פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 460)

זה ראשוני בצורה מפחידה. לא נגעתי.
תקראו אתזה פעמיים. פעם אחת סתם, מבחוץ, אולי קצת להנות ולהרגיש.
פעם שניה - תהיו הכי ביקורתיים שיש. בבקשה.


נרמסתי. אולי אצליח לקום
אולי אצליח להתקיים משברי הנותרים
כי בכל שבר-נאבד חלק.
הולך לבלי שוב.

יצורים מוזרים מנסים לאחות רסיס-רסיס
הם משאירים סדקים גדולים מדי, זה לא יחזיק מעמד.
פעם אחר פעם
הסדקים גדלים.
פעם אחר פעם
הם כבר לא מתמלאים.

הפעם אמרו לי שזאת הפעם האחרונה,
כמעט ולא נותרו חתיכות.
ונשברתי שוב. אולי כבר אין מטרה להמשך ההדבקה הם מודיעים, כדאי שנפסיק כבר עכשיו אבל אל תדאגי, זה לא יכאב. אני יודעת לא להאמין, אבל כבר לא אכפת לי.
והם מנפצים מחדש את הכל. והפעם לא נשאר כלום.
והם טעו. זה כאב.
אולי נשאר לי רסיס שעוד מרגיש

לפעמים אני רוצה להפסיק להרגיש, להיות אטומה- אולי ככה אקל על אחרים ובעיקר על עצמי.

לפעמים אני רוצה להפסיק לחלום, להשאיר כמה סימני שאלה- אולי ככה אדע לחיות את העכשיו.

לפעמים אני רוצה לדלג על שלב, לגדול מהר- אולי ככה אחסוך עצב וכאב.

לפעמים אני רוצה להפסיק לבכות- אולי ככה ארגיש הרבה יותר טוב.

לפעמים אני רוצה לגלות את עצמי, להסיר מסכות- אולי ככה יראו אותי אחרים ויתנהגו בהתאם.

לפעמים אני רוצה לדבר, לספר- אולי ככה אגלה חבר אמת.

לפעמים אני רוצה להפסיק לדבר, לשתוק- אולי ככה אדע באמת מי אני וגם לא אפלוט מילים מיותרות.

ולפעמים, לפעמים אני רוצה להפסיק לרצות.

"הם יוצאים, הם יוצאים!"

קול עובר בשבילי המושבה, מתלחשש עם צמרות העצים, מזמר לרוח המקפיאה.

"הם יוצאים לקרב, אנשים. שאו תפילה אחריהם.."

אמהות עומדות בחלונות המוארים, ומביטות בשקט אל הרחוב החשוך, שפתיהן מפללות ברכה לנערים, אבות מסתובבים בסלונם חסרי מנוחה, בליבם אך דאגה מקפיאה לשלומם של הבנים.

גברים צעירים פוסעים בהרים בדממה, קצב צעדיהם מהדהד במרחקים.

מי יחיה, מי ימות.. מי בחרב, מי בחיה..

 

חנהל'ה עומדת בחלון, צופה החוצה. איתן שלה יצא ראשון, כמובן. אמו יושבת מאחוריה בסלון המואר, ממלמלת פרקי תהילים ודמעות מכווצות מפחד.

חנה מפחדת, מאוד. מי יודע אם יחזור.. מי יודע מה יהיה.. ואם לא ישוב- מה תעשה? מי יגדל איתה את מולדת הקטנה?

מולדת. כך התעקש איתן.

וכשיצא- כמה התחננה לפניו, כמה ביקשה- הישאר בבית!

יש לך בת קטנה, יש לך אישה לדאוג לה, יש לך אמא זקנה שליבה לא יעמוד בצער אם יקרה לך משהו.

"חס וחלילה, חנהל'ה, חס וחלילה," הוא צוחק אליה בעיניו, כמו תמיד. "יהיה בסדר.."

והיא לא מסוגלת להאמין.

איתן, אתה מבין שאתה לא יכול ללכת? תן לצעירים לעשות את המלאכה במקומך. יש לך אישה וילד לדאוג להם, אתה כבר התחלת את חייך, יש לך כל כך הרבה מה להפסיד..

"חנהל'ה!" הוא קצת כועס. ממש קצת. "לכולם יש מה להפסיד. לכל ילד מחכה אמא בבית. לכל אבא מחכה בן. לכל איש מחכה אישה. ואם לא אלך- מי ילך, חנהל'ה? מי ילך?"

