פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 434)

ייעוד

מפחד מבחירה
בוחר לפחד
אובד מידיעה
"שוכח" לחפש

מי אני? מה אני?
סרט כתום מפויח
סטיקר דהוי על פח
חלום שנשכח
בצורת בן-אדם?
האמנם?

איזו צרות-נפש
בניחוח ילדותי
הקטנה של נשמה
נוח לומר מחר

בעמידה, רוצה ישיבה
בישיבה, שכיבה
שוכב במיתה
ראוי לגריטה

גאולת עם, ארץ
גאולה פרטית?
חיים של משמעות
מהות
ברורה
מטרה
בחירה
קצת עצמאות!

אנא, חזק אותי
שאנצח את עצמי
שאמצא אותך בתוכי
אמיתי, יציב, נצחי
תכליתי
שלו,
שלם.

@הדובדבן שבקצפת

@אנחנו יחד נבנה

@בר

@רוש לילה.

@בלה לטקס

וכל שאר המוכשרים

מה קרה לי שאיבדתי
את הכוח להרים
את הראש ולחבוט בו בקיר.
בעבר יכולתי לעשות זאת
בקלות

מה קרה לי ש
איבדתי את הכוח
לסדר את החדר,
בעבר הרסתי הרבה
וסידרתי

מה קרה לי
שמגוש עפר נוצרתי אני
ומאני היום נוצר
שוב
גוש
עפר?
מה קרה לי שאני

פעם ידעתי איך צוללים

את השיר הזה

לעומק - צליל

אחר צליל

מבלי לקרוע לגזרים

את המוזיקה שבו

- את הצלילות שבמנגינה

המתמשכת, הנזרמת

אל האור   -

להשליכה

לצללים.

 

והיום

ביקש ליבי להתפעם,

להתדפק עלי קירותיו וחדריו

ועליותיו, ואני 

פעם אחר פעם,

רדמתי על משמרתי:

 

איך ישמעו פעמי משיח

וקול דודי הדופק

אם החלונות

אטומים

אטומים

והחדרים סגורים

ודלתות העליה נעולות

והמפתח - 

השיר לקחו.

ימי השגרה למול ימי החולין

איך נקרא לזה?

שחור לבן ?הבדלה?

מי שיש לו משהו לכתוב מוזמן

לא יודעת אם כתבו פה על זה.

אם כן אז סליחה..

 

ועוד קונפליקטים כללים שעולים לכם.

 

להרגשתי רבו כאן בזמן האחרון מגיבים שמגיבים הערות והארות פחות על צורת הכתיבה ויותר על תוכנה,

ומרגיש לי שלא לשם כך נועד הפורום הזה,

כלומר מי שרוצה לפרוק גם אם זה במילים יפות וגבוהות ועם חרוזים ומשקל או בלעדיהם, עושה זאת בפורומים אחרים, 

ומי שכותב כאן, כותב לשם הכתיבה שבדבר, ולכן אינו מחפש הע/ארות על תוכן הדברים כי אם על אופן הכתיבה וצורתה וחרוזיה ומשקליה וצליליה.

לדוגמה, אם אני כותבת על בדידות בלנ"ו, סימן שאני רוצה לקבל שם תמיכה או הזדהות או ווטאבר מה;

אם אני כותבת עליה דווקא כאן, כנראה ש"לא לזאת היתה כוונתי" ואני רוצה פה תגובות על הכתיבה עצמה, ולא הצעת שידוך או השתתפות בצערי. (וסליחה על הדוגמה המבול"חת.)

עד כאן דברי,

אך טוב,

ומעיין שופע מילים ואותיות לכולכם.

(נחה עלי הרוח)

מה אדם חושב ברגעו האחרון?

אולי על החיים שעבר
אולי על המצב המתסכל
על מילות שמע ישראל
אולי על הפחד מהעתיד הזר
אולי לא מעכל
אולי על שיר אהוב
על חויה טובה
על אמא
על אבא
על משהו חשוב
בורא עולם
 חלום שחלם
אולי על חבריו
על ביתו
על חטאיו
אולי על אשתו
על ילדיו
ואולי לא חושב כלום?
אולי מגיע רגע ריקני
בו האדם מתנקה ממחשבותיו
ונמצא רק "בכאן ועכשיו"
ללא דעות, מחשבות או רגשות
ללא תבניות רצונות או פחדים
 נמצא
בין שמיים לארץ
וברגעים אחדים
הוא לא חושב
על כלום לא מתחרט
כל מחשבה הוא שומט
הוא נמצא בהווה משלו
מחובר לאמת
ואולי זו המשמעות האמיתית
להפוך
למת.

