פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 406)

ואמיתי. קלעת

אני לקחתי את זה למובן ארס פואטי כזה.

אהבתי במיוחד את הסוף.

רק עם ההתנתקות מה'כולם' הסוחף אפשר להגיע לשקט הפנימי

נכון מאוד, וחבל שלא כולם חושבים ככה

כאילו לפעמים אנשים לא נותנים להיות לבד.

חושבים כאילו בדידות היא רעה.

וזה לא לגמרי נכון, יש מצב שזה לא טוב בדידות מוחלטת, אבל לפעמים להיות לבד זה מעולה. ולא תמיד אנחנו קשובים לעצמנו ויודעים להיות לפעמים לבד.

ולפעמים אנחנו מגזימים לכיוון השני, לא יודעים להיות ביחד כי היחד  שאנחנו מכירים הוא חונק. אנחנו לא מכירים יחד משחרר. וזה בדיוק השורה האחרונה של השיר- מין חיפוש של יחד שיערער על זה, שיראה לנו שיש יחד שמשחרר..

 

@הכל משמים זה קצת קשור למה שדיברנו אז.. על שבת. כתבתי את זה בעקבות זה.

עוד נדבר, עופי למיטה!

מהמם. יואו.

שנזכה לדעת למצוא את האושר אצלנו בפנים 

כי זה נשמע כזה קלישאתי 

וזה כלכך לא

(ושמעתי את השיר שלך.

זה מדהים, רק לא מצאתי את השרשור הזה;)

מדהים מדהים,

אמרתי לכל החברות שלי שהם חייבות לשמוע!

רק אחת שמעה ואמרה שזה מדהים.

היא גם מכירה אותך אז היא אמרה שאת לא טיפוס שכותב שירים, רציתי לצחוק לה בפנים אבל התאפקתי

ולא סיפרתי לה תאמת..;)

קיצור מדהים לגמרי, והגיע לי בדיוק בזמן שהייתי צריכה)

ב"ה שהגיע בזמן.

איזה כייפ.

ואני מנחשת מי זאת..

וממש הגיוני, כאילו בקושי המשפחה שלי יודעת שאני כותבת.

הקצב והשימוש בתיאורים פשוט נפלא.

כמה עומק ב25 מילים

 

מתוך ספר הכוזרי:

"העובד, אצלנו,איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עליו וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" [שמות כ"ג כ"ו] "והארכת ימים" [דברים כ"ב ז]; אבל אוהב העולם ואריכות הימים, מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא. אך הוא מתאווה זה אלו היה מגיע למדרגת חנוך, שנאמר בו: "ויתהלך חנוך את האלוקים" [בראשית ה' כ"ד], או למדרגת אליהו זכור לטוב, ולהפנות עד שיתייחד לחברת המלאכים, ולא יהיה משתומם ביחידות ובבדידות, אבל הם צוותו. וישתומם במלא עם, מפני שנעדר ממנו ענייני העולם השפל, ונתווסף ממנו ראיה מלכות שמים, אשר לא יהיה צריך עמה למאכל ולמשתה, ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה, אך מתאווים המות, מפני שהגיעו אל התכלית אשר אין אחריה מדרגה שיקוו תוספתה. "

על חטא / יונתן רטוש

וְהוּא מַכֶּה עַל חֵטְא 
וְהוּא מַכֶּה עַל תֹּהוּ
וְהוּא מַרְעִיד מֵיתָר פָּקַע אִבּוֹ בִּכְדִי 
וְהוּא דָּמוּם כַּהֵד 
וּמְרַצֵּד כָּמֹהוּ
הוּא מִצְטַמֵּר לְמַנְגִּינַת לְכָה-דּוֹדִי.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל 
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל 
אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב 
אַתְּ מְתוּקָה כַּלֵּיל 
אַתְּ חֲמֻקָּה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ מְפַכָּה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

וְהוּא בּוֹעֵר כַּלֵּב
וְהוּא כָּבֶה כָּעַיִן 
וְהוּא דּוֹלֵק בְּלַהַב נֵר נִשְׁמַת אָדָם
וְהוּא חוֹמֵר כַּגֵּו
וְהוּא כָּבֵד כַּיַּיִן 
הוּא מִתְנוֹדֵד לְמַנְגִּינַת בָּשָׂר וָדָם.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל 
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל 
אַתְּ תִּלְהֲטִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב 
אַתְּ אֲפֵלָה כַּלֵּיל 
אַתְּ אוֹכֵלָה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ שׁוֹקֵקָה כְּנַחַל בַּצָּרָב.

