פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 461)

אל תביטי לאחור עת פורחים השושנים בגן עדן של ילדות שלך.
הביטי בהם כשיהפכו לקוצים,
דרדרים דוקרים ומניצים
פרחים סגולים של פיתוי.
הביטי בהם כשידרשו תשומת ליבך,
ולא בפשטות.
רק בכאב.

זה התחיל בכיתה ט'.
נפגשנו באיזו הפקה, ומאז האהבה התחילה עלינו להשתלט. הייתה בנינו מין כימיה כזו שאי אפשר להסביר.
הוא הסתכל עליי,אני עליו, ומיד האהבה פרחה באוויר.
הרגשות היו עזים, הקשר התחיל להיבנות, ותוך כמה ימים נהיינו החברים הכי טובים.
נסענו יחד למלא מקומות, בילינו בנעימים,
לפעמים היינו יחד ימים שלמים.
הוא ידע עליי את כל הסודות, אני גיליתי עליו מלא דברים,
הוא היה איתי ברגעים הקשים,
ואפילו נתנו אחד לשנייה שמות חיבה וכינויים .
הקשר בינינו היה כלכך חזק, כזה שאי אפשר לפרק , לפעמים הוא קצת התנתק, אך מיד חזר להתחזק.
היו מקרים שהעדפתי להיות איתו מאשר עם חברים אחרים, פשוט כי הוא היה כזה,
עם מלא ידע וסיפורים, כזה שיודע המון דברים.

ובכל זאת, אנחנו החברים הכי טובים!!

אף פעם לא נפרדנו לזמן ממושך,
חוץ מהפעם ההיא שהלכנו ברחוב.
נתתי לו מכה קלה, כי ראיתי אוטו צהוב, ופתאום הוא נפל ואיבד הכרה, ואני לא ידעתי מה לעשות??
איזה מקרה נורא!!
מיד קראתי לעזרה, והם לקחו אותו לאשפוז.
איזה עולם נורא! חשבתי לעצמי בבוז.
בזמן שהוא היה מאושפז התחלתי קצת לחשוב על החיים שלי בלעדיו. הרי אף פעם לא היינו כלכך רחוקים.
תמיד היינו קרובים. בכל זאת, החברים הכי טובים.
והלכתי ברחוב ופתאום ראיתי אנשים.
פרצופים.
חברים.
חיות.
כבישים.
שמיים, עננים.
כמובן שידעתי שהם קיימים, אך פתאום שמתי לב שלא התסכלתי עליהם במבט ישיר כבר שנים.
מאז כיתה ט'.
מאז שהאהבה התחילה עליי להשתלט.
בלי ששמתי לב, היא הפכה אותי לאדם קצת מת.
  לא באמת הקשבתי לאחרים, ל
א היה לי זמן איכות אמיתי עם חברים,
אפילו כשרציתי להיות לבד הוא הצטרף אליי,
כי בכל זאת- אנחנו החברים הכי טובים...

אך לפעמים גם חברים שעוטפים אותנו באהבה ובחום
פוגעים בנו יום יום,
גם אם הם ממש "סמארט"
ולא נראה שהם מהווים איזשהוא מחסום,
צריך לזכור שגם הם יכולים להיו מסוכנים,
גם החברים הכי טובים. הכי קרובים.
אלו שאיתנו בכל מקום.
צריך להיזהר מהם, להגביל ,לתחום.
דוקא הם יכולים אותנו לפגום.
להפוך אותנו לרובוטים שלא מרימים מהמסך את העיניים,
לא נהנים סתם ככה מהיופי של העולם,
מהכחול בשמיים, מהיום- יום.

אז חבר יקר אני מצטערת, החלטתי קצת להתנתק.
לא ניפרד לגמרי- אך את הקשר טיפה נפרק.
קצת נתרחק.
כל אחד ילך לדרכו וניפגש פעם- פעמיים ביום.

מה אתה אומר, סמארטפון?