התנשאי לי?  הוא שאל

והדבר היחיד שהיא יכלה לעשות הוא לרוץ, לברוח. 

לא יכולה להתמודד עם זה, הוא לא יבין היא ממלמלת לעצמה. 

והרגליים מובילות אותה, הראש טרוד והרגליים רצות ..

היא לא יודעת לאן תגיע.

היא נעצרת, הכל נראה לה מוכר אך ההרגשה שלה.. היא שונה..

הבית שלי היא לוחשת..

 אחרי הרבה זמן שלא הייתה בו, הכל נראה אותו הדבר אבל היא יודעת שהוא שונה.

 

היא עוברת על החדרים לאט לאט, מנסה להרגיש את התחושה הזו, את השייכות שנעלמה לה.

ולפתע נעצרת, ליבה החסיר פעימה, היא נתקלת בעבודה שלה מהתיכון, לבוש אדם שעשוי משורות ומילים.

היא מתעמקת ומתחילה להיזכר..

אבא חולה

אבא לא תיקשר בכלל

שהקב"ה יחליט, שחור או לבן.

אני לא חושב שיהיה עוד שבוע..

שמע ישראל.

והדמעות מתחילות ליפול,עבר הרבה זמן מאז שהיא חשבה על המוות, על אבא, על התקופה ההיא..

והנה בשנייה אחת חזרה לשם..

מי חשב שדווקא היא עצמה תצליח? הרי היא הייתה כ"כ קטנה, מה היא הבינה בכלל?

ומה היא חשבה כשעשתה את העבודה הזו? לפתוח את עולמה הפרטי לכל האנשים?

 

עבר הרבה זמן מאז אותה עבודה, וגם היא . היא כבר לא אותו הדבר, היא התבגרה, התפכחה. הפכה לאישה קטנה.

מעניין מה הוא היה חושב עלי ...היא מהרהרת...

היא קמה וממשיכה להסתכל, והמחשבות.. הן מסתובבות סביבה, בסוף ייגרמו לה לסחרחורת..

והנה התמונה עם אבא והמכתב היחיד שכתב לה תלויים מעל שידת התכשיטים שלה, ומכונת התפירה.. כמה זמן לא תפרה משהו.. והספרים הישנים שלה.. הרבה זמן לא נסחפה בתוך ספר טוב.. והנה המחברות והקלסרים משנה א.. כמה נהנתה מזה... 

הכל חוזר אליה..כמה עברה בשנים האחרונות..

הלוואי ואתה גאה בי היא ממלמלת לתמונה וממשיכה להתבונן.. 

היא פותחת את קופסת הזיכרונות שלה, כל מה שהיה חשוב לה שם שמרה, מכתבים, ברכות ליום הולדת, מגנטים מאירועים, הכל..

כמה היא הייתה רוצה לפתוח את זה עם האיש שלה, לספר לו מה עברה בכל הזמן הזה שחיכתה לו, אבל היא לא מסוגלת.. קשה לה לסמוך על אנשים,מפחדת שיברח מהסיבוכים שבה.. אז היא פה, לבד עם הזיכרונות.

וככל שהיא מגיעה לתחתית הקופסא כך היא מתרחקת בשנים, מפליגה בזיכרונות של עצמה והדמעות יורדות..

 

דפיקות בדלת מנערות אותה ממערבולת הזיכרונות שלה..

בעיניים אדומות ובוכיות היא יורדת לפתוח את הדלת, ומולה עומד אהובה, תוהה מה קרה..

דאגתי לך הוא אומר בהקלה לא חייבים להתחתן אם לא מוכנה הוא לוחש בעצב,

נזכרתי היא אומרת לו והוא מסתכל עליה במבט שואל. 

והם נכנסים לחדר וכל הזיכרונות שלה מפוזרים על הריצפה והיא מתחילה להיפתח אליו.. 

ובסוף הלילה, כשהשמש מודיעה שיום חדש הגיע,

אחרי שפתחה בפניו את כל סודותיה ואת הקשיים שעברה ,

היא מסתכלת עליו בעיניים דומעות כן היא לוחשת לו ויודעת שהיא הגיעה לבית. לבית שלהם. 

ותחושת השייכות מחממת את כל גופה והיא יודעת שמעכשיו כבר לא תהייה לבד..