וְהוּא מֻכֶּה כַּלֵּב 
וְהוּא נִרְתָּע כָּעַיִן
עָקוּד הוּא כְּחַיָּה בְּרֶצַע יְתָרִים 
וְהוּא שׁוֹתֵת כַּגֵּו
וְהוּא זוֹעֵק כַּיַּיִן
הוּא מַשְׁתַּרְבֵּט בְּלַהֲבוֹת בֵּין הַבְּתָרִים.

אַתְּ רוֹחֲפָה כַּצֵּל
אַתְּ לוֹקְקָה כַּנַּחַל
אַתְּ תִּלְחֲכִי בַּכֹּל, בְּכָל אֲשֶׁר יֹאהַב 
אַתְּ עֲרֻמָּה כַּלֵּיל 
אַתְּ יַחוּמָה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ צוֹחֲקָה כְּנַחַל הָאַכְזָב.

וְהוּא קָשֶׁה כַּלֵּב 
וְהוּא נוֹקֵב כָּעַיִן 
הוּא מְבַקֵּשׁ כַּפֵּר הַחֵטְא אֲשֶׁר חָטָאת 
וְהֵא רַחוּם כַּגֵּו 
וְהוּא נִגָּר כַּיַּיִן 
הוּא מִתְנַגֵּן בְּבַהַט-אֶבֶן אֶת-נִשְׁמָת.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל 
אַתְּ מְפַכָּה כַּנַּחַל 
אַתְּ לְוֹהֲטָה לַכֹּל, לְכָל אֲשֶׁר יֹאהַב 
אַתְּ אֲלֵלָה כַּלֵּיל 
אַתְּ שַׁכּוּלָה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ נְמוֹגָה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

***

יעקב אורלנד

מִיהוּ הַמְּיַלֵּל בָּרוּחַ
וְהָרוּחַ בּוֹ?
מִיהוּ שֶׁהִשְׁאִיר פָּתוּחַ
אֶת דַּלְתֵי לִבּוֹ?
מִיהוּ, מִיהוּ, שֶׁמָּא כֶּלֶב
נָד עַל הַדְּרָכִים?
כִּי תָּמִיד בְּלַיְלָה דֶּלֶף
הַכְּלָבִים בּוֹכִים.

אוֹ אוּלַי זֹאת הָרַכֶּבֶת
שָׁם בָּעֲרָבָה,
שֶׁגָּזְלָה מִן הָאוֹהֶבֶת
אֶת מְאַהֲבָהּ?
אוֹ אוּלַי, אוּלַי זֶה יֶלֶד
שֶׁנּוֹלַד עָצוּב,
שֶׁהָיְתָה לוֹ אֵם אֻמְלֶלֶת
וְהָלְכָה בְּלִי שׁוּב?

מִיהוּ הַמְּיַלֵּל בָּרוּחַ
וּבְקוֹלוֹ הַשְּׁכוֹל?
מִי הַמִּתְפַּלֵּל לָנוּחַ
וְאֵינוֹ יָכוֹל?
זֶה שִׁיר-דֶּחִי, זֶה שִׁיר-בֶּכִי
שֶׁשָּׁרִים כֻּלָּם.
כָּךְ זוֹלֵג לוֹ עַל הַלֶּחִי
עֶצֶב הָעוֹלָם.

***

יאמבי 'אשכנזי' של טשרניחובסקי- 'לַיְלָה... לַיְלָה... לֵיל-אֱלִילִים'

לַיְלָה... לַיְלָה... לֵיל-אֱלִילִים,
לְלֹא-כּוֹכָב, לְלֹא-אוֹרוֹת,
שְׂרִידֵי שְׁעָרִים, שְׁיָר אֲשֵׁרוֹת,
עֵצִים עֹרִים פּוֹרְשֵׂי-פֹּארוֹת –

הָס! בִּנְתִיבָה נַעֲלָמָה
שָׁם צִפֳּרִים עוֹבְרוֹת, קוֹרְאוֹת!
קוֹל צִפֳּרִים נַעֲלָמוֹת – – –
הֲלָאֲפֵלָה אוֹ לַמְּאוֹרוֹת?!

צְלָלִים צָפִים, צְלָלִים צוֹלְלִים,
חוֹלְפִים חֶרֶשׁ כַּתִּנְשָׁמוֹת – – –
צְלָלִים חוֹלִים לִפְנות בֹּקֶר,
צְלָלִים נוּגִים עַל פְּנֵי קָמוֹת.