"את יודעת, חנהל'ה, מי ביוצאים לקרב? צבי הירש, אייזיק, דוד. כל משפחותיהם נכחדו בגרמניה הארורה. ובכל זאת הם יוצאים. שאלתי אתמול את אייזיק- איך אתה יוצא בלווית הידיעה שאם אתה נופל- אין נצר למשפחתך? ואת יודעת מה הוא אמר לי?"

חנהל'ה שותקת. היא לא רוצה לדעת.

ואיתן ממשיך: "הוא אמר לי כך:

'כל העם הוא משפחתי, וכל הארץ היא ביתי. אם לא אני אצא להילחם על ביתי, מי ילחם עליו? ואם אמות- יחיו פה אחיי. בגרמניה למדתי: עלי למצוא לי בית משלי, שם אוכל להילחם עליו. מצאתי לי בית- ולא אלחם? והיה אם אפול- תחיו פה אתם אחרי. הלא כולנו משפחה אחת!'

כך אמר."

חנהל'ה שתקה. גם איתן שתק.

"את מבינה חנהל'ה? אם לא אני אלחם על ביתי- מי ילחם עליו? ואם אפול- תחיו פה אתם אחרי.. הלא כולנו משפחה אחת!.."

בראשית היה חושך
שנהם בלחישות
וחדר לתהומות
מכלה בדרכו
את האור והקודש
את שלהבת התקווה
ורסיסי נפש

בראשית היה כאב
שלא נתן מנוח
שלא נתן לשכוח
את הסבל והלב
את הדממה והכלב
את התוחלת שבכל דבר
ואת האושר שנשבר

בראשית היה ילד
עם עיינים כחולות
צלקות ודמיונות
שרצה רק לשמוח
שרצה רק לברוח
שרצה רק לשכוח
שרצה רק לצרוח

בראשית היה ילד
באחרית הייתה רק
תלולית עפר.

תאמין
שגאווה
תביא
לידי
אהבה

ואולי

תתאהב
בשנאה
שבנית
סביב
גופך

ואולי
תצליח

להשתתק
מהפחד
להפסיק
לחיות
מחר

ואולי
תצליח
לראות

כוכב קטן
כמוך
מתרסק
מחדש
כל לילה

ואולי
תצליח
לראות
אותי

כמה שקט הוא המוות.

בא והולך והולך ובא,
עובר ממיטה למיטה
וממיתה למיתה,
בצעדים חרישיים
ועדינות רבה
הוא מאזין בכבוד
ומכבד בדממה
נשימות אחרונות
ונשיקה כחולה.

כמה שקט הוא.

משאיר אחריו עלטה,
כל התריסים מוגפים
והדלת סגורה,
בצעדים חרישיים
וזהירות רבה
הוא משמיד ראיות
ומכבה אהבה
בטפיחות עדינות
ונשיפה קרה.

כמה שקט הוא המוות,
בא והולך והולך ובא
כאילו לא היו כאן
חיים מעולם
כאילו לא היית
אדם.

הרגע הזה כשזה פוגע בך,

בכל העוצמה,

בכל הכח.

לא נותן לך מנוחה

הוא פשוט דבוק אליך, הולך איתך.

 

התקווה לעתיד טוב יותר

אחרי עבר טוב ביותר

והווה שלא ממש נחמד איתו.

 

הרצון לשכוח,להתעלם

להיות בתוך בועה,

אבל ורודה ורודה 

שלא יהיה בה שום בעיה.

 

אני אתגבר אני יודעת

אבל מחוסר ברירה

אחרי שאני אבכה הרבה

אבל רק בשקט מתחת למיטה

 

וחוסר ההבנה שלה

או חוסר השיתוף שלה

מכאיב לי בבטן

נורא.

 

ישמצב את יכולה להסביר?

לעזור?

פשוט להבין, ולתמוך?

 

לא צריך הרבה,

רק הבנה אמיתית,

כמו שאת, כן כן את,

יודעת לעשות.

 

וחיבוק חזק חם ואוהב.

צאי, צאי משם

אפילו לא בצעדים

לא בדילוג או ריקוד

בקפיצה רועמת

בפרץ

פשוט צאי

 

פרץ הדם הזורם בעורקך כצלילי הרוק הפראי

ונשימותייך כמיתרי הגיטרה החשמלית

דמך זורם בחוזקה עד כי פעימותיו מורגשות במבוכי אוזנייך

נהרץ השוצף כבר צופה ביבשה

אז קחי המחליקיים ופשוט צאי.