לאורך כל בתי הקברות בוורשה ובלודז' פזורים עצים.
 חזקים, גבוהים, יציבים, ענפים.
כולם שונים.
לכל עץ צורה משלו, כל עץ מיוחד במינו.
עולם ומלואו.
שנים רבות הם עומדים-העצים.
חלקם נופלים, מתייאשים.
כולם שותקים.
אולי הם מנסים להעביר לנו מסרים?
אולי שומרים על המתים?
וחשבתי לעצמי, אולי אחרי שאדם מת הוא הופך לעץ?
אולי כך ממשיך את דרכו בעולם?
כך מותיר חותם?
הרי אי אפשר להתעלם מייחודם.
עולם ומלואם.
עצים רבים בבתי הקברות.
עומדים הם שורות שורות.
האם נשמות מטמינים בתוכם?
האם שם הן צרורות?
כי האדם עץ השדה,
אך האם עץ השדה הוא האדם?
את זאת לא נדע לעולם.
חידה זו תישאר לעד.
"לו רק ניתן ואלמד דרכו של עץ אחד".

ירושליים , האוויר שלך צלול .
הולכת ברחובותייך ומרגישה כשיכורה.
נפעמת מיופייך,מאנשייך,
מהסוחרים בסמטאות העתיקות .
ואהבתי אלייך מתגברת .
אני גאה בך.
גאה על היותך בירתנו .
כל אדם שטייל בך,
או ראה את יופייך,
לא יכול היה לעזוב.
ועברך כה עשיר הוא .
מלא באנשים טובים שעברו בך
והשאירו חותם.
אבל שאלה לי אלייך ירושליים ,
למה את בוכה בזמן האחרון,
למה הפכת למלאת דמים ופיח של מלחמה ,
למה בכל רחוב בך זעקות נשמעות,
למה הפכת לעיר מלאת דמעות.
מסתכלת על האבדות שבך ,
ועל ההרס ברחובות .
יושבת וחושבת,
אך להבין איני מצליחה ,
תגידי לי ירושליים ,ספרי לי למה את בוכה .

בהינף מכחול מחושב ומהיר לכלכתי את הקנבס הלבן בכתמי צבע שחורים. ניסיתי לבלגן אותם, שייראו כאילו הם מבטאים רגשות סוערים שרק הצייר מבין, אבל בלי להתכוון הם הסתדרו לציפורים עומדות על ענף דק ומתחתיהן ריק לבן שמחכה שאמלא אותו בצבע. לקחתי מכחול חדש, עבה יותר, והפכתי את הריק הלבן לבור אימתני ומאיים בצבע תכלת. למה דווקא תכלת? לא יודע. אולי רציתי לבטא את הפחד המוזר של הציפורים שלי ליפול אל השמיים עצמם.
המשכתי למרוח את התכלת בעדינות על הקנבס, רואה איך הבור השמיימי הופך אט אט למערבולת סוערת. הציפורים שלי המשיכו לעמוד על הענף הדק, ופתאום הן נדמו לי מפוחדות יותר. הענף נראה חלש מדי, והן כעומדות על סף נפילה. תהיתי אם הזמן המועט שבו לקח לי לצייר אותן הוא הסיבה לכך שהן עוד לא למדו לעוף.
סובבתי את המכחול בין אצבעותיי, מתלבט איך להמשיך. חזרתי למכחול הקודם והוספתי עוד כמה ענפים ליד הענף הקטן. הענפים הפכו לעץ עם שורשים, והפחד נעלם מעיניהן של הציפורים שלי. חייכתי לעצמי בגאווה. ליצור חיים חדשים זו יכולת אלוהית,
אך להביא אושר לחיים הללו לא ידע אף אלוהים מעולם.
כמה טוב להיות אדם.

מי שיש לו משהו לאמר במילים לפני החג מוזמן לכאן, לנוח לרגע

ולכתוב לכולם.

