פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 406)

ואעלה לפה מלאנתלפים יצירות יפות.

מה אומרים?

היום שאבא בא לקחת את ישי מהגן, הוא לא רץ אליו כמו שהוא תמיד.

'ישי?' אבא התקרב אליו וניסה לתפוס את צומת ליבו.

'בוא נסיך חוזרים הביתה.'

וישי אפילו לא הרים מבט.

מה יש?  אבא שאל. והתכופף אליו להרים לו קצת את הסנטר,

ישי לא ענה.

אבא הרים אותו גבוה. כמו שהם תמיד עושים כשהם רוצים להשתולל ביחד.

ואחר כך הוא שם את כף ידו בזו הקטנה של ישי, והם יצאו מהגן.

 

ישי הסתכל על איזה ציפור אחת שתפסה את מבטו;

וחשב שהוא קצת מקנא בה שאם לא טוב לה במקום מסוים היא יכולה פשוט, לעוף משם.

 

ואז אבא לקח אותו למסעדה. כמו של גדולים, הוא חושב.

ואיזה אישה אחת שם בפנים עם סינר, שאלה אותם- 'מה תרצו להזמין?'

ואבא אמר שהוא רוצה צ'יפס ועוד משהו שישי לא הכיר את השם שלו כי הוא היה קצת מסובך.

 

ואז הם אכלו, ואבא הביט בו במבט כזה דואג.

והוא שאל את ישי אם הוא יכול לספר לו מה מפריע לו בלב.

וישי הסתכל על אבא בעיניים גדולות וקצת עצובות.

 

אבא סיפר לו על רמי אחד, שפעם ממש העליבו אותו בגן. ורמי הזה לא סיפר לאף אחד וכאב לו מאוד בלב בקטן. והוא גם אמר לו ממש ממש בסוד, שאף אחד לא ישמע, שלרמי הזה, אפילו שהוא כבר ממש גדול, יש עדיין בלב חור.

וישי פחד שכשהוא יהיה גדול, יהיה לו גם חור בלב. אז הוא סיפר לאבא כמעט הכל הוא חושב.

ואבא נתן לו כזה חיבוק גדול, שאפילו היה לו קצת שמח בתוך הלב שלו הקטן.

 

ולפני שהם יצאו הוא לחש באוזן הגדולה של אבא שאף אחד לא ישמע, אם עכשיו כואב לו קצת פחות בחור.

אם היית בי היכולת
הייתי הורסת
קיום
של כמה אנשים
ואת שלי
אם רציתי אמת אז
במחוזות שקר
נאלצתי להתהוות
ואם קווויתי
לנפש
היא נאבדה ביום
ההולדת
בחשבון ההוא

צבי, תלמיד ישיבת מרכז הרב בירושלים, עולה חדש מאמריקה.

קיבל על עצמו משימה חשובה שהתלוותה אליו לחיים להעלות כמה שיותר יהודים לארץ ישראל. הוא ראה בכך מרכיב חיוני לעם, מההיסטוריה כשהיעד הוא הגאולה.

את ספרו מעפר קומי שבא מתבטא ברור העליה לארץ ישראל בזמן הזה נוגע במשלול נק וכיוונים. הספר לא נערך על ידיו. כיוון שנהרג בפיגוע מחבלים בעיר חברון לאחר קבלת שבת (כשמטרת נסיעתו היא לשכנע את ראש הישיבה לקבל עולים חדשים כדי להגביר את לימוד התורה דווקא בארץ). בן 21 בנפלו.

את הספר ערכו חבירו מתוך כתביו של צבי, והוא למורשת שתשאר לדורות שאחריו.

 

ברגעי ייסורים כך כתב לעצמו:

תחוס על כל רגע יקר של ייסורין שקשה לך, תאהב את הרגעים האלה, תתאווה לרגעים האלה,זה מכשיר אותך לתכלית המצאותך בעולם, הם עיתים יקרים מאוד.