(נכתב כמטאפורה.כל אחד יכול לראות תפרשנות שלו)

לעוד פרטים - הציצו כאן

 

בין יוצרי ליצרי 

שם מקום מבוכי במבוכי 

שם תפילתי 

האר אפלתי 

האר נבכי נפשי 

ואהיה נא נר לרגלי 

 

 

(מבוכי הראשון מלשון מבוכה, ומבוכי השני מלשון מבוך ) 

 

(אשמח לדעתכם) 

אז ככה חשבנו (המארגנים ושות') על התאריך ו' בניסן, (14.4) יום חמישי.

מדובר בשעות הצהרים - ערב. בירושלים. 

 

חשבנו הפעם על קונספט מעט שונה מהרגיל.

ביצירות שלנו, מכל התחומים, יש מכנה משותף - אנחנו משתמשים באמצעים אומנותיים בכדי להביע תוכן.

 

ויש קשר בין כותב שירה לצלמת ובין מעצבת לציירת שכולם בסוף - חכמים, נבונים, והביעו משהו מעצמם.

לכן רצינו לתת טעימה גם מסגנונות יצירה קצת שונות.

 

 

רצינו לעשות פתיחה לכל המדורים ביחד,

ואז שכל אחד ילך לסדנה שהיא הדרך יצירה הרגילה שלו

ובסבב הבא, (אולי אלו יהיו סדנאות שונות או מנחים אחרים) כל אחד ילך לסדנה אחרת שמעניינת אותו,

למרות שהוא לא הכלי הראשון בו הוא היה בוחר להתבטא. 

 

בשביל שנוכל לארגן מפגש טוב ומאחד

אנחנו צריכים מכם שיתוף פעולה.

(כלומר 

אנחנו מכינים מפגש.

אתם לא צריכים לשלם

רק

לבוא,

יחס חם ומפרגן ופעיל יהיה נהדר)

 

לכן אנא ענו על השאלון הקצר הזה. 

לא מדובר ביותר מבירור קטן וחצי דקה.

 

א'. האם התאריך הנ"ל נח לכם?

ב'. באילו סדנאות הייתם רוצים להשתתף בסבב הראשון? (שירה, סיפורת, צילום, עיצוב, ציור, מוזיקה, עבודת יד)

ג'. באיזה סדנה תרצו להשתתף בסבב השני?

 

 

בטוב,

צור והמארגנים.

ועוד שיהיה לי כח וזמן להקליד אותם[נכתב לפני חודשיים, מאז עבר אותו דבר בדיוק, נכון גם להיום]

 

קופץ למים

מרגיש בשמיים

אש בעיניים

שופך לב כמים

 

ממשיך בצלילה

לוחש קצת תפילה

משמיע יללה

נכנס למחילה

 

המים מסביב

מרגיש כמו אביב

והלב אדיב

טובות מניב

 

הלחץ גובר

הכאב מתגבר

התחיל המשבר

בתפילה משתבר

 

מלך המלכים עד מתי

אתה שאמרת שמרו שבתותי

אמור לשטן הגיעו עיתי

עשה זאת בזכות אבות אבותי

 

יוצא מהמים מתוך השלם

מהבקשה אנא גאלם

הפרט בכלל מתגלם

ואני בתוכם משתלם

 

מביט אחורה בשמחה

נפשי בהודיה שוחה

תודה לאלוקי המנוחה

על שהוצאת אותי מהמבוכה

יש לי חלום, ובחלומי אני עף ללא מחיצות, בוכה ללא הפסק..
נותן מקום לכל הכאב, לחרטות, לגעגוע שמת ועבר מן העולם, ליאוש שלא מרפה. ולשמחה, לשמחה שעם כל הרע בסוף אי שם אני טוב, שאני יודע מה אור ומה חושך. יודע בלי לראות.

יש לי חלום לאהוב את מה שיש לי. לשמוח בעת היקיצה, לישון בטהרה. לתת נשיקה אוהבת, פשוטה, שמכילה עולם פשוט. לרוץ בשלווה.

יש לי חלום, להיות עני ודל וחסר כל, אך מאושר. להיות אור מאיר, עיניים יוקדות, לב רחב שלא מפחד.