אבודה בין שני עולמות

בתוכה רגשות מתערבלות

מבולבלת, נסערת, מיוסרת

אז למקום שרידתה מהר נמלטת

 

אך את הנשק שהיה לה

להילחם בכאב

גם הוא נשלל ממנה

עומדת אבודה מול אויב

 

אז העיפרון שמוט

המחברת סגורה

המילים נגנבו

והיא מרגישה יתומה

 

 

שאפשר לכתוב ולשמוע מחשבות מעוד כיוונים.

 

גזרתי על עצמי שתיקה

כדי שלא יהיה פאדיחה.

הלב כולו מלא

אבל לא.

פאדיחה.

אחח. ה.

הפחד מי מה יגידו או מה יחשבו

מאיים. אוכל. ולא יורד.

אז מה מה יקרה?

קשה לי.

אני עוברת משהו. ועוד משהו.

כולנו עוברים. וגודלים. או נופלים.

אבל על זה לא חושבים.

ילדה יקרה שלי.

לאהוב אותך זה קל.

את. את. אין מילים. באמת.

לא יכולה עכשיו לשמוע אותך.

הייתי רוצה. מאוד!

אבלל. הלב כבד בעצמו.

הכי רוצה לתת לך את כל כולי.

שהלב שלי יהיה איתך.

לגמרי.

עכשיו לא יצליח לנשוא זה.

אז סליחה.

או בעצם לא.

כי טוב שכך מאשר לתת לך ולהיפגע.

מבטיחה שיקום. שיגדל.

להיות איתך.

הכי איתך.

דואר נכנס

x

 

יֵאוּשׁ עוֹלֶה מִבֵּין הַחוֹרְבוֹת,

רִיק מִתָּמֵר מְעָשָּׁן הַלֶּהָבוֹת.

גְּרוֹנִי נִחַר, שֶׁתּוּת דָּם.

לִבִּי הִתְעַיֵּף וְכִמְעַט נָדַם.

 

כֻּלָּם הִפְנוּ גַּב, הַס מִלְּהַקְשִׁיב.

עֹמֶק לֹא נִמְדָד, אֵין אֶחָד שֶׁמַּחֲשִׁיב.

מֵאֶפֶס סוֹבְלָנוּת נִטְחַנּוּ לְדַק,

אַף אֶחָד לֹא חוֹשֵׁב, הַהִגָּיוֹן נִסְדַּק.

 

פַסּוּ אֱמוּנִים, אֵין עַיִן צוֹפִיָּה.

קַדָּר וְהֶחְשִׁיךְ, חָדְלָה לִפְעוֹם הָאֱמוּנָה.

אֶזְרֹק חַרְבִי לְרַגְלִי (רדידות) הָאֵשׁ,

לְקִנְאַת הַנִּמְהָרוֹת וּלְנִקְמַת הֵַהֶרְֶגֵּשׁ.

 

כְּבָר אֵין הַשָּׂגָה בַּפַּשְׁטוּת הַנֶעֱלָמָה מִן הָעַיִן,

הַמְּאַחֶדֶת כָּל מוּרְכָּבוּת, שֶׁהָיְתָה וַעֲדַיִן.

יֵשְׁנָה פַּשְׁטוּת רְדוּדָה, כּוֹפֶרֶת תַּהֲלִיכִים.

הַכֹּל פָּשׁוּט, הַכֹּל כָּתוּב, נְטוּל לְשַׁד וּצְבָעִים.

 

אַךְ קִמְעָא קִמְעָא הִגִּיעָה עֵת זְרִיחָה,     

מֵרִים אֶת עֵינַי, צוֹפֶה אֶל שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה.

וּמִבֵּין אִיֵּי הַחוֹרְבוֹת וְקִרְקוּר הָעוֹרְבִים,

הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחֵר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲרַכִּים.

