פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 459)

שנים שהוא מחכה, באצבעות קפוצות וחיוך מתוח, שהיא תחזור. הזמן חרש בליבו קמטים ותלמים, הוא כבר איננו צעיר כמו שהיה. שיערו חרוש פסים אפורים-לבנים, השחור החזק כמעט ונעלם. עיניו הכחולות מביטות מהחלון בתקווה אילמת שעוד רגע קט, ממש עוד רגע קט, היא תעבור ברחוב, בשיער פרוע המתנדנד סביב הראש לקצב ההליכה ובידיים מפוחדות שמהדקות את המעיל חזק אל הגוף. היא תסתכל למעלה ותראה אותו בחלון ותסמן לו עם השפתיים משהו שהוא לא יבין והוא ירוץ למטה כדי לשמוע מה יש לה להגיד. ובאותה הזדמנות גם שהוא מתגעגע, ואם אפשר בבקשה שהיא תחזור הביתה. 'צ'אנס אחרון,' הוא יתחנן.
וזהו.
מעבר לזה הוא לא יכול יותר לדמיין.
היא מעולם לא ענתה לו כשביקש הזדמנות נוספת. עיניה הפגועות צרחו אבל היא שתקה. שתקה ולא חזרה עוד.
האמת היא שגם את המפגש לו הוא מייחל הוא אינו יכול לצפות. הרי היא בטח השתנתה מאז, גדלה להיות אישה גאה ולא נערה מבולבלת. אולי יש לה מישהו שהיא אוהבת, אולי יש להם ילדים. אולי ואולי ואולי, והוא בכלל לא מכיר. חמש עשרה שנה שהוא בכלל לא מכיר. ומתגעגע.
העיניים שלה בטוח נשארו אותו דבר, חודרות עמוק, כחולות בדיוק כמו שלו אך בו זמנית גם יפות יותר. עיניים ריקות מאשמה, מלאות בחלומות. מהפנטות.
הוא נאנח בקול. זה לא הגב שכואב מהעמידה הממושכת, זה הלב שנזכר ונצבט. כמה טעה. חשב שהוא יכול לתת לה את הכל, אך כל מה שעשה היה ליטול ממנה את החשק לחיים. אם היה יכול להחזיר את הזמן ולגדל אותה שוב, לנדנד אותה שוב בין זרועותיו עד שתירדם, היה מחבק קצת יותר. אוהב, מאמין, תומך בה קצת יותר. אך הזמן מתעתע בו, לועג לתקוותיו הנואשות, משלח בו את עברו ואת זכרונותיו ואץ רץ קדימה, בעוד הוא יכול רק להישבע שמפעם לפעם הקצב מהיר יותר. הרי שנים שהוא מחכה, ואיך לא חזרה עדיין?

ראיתי היום סרט על זלדה והיה שם משפט ששבה את עיניי והייתי חייבת להשתמש בו מתישהו.

אז אני פשוט מגישה לכם. 

 

וכל קבצן אולי הוא משיח

 

 

(@פינג.)

הריח. אוי איזה ריח מוכר, עד כאב
געגוע, שמסחרר בתוכו הכל
געגוע למשהו בלתי מוסבר
בלתי ידוע
כמיהה עזה לאינסוף
אינסוף של דברים קטנים, שברי זיכרון
ריחות וצבעים, מערבולת רגשות
שסוחפת. ממכרת
עד כאב
כאב מתוק וענוג
כאב תוסס ופוצע
כאב מנחם
כאב מרגיע
שאוסף את כל כולך
לרסיס אחד
של אור

 

הבטתי מבעד לעיניו –

שתי להבות,

יוקדות באש תמיד.

האזנתי מבעד

לרחש צלצול הפלדה

של תער לשונו החדה.

 

וראיתי.

 

ראיתי מדורת שמן שרוף

נשקפת מבעד חלונותיו.

ראיתי את החלל

בינות לוחות הפלדה.

שמעתי את הרוח מכה בדפנות

קוראת לעזרה.

 

אך גם ראיתי אמת

 

ראיתי מעיין של מים חיים

עליו צף נר ה',

ראיתי ניצוץ

מרצון של אמת

ראיתי מרבד מרופד של מילים

עליו צועדים ברכות

כל זיכרונותיו הפצועים.