 

אם אתה לא פועל תמות- אין ברירה!

 

"שיתברר ויתאמת  אצל האדם מה חובתו בעולמו"

לא כחובה פרטית, אישית, לתועלת אנוכית של תיקון עצמי,אפילו מהבחינה הרוחנית. אלא כתביעה של חובת היחיד לכלל ישראל.

 

צריך לשאול את עצמנו כל הזמן.. מה חובתי בשעה זו, ממש ברגע זה, מה אני יכולה וחייבת לעשות עכשיו למען כלל ישראל.

 

ועוד כך כתב: 'דע ידידי יש בידך להביא גאולה בדרך של אהבה, של רחמים ורצון. ואם בחרת שלא לעשות זאת.. זכור! יש בשמיים דיין אמת.'

'יש חובה לעשות יותר ממה שאפשר לעשות'

 

מידת הענווה אחת המידות הנאצלות שאפשר ללמוד ממנו. כל זמן היותו בישיבה למד, חשב, ופעל בשקט. משאת נפשו הייתה לקדש שם שמים, להרים קרן ישראל ותורתו, להצמיח מהר יותר ויותר את קרן הגאולה-ולקרב את ביאת המשיח.

על פחות מזה לא היה מוכן להתפשר.

לעומת שאיפותיו הגדולות הוא חש בחדלונו, ואפסותו, ואף שנשמתו נשאה אותו אל על, מרחבים ולגודל- הרגיש עצמו כמתנהל באיטיות ובעצלתיים. שלא בהתאם לחזון.

בסערת רוחו היה כותב:

'אני אפס אני כלום! נראה לי שאני מגביה עצמי יותר ממה שאני.! אתה לא משיח בן יוסף ולא בן דוד. אתה עולה חדש מאמריקה עם מבטא אמריקאי...'

היה ממעט עצמו מהנאות דיבור, שינה , אכילה או שתיה.

 

'בזבוז זמן- זה בזבוז החיים.

ביטול תורה זה מאבד עצמו לדעת.

דיבור סתם זה כמו שאזרוק פנינים לרחוב'

 

חש עצמו כשכיר יום. הרגיש שהזמן קצר והמלאכה מרובה- לא רצה לכלות את זמו לריק.

 

בשעת מצוקה נשא תפילה: " ה'! תעזור לי בדרכי תנחני במעגלי צדק. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. ה'! רחם עליי תן אהבתך ויראתך בליבי, תגביר רצוני לקיים רצונך."

 

אפשר ממש לראות אצל צבי את מידת הדבקות במטרה, הזריזות.

והכל יחד עם ביטול רצוני לפני רצונו של מקום.

 

"מרבית אחינו שבגלות מתבולל בפועל ממש! ואנחנו- האם בהשקט ובטח נוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה?

עלינו! בני ארץ ישראל, ובני התורה שבארץ ישראל מוטל התפקיד!"

 

נשמת היחיד- רק מכח נשמת האומה היא קיימת!

ועלינו על כל אחד ממנו לנסות כמה שיותר לפעול למען האומה, בלי אינטרסים. בלי יותר מידי שיקולי דעת של מה יחשבו ומה יגידו. פשוט לפעול!

 

בספרו מופיע כמה וכמה פעמים המשפט הלקוח מחזון העצמות היבשות

"התחיינה את העצמות האלה?... ה' אלוקים, אתה ידעת!
בספר בוחרים להתייחס מצורה מסויימת, אך יצא לי לחשוב רבות על משפט זה. כמה גדלות כמה עוצמה בתשובה קצרה זו!
התחייינה את העצמות האלה? 

כן/ לא.. זו תשובה הגיונית. וואלה לוידע. לא נראלי. אין בכוחי להחיות מתיים.

או אפילו, אתה מחייה המתים. או אני לא חושב שאני מסוגל. אבל לא.

ה' אלוקים, אתה ידעת.

קודם כל הוא מגיע בפניה אל ה'.

