בס"ד
היא משוגעת. אני יכול להבטיח לך!
היא כל כך משוגעת. אתה לא מבין עד כמה.
אם דאגת, אז אני בא ומרגיע אותך.
למרות שהיא איתי. היא עוד לא התגברה עד הסוף עליך.
אתה חלק ממנה.
ואתה שואל אותי איך אני יודע?
אני אסביר לך..
לפני שבועיים פירקנו את הארגזים בדירה החדשה שלנו.
לאט לאט, כמו שהיא אוהבת.
להסתכל על הדברים בנעם, להיזכר.
להמשיך הלאה ..
ושוב לנשום עמוק, להרגע, ולשבת.
התבוננתי בה.
שמתי לב שהייתה נמרצת, מחפשת
אחר דבר מה.
היא מצאה אותו.
הארגז החום הקטן שעמד בפינה.
שהביאה מבית הוריה.
אורו עיניה ולאחר שניה - כבו.
שאלתי אותה מה נמצא בו
אך היא ענתה שהיא עייפה
ושנלך לישון.
היא הייתה כל כך מהורהרת באותו הלילה,
אחי, אתה לא יודע עד כמה.
העניין נשכח.
כמה ימים לאחר מכן היא נכנסה עם דובי קטן למיטה.
חייכתי אליה ושאלתי אותה מי קנה לה אותו.
היא ענתה לי שחברה שלה..
אתה בטח יודע על מה אני מדבר, אה?
כמו שאתה מבין, אחרי כמה פעמים
של התרחשויות מוזרות מסוג זה ומבטים
מלאים באור ואחרי שניה נכבים.
החלטתי שאני בודק מה איתה.
אני לא יודע אם היה מותר לי, אבל חיטטתי לה במגירה האישית שלה.
בארון הקלסרים ובמדף הזכרונות מפעם שלה.
כמו שאתה מבין,
אני כותב אליך דווקא את המכתב הזה.
כי מצאתי את הסיבה להכל.
אתה.
מצאתי את המכתבים שהיא כתבה לך.
את המכתבים שאתה החזרת אליה.
גיליתי על מערכת היחסים שהייתה שלכם עוד לפני שנכנסתי לחייה.
ושקעתי בה.
אני רק רוצה להגיד לך.
שהיא בסדר עכשיו,
שהיא כל כך מדהימה וטובה.
בדיוק כמו שהייתה כשהייתה שלך.
אני מבין על מה אתה מדבר כשאתה כותב
על העומק שבה, על החן והיופי הפנימי שמתגלה אצלה
בכל סיטואציה באופן אחר מחדש.
אני מבין על איזה אור עצום אתה כותב.
אלו בדיוק הסיבות שגם אני התאהבתי בה.
אבל אני רוצה לשתף.
אני לא יודע למה אני עושה את זה..
אבל אני מוצא לנכון שזה יהיה אתה.
אני רוצה לשתף אותך.
אני מרגיש שהיא באמת כולה שלי.
הרי לא סתם נשבענו אמונים אחד לשני.
אבל יש את הרגעים האלה..
שזה כנראה אתה. שעוד חוזר אליה.
שעוד נוגע בה מבפנים.
שמחזיר לה את האור בעיניים לשניה
ומכבה אותם אחרי דקה.
היא המשיכה הלאה.
תראה אותי, אותנו. עובדה.
אבל אולי היא לא באמת המשיכה.
אני דואג. אני מפחד.
אני מפחד עלינו. עליה.
היום היא פגשה חברה טובה מהעבר
והייתה להם שיחה קצרה שגלשה טיפה לעומק הזה,
שטוב נו - אתה בטח כל כך מכיר בה.
היא הסבירה לה על סיטואציות ושינויים שהיא עברה בשנה האחרונה
ואני הסתכלתי עליה בשקיקה.
החברה ענתה לה בחיוך:"אז כן למדת לשחרר הכל.
אבל בתוך מסגרת משלך.
לפעמים את פורצת את הגדר ומשחררת באמת, כמו פעם..
אבל השחרור שלך באיזשהוא מקום - סגור..
מה יהיה איתך?"
היא ענתה לה שיהיה טוב, שתחשוב על זה
ושעוד תדברו.
הגענו הביתה ושאלתי אותה לפשר העניין, היא שתקה.
הסתכלה בי עמוק, החזיקה בתליון השרשרת שלה חזק,
הכניסה אותו לחולצה חזרה ונאנחה.
כמה רציתי להיות בתוך הראש שלה באותו הרגע,
לעמוד בפנים ולראות את כל התמונות, המחשבות והדברים שרצו לה שם.
אבל יכולתי להיות רק הגב והמשענת לראש שלה.
וזה בדיוק מה שעשיתי.
אחי, אני קורא
את המכתבים שלכם,את המחברת המשותפת
ואני מבין לאט, אבל הכל.
היא משוגעת.
אחי, היא פשוט משוגעת!
היא עוד שומרת את הדובי שקנית לה במתנה ליום ההולדת
וכל כך צחקתם מהיום המביך הזה שהיה לשניכם!!
היא עוד עונדת את השרשרת שקנית לה,
ועוד קוראת את המכתבים שהשארת אצלה!
אחי. אני לא יודע מה לעשות.
אני מרגיש שאני משתגע בעצמי.
היא כל כך שלי.
אבל אולי עמוק בפנים היא עוד שלך.
אני יודע שאתם לא תחזרו להיות יחד.
הרי נפרדתם כי הגעתם למסקנה שזה פשוט לא עובד בניכם.
אני יודע שאתה עוד מחפש את עצמך.
שאלי גם בך יש שאריות ממנה.
אבל אולי אני גם עוד מחפש את עצמי.
אולי נעזור אחד לשני..?
אז קודם כל רק רציתי לעדכן אותך.
אני יודע כמה אתה דואג לה.
שהכל טוב איתה.
אני חושב.
שהיא בסדר עכשיו,
שהיא כל כך מדהימה וטובה.
בדיוק כמו שהייתה כשהייתה שלך.
שאני מבין על מה אתה מדבר כשאתה כותב
על העומק שבה, על החן והיופי הפנימי שמתגלה אצלה
בכל סיטואציה באופן אחר מחדש.
אני מבין על איזה אור עצום אתה כותב.
ואלו בדיוק הסיבות שגם אני התאהבתי בה.
פשוט עכשיו, אני כמעט ומשוגע.
ואני באמת, אבל באמת לא יודע מה לעשות
כדי שיהיה את הכי טוב בשבילה.
אני כותב לך.
ומתחנן לעזרה. היא צריכה אותך?
היא צריכה אותי? היא צריכה שיחה ממך?
מאיתנו? מה?
מקווה לתגובה שלך.
שהפעם תגיע אליי.
לא לה.
אלא שתכתוב, לי חזרה.
תעזור לי לעשות אותה שמחה?
שלך,
שלה
שהייתה שלך.