 

ראיתי את דמותו

רוכנת מעל שלולית הדם

בה שוכב החלום השסוע,

מאחה בעדינות את החתכים –

 

בחודו של העט המוכסף,

בחוט יפיפה של מילים,

בשיר המיועד

לאחת שתופיע.

דמעה זולגת

ועוד אחת יורדת

אלה הדמעות המבכות

את אובדן ילדים ותינוקות

את אובדנם של נשים וגברים

שעשו אותם למתים

והעיניים שרואות

את התנורים והשיערות

ואת אותם האבנים

שתחתיהם מאות קבורים

והלב שזועק ומבקש

לנקום את נקמת אחיו שאבדו בצל האש

אבדו רק בגלל מוצאם

על לא עוול בכפם.

 

(זה לא מיומן מסע או משהו כזה- אני עדין לא בגיל, העיניים לא באמת ראו אבל הזעזוע עשה את שלו)

 

 

 

יכול להיות שהשם קצת יהרוס...מצטערת)


פתע פתאום
ראיתיך
בין סבך אנשים
בבועה רוקדת
הושטתי ידי
ללטוף שיערך
פתחתי שפתיי
ללחוש שמך
אך
נרתעת, צעד אחד לאחור
סדק קטן באישוניי
השפלתי מבטי
חייכת

אט אט התפוגג הוא
שניות בודדות נתונות לזיכרון ארור
הנני
חזרתי,
מציאות
שנגס בה הדימיון
כמו מחלה חשוכת מרפא

ולפעמים

מול כלום לערפל לבן

היא צועקת

ואי אפשר לשמוע

כי קשה להרגיש

דבר שכבר מזמן אדיש,

 רק לרגע התעורר

ושוב שקע בזמן

העמוק הארוך הטובעני

ולא בטוח שתהיה שוב הזדמנות.

 

ואולי זה לא חשוב

כי בסוף הכל יגמר

כשיום אחד היא תרגיש

היא תרגיש איך הלב

נהיה קשה וכבד

לוחץ על הריאות

ולבסוף

קרוע, מדמם

למרגלותיה.

ממש כאן, במקום הזה. 
במקום בו עיניהם לא יכלו עוד לראות-
עיניי לא יכולות עוד להחזיק בדמעות.
במקום בו פיהם טעם תבוסה והשפלה-
בפי מילות ניצחון וקדושה.
במקום בו גרונם זעק זעקות אחרונות-
אני כאן, זועקת דברי שבח ותפילות.
במקום בו ריאותיהם, לא יכלו להכיל עוד פיסת אוויר-
אני כאן, מעתיקה נשימתי,
כשאני חשה בשריטות על הקיר.
במקום בו ידיהם רפו, וויתרו, התרוקנו מכוחות-
ידיי כאן, בדגל ישראל בגאווה מחזיקות.
במקום בו רגליהם פסקו מלכת, לא יכלו עוד-
אני כאן, צועדת בגאווה, הולכת בכבוד.
במקום בו גבם התכער, והפכם לנמוכי קומה,
אני מותחת את גבי-
כאובה על העבר אך מתגאה בתקומה.
במקום בו ליבם- השמיע פעימה אחרונה,
ליבי כאן, מתמלא בכעס ובעצב, מחסיר פעימה.
אל מול המראות המזעזעים, תאי הגזים והמשרפות,
אני מנסה להרגיש, להתייחד, להזדהות.
אך אני לא מצליחה, וגם לא אצליח אף פעם.
כי כמו שפרימו לוי כתב-
"מי שהיה באושוויץ - לא יצא ממנה לעולם,
ומי שלא היה באושוויץ- לא ייכנס אליה לעולם. "

אך אני מרגישה אותם. את ליטופי המלאכים שמעבירים בי צמרמורות ,
 את אותן נשמות שהלכו לעולמן.
שנמצאות בשמיים-
ויורדות אלינו בכל מיני דרכים וצורות.
והנה, אפילו עכשיו. הן כאן, בין השורות.
וממש כאן, אני, במקום הזה ,
אני גאה מתמיד.
גאה בכם, בעם שלי, עם שאין לו סוף,
עם מיוחד ויחיד. 
עם מנצח. ועל זה אני אעיד !
עם שלעולמי עד ימשיך להתקיים.

