פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 434)

הן רק אתמול היה זה וזרח האור?

נדמה כי שוטחו הרים וגבה מישור

נראה כי נשתנה גם לבב האדם

והשמש ששקעה זרחה מחדש

אדומה מאמש וצורבת כדם

רק ענן קט אל האופל שייט בדד

ומימי קדם הוא היחיד ששרד

אני חייב עזרה דחוף!!!

להפוך את המפלצת הזאת למשו נורמלי...

 

בית

ועוד בית

פיזמון

 

בית

ועוד בית

פיזמון

 

בית

ועוד בית

פיזמון

 

אפשר אפילו רק 4 בתים

אבל חייב פיזמון

ורצוי חריזה

ומילים לא גבוהות מידי

שיוכלו לשיר אתזה

והכי חשוב שיהיה

תוכן.

 

 

 

 

בלעכס איזו זוועה

 

 

לא שחור ולא לבן

 

תחת שלל גווני הקשת

מסתתרים גם חיים

בבית אפור בערבה

מתנגנים גם צלילים

 

ובבית לבן אי שם

חי לו איש שחור

עם רגשות, דמעות ותשוקות

שלפעמים גם רועד מקור

 

כי חיים הם

לא רק שחור

או לבן

הם מערבולת

של צבעים מסחררים

עוד טיפת צבע כאן

וטיפת אהבה שם

יוצרים יחדיו

חיים פשוטים

 

ואישה אדומה

בבית ירוק

מטאטא שטיחים

של חיים

 

וילד צהוב

בתוך בית ירוק

דובר לשקיעה

בלי מילים

 

כי חיים הם

לא רק שחור

או לבן

הם מערבולת

של צבעים מסחררים

עוד טיפת צבע כאן

וטיפת אהבה שם

יוצרים יחדיו

חיים פשוטים

 

אז בואו נפסיק

לשפוט כל אחד

לפי מראהו

או שפתו

 

נאחוז יד ביד

וננסה שוב עכשיו

להיות קצת קשובים

להיות איתו

 

בס"ד

 

נימים של דיו.

הביטי

כיצד הם מתפרשים,

נימים – נימים

על פני הדף הלבן.

רשתות של חיים,

מקווים דקיקים של רגש

מרכיבות

אנטומיה של שיר.

 

ומי כמוך יודעת,

רק את יודעת את שיריך.

המפתח

לצופן נימי הדיו

שוכן עמוק בשרשי נשמתך,

נוגע – לא נוגע

הוא מכווין את חייך,

מתווה את דרכך.

 

כמו נהר מתפתל

הוא סובב את ליבך,

מתווה את דרכו.

בעקשנות הוא מפלס לו נתיב,

עוד נים מנימי

שיר השירים כולם.

צולל פנימה,
אל תוך הנשמה
בדידות שחורה
עלתה אפילה.

נושף על האבק,
הצטבר הרבה בפינה.
מטטא רשמים,
רשמים סוררים
של אנשים אחרים.

חיפוש עמום
של הלא נודע
של עירבול חושים
של אור
השראה

כמה זמן היית כלוא כך?
ליבך זב דם ועיניך בוהות
רק צועק וצועק חלומות
בלילות ארוכים
שורט
ופוצע

כמו חתול רחוב
שטום עין וקטוע זנב
אחרי קרבות עם כלבים
גדולים ממך פי שניים
מלקק את השפה בגאווה
ונשאר עם המון חרטות
עד הקרב הבא.

כמה זמן היית
כלוא בתוך עצמך?
בתוך הגוף שלא בחר בך
ואתה לא רצית בו
גיבור שאיננו מנצח אף פעם
אלא עסוק בלהפסיד
את אהבתו

איך אתה אף פעם
לא מוצא לך בית
כמו אחרון החתולים
העזובים בחוץ
אתה לא מרשה לי לגעת
לא נותן לי ללטף
לחבק את השגעונות,
את הצרחות שלך
בלילות ארוכים

כמה זמן היית כלוא כאן?
מחכה לקרב הבא
כדי להפסיד שוב את עצמך
ולקבל
קצת.
ממש
מעט,
טיפה
של
גאווה;

ואהבה מלוכלכת
בדמך.

"אני יתומה מאמא. את זה אתה יודע?"

הוא מביט בי מופתע.

"לא אמרת לי את זה אף פעם", הוא אומר בשקט, ואדום מטפס במעלה לחייו.

"אז הנה. עכשיו אני אומרת," אני מתריסה ודמעות בעיני.

"למה לא אמרת לי את זה עד עכשיו?" הוא שואל בשקט, בכאב.

אני משפילה את עיני, כמתנצלת על חולשתי.

"אני לא יודעת," אני לוחשת בקול חנוק, "פשוט לא יכולתי." אני משתתקת, מוחה דמעה סוררת. היא לא הייתה אמורה לצאת עכשיו. הבטחתי לעצמי שלא אבכה על זה מולו, הוא רק ייבהל יותר. 'יופי,' אני מחמיאה לעצמי, 'את פשוט מקסימה. עכשיו אין ספק שהוא ירצה אותך אחרי כל זה.'