 

למה עזבתי את יומני הקט,

את התפילות הקטנות,

את ההבטחות הגדולות,

--זנחתי הכל.

 

בעבור שדות של זרים. 

שקר של אחרים,

בעבור ענני עשן צבעוניים,

רועשים

מתמוססים. 

 

למה חששתי מהטוהר,

ופקפקתי

בכנות של הילדוּת?

 

ואת אוצרות שנצרתי בחיקיי

ואת תמצית עקרונות לבי-

השארתי בשממת המדבר-

עזובים. 

אבנים מתנפצות לחלון.
להבות נשלחות,
הופכות לאפר
כל דבר שנקרה בדרכן.

הדם מתערבב
בהבהוב אמבולנס.
צרחות המוות
נמהלות ביללותיו.

בעניים הרכות,
הפעורות באימה,
משתקף האסון על גווניו.

השקט העמוק
מדגיש את החיים
שהיו ואינם עוד,
ואינם
עוד.

אם אלה חיינו מוטב שנמות

עם סכין בלבנו

כבר אין לנו זכות.

 

בזבזנו ימינו 

כילינו הזמן

המשכנו לרוץ

בלי למה ולאן

 

מנסים להספיק ורומסים בדרכנו

משפחה חברים

לפעמים גם את עצמנו

 

לא גיבורים אנחנו

לא לחמנו בקרב

אנו האויב החזית

הקרבן הנתעב

 

ידינו מלוכלכות

ולא מעבודת כפיים

את חיינו בזבזנו 

שתינו כל היין

 

אם אלה חיינו מוטב שנמות

עם סכין בלבנו

כי חיינו בטעות

 

אין לי מושג מה אומר השיר הזה, פשוט לקחתי עט וכתבתי מה שעלה לי בראש...

הייתי רוצה לערוך היום, באמצע חג הסוכות סדנת כתיבה ואסיף לימים הנוראים והברוכים והירוקים שאנחנו נמצאים בהם.
סדנה קטנה, מתנה לסוכות.

סליחה על ההתראה הקצרה, אבל אולי תרצה.
היום בירושלים, ב14:30
בדשא הצמוד לכיכר צה"ל
(תחנת רכבת קלה, העירייה. חוצים את הכביש לכיוון שער יפו, ואחרי שחוצים את הכביש במקום להמשיך ישר לשער יפו פונים שמאלה לדשא)

בואו בטוב,
צור

אתה מתעורר. מתהפך לצד השני ומנסה להילחם בעפעפיים שלא ייעצמו לך שוב, שלא תירדם שוב, כי אתה צריך לקום ללימודים. אתה מסתכל בשעון, כבר שבע וחמישה. אתה קם בכבדות מהמיטה, מדשדש בנעלי בית לשירותים כמו איזו גיברת מבוגרת ונאנח. אתה מתארגן בעצלתיים, הופך את התיק המבולגן שלך על השולחן המבולגן שלך ומכניס רק את הדברים שתצטרך: עט, עוד עט למקרה שההוא יפסיק לעבוד, עיפרון למקרה ששני העטים לא יעבדו, קצת כסף בשביל אוכל כי למי יש זמן להכין על הבוקר, שני ספרים – את הספר שאתה לוקח אתך לכל מקום ועוד אחד לקרוא כשישעמם, טישו כי אתה מצונן, את הכפפות החתוכות ששגיב קנה לך בחורף שעבר ואיבדת וקנית חדשות ואז מצאת אותן בחזרה, את המפוחית מעץ ואת שני היומנים שלך. אתה מתלבט אם לקחת גם מטריה ומחליט שלא, זה סתם לא נוח, ובכל מקרה אין לך בכלל מטריה. אתה צועק "אני יוצא" לאבא ואימא שלא ישמעו אותך כי הם עוד ישנים, ויוצא מהבית. קר בחוץ. אתה מחבק את עצמך מבעד למעיל, זה מרגיש כאילו מישהו מחבק אותך. אתה חושב שזה היה נחמד אילו מישהו באמת היה מחבק אותך, והמחשבה הזו גוררת עוד מחשבות על איך זה שאתה עד כדי כך בודד, שאתה מתחיל לדמיין חיבוקים דרך המעיל, ולמה אתה כזה בודד וזה לא הוגן כי לכל האנשים שאתה מכיר יש חברים, ואתה שוכח שגם לך יש חברים, אולי קצת פחות מלכולם, אולי לא כאלה שיחבקו אותך על הבוקר – פשוט כי פיזית הם לא נמצאים שם, אתה שוכח שיש לך את שגיב שמחבק אותך כשאתם נפגשים, אתה שוכח הכל והבוקר שלך מתחיל ככה, ולבד לך ועצוב לך וקר לך. ככה אתה מגיע ללימודים, דוקרני ועצבני ולא מדבר עם אף אחד, למרות שמנסים לדבר אתך, שואלים על השיעור האחרון ועל המורה ההוא, ואתה מהנהן בעצבנות ומתיישב בכיסא הקבוע שלך שנמצא כמובן בקצה הכיתה, מוציא את הספר שהבאת ומזדעף כשאתה קולט שכבר קראת אותו והוא שיעמם אותך. אתה מכניס את הספר לתיק בזעף ומוציא את אחד היומנים – האחד שאתה כותב בו כשאתה עצבני, קורא כמה עמודים שמספרים לך כמה אתה מטומטם וכמה הגיוני זה שאין לך אף חבר אחד והחבר היחיד שלך הוא שגיב שגם לו יש מלא בעיות ולכן הוא התחבר אתך כי אף אחד אחר לא הסכים להיות אתו, ואתה שוכח שביומן השני כתבת איזה אדם טוב אתה שלא מתייחס לפגמים חיצוניים בחברים שאתה בוחר וכמה אתה אוהב את שגיב ומעריך אותו ואיך טוב לכם יחד. אתה ממשיך להיות עצבני לאורך כל היום, גם כשנגמרים  הלימודים ואתה חוזר הביתה, ויורד גשם שמטשטש לך את הראיה ואתה ממשיך לחבק את עצמך דרך המעיל ולרחם על עצמך.