עבר, הווה, ועתיד.

הלב שלי מלא בכעס,
העיניים מוצפות בדמעות,
 המוח מתפוצץ ממחשבות ,
ויש לי רק שאלה אחת אליך אלוקים-
איך נתת לזה לקרות ???
אני רוצה שתבין, זה לא שאני לא מאמינה בך-
 אני יודעת שאתה קיים,
 אני פשוט קצת מנסה להבין כיצד אתה מנהל את העולם.
ונכון, קטונטי ,אתה אל גדול נישא ורם ואני כלום וסתם, אבל שישה מליון זה לא כלום וסתם!
מה איתם??
מדוע כך הם עזבו את העולם?
אני כל כך כועסת! עליך, אלוקים, על שנתת לזה לקרות. למה להם הגיע למות באכזריות ולי מגיע בטוב כזה לחיות?
יש לי הרבה שאלות ובקשות, אשמח אם תענה לי על כמה, ואם לא על כולן אז על אחת לפחות..

האם זה הגיע להם? ואם כן- על מה?
מדוע תינוקות שרק הגיעו לעולם נרצחו,
הרי הם לא עשו מאומה..
ולמה נרצחו יהודים שלפני מותם אליך התחננו?
הרי אפילו להגר סלחת כשהיא בכתה..
מדוע כך סדרי העולם השתנו? למה כך שתקת?
האם השואה תחזור אי פעם?
האם לשואה היה טעם?
מדוע הפכת את בני עמי לתת אדם?
איך נתת לזה לקרות?
איך הפכת בני אדם- לחיות אכזריות, עם מחשבות מטורפות, עם תאווה לרצח ולהתעללויות?

ולמה האדמה כאן צועקת?
 "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" אמרת לקין.
וקול דמי אחיו עדיין כאן נשמעים-
האם אלו זעקותיו של הבל, או של כל המתים?
ומה היה קורה אילו ששת מליון היהודים היו נשארים בחיים?
ועכשיו, הרשה לי, אעבור למספר בקשות.

את אחיי אנוכי  מבקשת.
בעצם- דורשת.
ואני יודעת, אי אפשר לחזור אחורה לעבר, אבל בבקשה ממך אלוהים, תן לי את השם שלהם- לא את המספר . ספר לי את שעברו,
את מה שלעולם לא יספרו, את כל הסיפורים שנקברו.

ולי, אדם קטן כגרגר בהר האפר נותר לעשות-
הוא להמשיך לא להבין את דרכך- אלוקים,
להתהות, לכעוס ולבכות.

איך נתת לזה לקרות?

 אף אחד לא יודע, דרכיך כה נסתרות.
זה פשוט לא נתפס. לא מתקבל.
השואה היא נושא מבלבל. מערער. מכעיס ומטלטל.
 איוב מסכם זאת בצורה שאולי קצת עוזרת לנסות לעכל, כשהוא שואל-
"את הטוב נקבל מאת האלוקים ואת הרע לא נקבל? "

אך בגילוי נאות אתוודה בפניך שהיום יהיה לי קצת קשה להתפלל.
קצת קשה את הרע לקבל.
קצת קשה להודות לך על מה שאירע, אפילו שאתה האל.

אני רוצה רק לצעוק ולקלל, להחזיר את הזמן אחורה,
לעשות לעולם "אתחל".
להגיד לקין שלא ירצח את הבל אחיו,
 ואולי אז,
 את ששת המליונים תשיב?

קטע מיומן מסע פולין- יער הילדים:

ילדים קטנים וגדולים,
לשחק הם אוהבים,
לרוץ אחרי כדור בשדות פתוחים.
ילדים נמוכים וגבוהים,
באמא הם בוטחים,
שתדאג להם בכל,
ותשחק איתם בחול.
ילדים,
800 ילדים,
עם שק שחור על הראש,
הולכים אל הלא נודע.
לפתע נעצרים,
מאמא, הם צורחים.
מבקשים בפעם האחרונה,
את ידה של אמא.
טאטא הם קוראים,
ולא נענים.
הם לבדם ביער,
ומסביבם רק מרצחים,
צועדים אל מותם,
בלי ידיעתם.
מכות נמרצות,
והילד נופל לאדמה,
עוד חבטה,
והוא נופח את נשמתו בחזרה.
אל בוראו הוא שב,
ושם מחכה לו כבר האב.
עכשיו הוא חזר לחייק המשפחה,
רק אמא עדיין חסרה.