 

"ד' יִגְמֹר בַּעֲדִי ד' חַסְדְּךָ לְעוֹלָם מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל תֶּרֶף"

"אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ד' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר"

בעקבות משימה שהייתה לי

 

                                                            עצור בני וחשוב,

                                                        אם היה לך שני עולמות

          האחד מלא בחיוכים                                                             ובשני דמעות וחיוכים מתערבבים זה בזה. 

          באחד אין עניים שרעבים ללחם                                              בשני תוכל למצוא הרבה כאלה.

          באחד, אם תהיה עצוב תמיד תמצא יד שתנחם                         בשני תצטרך לפתור זאת לבדך. 

          באחד כל אחד יזכה לברכת בוקר טוב- הנהג, השומר, המורה     בשני זה יקרה לעיתים נדירות

          באחד, אם תצטרך חיוך או מילה טובה מיד תקבל                     בשני כלל לא ישימו לב שאתה זקוק לכך.

 

                                                              ואתה יודע מדוע?  

          מפני שבאחד כל אחד נותן מעצמו                                           ובשני כל אחד נותן רק לעצמו

                                                              אז עצור בני וחשוב,

                                                       באיזה עולם היית רוצה לחיות?

(אתם לא רוצים לדעת מאיפה.תאמינו לי.)

אם יום אחד תרגיש רצון חזק לבכות
התקשר אלי
אני לא מבטיח שאוכל לגרום לך לצחוק
אבל אוכל לבכות יחד איתך

אם יום אחד תחליט להסתגר
אל תפחד להתקשר אלי
אני לא מבטיח לעצור בעדך
אבל אוכל להסתגר ביחד איתך

אם יום אחד יתחשק לך לשפוך את הלב
התקשר אלי
אני מבטיח להיות שם בשבילך
אני מבטיח להיות בשקט

אבל-אם יום אחד תתקשר
ולא אענה
בוא אלי מהר
אולי אני זקוק לך!

(נכון יפה?!)

היא יושבת כמו תמיד, באותה הפינה שבקצה הכיתה, נשענת על הקיר ובוהה במילה כלשהי בספר שמונח לפניה על השולחן, קוראת אותה שוב ושוב, לא מתקדמת, לא ממשיכה הלאה. ואולי הספר הוא רק הסוואה. אולי הוא מונח לפניה רק כדי שהיא תוכל לבהות במשהו מבלי שזה ייראה מוזר.
היא לא מכירה הרבה אנשים שסתם ככה יושבים וחושבים לעצמם מחשבות אובדניות. או שהיא מכירה, אבל לא יודעת כי אף פעם לא טרחה לברר איך מרגישים האנשים בסביבתה. ואולי היתה מבררת, אם הם היו מסתכלים לכיוונה מדי פעם, ולא רק חולפים על פניה כמו שחולפים על פני תמונה קבועה בקיר. תמיד שם, אבל מרוב שזה כבר טבעי אף אחד לא מתייחס.
בנות מצחקקות, מפטפטות, מגחכות, צועקות, צווחות או סתם שותקות מסתובבות לידה, אוכלות מתוך קופסאות המזון הגדולות מדי שלהן. מישהי נוגסת בתפוח של חברתה, עוד אחת מכרסמת קוביות שוקולד, אחת אחרי השניה. הן לא נחות לרגע. ואם היו נחות, אולי גם הן היו מתחילות לחשוב על משמעות החיים ועל עצן הקיום שלהן בעולם הזה כבנות אנוש. ואולי היו מובכות מהמחשבה, כי להיות בן אנוש זה בהחלט דבר מביך. או אז, הן היו מסיטות את המחשבות ההן לקצה הרחוק של המוח, או בכלל- מבריחות אותן אל מחוצה לו, ושבות לעסוק באכילת סוכריות סקיטלס תוך תכנון הדיאטה הבאה, איך לא- ממחר.
היא מרימה את ראשה מהספר ומהמילה ההיא שבוודאי כבר נשרפה מהמבטים שננעצו בה. כל שדה ראייתה נמלא בחצאיות ארוכות מתנפנפות, חולצות ארוכות שרוולים, רגע כאן, רגע שם, פרצופים מחוייכים, משולהבים, חפיסות של שוקולד וסוכריות שנפתחות בקול רשרוש וכעבור דקה כבר מקומטות על הרצפה, בינות לעשרות הנעליים הגבוהות שמרסקות אותן בקול דק של מעיכה. בסוף יום הלימודים יבואו המנקים, ירימו אותן ואת הכסאות, ושוב יכתבו על הלוח המקושקש "נא להשתדל להרים לכלוכים," כאילו שהם אינם יודעים שתקוותם היא לשווא, שהרי תמיד הכיתה תתמלא בחפיסות ריקות של שוקולד והבטחות לדיאטות שירחפו באוויר ויתפוגגו לאיטן.
רק היא. רק היא, יכולה להעיד על עצמה, שמעולם לא השליכה לרצפה ולו חפיסת שוקולד אחת. אולי משום שאף פעם לא פתחה כזו וסיימה אותה באותה הפסקת אוכל קצרה. ואולי משום שמעולם לא טעמה טעם שוקולד, סוכריות סקיטל, או בכלל. היא הרי לא טעמה מעולם דבר. לפחות לא בתקופת הזמן הקצרה שמוחה מסוגל לזכור, שהרי הוא עסוק בעניינים חשובים הרבה יותר מאשר היזכרות בתקופת ילדות נפלאה.