***

מחר אני אמות.
אתם תראו מחר
את שהיו עיניי
את שהיו פני.
לעת מחר אתם
באים על סף ביתי
לחלוק את הכבוד
ולחלק שלל.
מחר יהיה הכול
לכם ושלכם.
מחר אתם צודקים
בכול אשר תאמרו.
אבל היום אני
עומדת על הסף,
ואעבור גבולי
ואין מסיג אותו.


לאה גולדברג

***

ואם כבר אורלנד - אחד המפורסמים ביותר שלו, והוא גם יאמבי-

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,
בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.
וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,
אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,
אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,
אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.
הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,
הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,
וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,
אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.
הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,
הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,
הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ
אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?
אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,
בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,
אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.

***

ואלתרמן הנפלא -

דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׂוֹרֶקֶת.
בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.
לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.
כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.

זְמַן רָחָב, רָחָב. הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם.
טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף.
בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.
עַל כִּתְפֵי גַנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.
רֹע יְרַקְרַק. תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד.
רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר.

וְהַרְחֵק לַגֹּבַהּ, בִּנְהִימָה מֻרְעֶבֶת,
עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת,
מִתְאַדָּה בְּזַעַם, בְּתִמְרוֹת הָאֶבֶן,
שֶׁל הַמִּגְדָּלִים וְהַכִּפּוֹת.

***

אהוד מנור, בשיר שנכתב בעקבות המנגינה שלו (ולא להיפך!) להראותך כוחו דניגון בהשפעה על המשקל

שׁוּב אֲנִי כָּאן לְיָדְךָ
וְשׁוּב הוֹלֵם לִבִּי אִתְּךָ,
אַךְ איֵפֹה הֵם כֻּלָּם,
אוֹתָם יַלְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ?
הַסִּירוֹת כֻּלָּן טָבְעוּ
וְחֲבֵרַי כֻּלָּם נָסְעוּ,
גִּשְׁרוֹן הָעֵץ שֶׁהִתְמוֹטֵט
עוֹד מְטַיֵּל בֵּין שְׁתֵּי גְּדוֹתֶיךָ.

הֲתִזְכֹּר אֶת הַשָּׁמַיִם
שֶׁטִּיְּלוּ עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
אֶת הַכּוֹכָבִים שֶׁרָחֲצוּ בֵּין קְנֵי הַסּוּף.
הֲתִזְכֹּר שִׁירֵי יָרֵחַ
וְחָצָב בּוֹדֵד פּוֹרֵחַ,
אֶת הַמַּחְצָבָה שֶׁהִתְעַטְּפָה בְּאוֹר כּסוּף.

צְלִיל מֻכָּר קוֹלְטוֹת אָזְנַי,
אֲנִי עוֹצֵם אֶת שְׁתֵּי עֵינַי,
לְאָן הֵם נֶעֶלְמוּ, פַּעֲמוֹנֵי הַכֶּסֶף.
כְּשֶׁהָיְתָה כָּאן מְדוּרָה,
עָלָה עָשָׁן, עָלְתָה שִׁירָה,
וּבְאַחַת אַחַר חֲצוֹת,
זוֹכֵר, גִּלִּינוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ.

הַכַּרְמֶל נִצָּב אֵיתָן,
יָרֹק צִבְעוֹ שֶׁל הַתִּלְתָּן,
מֵימֶיךָ לְעוֹלָם זוֹרְמִים בְּנַחַת.
גַּם הַיּוֹם, כְּמוֹ אֶתְמוֹל,
יָמִינָה כְּבִישׁ וְעֵץ מִשְּׂמֹאל,
וְרַק עֵינַיִם אֲחֵרוֹת
אֲנִי רוֹאֶה בְּתוֹךְ הַמַּיִם.

הֲתִזְכֹּר אֶת הַשָּׁמַיִם
שֶׁטִּיְּלוּ עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
אֶת הַכּוֹכָבִים שֶׁרָחֲצוּ בֵּין קְנֵי הַסּוּף.
הֲתִזְכֹּר שִׁירֵי יָרֵחַ
וְחָצָב בּוֹדֵד פּוֹרֵחַ,
אֶת הַמַּחְצָבָה שֶׁהִתְעַטְּפָה בְּאוֹר כּסוּף.

***

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ / שאול טשרניחובסקי

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ – – –
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים:
יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ –
בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה –
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?