אז אני אכתוב שיר קיים שאני אוהבת ומתחברת.
לא אומרת כלום/ מטרופולין:
היא לא אומרת כלום
לא מספרת כלום
רק לפעמים בלילה בוכה קצת
אבל לא אומרת כלום
דיברנו כל היום
סיפרנו לה הכל
והיא לבד בחדר, בשקט
ולא אומרת כלום
וכל היום, כל היום
אנשים מתאספים, שואלים, מדברים המון
וכל היום, כל היום
מנסים סיפורים ותפילות
מנסים הכל
אבל היא לא שומעת כלום
אולי היא לא יודעת כלום
וגם כשמתקרבים ולוחשים לה
זה לא עושה לה כלום
רצינו שתזכור
שיש סיבה לחזור
והיא סגורה בחדר, שוכבת
ולא אומרת כלום
וכל היום, כל היום
אנשים מתאספים, שואלים, מדברים המון
וכל היום, כל היום
מנסים סיפורים ותפילות
מנסים הכל
אבל היא לא אומרת כלום
לא אומרת כלום.

השיר הזה מעציב אותי. אבל הוא יפה.

"למה הים כלכך גדול?"
היא שאלה בתמימות.
"ולמה יש כלכך הרבה חול?
והסירה שטה בכזו מהירות? 
ומה זה הדברים האלו שעפים בשמיים?
למה יורדות מהשמיים טיפות של מים?
גם החיות ישנות צהריים? גם להן יש גננת וחברים?
ואיך זה שיש ימים חמים וחלק קרים?
ולמה לפרח יש גבעול?
ולמה דוקא חמישה עלים?
ולמה הפרחים כאן בצבע סגול?
ולמה השמיים בצבע כחול והעננים לבנים?"

והיא בעיניים סקרניות עוד מוסיפה לשאול-
 "האם יום אחד אני אדע הכל"?

 "עם הזמן אנחנו לומדים", עניתי לה,
 "אך תנצלי את התמימות שלך,
את הילדות,
 אל תמהרי עם השנים" ..
 והיא מוסיפה למשש את הפרחים,
לדרוך על הדשא,
לרוץ בשדות בלי לחשוש מדבר..
ואני יודעת שיום אחד היא תחזור לשדה,
תעמיק שורשים, ותיזכר בעבר..
יום יבוא, והיא תהפוך לעלמה יפה שתצמח ותפרח
 ותכבוש את העולם.
והמסע שלה התחיל ממש עכשיו, כאן. ביום קיצי וחם.
 עם הרבה סבלנות, מחשבות, ועיניים סקרניות.

ונותר לי רק לה לאחל,
שתמשיך להתעניין, להתפעל, שלא תחסוך בשאלות.
שתזכור שהזמן עושה את שלו,
ולאט לאט גם יגיעו תשובות..


 

תגידו מה אתם אומרים.. אני לא רגילה לכתוב ושאנשים קוראים

ואם להגיד את האמת אבא. אני מעדיפה להישאר רחוקה. אני לא רוצה להגיע לשם. אני חושבת שמשעמם שם. נכון שאומרים שזה טוב. כולם רוצים לשם. גם הנשמה שלי. אבל אני לא. אותו מקום המלא בתענוגות אותו מכנים גן עדן נראה לי חשוך כלכך. משהו אינסופי. והאינסופי הזה מפחיד. אני רוצה להישאר כאן. פה. עם הרגליים על הקרקע. עם גוף ומראות מול עיניי. מה זה שם למעלה? לבוא..?

שאון נודם לו כרגע, והעיר המלאת-הלקאות הזאת, שותקת.
עייפו הלוחמים.
פס בם רצון; מלנצח, מלגבור, מלהוכיח עליונות.
מלצדוק, במשפט שקר-האדם הרווח כבסיס פה במערכת החוקים ובמשוואות הכישלון.

מתרפסים על האדמה, בגדיהם הרפוטים אשר מוכתמים בדם ויזע - נושקים לקרקעית בכמיהה. לו יהי שלא באשמת. משאלות הזיה אלו, וודאי, הן כאשר תחפוץ בו - במוות- יחמוק הוא ממך לבלי תפוס.