אך החלום כה רחוק, הכל כל כך סתום ודלקת שרשי הלב שלי מוטב שלא אגע בה. מפחד להרגיש, מפחד למוטט את מגדל הקלפים, לא יודע מה יהיו ההשלכות, לא מאמין שאצליח באמת לתקן.
אשר קולקל קולקל, אשמר את המצב כפי שהוא. לא אבכה. לא אשמח בעז. אשתוק עד שליבי יתפוצץ.

בעד נגד יתרונות חסרונות טיפים ? מתעניינת בזה...
ולמי שלא מכיר - ממליצה לכתוב צביה מרגליות ביטויב לקבל קצת השראה... וכמובן שיש עוד המון..

פרטים ושיר נחמד אפשר למצוא => כאן

ביום שנשימתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.

לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.

עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם

לא יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים

תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.

סכינים ארוכות דוקרות בלחש
דוקרות, דוקרות, דוקרות...
רסיסים של זעם מבליחים בנהם
שתיקות, שתיקות, שתיקות...

והגוף כבר כמה
למקום ללא זמן
וללא שם
אי שם מעל
בו יוכל להשקיט
את כאב הנפש
אבל לנוח?!
לננוח אפשר רק בקבר!

משמעות זו
מילה כה מצחיקה
בעולם של כאוס ומבוכה
איןן איש טוב
אין איש רע
בגוף אחד נעים יחדיו
שני אנשים במסכה

כי מציאות
היא כמו מראה
ראליסטית ונוקשה
כאן זה לא מקום לחלשים
כאן זה רק משחקים
משחקים...

סמים וכאב
דם וקאש
רק לברוח מהכל
עם כוס בירה
ומנת אלכוהול
לברוח, לשכוח, לשקוע
בדמיון

והוא עוד ממשיך לצחוק
את צחוקו הקר, הגבוה
למעלה למעלה
מעל לכל גל
מעל לכל זמן.

הגעתי.

 וזה טוב,

כל כך טוב.

כן, הגעתי אלייך- שמחה.

כמה טוב,

סופסוף חוויתי אותך, שמחה,

הנה הרגשתי אותך, שמחה.

באתי אלייך.

הנה באתי.

וזה טוב.

יותר מידי טוב.

 צריך להאביק בך- השמחה.

לצחוק בכל הכוח,

להוסיף עוד זרד למדורה הקטנה.

 צריך להחזיק בידיים,

לבעוט ברגליים,

לקשור אותך אליי בחבלים,

שלא תחליקי מבין האצבעות.

צריך לקפוץ בכל הכוח כדי להבטיח את המשך קיומך.

כל כך קשה לשמור עלייך- שמחה.

 

אבל אני אלחם, בכל הכוח,

לא אניח לעצמי לשכוח,

ולשקוע

אל עבר התהום הזאת,

שכל כך קשה לצאת ממנה,

הו, כמה שריטות יעידו כמה קשה לטפס מעלה,

להביט קדימה ולסמן מטרה,

הו, מי יספר כמה קשה להשתחרר מהחבלים, שלאותה תהום אותי כובלים,

ומי יגיד לאדם הבא, איזו דרך ארוכה,

ומי יאמר כמה טוב להגיע אלייך,

השמחה??

 

נשמה

למה היא ככה

צועקת ברעד ובוכה

אין מה לבקש סליחה

זאת רק עוד נשמה

 

תני לי להבין

את עצמי להפנים

וביחד נתקדם

למקום שלם

 

וכשקשה והכואב מבלבל

תסבירי מה מטלטל

מה אותך הוציא משלבה

במקום לשרוף בגוף כלהבה

 

אז תתנהגי בצורה ברורה

ותני לי להבין אותך, נשמה.

 

מהגן הנטוע באהבה

 

אני צריכה עידוד

....

נכתב לזכרם של שמונת הקדושים שנרצחו בספריה במרכז הרב , נכתב בל' אדר ב' , שמונה שנים לפיגוע 

 

שמונה שנים 

שמונה נסיכי אדם 

עלו למרום ולבם נדם 

שמונה שנים 

שבר לא נרפא 

והכאב לא מרפה 

שמונה שנים 

ואתם חסרים 

שמונה נסיכים 

נסיכי אדם 

שבעת פריחתכם 

לבכם נדם.