פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 461)

לפעם אחרת)

אני פשוט, רוצה שהיצירות הטובות מכאן, ישמרו 

ויגיעו למקום שלהם.

ושהמקום שלהם יצליח להיות מקום שכיף להביא אליו יצירות.

את מבינה, אם אני רוצה לראות עכשיו את כל היצירות של פליקס, גם מפעם.

את היצירות של בת שמש, כי אין פייסבוק, בר. 

בפסיפס אני יכול לראות אותם בעמוד שלהם.

וכאן הם פשוט.. יורדות ונעלמות.

זה קצת כאילו אנחנו בסדנת כתיבה שנותנים לך לקרוא קטע ולא נותנים לך לשמור אותו.

אם נצליח להביא את כל הכותבים מכאן לשם, בלי לאבד אף אחד במעבר הזה בין שתי הדירות

יהיה יותר קל לקדם את פסיפס וממילא יהיה יותר כיף ומעניין שם.

עדין ונוגע ללב...

נותן הרבה כיווני חשיבה!!

ואולי באמת טעם השגרה לא כה מר??

אהבתי מאוד.

הכתיבה יפה וקל מאוד להזדהות.

מלא שמחה וחיים ! והמון התחדשות 

השלמה שהמצב (המחיצות והכתמים) הוא חלק מהחיים שלך (השמלה הלבנה~דף לבן)ועכשיו את מבינה שאם תקבלי את המצב ואולי אפילו תתפארי (קצת מוגזם) בו הוא יהפוך לחלק מהדרך (ענני הכבוד) שלך אל המטרה (לבך)

(מה שלא הצלחתי לפרש זה למה את מחכה)

(מקווה שהפירוש ימצא חן בעינייך ושלא יפגום בכוונה שלך)

נראה לי הניגודיות שבין השמש שמתמידה כל בוקר לבין האדםהנרדם..

תודה

הניגודיות היא שאם היא אותה השמש של אתמול והוא אותו אדם של אתמול אז אין אצלו התחדשות , ואז הדרישה שהאדם יתעורר מהווה ניגודיות , כלומר אין לו מוטיבציה לקום. 

אבל בכל מקרה בכתיבה יפה ומשרה סגנון מיוחד 

שהחיים הם לא תותים ולא משו דומה לזה, אלא משהו הרבה יותר מורכב, כואב ושמח

אהבתי את מה שכתבת ואת הסיגנון כתיבה שלך, 

תמשיכי לכתוב ולהתפתח בכתיבה. מילים שמתחברות מתוך כאב הן המילים והחיבורים היפים והאמיתיים שיש.

הלוואי שסיגריות היו בטעם תות ובוודאי העשן שלהן.

וגם אני לא סובל את השיר החיים שלנו תותים, למרות שיש בו קצת מן האמת, אבל עדיין לא אוהב.

מזדהה כל כך. 

כתבתי משו דומה..

אוף אני גרועה בתגובות.. אבל זה פשוט וואו

אני מודעת לבעיה שיש ב'תהיה בורח' אבל תברח פשוט לא מסתדר שם מבחינת המבנה! וחוצמזה. לברוח זאת פעולה. להיות בורח זה סוג של דרך חיים. כאילו אם אדם בורח אז זה רגע של בריחה אבל מה שרציתי לבטא זה מעין מצב שכל מה שהוא עושה זה לברוח. כולו עסוק בזה..  

עובדת רגע על החלפה אחרת.. אבדוק.. תודה!

דווקא לי הביטוי "תהיה בורח" הזיז משהו אחר,

דווקא בגלל הצרימה שלו הוא תופס את העין וגורם לחשוב.

וכמו שהיא כבר אמרה, להיות בורח זה פשוט להיות בורח - דרך חיים,

משהו מעבר ללברוח.

מקווה שהבנתי-תיאור על בני זוג שהכירו שנים ונפרדו?

והיתושים מסמלים את הבדידות ?ומנגד גם לקטנים האלו יש אחד את השני ולהם כבר אין?נשאר רק הגעגוע?

כמו חץ משונן בלב, כתוב חודר ומסובב את המעיים.

לא ראיתי הרבה שירים כאלה, שמצליחים בעזרת כמה מילים - וכמה קלישאות - להעביר מציאות כל כך פשוטה וכואבת, ועוד לסיים אותו בצורה מופלאה כל כך.

והקטע עם המספרים ממש טוב.

למה שלא תעלי לפסיפס? זו בדיוק הבמה לזה!

לגבי פסיפס, בוחרת שלא, תודה  

אם זה כזה מעניין

פשוט מרגש..

או כמו שאמרה תמקה - מוחץ.