כמו זהו חלק מן העונש; 
לנשום בהכרח. לא להפגע באף דרך שהיא.

 

חבלות כבר אינן מורגשות, כמעט, ופני המתאבקים מופנים איש אל רעהו, מבטיהם מוצלבים ללא שמץ איבה.
הם כלל לא שונאים. מעולם לא היו, אהבת-האחים אשר בדם האחד המחייה את שניהם, לא מאפשרת קיום רגש שכזה. ובכלל, מטרתם לגמרי אחת.
אפשר שזו הדרך שקצת אחרת?

 

כוכבים זרועים תמיד, גם בבוקר, ועל אף זאת הם מעומעמים עכשיו, כלכך.
צינת העשבים חודרת בלא רשות מבעד למסכות-מסכות של הצטנפות, והשניים חשים ברעד הולך ומכביד באזור סגירת העפעפיים.
קר.
עלים נושרים שוב ושוב.
השמש לעולם לא תהיה אותה שהיא
כמות שלפני;
אי אפשר בכלל לעולמים להשכיח כל כך הרבה לב. אף שקיומו מעיק, זועק נואשות להיפוג, הן הציפורים ממשיכות לצייץ ולילה ובוקר והכל כסדרם.
המלחמה חייבת להמשך.
כניעה, הגם שמשותפת ואולי דווקא משום שכך - סופה להיכלות. 
ירידת פסים אליי רכבת למשמעות אחת בלבד.
היא לא באמת רוצה למות.