אחכ הוא מכתיר אותו לאלוקים, אלוקי, אלוקי העצמות, אלוקי הרוחות, אלוקי העולם.

את השאלה הזו לא שאלת סתם. כנראה אתה מאמין בי. בכוחי..  לא שאלת כדי שאענה לא. אני לא אתה, אני לא אוכל.. כי זה ידוע למכבר. אתה ידעת!

אין פה חוסר אמון בכוחי. או אמון יתר והשווצה.

אין התייחסות בכלל לכח היכולת הפיזי-מעשי.

התשובה נענת מתוך הבנה שכל כוחות האדם למעשה מהבורא. אין גבול ליכולת. יש פה ענווה גדלה. אתה האלוקים שנתן לי כוחות, יודע. אני נתון לך.

אני חושבת שאנו צריכים להקיש מזה על חיינו. לנסות להגיע לגדלותו של הנביא. להאמין שאם ה' נתן אותנו בעולם הזה כנראה יש לנו תפקיד, כל הכוחות כולם משוכות ממנו! אין גבול ליכולת! אם אנו צריכים לפעול בצורה כזו או אחרת נעשה מאמץ. אך בסופו של דבר אתה ידעת! לעולם לא נגיע מתוך מקום של: איני יכול, איני מסוגל. תמיד להאמין בכוחות שלנו. לדעת לנצל ולפעול. מצד שני, לא להתרברב, אנחנו לא יכולים הכלהכל! רק מה שריבנו של עולם יחליט וכך מתוך ענווה גדולה להגיע לחיים בפועל למעשה. בתפילה מהאלוקים שיתן לי כוחות.

 

מתוך כך עלינו לצאת לעולם. בתחושה של שליחות! יש פה עם. יש פה אומה. אחד בשביל כולם! איך אני יכולה להשפיע על הדור המדהים הזה? לבחור, לנסות להתחבר לאהוב, ולצאאת מתוך תפילה ונשיאת עיניים למרום שינחה אותנו בדרך הנכונה ויתן לנו כוחות להשפיע ולהוסיף טוב.

 וכן. גם להיות טובים בעצמנו(:

זה יכול להיות השראה וזה יכול להיות התחלה / אמצע / סוף / ככל העולם על רוחכם.

וכאן הפסקה:

 

 

יש גלים חזקים. יש גלים שפחות.

בכינרת יש גם אבנים.

יש סערות. חזקות יותר ופחות.

ויש גם אוויר נעים.

 

 

בהצלחה!

 

 

אני כתבתי

בע"ה אעשה מתישהו.

אשמח לראות דברים שיצאו לכם.