גם הוא שותק, ושתיקתו מכאיבה. אני חייבת להסביר את עצמי.

"פשוט, אתה מבין" אני מעיזה להסתכל עליו לרגע אחד, מופתעת לגלות דמעות בעיניו. "תמיד סיפרתי את זה רק לזרים, לאנשים שיכולתי לכפכף את התגובה שלהם, לצחוק להם בפרצוף על הזעזוע והמבוכה ולהגיד ש'מה, הכל מושלם עכשיו, הכל בסדר, אני חיה כמו כולם בעצם..'

אבל לך לא יכולתי להגיד את זה, כי כבר מזמן עברת את הגבול של הזר. ולא יכולתי לרכך לך את המכה כמו שעשיתי לכולם, ולא יכולתי לתת לך לחשוב כמה גיבורה אני כי אתה יודע שאני לא, ולא יכולתי לתת לך לראות את החור הזה בחיים שלי. פחדתי להפיל עליך את זה. אני רגילה להתמודד לבד."

דיברתי אל הידיים שלי. בטוחה שהוא כבר קם והלך, בורח מהאישה המשוגעת שפעם הוא אהב, אבל בטח זה יעבור לו ולא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה וכל השטויות האלה.

ורק בשביל להגיד משו לאוויר שעוד נשאר לידי אני שואלת: "לא ניחשת את זה כבר?"

והשקט שעונה לי מספר לי שאכן הוא הלך, משאיר בידיי את ליבנו המדמם.

אני מרימה את עיניי לחפש אותו, מתכוונת לרדוף אחריו להחזיר לו לפחות את הלב שלו, שיטפל בו בעצמו, לי קשה גם ככה..

ואני מגלה את העיניים שלו מביטות בי, שקטות כמו ים אחרי סערה.

"לא," הוא עונה לי בשקט, "לא ניחשתי. לא רצית שאראה אותך ככה, אז לא ראיתי אותך ככה."

הפעם תורי להיות מופתעת. אני שותקת רגע, ואז קובעת בדממה. "אז ידעת.", והדמעות עולות לעיניי שוב כשהכאב הזה משתלט עלי, במקום ההקלה שצריכה הייתה לבוא.

הוא שותק, ושתיקתו מאשרת את ניחושי.

אני שמה ראש על השולחן ופורצת בבכי. בכי ארוך, מתמשך, בלתי נשלט.

אני ממררת על הכאב שהוא ידע ולא שיתפתי אותו. טיפשה. על ההקלה שהוא, אחרי הכל, ידע - ובחר להמשיך. על הוויתור שהוא הולך לעשות, ועל הידיעה הכואבת-אוהבת שלמרות הכל, הוא נשאר איתי.

ועל אמא שלא הייתה איתי פה בכלל וגם לא תהיה, ועל החופה שלנו שתהיה מלאה בדמעות..

אני בוכה ובוכה, והוא יושב לידי בשקט שלו, בביטחון הזה, בידיעה שיהיה בסדר, שעוד רגע אני אירגע ובאזכרה הבאה כבר לא אהיה לבד..

אני בוכה עוד קצת, לשחרר את הגוש הזה שישב לי על הלב כל כך הרבה זמן, ולאט לאט מוחה את עיניי האדומות.

הוא מביט בהן. אוהב אותן ככה, כמו שהן, אדומות ונפוחות ומלאות כאב.

"בואי," הוא לוחש לי, "בואי נספר להם שניצחנו.."

אתה אלי צור חילי
צוֹר חילי וגבורתי
רפא צירי והכן לי
צוֹר למכתי.

צרור צורר המיצר
אשר צוררני כצורתו
צר צורה בתוך צורה
לי להצר.

צרור המור דודי
הגם כי לי יָצר
עוד קשור בי כצרור
באהבת דודו לי.

שריינו כולם- מפגש יוצרים חנוכה.

נר חמישי. יום חמישי. כט כסלו, 29/12

יהיו סופגניות (אם תביאו)

 

ומוזמנים גם לאשר הגעה בפייסבוק או לעשות לייק לדף תחרות 

עם צוות ניהול תותח.

עם שופטים מהשורה הראשונה.

עם פרסים שכל אחד היה שמח לקבל.

 

עם פרסים למשתפי הפוסטים.

 

קבלו אותו ואותנו:

 

 

כל אחד רשאי לשלוח צילום אחד ושיר אחד.

כל אחד יכול.

כל אחד.. מתחיל לחשוב. ברגע זה. על הקיים סביבו.

 

 

לתקנון:  http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t832138#9081537

 

לשליחת יצירות:         http://www.inn.co.il/Mosaic/Post

לפרוייקט:        http://www.inn.co.il/Mosaic/Project/27

לדף הפייסבוק שלנו:  https://www.facebook.com/%D7%9C%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%9B%D7%9C-%D7%91%D7%A7%D7%A0%D7%A7%D7%9F-686343748199941/?fref=ts

 

 

#ההגרלה על שיתוף הפוסטים, פתוחה גם לשיתוף בפורומים כאן בערוץ.