'מקום.' הוא משרבט. אצבעותיו הארוכות אוחזות בעיפרון המלוכלך בחוזקה, כמו עייפות הן מלתת לו ליפול אל הרצפה פעם נוספת. עיניו החומות מתרוצצות במקומן בדריכות, בוערות בזהב ובקושי טורחות להסתתר מאחורי ריסים שחורים עגולים. רגלו מתופפת בקצב מתון אך חסר מנוחה מתחת לשולחן, כמו שיר שקט ששרים אותו במנגינה לא מדוייקת ואז המילים בורחות והמשמעות נעלמת עד שנשארת בו רק מנגינה פשוטה וקצב מהיר מדי.
המילים שהוא כותב באקראי חשובות לו, הוא חוזר ומדגיש אותן שוב ושוב, כי האותיות שלו תמיד קטנות מדי. כשהוא מדבר אליי הוא מסלסל בקווים דקים את השם שלי, כמעט כמו ציור אבל הרבה יותר, ואני יודעת שזו הדרך שלו להרגיש אותי באמת. לקרוא אותי מאחורי העיניים השקטות שאותן אני נועצת בו.
מה שמיוחד בו זה שאין לו את העדינות המוכרת שמאפיינת משוררים, את היופי הקסום שמשתלב בתווי פניהם הבישניים. להפך;
יש לו תווי פנים עזים, חדים, והבלורית הקטנה שתמיד נופלת לו על המצח כמו מדביקה לו תווית משומשת שאינה מתאימה לו אך הוא מתעקש להשאירה, כי היא מספרת לעולם בדיוק מי הוא.
ובעצם גם מי אני, כיוון שכשאני הולכת איתו יד ביד ברחובות ירושלים, אנשים נותנים לי את המבט ואני יודעת שהם רואים. אני לא יכולה להתחמק מזה, מהחוסר שלמות שלנו, מהאהבה שאנחנו מקמטים ככל שעובר הזמן. הגורל אשם, הוא כתב לנו על הידיים אהבה, והאצבעות הארוכות שלו שכותבות המון שטויות אבל גם שירים כאילו נועדו להשתלב בדיוק רב בין האצבעות שלי ולגרום לפרפרים להתעורר אצלי בבטן ולעוף.
כשאני משחקת לו בשיער וצוחקת על מי שהוא חושב שהוא, אני מגששת קצת באיזור העיניים והמצח, מחפשת אחרי אותה תווית משומשת שכולם רואים חוץ ממני, תווית שמעידה עליו פחות ממה שהוא מעיד על עצמו. אנשים רואים אותו כאבוד, רק כי כתוב בה שהוא כזה. אני לא מבינה למה דווקא את התווית הזאת הוא בחר, הרי משורר הולם אותו טוב יותר, והאומץ אינו משרת אנשים אבודים, הוא משרת את אלו השולטים בו.
כשהוא משוטט בנבכי נפשי וקורא לי סיפורים הוא יודע בדיוק מה לכתוב עליי ואיך, באותו כתב קטן ועקום. 'את הרוח במפרשים שלי', הוא תמיד אומר. מתעופפת לכל מקום, אבל מאחורייך יש צי שלם של אוניות שציירתי לך במילים.
פעם דיברנו על זה, כשהסתובבנו בעיר בשתיים בלילה וצחקנו על הרעש של ירושלים. הוא אמר, זה רעש של אנשים אבודים. אני התעצבנתי ואמרתי שאם הוא מרגיש כל כך אבוד, שיספר לי לאן הוא רוצה להגיע ולא מוצא את הדרך.
הוא הישיר אליי מבט וחייך, ואמר משפט מסובך שרק משוררים אומרים אחרי שהם מסתובבים בנבכי נפשה של אהובתם. 'אם אני מוצא את הדרך, סימן שמישהו סלל אותה בשבילי,' הוא אמר. 'ואני לא רוצה להגיע לשום מקום שהיה בו מישהו לפניי. אני רוצה להיאבד ולהגיע לבד, בדרך שלי, למקום שלי.'
אני הבנתי בערך, כי אני אוהבת את הפילוסופיות שלו אבל תמיד מבינה רק בערך. 'מה אכפת לך מי היה שם,' שאלתי. 'העיקר שיהיה לך טוב.'
והוא פתח עליי עיניים בוערות ואמר, 'מישהו שהיה שם לפניי? אם מישהו היה לפניי הוא לכלך את הדרך בשאלות ואת המטרה בשקרים, ואני לא רוצה לנקות אחריו. אני מלך, לא פשוט עם.' עיניו נשרפו בניצוץ של אמונה שלא ראיתי אצלו הרבה זמן. הוא משך אותי אליו, עטף אותי בידיים חמות והוסיף בלחישה 'אם אני המלך ואת המלכה שלי, אני נשבע, עוד אבנה לנו ארמון חדש. בית שלא היה בו אף אחד לפנינו, ואף אחד גם לא יידע איך להגיע.'
שקעתי בחיבוק שלו למרות שגם קצת רציתי להשתחרר, ושילבתי את אצבעותיי בשלו. תוויות של משורר אבוד, יסוד האש, נפש אבירה, מלך ישר, ציפור חופשייה, חייל אמיץ וילד תמים נפלו עליי מהעיניים שלו, כסופות ויפות. מתגלגלות במורד פניו בשקט, לאט ובשקט, מתענגות על הרגע הקטן של החופש בו הוא נחשף כולו. אומרים שהבטחות משאירות אדם ריק, אז הנה, הוא הבטיח לי ארמון ועכשיו והא מתרוקן לאט לאט מכל מחוייבות קודמת, ואת כולן אני מעיפה הלאה.
אם לא נאבדים מספיק לא מגיעים אף פעם, אבל אולי צריך רק לשנות כיוון ולהגיע למקום הנכון. ואם הוא יעצום עיניים רק הלילה, יכבה את האש שלו רק לכמה שעות, מחר הוא כבר יפתח אותן ויגלה שבזמן שהוא חלם על דרכים חדשות אני סללתי לנו דרך, נקיה משקרים וגם משאלות, מלאה באמונה ותקוות שנצליח. אני אזמין אותו ללכת ביחד איתי, בדרך שלי, וללכת לאיבוד כמו שרק אנחנו רוצים. בסוף נמצא את המקום שלנו, כמו שהוא כותב במחברת שוב ושוב בנואשות עיוורת וכאובה של בני מלוכה אבודים, ולשורת הסיום המנצחת של הסיפור שלנו הוא יוכל לכתוב סוף סוף את האמת.
הרוח כיבתה את האש.