כשאתה עולה חזרה הביתה אף אחד לא בבית כי ההורים בעבודה ושירי בפנימייה, ואתה מרגיש לבד עוד יותר. אתה מחמם לעצמך אוכל מהמקרר, אוכל ארוחה כפולה כי בבוקר בסוף לא אכלת כלום, ואז אתה נוחת על המיטה ובוכה.

ואז שגיב מתקשר ושואל מה שלומך, והקול שלו כל כך רך ונעים ומזמין ואתה מתייפח לו בטלפון ואומר לו שקר לך ושגיב שותק שם ונותן לך לבכות. וכשאתה גומר לבכות ונשארות רק יפחות קטנות וחנוקות הוא אומר לך "אני מתגעגע אליך,"  ורק המשפט הקצר הזה גורם לך לבכות שוב עוד יותר, ושגיב נותן לך. כשאתה גומר לבכות, הפעם לגמרי, אתה מספר לו איזה יום דפוק היה לך ושאתה מצונן וחיממת אוכל מהמקרר ואתה רוצה שמישהו יהיה שם אתך, אפילו שירי למרות שהיא אחות גדולה די מעצבנת. ואז שגיב שואל אם הוא יכול לקפוץ אליך, הוא רק צריך איזה ספר ביולוגיה כי יש לו מבחן, ואתה אומר "כן, כן!" בהתרגשות ומתחיל לסדר את הבית כדי שכששגיב יבוא הוא לא יראה את הבלגן שלך, למרות שבמחשבה שניה שגיב ראה אצלך בלגן מבולגן הרבה יותר. אבל אתה מסדר בכל מקרה כי צריך.  וכבר מרוח לך חיוך על הפרצוף, ואתה שוכח את כל המחשבות הנוראיות שחשבת על שגיב ועל עצמך חצי יום. אתה מדליק חימום ומוזיקה ומטאטא מתחת לשולחן כי פיצחת שם אתמול בלילה גרעינים כשראית סרט עם אבא וטוב לך ואתה לגמרי לא זוכר שבכלל היית עצבני בבוקר.

כששגיב מגיע הוא מחבק אותך חזק ואתה מחבק אותו חזק ואתם מתחבקים ואתה נעטף בחיבוק לגמרי וזה שונה בתכלית מהחיבוק שחיבקת את עצמך בבוקר כשהיה לך קר, כי עכשיו מישהו באמת מחבק אותך וזה לא דרך המעיל וחם לך ונעים וזה מישהו שאתה אוהב ועד כמה שאתה יודע גם הוא אוהב אותך. וטוב לך. אתם מתיישבים על המיטה שלך ומדברים על כלום וצורחים שירים. שגיב מזייף ואתה מתקן אותו ואתה מוציא את הגיטרה ומאלתר קצת ואתם מחייכים. ואז אתה אומר לשגיב תודה שהוא בא ונותן לו את הספר שהוא צריך והוא הולך הביתה.