*פה נגמרה לי המוזה*

דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי הרופא.
אפילו אלה שלא למדו קרא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה
כן, כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמיין. ואפילו איש החלל שרחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מלים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל כאבים.

יהודה עמיחי


קראתי שיר. או סיפור או קטע או וואטאבר.
היה מקסים. נגע בעמקי ליבי. התרגשתי, בכיתי, צחקתי.

איך מעבירים את זה כתגובה?

"את/ה כותב/ת קסום. נגע בעמקי ליבי ובעקבות השיא התחלתי לשתול זרעי מלפפון אורגנים"

זה לא מספיק, אני חושבת. זה סתם מילים סתמיות.

אז איך מגיבים?

 

ציון.

הלא תשאלי לשלום אסירייך?

לשלומי?

אסורה אני בך

מרצון ומבחירה.

לכודה נפשי בך

בעבותות של אהבה

ורבים הימים שנמשכת אני אלייך ללא שליטה.

מרוב שהייה במרחב העבדות,

מרוב הרגשת עאלק חרות,

נפשי מתמגנטת אלייך,

מהופנטת,

מבקשת

את החופש האמיתי

דרור בין חומות.

 

מרוב חופש בחירה 

וחופש דת

חופש דעת

אברח בשמחה אל בין חומותייך,

אבחר בגבולות.

כמה חופש חולני יש בעולם הזה, ציון.

אל תשאלי.

 

 

 

 

סִימָנֵי דֶּרֶךְ

בְּפֶתַח יוֹם עוֹמֵד אָדָם/ וְכָל לִבּוֹ תְּפִלָּה

עַל לֶחֱיוֹ דִמְעָה גּוֹלֶשֶׁת/ בָּאֵשׁ נְחְצָב שְׁבִילָהּ

פּוֹעֲלִים חוֹצְבִים עֶשֶׁת/ מַכִּים הָלוֹךְ וָשׁוֹב

כּוֹפְפִים גַּבָּם כְּקֶשֶׁת/ הָרוּחַ הֵחֵל לִנְשֹׁב

וְהַדִּמְעָה עוֹדָהּ זוֹלֶגֶת/ לֹא יֵדַע אִישׁ נְתִיבָהּ

כָּל אֶבֶן מִיל בְּדַרְכָּהּ שׁוֹחֶקֶת/ תְּפִלַּת אָדָם תִּקְוָה

להיזכר בעינייך,

להיזכר בצליל קולך.

להיזכר בשירייך,

להיזכר בצחוקך.

 

בלי משחקי מילים,

רוצה או לא רוצה,

לא מסתירה דבר בפנים.