גַּעֲגוּעַ

לָשׁוֹן שֶׁלִּי טוֹעֶמֶת זִכָּרוֹן צוֹרֵב

כְּמוֹ סַבּוֹן

לָבֵנְדֶר

אַנִי צוֹחֶקֶת אֶת הָרֵיחַ וּבוֹכָה

אֶת הַטַּעַם

הַטַּעַם הַמַּר שֶׁל מֶרְחָק

 

הָעַפְעַף שֶׁלִּי הוּא אֲדָמָה דְּקִיקָה הַמְּגִנָּה עַל

תְהוֹם אֶתְמוֹלִים

בַּלֵּילוֹת אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינָיִם אֲבָל פּוֹחֶדֶת לִישׁוֹן

שֶׁמָּא יָבוֹא בֹּקֶר פִּתְאוֹם

וּבְעֹמֶס הָאוֹר הַמִידַּפֵּק עַל תְּרִיס אֲנִי

אֶשְׁכַּח.

 

בַּעֲלִיבוּת

מְדַשְׁדֶּשֶׁת בֵּין אוֹתָן בּוּעוֹת

רוֹתֶמֶת עַצְמִי

אֶל מַשָּׂא זִכְרוֹנוֹת שָׂנוּא

אֶל רֵיחַ וְטַעַם וְלַחְלוּחִית הַרְגָּשָׁה.

 

אֶל נְתָחִים שֶׁל עָבָר אֲנִי

מִתְגַּעְגַּעַת

אֶל קִרְעֵי לְבָבִי אוֹ עוֹרִי 

אֶל אוֹתָם פְּתִיתֵי פָּזֶל מְגוׂאַלִים כְּאֵב.

הָרֵי הֵם

חֲלָקִים שֶׁלִּי.

אמרתי לילד קטן,

המטרה- היא להיות מאושר!

עשה הכל כדי להשיג אותה,

כפי שעושים כולם.

 

ענה לי הילד:

 יש לי עוד מטרות,

מלבד אהה להיות מאושר,

ואעשה הכל כדי להשיג אותם,

כפי שעושים כולם.

 

ביקשתי בשקט מילד קטן,

לתת לי דוגמה,

מטרה.

 

וילד קטן,

בחשיבות מרובה

אמר בקול מציץ:

 להשמיד את הרוע מהעולם,

זאת מטרה.

 

דיברתי עכשיוו

אל ילד קטן,

ואמרתי:

לאחר שיושמד הרוע מהעולם, המטרה תושג?

 

כן

 

ואז, מה?

 

 

שתק לו ילד קטן.

 

 

 

 

הבטתי עכשייו בעייני ילד קטן

ואמרתי:

כל מטרה שהיא,

כשתושג, נהיה מאושרים יותר.

דברים חשובים וגדולים,

כדי שיהיה לנו יותר טוב ונהיה מאושרים.

 

סבא זקן אמר לי פעם,

להיות מאושר

בדרך כלל

זה לא לשבת על כיסא נוח עם כוס מילקשייק ביד,

להיות מאושר

זה לחיות חיים שקטיים,

או מלאי הרפתקאות,

זה להיות עם חברים,

או לצייר ציורים,

או להציל את העולם,

או לגור על סירה בים,

או אלף דברים אחרים,

להיות מאושר

זה מושג שמשתנה אצל אנשים אחרים.

אנשים פרצו לגן העדן שלי

מחוללים בו שמות

מציבים מחסומים וסיסמאות.

מחוץ לגני כלואה

אחוזת געגועים.

בתחילה לפרוץ המחסומים ניסיתי.

אך כעת חסרת אונים שרועה.

כוחותי אזלו

מילותי נדמו

וחלומותי התפוגגו.

בשארית עצמיותי עוד תקווה נותרה.

אך הערפל קרב במהירות מדאיגה

והחושך מכהה את עיניי.

תמו הסיבות.

חדלו התקוות.

מתו החלומות.

למדתי בפולין שפה חדשה.

קלה לדיבור, אך להבנה היא קשה.
יש בה המון מילים מוכרות,
 אך המשמעויות שלהן די מוזרות.
בשפה הזו אף מילה היא לא סתם מילה,
לכל ביטוי יש משמעות נוספת, לא רגילה.
כל ביטוי מספר סיפור שלם,
חלק חוו אותו, חלק ינסו ללמדו ,
 וחלק יעדיפו להכחיש ולהתעלם.
זו שפה קשה.
אני מבינה את אלו שקשה להם.
היא יכולה להוביל להכחשה ולהלם.
מי שלומד את שפה זו צריך במובן מסויים לשלם.
לשלם בתמימות שלו, ברובד מסויים מילדותו,
בדרך הסתכלות על העולם, על אלוקים, על בני האדם.
השפה הזו היא לא סתם.