אחר כך בלילה אתה חושב על זה, איך זה שהיה לך קר כל כך בפנים והיית לבד ואיך זה ששגיב תמיד מצליח להוציא אותך מהלבד המעיק הזה. ואתה חושב כמה טוב שיש לך את שגיב והלוואי שגם הוא מרגיש ככה כלפיך. ואתה מחליט שגם אתה צריך להיות שגיב כזה, שמחמם את הלב של חבר שלו כשהוא לבד ומחבק אותו. ופתאום הטלפון שלך מצלצל וזה שגיב והוא לוחש לך שכואב לו והוא לבד ואתה לוחש לו בחזרה שהוא לא לבד כי אתה אתו גם כשזה לא פיזי. ואתה נזכר שככה זה כל לילה, כי לילה זה הזמן ששגיב מרגיש לבד, ואתה נזכר שתמיד אתה אתו בזמן הזה.

אחר כך אתה נרדם עם חיוך. גם לך יש חבר. גם לך יש מישהו שמחבק אותך ואוהב אותך. וגם אתה טוב כמו המישהו הזה.

גם אתה טוב.

 

תמיר אוהב את הפרדסים והשדות שמקיפים את המושב.
הוא אוהב לרוץ יחף, שערו הארוך והגולש מתנפנף ברוח כמתריס אל העולם: לא תצליח לעצור אותי!
בעצם, כל הופעתו של תמיר היא כזו.
תמיר אוהב חופש, ודשא ירוק, ושמש שצורבת בעוז.
הוא אוהב גלים שוטפים, וחול רך שאפשר להתגלגל בו.
תמיר אוהב גם את השמיים, הוא אוהב את הלילה, את הכוכבים שמנצנצים, ואת הירח- שאפשר ללחוש לו בשקט את כל הסודות, והוא יקשיב תמיד, עד האחרון שבהם, וישתוק בהזדהות.

דודה מרגלית טוענת שתמיר הוא ילד חסר רסן. השכנים אומרים שהוא פרא אדם, ומשתדלים להרחיק את ילדיהם הקטנים ממנו.
אבל לתמיר לא אכפת, הוא אינו זקוק לידידים בשר ודם.
הטבע מאיר לו פנים, ותמיר משיב לו אהבה עזה.

ממיטתו הקטנה בקצה סלון ביתה של דודה מרגלית, יכול תמיר לראות פיסת שמיים קטיפתית. לפעמים גם הירח מופיע שם, ותמיר לומד אט אט את סדר הכוכבים.
כשהוא לא מצליח להירדם, הוא מתיישב מכורבל בשמיכתו, פותח מעט את החלון ולוחש: "שלום ירח, ערב טוב, כוכבים שלי. התגעגעתי."
ואז הוא פותח את הידיים הכי גדול שאפשר, עוצם עיניים ונושם נשימת כוכבים ארוכה.
הוא בוחן את גודל הירח, ומספר את הדבר הכי טוב שקרה לו היום. אם לא קרה שום דבר טוב, הוא משתדל להמציא סיפור יפה, כי הוא יודע שהירח אוהב לשמוע רק דברים טובים.

היום תמיר משתדל למצוא סיפור טוב בשביל אדון ירח, אך הוא לא מצליח.
"אתה מבין", הוא אומר "היה לי יום קצת קשה.. דודה מרגלית הכריחה אותי לטפל בתרנגולות, לנקות את הרפת, להשקות את הגינה, ואחר- כך גם לסדר יפה את האבנים לשביל.
אני אוהב את התרנגולת של דודה מרגלית, במיוחד את רותי, אבל הייתי עייף היום, וגם היה חם כל כך!

דודה מרגלית אומרת, שעכשיו כשדוד יוסף ואבא לא נמצאים אני חייב לתת כתף. ואין זמן למנוחה.
אני חייב להקשיב למה שדודה מרגלית אומרת לי. כי אני גר אצלה, מאז שאמא הלכה. "
דמעות זולגות מעיניו של תמיר כשהוא ממשיך:
"דודה מרגלית אמרה שאמא לא תחזור עוד. אף פעם. איזו מן אמא זו, אדון ירח, שלא חוזרת אף פעם?"
הדמעות מטפטפות מפניו של תמיר, והוא שם לב שגם הכוכבים נהיו עצובים פתאום.
הוא מחליט לשיר להם שיר, שאמא תמיד הייתה שרה לו אחרי נשיקת לילה טוב.
אך אויה, מה זה? הוא לא זוכר איך השיר מתחיל!
תמיר מנסה להיזכר במילות השיר, או במנגינה- אך אלו בורחים ממנו.
הוא מנסה להיזכר באמא הטובה, אך גם תווי פניה מיטשטשים. עכשיו הדמעות נהפכות לבכי ממש.
הוא פותח עוד קצת את החלון, ומביט בירח שמבין תמיד הכל. "אמא... אמא..." הוא לוחש "לאן הלכת? מדוע עזבת אותי כאן לבד? אמא..."
הוא ממשיך לבכות עד שנרדם, ראשו שעון על החלון.