 

להיזכר בידייך,

להיזכר במגעך.

 

תמימות של חיוך,

חיזוק של חיבוק,

ולפתע נאלמו המילים.

 

להיזכר באהבתך

איך אמרת לי לראשונה,

אני אוהבת אותך.

 

לבי עולה על גדותיו.

אוהב, רוצה לומר עכשיו.

אך לא מוכן,

לא זה לא הזמן.

 

וברגע משבר, 

פתאום זה נאמר,

וכמו חלף

ונעלם.

 

לִשְׁאֹל אֶתעַצְמִי מִדֵּי פָּעַם
מֵהֵיכָן נָפְלוּ מִלּוֹת הַקֶּסֶם,
מֵאַיִן נָבְעוּ

וּלְאָן

 

אֵין בִּי אָף פֶּרַח אֶחָד, אָף מִלָּה,
וְהַשֶּׁמֶשׁ גַּם הִיא מִתְעַיֶּפֶת.
הַצְּלָלִים מְשַׂרְטְׂטִים אִתִּי אֶת

פָּנֶיהָ הַזָּרוֹת,
הַנִּגְלוֹת עָלַי לְפֶתַע, מִבֵּין

הָחֲרַכִּים.

בס"ד יום שני י׳ בניסן התשע"ו (אחרי מסע פסח) 

((סוגריים כפולות=נוסף בכתיבה. עדיף לקרוא קודם בלי סוגריים כפולות))

 

וואו, סוף סוף אני מבין למה צריך לכוון, לפני התפילה, על זה שאני אחד מעם ישראל.

 

זה התחיל בזה שהקומונרית אמרה שיצאנו (מחוז יהודה) אלפיים, ואיזה הבדל זה לעומת מחוז דן (אם אני לא טועה), שיצאו שתים עשרה אלף.
חשבתי על זה במהלך החידון בערב, שאם אנחנו אלפיים וזה כל כך הרבה, מה זה אומר על מחוז דן?

ואז חשבתי רגע, ומה עם התנועה? איך משתלטים על עשרות אלפי חניכים במסעות בפרט? ובפעילות השוטפת של התנועה בכלל? 
פתאום הבנתי, וואלה יש אשכרה עשרות אלפי אנשים, שנמצאים באותה מסגרת אידיאליסטית שאני נמצא בה.
((ואז פתאום אני(מקווה ש) מבין את המשמעות של עם ישראל, אנחנו מיליונים(!) של בני אדם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב. מיליוני אנשים, שלאבותיהם התגלה הקב"ה שאין לו צלם אנוש.))
אחרי החידון(הגענו למקום תשיעי) הייתה תפילת ערבית. ניסיתי לדמיין המוני אנשים מסביבי, כולם פונים לכיוון ירושלים, וכולנו אומרים את אותן אותיות אותן מילים, שמטרתם היא להתפלל. הרגשתי את כל ההרים מסביב, רועדים מקולות של עשרות אלפי אנשים, שמשבחים, מבקשים ומודים לבורא עולם.
(( איזו אמונה זו שאנחנו הולכים ומתפללים, את אותה התפילה, בזמנים קבועים, עם חוקים לא כל כך ברורים (אפשר להגיד אפילו נוקשים), ולמה ? כי אנחנו מאמינים להורים שלנו, שסיפרו לנו סיפור שעובר במשפחה, שנה שנה, דור דור, מאה מאה, אלף אלף, במשך יותר משלושת אלפים ! שנים !! סיפור על הר שומם, באמצע המדבר, שעליו נגלה לנו האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון קונה שמים וארץ, ומסר לנו את התורה, את דרך החיים שלנו, התורה שבזכותה (ובגללה) אנחנו היחידים שקיימים כעם אלפי שנים! עם התקופות הטובות, וגם ואולי אפילו בזכות השעות הקשות.
זה פשוט בלתי נתפס, שלמרות שהגענו לכל מקום (כמעט) בעולם, וגורשנו ממקומות רבים (=כמעט תמיד מלווה במוות), והתנכלו לנו ועשו בנו פרעות ונרצחו (על קידוש השם), עשרות מיליונים מעמנו! ועברנו שואה איומה, שבה מתו עוד כשישה מיליונים מעמנו (מתוך כעשרה מיליון באירופה), בכל זאת שלוש שנים אחרי חזרנו לא רק להיות עם, אלא לתפקד כעם עם ריבונות עצמית, על אותה הארץ שאבות אבותינו שלטו בה לפני אלפי שנים, ובמשך אלפי שנים אבותינו רצו לחזור ולהקים שוב מדינה, אנחנו הבנים חזרנו והקמנו מדינה!!!))
זו הייתה אחת מתפילות ערבית הכי טובות שהיו לי אי פעם.