הוא חנק אותי בלי אוויר לנשימה. בין מילה למילה דחף נשיקה. לא,לא .בין נשיקה לנשיקה דחף הבהרה של מילה. לא,הוא לא הרפה. זה היה חזק , הוא הרזיק חזק. זה כאב.כאב מאוד. לא נראה לי שהוא חשב מה הוא עושה. הוא היה על אוטומט, היה לו מבט של טירוף בעיניים- מבט של שנאה עצמית. הוא עשה את זה כדי לפגוע בעצמו, אני יודעת. ואני מכורה אליו, ואוהבת ורוצה קרבתו. לא, אני גם לא רוצה להתלונן. הוא אדם טוב, אני מכירה אותו.אני מתגעגעת אליו, למה הוא לא יכל להלחם שלא נפרק את הקשר? למה? כי עשית מה שעשית אז אתה חי עם המצפון שלך? אתה לא מבין שאני צריכה אותך...?! ומחקתי כל קשר איתך, את המכתבים העפתי, את המספר מחקתי, לא מטיילת יותר באזורים שלך, מתרחקת מהכל. ורק הזכרונות לא נדחקים. תחזור! אתה שומע? תחזור, אני מתחננת! אני תלותית בך, מצב הרוח שלי תלוי בך. אני חייבת שוב את החום גוף שלך, את היד שתסיט את השיער מפני בשעה שאנו בים מחובקים והבירה ביד השניה. אז לאן נעלמת? לאן נעלמו המילים היפות שלך? אחרי שהוצאת אותי משם, מהסמים, הזנות והגועל הזה - ידעתי והבנתי , או לפחות חשבתי שידעתי והבנתי- שיש לי תקווה ודרך להנצל. שכן יש בי משהו טוב.שאני יכולה להתחיל מחדש . והמבט שלך בכל פעם האיר אותי , הציף אותי, וגרם לי לחזור להיות אני.
זוכר את הפעם ההיא? שבאתי אליך אחרי שפגשתי מאחד 'מהם' מפעם והוא ככ התעלל בי , ואני ככ בכיתי כשהגעתי אליך ואתה בלי לשאול פשוט חיבקת והכלת. ידעת שאני לא כמו רוב הבנות בגילי והערכת אותי. שעשית את זה, הבנתי את כל מה שהסתרת. ואת הקפוצון הארוך בקיץ.. לא רק הבנתי, גם ראיתי . גופך היה מצולק ממה שעשית לעצמך.
תחזורכבר תחזור! אתה לא מוכרח לחזור אלי,
לפחות תחזור לעצמך. לפחות שיהיה לך טוב.
אני ככ מבובלבלת ככ הרבה עבר עלינו, עליך, עלי.והיינו עיוורים למול זה. או לפחות בחרנו ככה. בלברוח. כי בתוכנו, הרי ידענו . ופשוט היינו המרפא אחד של השניה , ופחדנו להרוס. אז לא פתחנו כלום. השארנו הכל פתוח, ככה מונח. זה לידי זה.
אני מצטערת, ככ מצטערת! ניסיתי, באמת שניסיתי וגם רציתי! באמת רציתי! ואף תחינה או זעקה קורעת לב לא תגיע אליך. כי אתה שם מאחור, מנוע מלראות אותי בגלל עצמך. תסלח לעצמך בבקשה. בבקשה ממך. בשבילך, ובשבילי. אני לא צריכה לסלוח, כיוון שאין לי על מה. גם אם זה נורא - חייתי בתוך זה למען כסף בשביל לשרוד את היום הבא ברחוב, או בשביל מנה נוספת. בשבילי זה בסדר. אתה לא פגעת בי, אתה החיית אותי. אם חשבת שדווקא בגלל זה , זה נורא יותר- אז צדקת. נכון. אבל ההבנה הפשוטה היא שאני פשוט לא יכולה בלעדייך. אל תעזוב אותי באמצע התהליך. עוד יקח לי זמן, אתה יודע.
אני אוהבת אותך.
ויש לי עוד ככ הרבה מה להגיד ולרשום לך. אז ,תחזור?

 

'תגידי משהו.'

מה?

'מילה אחת'

קשה.

 

'יותר אופטימי?'

זה טוב.

'כן. ככה אני אוהב'

ז"א, יש שיטה טובה יותר מלנקד אות אות?

'כשהכל כל כך חשוך; וכלום לא הולך' לחש

'תחשבי עלי.

כמה הייתי רוצה להיות עכשיו לידך.

להאיר לך קצת מהאור שיש בך.

לחבק אותך.

פשוט.'

הוא השתתק דקה. נותן לי לעכל את מילותיו. להצמיד אותם חזק חזק אלי.

'ואם הייתי יכול' הוא המשיך 'הייתי אוסף את כל החום והאהבה שיש בעולם ומניח אצלך בלב.'

חייכתי, ותחושה נעימה התפשטה אצלי בגוף.

נשמתי עמוק מרגישה את הנשימות מלטפות אותי מבפנים.

'עוד קצת הוא לחש. עוד קצת וזה נגמר.'

 

וברגע אחד הכל נדם;

נדם זה בחוץ כמובן

בלב, זה היה קצת אחרת.

 

אחרת פרושו;

צועק,

או אולי

בועט,

או צובט.