בבוקר, דודה מרגלית מוצאת את תמיר שוכב מכורבל בפינת מיטתו, ראשו מתחת לחלון הפתוח.
"מדוע החלון פתוח, תמיר?" היא כועסת, "יכולת לחטוף נזלת, חלילה!"
תמיר לא עונה.
דמעותיו ממשיכות לזרום ולהרטיב את פיג'מתו הלחה.
הוא כועס על דודה מרגלית, ועל הירח, שלא עונה לו, איפה אמא ואבא, ולמה הם לא חזרו יותר אף פעם, לעולם?

ב"ה

 

אתמול שוב חלמתי שאתה לידי .

חדר אחד ליד ,כמו שהיה כשעוד היית באוניברסיטה .

או אחר כך , בדירה עם שותפים.

דירה שאני בת ה12 או ה13 הייתה בורחת אליה בדמעות;

בגלל איזה חרם בכיתה , בגלל איזה מדריך מתעלם ,

או ההורים האלו שפשוט לא יכולים להבין .

 

אבל אתה אתה תמיד היית מבין...

 

בחלום אני דופקת בדלת , וזה אמצע הלילה .

אתה פותח את הדלת , מעוצבן , אולי גם מבוהל .

בטח הולך לגעור בי על זה שיצאתי בלילה מהבית אפילו בלי להגיד לאמא .

ואחותך הגדולה גם כך כועסת עליך תמיד.

על זה שהערתי אותך אתה בטח לא כועס ...

הריי זה היה החוק שלך "אתם תמיד מוזמנים , אצלי תמיד תקבלו עזרה ".

 

הקטנים בטח לא יסכימו איתי , אבל אני יודעת שכלפי היית קרוב במיוחד .

האחיינית הראשונה שלך , עוד לא בן 17 , לידה קשה ואחות גדולה חולה מאוד .

בשבעות הראשונים לחיי כמעט לא ירדתי מהידיים שלך.

ב 14 השנים הראשונות כמעט לא נפרדתי ממך .

 

אז אתה פותח את הדלת מתכונן לנאום ארוך ארוך.

וזה מכה בי : השמחה והכאב .

אני כול-כך מאושרת לרעות אותך , לחבק .

הריח המוכר שלך עוטף אותי .

איך יכול להיות שכבר שכחתי את הריח המיוחד שלך ?! באיזה עולם זה אמור להיות הוגן?!

 

והכאב , הוא פשוט נפער בתוכי כמו איזה בולען.

כי גם בחלום אני זוכרת.

אני זוכרת את החלל בחיי.

ואני גם זוכרת כמה שנים אני זקוקה לשיחה איתך.

 

מילים שלא אמרתי חמש שנים פורצות ממני ,

אני מתוודת על הכול.

אני גם כועסת עליך 

איך יכולת פשוט לנטוש  אותי ?! לא הבנתה שאני לא מסוגלת להיות אותו אדם ללא העזרה שלך ?! שמאז אתו יום אני לבד גם כשאני מוקפת בכול החברים והמשפחה ?! 

את זה שאני אף פעם לא באמת שמחה ,את זה אתה יודע ?

בכול פגישה משפחתית אני כמעט ושומרת לך כיסא לידי , כמו שהינו יושבים תמיד ורק אז  נזכרת .

תגיד, למה דווקא אתה עזבת?

ולמה אם כבר היית צריך לעזוב ,הרגלת אותי כול כך לנוכחותך שאני כבר לא יכולה להסתדר בלי?

 

אני גם מספרת לך סוד שלעצמי עוד לא ספרתי .

את אמא שלי קשה לי לחבק , היא יותר מידי דומה לך ...

 

ואתה , בחלום שלי ישבת והקשבת , כמו תמיד ..

כאילו חמש השנים האחרונות הן החלום 

והחלום הוא המציאות.

הלוואי!

