פשוט, הוא כל כך מחייב. הסיבוכים באים עם המחשבה... קושיות על מהות המוסר לא מבטלות אותו.
מקווה שיצאתי מובן...
אז זה לא מתחיל מהאדם...
באמת זה נובע מהצלם אלוקים שבו.
נקודת המוצא של האמונה שלנו היא שהכל נברא, גם הטוב והרע.
האמירה שיש צו מוסרי שגם הקב"ה אמור להיות כפוף אליו היא קצת סותרת ודרושה ראיות חזקות.
מנקודת מבטו של אברהם ובמפגש עם המציאות הוא כביכול תמה איך ייתכן שהקב"ה פה (!) לא ינהג כמו הכלל שהוא עצמו קבע במציאות המוסרית, נראה לי.
ההבדל אכן יהיה רק במפגש שלנו את המציאות, למשל טוב מוסיף חיים ורע גורע חיים.
המשמעות של טוב ורע היא רק אצלנו.
תראי כאן ממ... וכאן וודאי וודאי .
(מצטער על הקישורים, אני לא יודע איך לצטט תגובה בשרשור..)
בלומנפלד שם שם
תודה לך!! ממש יפה!!
אהבתי גם את העניין של החרוזים ששמת, זה עושה את זה יותר כיפי לשמוע.
ובכלל זה ממש זורם.
גם ההקראה (נראה לי) ממש זורמת.
האמת שאם יש לך את זה כתוב- אני אשמח לקבל. אם אתה מסכים. וממש ממש תודה!
משהו שכתבתי בפרוזה וכ"ח. - נסיונות פעילים
ו.. טוב. זה פורום סגור. אני צריך לשאול את L ענק אם הוא מרשה אבל הוא לא פעיל, אז נפעיל את חוק ההתיישנות כי זה די חשוב לי....
"קודם נראה על מה אנחנו מדברים.
הכתיבה שלך מאוד מודעת למה היא רוצה להגיד, היא משתמשת במילים חזקות וגבוהות ובטוחות בעצמם.
מצד אחד אין לך בעיה לאתגר את הקורא במילים גבוהות, ומצד שני, וכאן גם החולשה שלך, בגלל שאתה לא חושב עליו, אתה גם מפספס דברים ולא מסביר אותם עד הסוף.
אני מביא לך דוגמא בסוף ממישהי שנמצאת איתי בסדנה אחרת שתראה איך נראית כתיבה כזאת, כשהיא מהודקת עד לפרטים הקטנים.
בתרגיל הראשון, ניסיתי לשבור את המילים הגבוהות, ובכל זאת נפלת לשם בסוף, וכן לחוסר המובנות.
אז נכון, כולנו מכירים את הכשלפ כשלפ, אבל עדין לא הצלחת להבהיר לנו את הדבר הגדול שאותו ניסית לכתוב.
לסיכום, אתה צריך לכתוב עוד.
וגם למצוא לך קוראים שיגידו לך, מה הם הבינו.
כי לשם אתה מכוון, לכתיבה שהיא מביעה משהו. אז אתה צריך לשמור על קשר עם הקוראים שלך."
תשובתי הדלה שלמעשה לא הייתה משהו אבל היתה בה מקצת אמת-
כשאמרת שאני לא מובן. חשבתי על התרגיל של להזכר בימים הנוראים.
ורציתי לכתוב שאני חושב דוקא שבו דברתי מובן יחסית, אבל אז ראיתי שלא על זה דברת. יפה די קלעת.
ואני חייב לומר שהקדמתני. אתה קשוב טוב ביותר. אתה מצליח לפצח את השיר שלי וזה בעיניי לפלא מעט. אני מדבר על זה שהבנת שרמזתי ב"ראיון" על דבר יותר גדול (ה"הפרדה" שיוצרת ההתיחסות המצומצמת לפסח כ"חג המאכלים הגרועים" וכד') ובאמת זה נדיר.
בתרגיל של הכתיבה על זיכרון ימי הזיכרון...
האמת כתבתי בשפה מעין אורי אורבך ז"ל. קלילה כזו. רק על נושא יותר גבוה.
אבל באמת אני כותב הרבה יחסית בלום.
נראה לי אני נהנה לכתוב שירים וקטעי כתיבה בצורה של חידה לפיצוח כזו. האמת. אמרתי פעם את ההשוואה הזו- זה כמו בדיחה. זה שצריך להתאמץ לפצח זה מביא את ההנאה. אלא שבבדיחה צריך לרדת מהחשיבה הרגילה והתוצאה היא בלבול מסויים ואילו בשירה צריך לעלות מהחשיבה הרגילה והתוצאה היא סדר הרמוני מופתי.
אני לא סגור למה אני נהנה לכתוב כך אני יכול לנסות להעלות אפשרויות-
א. זה שומר על האינטימיות של הרגשות והמחשבות שלי.
ב. כמו שכששאלו את מרן הרב קוק זצ"ל למה הוא כותב בשפה גבוהה אז הוא ענה שאחרת זה מנמיך את המילים וההפנמה של התוכן יוצאת יותר נמוכה, משהו כזה (האמת זה די קרוב לא', זה מנמיך את הכתיבה, את התוכן)
ג. אני אוהב את לשון הקודש. דבר שלפעמים גרם לי לכתוב מילה כפירושה האמיתי ולא כצורת הפירוש המקובלת שלה. [לדוג' (לא כתבתי את זה לפנים)-"השמש נהייתה יותר כהה בעיניי. יותר קרובה ללבנה"- המילה "כהה" היא במשמעות האמיתית שלה פה שפירושה זה "דהוי" או "חלש". בניגוד לפירוש המקובל שפירושו זה חשוך יותר או יותר קרוב לשחור]
ד. אולי, ב"תכל'ס", סתם גאיווה להראות (או יותר לראות) שאני יודע. אני לא מרגיש או חושב שזה באמת נכון אבל חו"מ שיכול להיות שזה בגלל ששקר מסמא את עיניי. אני מרגיש שאולי יש חשש של נגיעה בזה.
ה. אני רוצה סוג של לבחון את הקוראים. לראות מה הם מבינים (אתה קבלת ציון טוב יחסית.....)
פשוט מהממם!
"נוכל להבין טוב יותר את בני האנוש אם נבהיר שרוב ההישגים והטרגדיות לאורך ההיסטוריה לא נגרמו עקב העובדה שבני האדם טובים מיסודם או רעים מיסודם, אלא עקב העובדה שבני האדם הם בני אדם מיסודם."
""בסדר," אמר ליגור. זה באמת יהיה עולם מוזר, חשב, אם שדים יתחילו פתאום לבטוח זה בזה"- רציתי לכתוב שזה מה שעלה לי מתי שתארת את זה....