ובכן קשה להגדיר,

אך בדבר אחד הוא היה די בטוח:

אחרת באה לבקר אצלו באופן די תדיר.

 

תדיר פרושו;

הרבה,

או מליון,

הוא שונא מתמטיקה

אבל אולי זה אפילו מתקרב לטריליון.

 

והוא לא הבין מה, ועל מה.

אבל אחרת ותדיר

הסבירו לו

שלא הכל עניין של היגיון.

אֲנִי רוֹאָה בָּכֶם מַשֶּׁהוּ,
מִן מַבָּט כָּזֶה אַחֵר.

אֲנִי יְכוֹלָה לְזַהוֹת אֶתְכֶם מִמֶּרְחַקִּים;
הַהֲלִיכָה שֶׁלָּכֶם שׁוֹנָה.
כְּאִלּוּ כְּבָר עֲבַרְתֶּם הַרְבֵּה צְמָתִים בַּדֶּרֶךְ.

וְיָדַי כְּמוֹ מְבַקְּשׁוֹת רַק לֶאֱסֹף אֶתְכֶם אֵלַי בְּחִבּוּק;
אוֹהֵב.
רַק לִמְחוֹת מִפְּנֵיכֶם אֶת אָבָק הַדְּרָכִים.

רַק לְטַפֵּס בַּיַּחַד עַל הָהָר:
וּלְהַבִּיט;
עַל הַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרַחַת
לְאַט.

הָלַך לְאִיבּוד, לָחַש.

אָבַד? תָּמַהתִּי.

אָבַד, אִשֵׂר.

לא הֶסְכָּמְתִּי.

 

הָלַך לְאִיבּוד, הֶרְגָּשְתִּי.

אָבַד, ָידַעַתִּי.

אָבַד, הַמְצִיאות אִשְרָה.

הִתְנַגַדְתִּי.

 

אֶיפֹה הוא, יָדַעַתָ.

הֵיכַן, שָׁאַלְתִּי.

לא הֶשַׁבְתָּ.

חִפָּשְׂתִּי.

 

אֵיפֹה הוא, עָדַיְן יָדַעַתָּ.

אָיֵה, לא מָצַאֲתִּי.

עוד תִּמְצֵאִי, הֶשַׁבְתָּ.

אָך הִתְּיָאָשְׁתִּי.

 

אַתְּ יְכוֹלָה, אָמַר.

אֵינֶנִי, הֶשַבְתִּי.

יְכוֹלָה, הִתְּעָקֵשׁ.

הִתְעַלָמְתִּי.

 

חַסְרַתְּ יְכוֹלֶת, הֵרְגַשְתִּי.

חַסְרַת יְכוֹלֶת, בָּחַרְתִּי.

עִנְיָן שֶׁל בְּחִירָה, אִשָׁרְתִּי.

הִתְרַסַּקְתִּי.

 

        -----

 

יְכוֹלָה, חָזַר.

בָּטוּחַ? הִסַּסְתִּי.

אָכֵן, הֶאֱמִין.

חִיַּכְתִּי.

לאיש השחור,
יש מבפנים רק רע.
משתוללים שם דברים
אפילו הוא לא יודע מה
כל הזמן
יש צעקות וצרחות באוזניים
יללות, חריקות צורמניות
רעש, רעש של מריבות.
לאיש הלבן
יש בפנים שקט.
שקט לבן, נקי,
רגוע.
אבל גם
לאיש השחור יש קצת נחת
כשהאיש הלבן נוגע בו
אפילו לשניה אחת.
ולמרות שללבן זה כואב,
הוא לפעמים עושה את זה,
כשהשחור ממש בוכה.

ב"ה

לחיות במשחק.

פרה עיוורת.

לתפוס דברים,

לנסות לגלות מה הם

להתאכזב כל פעם מחדש.

לגלות שאין דבר שיתאים לי.