 

ובסוף עוד לפני שאני סיימתי לדבר , עוד לפני שאתה התחלת,אחותי העירה אותי .

ואני נשארתי עם אותן מילים שעוד לא הספקתי להגיד לך.

 

אני אוהבת אותך , אוהבת מעל ומעבר .

ואני מודה לך על השנים שחלקתה איתי , הן היו פשוט מדהימות.

תודה שהיית בשבילי ובשביל הקטנים אח גדול.

 

שלך לנצח

אחותך הקטנה .

 

 

 

 

 

 

 

הפעם הגעתי למצודת לׂוטֵל בלי בָּרְחִים, למרות שכישורי הבריחה של חיים דווקא יכולים לעזור, אם אני אצליח להיכנס למצודה. לא שאני באמת חושב שאני אצליח בניסיון המי יודע כמה, אבל כל אחד שגר באזור רוצה להיכנס למצודת לׂוטֵל, ואני רוצה להיות הראשון!

 

אבא סיפר לי, שהמצודה נמצאת בעמק כבר מהזמן שסבא שלו הגיע לאזור עם קבוצת המתיישבים הראשונה, ושכבר להם היה מוזר לראות את המבנה והמיקום המוזר של המצודה. 
להבדיל מכל מצודה אחרת, מצודת לׂוטֵל נבנתה מאבנים שחורות במקום הכי נמוך בעמק ככה שכל אחד יכול לראות אותה. לא שזה משנה משהו, ממילא התקרה (שגם היא מוזרה כלפי עצמה) והחומות שיוצרות מבנה של קובייה, לא מאפשרות לראות מה יש בפנים.
שאלתי פעם את אבא איך יודעים שיש שם משהו, שזו לא סתם קובייה גדולה, הוא ענה לי שפעם כל הגברים מהכפר ניסו לפרוץ את המצודה, הם ניסו וניסו אבל לא הצליחו, החומות עמדו בכל מכה, אבל הם כן שמעו שיש חלל בפנים. אחרי זה כבר לא ניסו יותר לפרוץ את המצודה, תמיד היה משהו יותר חשוב לעשות בכפר. אבל מדי פעם יש כאלה, שמאמינים לאגדה שאומרת שאפשר להיכנס למצודה, אם רק ימצאו את המקום המתאים, ולכן יש עוד כאלה שממשיכים לחפש את המקום.  בָּרְחִים ואני נשארנו בערך לבד מכל "אנשי לׂוטֵל", כמו שאוהבים לקרוא לזה, וכל פעם שאנחנו יכולים אנחנו באים למצודה.
היום בָּרְחִים לא יכל להגיע אז באתי לבד. אני חושב שאני סתם אתבונן במצודה, כי לא כיף להתאכזב לבד מחפירת בורות ודחיפה של אבנים כדי למצוא אולי פתח נסתר למצודה.
הלכתי למקום האהוב עלי במצודה, איפה שאפשר לקרוא את הכתובת שחקוקה על החומה המזרחית, ושנתנה למצודה את שמה.

 

מצודה,
ראיתי בעייני רוחי

 

אבנים,
הלכתי להביא

 

חומות,
בניתי בכל כוחי

 

לׂוטֵל,
קראתי למצודה על שמי

 

קראתי את הכתובת שאני יודע בעל פה כמה פעמים,והתיישבתי לידה בצל החומה. הסתכלתי על העמק הירוק, על היער הצפוני משמאלי, על העשן שעולה מהכפר, הקשבתי לרוח שחולפת בעשב ועצמתי את העיניים כדי לנסות לשמוע קולות מהיער, נשענתי על החומה וקיוויתי שאני אצליח להירדם בתחושת הרוגע והשלווה שיש פה.
לפחות ניסיתי לעשות את זה, עד שהגיע זבוב קטן ומעצבן שזמזם לי באוזן.
מחצתי אתו על החומה.
קצת התבאסתי כי זה לכלך את החומה, ודווקא בין האבנים, איפה שהכי רואים. לא הצלחתי לנקות עם היד אז גרדתי עם מקל, זה עבד, וגם הפיל כמה גרגרים של...

רגע!
האבן התנדנדה?!

 

 

 

אם מישהו רוצה לקרוא את זה ממבט יותר עמוק שיבקש באישי

לסחוט את טיפת החלב האחרונה מן הכד

לגנוב קצה של פס שמרים,

לנשום את הקינמון הזה וקפה שחור וסילון עשן דחוס.