נִכְנַס
כָּל הַנִּכְנָס,
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –
וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.

אַיָּם:
אוֹתָהּ אֶרֶץ,
כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?
מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ
יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?

כְּבָר
עָבַרְנוּ כַמָּה
מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִּים,
כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,
כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.

כֵּיצַד
זֶה תָעִינוּ?
טֶרֶם הוּנַח לָנוּ?
אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,
אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.

אוּלַי – – –
כְּבָר אֵינֶנָּהּ?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲ-דֹנָי לֹא צִוָּה – – –

***

אֲנִי מַאֲמִין / שאול טשרניחובסקי

שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי
לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

איזה כיף זה לקרוא מלא שירים נהדרים ברצף. (אמנם לא נותנים לכל שיר את היחס שמגיע לו, אבל זו הצצה חטופה לעולמות מופלאים...)

איזה יופי צרוף. גנוז פה המון.

@כישוף כושל @פיתה פיתה @נחמיה17 @כמו צמח בר @חלילית אלט @mp3 @מוריה2 @שאג @חותם-צורי @חוני המעגל פינות @אחיתופל @לך דומיה תהילה @חבוי @ציף @כתם דיו @יום מבולבל @קפיץ- @ימ"ל @ימ''ל @סביון @צופיה. @cookie_monster @הנסיך הקטן @L ענק

מוזמן לתייגני גם ב @אהבת ישראל!!

כל הזכויות שמורות

אתה נוגע בקניין רוחני

אתה בולע מילים שאמורות

לחבר בינך וביני.

 

אל תיקח אותן מאיתי

אל תחתום אותן בשמך

אותו תהליך ארוך ואיטי

בוא לא יבוא עמך.

 

 

 

 

 

______________

(זה עדיין קצת טיוטתי ואני יודע שזו לא הייתה המשימה,

אבל השתדלתי לשמור על המשקל).

לקחת נושא פשוט ולתת לו הסבר מרתק. הסתכלות של משורר... איזה רעיון יפה.

ודי רימית, אבל עדיין זה מתנגן מעולה לגמרי
(פלוס חריזה, אז בכלל..)

ואני לא מצליחה לגמור אותו. אז כמו שזה - 

 

צְלָלִים נוּגִים עַל פְּנֵי קָמוֹת

היו חורשים צמרמורת

בין כתפיו העייפות

לקראת סוף האשמורת.

 

היה דוהר בעמק זר

זקוף כשעורה:

יהי החושך למשמר,

ירח - מנורה.

 

היה הולך סמוך לתלם

ומצחו נחרש.

אבני שדה לחשו באלם

שיר לבוא פרש

 

שאצבעות ידיו - נחושת,

עצביו - פלדה,

עיני רוחו - כאש לוחשת

רחש אגדה --

 

הוזה, נביא, חולם חלום:

העמק מורשה.

אדמת מולדת תהלום

האת, המחרשה.

 

(וזהו. נגמרו לי המילים)

*התכוונת: עיניך, ידיך, לשון זכר, בי' אחת

לידע כללי, אם את רוצה לשנות תלחצי על הריבוע בהודעה בצד שמאל ואז על עריכה

סתם שאלה, התכוונת לקב"ה או לבן זוג? או גם וגם?

כשקראתי ישר עלה לי המסע של פולין... נכון? 

את האמת שלא.. אבל אהבתי שלקחת את זה לשם

מעניין אותי לדעת על מה כתבת...

קצת קשה לי לספר על מה אני כותבת את השירים שלי... והשיר הזה הוא כמה דברים ביחד, מסובך קצת..

אהבתי את הקצב שלו ממש.

 

מאוד אוהב את סגנון הכתיבה שלך

כותבת מופלא

שימחתם ממש.

הפכתי לקוראת מושבעת שלך!

מעריצה אותך! 

אני ממש רוצה שתדעי שהפורום הראשון שאני נכנסת אליו זה פרוזה ותמיד אני מחפשת את הקטעים המופלאים והכל כך יפים פשוטים ונוגעים. נוגעים עמוק. שלך.

ואת מדהימה. כל פעם מחדש. אף פעם לא נמאס לקרוא. תמיד יש משהו מפתיע. אף פעם לא משעמם. הקטעים שלך מאוד מגוונים ומעניינים. אני תמיד מזדהה.

אז זהו רק חשוב לי שתדעי...

איזה מפרגנים אתם יואו.

@מתנחלת גאה! יא מרגשת אחת

וסבבה נעדכן חח 

וזה מהמם.