מי שיעתיק את כ-ל הפוסט ויפרסם אותו בפורום, כאן בערוץ, שעוד לא פורסם בו הפוסט הזה.

יזכה להיכנס להגרלה שלנו

 

אחרי שפרסמתם נא להיכנס לעמוד המודעה בפורום יוצרים ולכתוב בכותרת: שיתפתי בפורום נוג"ה, בפורום בני הישיבות, וכו'

 

#מחכים לכם#

#צוות פסיפס והנהלת התחרות#

תשוחחו עם מישהו
רצוי מישהו שאתם לא מכירים
(למשל מישהו/י מהערוץ- דרך ש.א)
ובעקבות השיחה תכתבו שיר
זה לא חייב להיות שיר על מי שדיברתם איתו
אבל חייבים שהשיר ישאב השראה כלשהי מהשיחה.




שוטו!

 

 

 

 

תהיות

האם זה חכם
לקלף
קליפה חיצונית
שאותה בכיף
אני מגלמת.
כמו גולם
עטוף בכנפיים
אבל הוא עדיין
גולם.
יש לי כנפי רוח
כנפי נשרים אבירים
חיצוניים.
אני כמו 
נשר חזק
שאין לו את הבינה
לתפוס את הרוח
שמזמינה
לברוח מהמחנק
שבתוכו.
והוא עף,
למעלה ולמטה.
אבל נשאר
כל הזמן
מעל אותו
אפר
ועפר
שהינו.

ואתה,
אתה רואה הכל.
שומע את הכל.
ממך,
אי אפשר להסתיר.
את החזיר,
שלא נכנס לפה
אבל בראש שתול יפה
ועושה שם שמות
ומשכיח את השמות
שבהם הייתי קוראת
כשרציתי לצאת
מהמציאות.
המציאות
שבה הכל חנוט
בתוך הכבוד והתדמית
שאותה רוצה להמית
ולקבור.
ולשמור,
את האני האמיתית
שמתחת לתדמית
של הצדיקה המזיעה.
אותה אחת שאני לא רוצה להיות
שמציבה לי רף שבו לא אוכל לחיות -
לפחות עכשיו,
כשאני דומה לחגב
כל כך קרוב לאדמה.
וכשנפשו הומה
קופץ לקומה
אחרת.
שהיא בעצם
בדיוק אותו דבר.
כי גם בקומה ההיא יש עוד אנשים
וגם בתוכה מסתתרים מרעין בישין
וגם מעליה יש עוד הרבה קומות
שמובילות לעוד הרבה מקומות
שלתוכם נופלים
או צומחים
עד האינסוף
ומעבר לו.
 

 

ריבונו של עולם
אני כל כך רוצה
לברוח מכולם
ולמצוא אותך.
ריבון העולמים
תן לי להרגיש
שכל האנשים
רצים 
על אותו כביש
ומכוונים
להיות שליחים
לדברי אלוקים חיים
 

בדידות אינה תמיד כאב

 

בחרתי לי את זה, ואני מתמודדת כרגע

 

אם היה יותר אולי היה אפילו יותר טוב

 

אבל עם אנשים אני מבולבלת ולא יכולה למצוא את עצמי

 

את השיר הזה אני לא אכתוב
על שום קיר, ולא אפרסם
בשום במה
ולא אלחין ולא אנקד:
אחרי שאגמור לכתוב
אמחק אותו לגמרי מראשי.
במחשבית אתה קורא לזה "אתחול".
---
הי, כן
אני עדיין מפחדת ממראות.
זה לא שיר פרידה.
זה גם לא שיר פגישה
הי, כן
אני שוב פוגעת.
לא בך, לא באף אחד
בי אני פוגעת
(השוחה, זוכר? והרקפות וה)
(אני בעיקר מתגעגעת.)
---
ולאתחל ולאתחל ולאחל
שיהיה לי רק טוב.
ולך?
לך, הו, כן. יום נפלא.

 

הוא לבד בחושך
נושא תיק על גבו
כל חייו באחת
נערמים שם איתו

הבית הפך לדירה
והבדידות זועקת מכל עבר
לבדו- הוא נאבק
לא להיגרר עם העדר

נאבק בדמעות
שחונקות בגרון
מנסה לא לצרוח
אחוז שיגעון
לא נותר לו דבר
והבדידות כה זועקת
בתוך ים של דמעות
הוא מייחל קצת לשקט

הוא עומד בתחנה
מחכה לבאות
לרכב שיקח אותו מכאן
אל תוך חלום בלהות

ועברו כך שנים
את עצמו הוא בנה
נחוש לתקן
למצוא ת'דרך חזרה

נאבק בדמעות...

לא הביט לאחור
לא עצר - לא נכנע
לנצח- הוא אמר
אין עכשיו שום ברירה

תרמילו עתה ריק
מבט פניו כבר מואר
הוא השלים עם עצמו
ונושא מבט למחר