זה פשוט מופלא. לא, לא פשוט, אבל - מופלא.

(היכולת להיות כאילו רגוע וכאילו פשטני אפילו. היכולת לתאר מבלי להכביר במודליות יתר,

זה כאילו רק כיוונת לנקודה המדוייקת והנחת אותנו בה בעדינות, ועכשיו -

תרגישו.)

כ''כ מזדהה..

זה מדהים!!!

תודה.

כ''כ אהבתי.

את הניגוד בין הכל לבין הסוף,

את העליזות שמשתנה בסוף.

את זה שהבית האחרון באמת שונה מכולם.

מכין אותך מאט

להפתעה.

מדויק כ''כ.

תודה

לפעמים אני אוהב

לצרוח בעמק ושיברחו הנשרים

לפעמים אני אוהב

לשנוא את כל החברים

תודה לכולכן, משמח מאד לקרוא תגובות כאלה!

זה מדהים העולמות.

"אך
במעופם
ובנפילתם
הם הצליחו לשנות
את עצמם-"

גם אני. את צכה לבקר כאן יותר

אם הבנתי נכון את המסר שיש הרבה אנשים (כוכבים) שרצו לתקן את העולם ונפלו ולא הצליחו אך בנפילתם , עצם העליה והנפילה מזכירה להם את עצמם והם הבינו שהם למדו את הלקח ובזה הם תקנו את עצמם . ושוב יפה מאד!

|מרשה לעצמו להתמכר למה שאת כותבת|

כל פעם מחדש, את מדהימה.

הכתיבה שלך.. מיוחדת.. חזקה.. נוגעת..

הופכת את הלב..

קטע מדהים.

כיף לראותך פה מידי פעם

כתיבה יפה מאד !

מהמם!

ממש.

(הייתי אולי משנה את המשפט את המשפט האחרון למשהו מסכם יותר.)

אבל אני זה לא את

מאוד יפה בכל מקרה.

אהבתי.

כמה כתבתי על העניין הזה של ה"להיות שם בשביל.." המון..

קטע חזק ומיוחד!

(רק מפריע טיפה שהמבנה לא אחיד

ושהבית האחרון פחות ברור..)

אבל הכתיבה מדוייקת ונוגעת כל כך

בהצלחה!

את שומעת טפטוף של מים.

פטפוט של ילדות,

כדרור של כדור

מעוף של ציפור דרור

רעש של אוטובוס,

זקנה שצועקת

מישהו לועס בקול,

שקל נופל,

צעדים נגררים,

מסור נגרים,

קבצן שפושט את ידו,

שופט שדופק בפטישו

מישהו רץ לאוטובוס,

מישהי מדברת בטלפון,

סב מספר לנכדו את "איה פלוטו",

מכונית שצופרת.

את הולכת ברחוב

ונכנסת לבית הספר.

אבל אני מקשיבה

לטפטוף של מים בקצב אחיד

ורוצה להיות טיפה,

אני מקשיבה לילדות מפטפטות בחדווה

ונזכרת, בפטפוטי מלפני ארבע שנים.

אני מקשיבה כדור מתכדרר ויודעת שמישהו פורק עצבים,

אני שומעת כנפיים של ציפור דרור

ומנחשת שבקן שוכנים גוזלים רעבים.

מקשיבה לזקנה שצועקת ויודעת ששוב

נהג האוטובוס לא חיכה עשרים שניות,

הוא סגר את הדלת ונסע.

אני מקשיבה לשקל שנופל

ומדמינת ילד שמרים אותו עם חמצוץ ביד השנייה,

אני שומעת  צעדים נגררים

וידעת שהיום היו פיטורים.

אני שומעת מסור נגרים

ורואה ברוחי אדם מנגב את הזעה וממשיך בעבודה.

אי רואה קבצן שפושט את ידו

ומפשפשת בכיסי בחיפוש אחר מטבע,

אני שומעת את דפיקת הפטיש ויודעת שעוד דין נחרץ,

עוד פרצוף שנחמץ ועוד תיק נפתר.

אני שומעת מישהו רץ לאוטובוס

ויודעת שאם הוא יאחר בשניה יצטר לעזוב את העבודה.

אני שומעת מישהי מדברת בטלפון

וידעת שעל הקו מהצד השני נמצאת מישהי שבוכה עכשיו.

אני שומעת את איה פלוטו ואת האהבה

שנמסכת בכל מילה ומילה.

אני שומעת צפירת מכונית

ויודעת שמישהו נסע באדום.

אני הולכת ברחוב

ונכנסת לבית הספר.

את שומעת, אני מקשיבה

בעיקר הניגודיות בין המות בהתחלה לחיות בסוף