להתייאש

'נשמה. אני רואה שכואב לך.'
'חד הבחנה' היא אומרת ועל פניה נמתח חיוך חצי ציני שהוא כל כך אוהב.
'יש משהו שאני יכול לעשות?' ניסה בכל זאת, למרות שהכיר כל כך טוב את האופי העקשני שלה.
'לוחשים לי באוזניה שלא' היא קורצת ועיניה טיפה מחייכות.
'בכל זאת?' ניסה שוב.
'נש קשה לי לראות אותך ככה אני מתחרפן.'
'אתה יודע שהדבר האחרון שאני רוצה, זה שתתחרפן' היא השיבה. 'אנחנו חייבים איזה דמות שפויה בכל העסק הזה יו נואו.'
'כן.' הוא ענה. תמיד היא מנצחת אותו.

הוא לא יודע כבר כמה זמן הם הולכים ככה. מסביב לעצמם כל כך מסביב. רק לא לעצמם. פעם כשהוא היה בסערת נפש יוני אמר לו שכשהמחשבות רודפות אותך לך תרדוף אחריהם. מאז הם לא מפסיקים לרדוף אחד אחרי השני.

הוא כל כך אהב את השתיקות שלהם.
הם היו מלאות תובנות.
אבל בזמן האחרון זה אחרת. עובר עליהם משהו. כלומר; גם על השתיקות, וגם עליהם.
כמה היה נותן כדי לחזור לימים הפשוטים שהיו. כמה.

הוא הביט בה מהצד, מבקש מההוא למעלה שיעזור לו.

'על מה את חושבת?' הוא לחש לה בסוף.
'עלינו' היא ענתה והסתכלה על האופק.
'אתה חסר לי' היא המשיכה לאט.
והוא כל כך רצה לשמור את הרגע הזה, להקפיא אותו ולהפשיר כל פעם קצת. שפשוט לא יגמר.
'נש', הוא התקרב אליה והביט בה עמוק.
'גם את לי'.

והוא מוכן להישבע שהוא ראה בעיניים שלה דמעות.

ריקנית כזו.
טפילה.
יושבת בצומת הזו,
ולא מרפה.
מחליפה צבעים,
ותמיד מתרצת,
סבוכה שכזו,
ותמיד מתרוצצת.
איני יודע אם את שניים,
או אחת עם שני ראשים,
אך לאחת שם נפלא:
סופרים.
אמרו פעם בגן,
שהיא עושה טלטלה,
משב רענן,
ולפעמים רק חורבן.
אז רציתי לדעת,
חברת השנאה,
מי את בסוף,
הקנאה?

ושוב יריות
ובכי וצרחות.
ושוב מתרגשים, מגנים
אומרים: די! מוות למחבלים!

ואחרי יום, או יומיים
שוכחים הכל, בנתיים
עד הפיגוע הבא.

(לעמוד שוב מול הורים,
ללחוץ יד מלאת תקווה,
להניח זר פרחים:
להשאיר אחד לפיגוע הבא)

תמיד שאני שולחת לך משהו שכתבתי, את אומרת לי- ילד את לא מהעולם הזה. מי המציא אותך.
ועמוק בפנים אני יודעת שאנחנו שתינו מאותו עולם.

עולם כזה שהוא קצת יותר גבוה מהאדמה. עולם כזה שהמילים מקבלות שם משמעות אחרת.

עולם שהנסתר מכסה הרבה וגם קצת מגלה.
אז פעם שהיה לנו דיבור טוב ביקשתי ממך שתנסי גם לכתוב.

ואת רק חייכת חיוך עייף, הרמת אלי מבט, ואמרת לי- עזבי ילד.

אם אני יכתוב זה יהיה ממש שחור.
ואני שתקתי. למרות שרציתי להגיד שזה בדיוק מה שהתכוונתי.
ואחכ כשהייתי לבד חשבתי ששחור בעולם האחר שבו כולם נמצאים, מכיל בתוכו את כל הצבעים.