לפעמים השפה הזו סותרת את השפה הרגילה.
רכבות, לדוגמא, הן לא רק כלי רכב- אלא כלי הריגה.
אבא ואמא הם כבר לא הורים,
ובמקום לנצנץ בשמיים, כוכבים נמצאים על בגדים.
גז כבר לא נמצא במטבח לטובת בישול מאכלים,
אלא נמצא בתאים ורוצח בשיטתיות אכזרית אנשים.
ילדות זו מילה שנמחקה  מהמילון,
ויש מספר אחד בולט במיוחד- שישה מליון.
מרד הוא לא כעס על ההורים בגיל ההתבגרות,
אלא התקוממות של אנשים שזהו סיכויים האחרון להינצל
ולא למות באכזריות.
בורות הם לא רק חלקה באדמה- אלא קברי אחים,
יערות הם לא רק שטח בו יש צפיפות גבוהה של עצים,
אלא מקום בו היו בריחות, רדיפות, רציחות, ומסתורים.
אנושיות הייתה חמקמקה במיוחד,
ולהיות יהודי פירושו לחיות במסתור ובפחד.
 פרוסת לחם בודדה לא הייתה רק מוצר מזון,
אלא מוצר מציל חיים,
רציחות והתעללויות לא היו מקרים נדירים,
אלא אירועים רגילים ושגרתיים.
תחושת הזמן הייתה מעורפלת,
והעבודה הייתה לאט לאט הורגת,
ולעולם לא משחררת.
מחנות הם לא רק צורת יישוב ארעית,
אלא שימשו לריכוז והשמדה אכזרית.
גזע הוא לא רק חלק מעץ,
אלא חלוקת אנושות שכמעט גרמה לעולם שלם להתפוצץ.

ואפשר להמשיך עד מחר..
המילון בשפה הזו מתחיל ולא נגמר.
יש אין- סוף ביטויים, מילים, סמלים וסיפורים שלעולם לא נכיר .
ואולי זה חוסך מאיתנו מחיר..?
בכל זאת, יש דברים שאסור לראות, הלב שלנו שביר.
לעיתים אסור להגזים במחשבות,
 הרי כמה שנדע יותר נדע פחות..
אבל אני ילדה סקרנית, ויש לי הרבה שאלות.
על השפה, על התקופה, ועל המשמעות לחיות.
מה לעשות?? אני לא מצליחה לשלוט במחשבות.
האם אי פעם אקבל תשובות?

למדתי בפולין שפה חדשה.
קלה לדיבור, אך להבנה היא קשה.
לעולם לא אבין אותה, אך אנסה ללומדה כמה שאפשר.
ואולי בעזרתה אקבל תשובות איך עליי ללמוד מהעבר ולהעביר את המסר לדור המחר.

הנה אני מושך

מול כל קהל נסתר מאחורי פיסות מסך

כזית מן החיוב בו התחייבתי.

לאכול. ולנשום. ולישון בהסבה כדרך מלאכים

 

ומורח

על בד הציור

בצבעי בהירים בהירים

 

אורות נפש; שקיעה  

זוהרת בשיבולת שועל

שנשארה קליפה ריקה

בשלה לקבל גווני שמיים

בתוכה.

 

     אני מבקש מן המילים להנכיח מולכם רגע

ומבקש מכם להפוך לנוכח   יחס שבכם לנוכח

שהיה.

 

שאולי באור עיניכם

אמצא

אורי ששוקע.

זה רגע כזה, היא חושבת 

שנייה שבא כל העולם יכול להשתנות 

שנייה של מבחן אמיתי כזה, לא כמו בבית ספר 

ולכן היא מבלה שנים בלהתכונן 

בלחדד את העיפרונות ולשנן את ספרים 

 

כשהמבחן מגיע היא לא מוכנה

לא משנה כמה הזהירו וכמה הפחידו היא פשוט לא 

היא שוכחת מילים ומתבלבלת בין המספרים והאותיות 

וכשהיא יוצאת, איתה גם הדמעות וההרגשה ההיא 

של הכישלון ההוא

והיא לא בטוחה בכלום