 

יש פס אחד וורוד בקצה שמים

אולי שקיעה, אולי זריחה

אולי בעיר הזאת השמים מתקשטים לעת צהריים

לעת קיבוץ ילדים סביב שולחן וסירים.

 

אבא שוב מעשן.

 

דרך אותה מחילה סודית, פיה צרה

מחלחל הוא אליי

עשן אפו, עשן ליבו

מתפזרים דרכי אל עולם.

 

אבא שוב מעשן, ואני לו מקטרת,

או מראה, אולי.

 

כוס שוקו רותחת ביד ובכל זאת לבעוט

באיזו רגל מזדמנת

אולי כיסא, אולי שולחן, אולי מיטה

אולי אפילו

אחות

 

אדמה איתנה ובכל זאת ליפול

אחורה בעיניים עצומות

ועל אותו הקיר המנפץ ראשי

להיתמך עד עמידה יציבה.

 

בבית שלי הקירות עשויים מבטון, 

בטוח.

שבימים הללו כל כולי הייתי- אוי!
רוצה ללכת לישון ומחר לקום אתמול
כי היום היה איום ומחר הוא  המשך מזה כי היום הוא אתמולו  של מחר
אבל שלשומו של מחר,הוא אתמולו של היום,- הוא לפני היום כי היום הוא מחרת אתמול.....
אבל בעצם- כל יום ישנה את צפיית המחר, איננו בימים ומחרות כתיקונם- אז היום עדיין מלא בצפיית המחר...

אז אם אתמולו של היום היה יומו של אתמול הרי שצפיית המחר של אתמול- היא צפיית היום. אז היום לא הצליח כמחרתו של אתמול. אבל בע"ה ודאי יצליח  היום כאתמולו של מחר כי מחר -
מחר יהיה זה היום שיצליח כמחרת אתמולו!
מחר יהיה היום היום היום היום.
היום אם בקולו תשמעו...

מועדים לשמחה..

שוב אתה מכה בלב,
מתעתע בלי מלים,
שוב אראה אותך בדרך לא דרך,
ואהנהן בראש ואומר שלום.

ושוב אצחק פנימה-
מבלי להבין למה.
ושוב לא אפחד מפסגת הגג
גם לא מחשכת הליל וכליון הנפש.

ושוב אבהה בעיניים יוקדות
ואקפוץ את פי בחיוך של דמע.
אז למה,אהובי, ברחתי שוב ושוב?
רואה את החיים כמו ציור עמוק.

נסו לכתוב שיר באקרוסטיכון של השם שלכם.

כמובן שיר הגיוני ולא משפטים חסרי קשר,

ואם תוכלו לקשר אותו לעצמכם זה יהיה ממש אדיר!

בהצלחה וחג שמח

 

*בעלי שמות קצרים: מומלץ לחזור על הר"ת כמה פעמים...

מן משל שכתבתי, מעניין אם תצליחו להבין למה התכוונתי.


ב"ה
זה כמה שנים שאני יושב בודד כלוא בין קירות, חלון אחד הוא כל תקוותי, כל עולמי. אוהב אני להסתכל בו ולראות נופים ממקומות רחוקים, אנשים מכל קצוות תבל.
אתם מבינים? אני כלוא אבל לפחות יש לי חלון ובשבילי הוא החלון לעולם כולו, איני זוכר מתי כלאו אותי שוביי בחדר הקטן, אך טובה קטנה עשו עימי שפערו בחדרי את החלון.
דרכו אני אוהב, מתרגש, צוחק, כל דבר שארצה לחוש מתאפשר לי רק בזכות החלון, בלעדיו הייתי סתם נעול בין קירות- מתנוון לאיטי.
אך בלילה כשאור החלון כבה, אני מהרהר לי בליבי שמא החלון הוא זה ששבה אותי והקירות נבנו סביבו ולא הוא זה שנפער בהם, ומראה לי החלון עולם ומלואו רק שלא אצא מחדרו. אך עודני כלוא בשבי החלון המרצד, את הכל הוא ייתן לי, שלא ארגיש באמת, שלא אחווה, אצפה מהצד כי איני יכול באמת להיות ולהגשים- אני כלוא.
ורק אז בסתר ליבי אני יודע שאני יכול לחוות, לחיות, להיות ולהגשים את מי שאני, שעולם שלם מחכה רק לי, וגם אם לא יהיה נוצץ וזוהר כמו שהראה לי החלון, חיי אלה יהיו שלי ורק שלי- אני רק צריך לצאת ולהשתחרר משבי החלון.