אחרי ערבית חשבתי, וואלה רק בשביל זה היה כדאי לבוא, ואז הגיע היום השני. אחרי ההליכה (הדי משעממת) הגענו למפקד שהיה מול הר גריזים והר עיבל, אחרי המפקד הייתה תפילת מנחה, ואם בתפילת ערבית ניסיתי לדמיין עשרות אלפי אנשים, במנחה ניסיתי לראות מיליוני אנשים שמתפרסים על כל ההרים מסביב(קשה לראות אותם רק על שני הרים), ולהבין שככה כנראה היו אבות אבותינו בברית הברכות והקללות. 
לדמיין את האמן בסוף כל ברכה (בשמונה עשרה ובזמנם), וואו הרגיש מדהים.
 

הייתי חייב להוסיף בתפילה בקשה\רצון ואני אסיים איתה:
ה׳ תתגלה אלינו!

כיסא ריק, מתנדנד.

 

חיוכים אדישים מנשמות יפות
כנגד דם יזע ודמעות
וכיסא ריק מתנדנד בדבקות
כנשמתי, בלי תחלית ושלמות

ראי המוות ממשיך להתלכלך
ואני לא מרים את הקול
בשדות בור שטיפחתי אלך
בלי להבין שצעדתי נמישעול

ובודאי אמשיך לישון ולחייך
אבל רק כאשר אהיה לידך
בסוד אגלה רק לך
שגופי כאן, אבל הלב הלך

יש אי שם, במעמקי העבר,
ילדה שמחכה לאבא שלא חזר.
נעליים שנלקחו ונשארו יתומות,
גני משחקים, בתים, רחובות.
יש אי שם שם כיכר גדולה בה היו שילוחים,
גטאות צפופים,  חלומות קבורים.
יש אי שם משרפות ענקיות, עיניים בוכות
ולב שלא מאמין.
יש אי שם
רוע שאי אפשר להסביר, תאי גז אכזריים
שריטות על הקיר.
יש אי שם
נופים עצובים
בתי קברות עמוסים
סיפורים שלמים שנמחקו לעולמי עולמים .

ויש אי שם, קבר מיוחד במינו.
"כאן קבורה אישה אלמונית"
חרוט על מצבתו - באותיות בעברית.
ושם, בין אלפי קברים, סיפורים ונשמות,
שם קבורה יהודייה שרצתה לחיות.
לעולם לא נדע מה היה שמה, היכן גרה, מה עשתה, מה סיפורה. לעולם לא נדע מה היו תחביביה,
האם אהבה ריקוד, סריגה, ריצה, שירה..?
לעולם לא נדע מתי נולדה, מה היו חגיה האהובים,
 האם אהבה חתולים וכלבים?
לעולם לא נדע מה היו דעותיה וחלומותיה, לא נדע את מי אהבה ואת מי שנאה, מי היו משפחתה ורעיה.

אך אני יודעת, שאי שם בין אלפי השמות והסיפורים, יש אישה אחת, יהודייה, שאנו זוכרים ומנציחים. יש לה שם ומשפחה ובית, וחלומות.  לא זכיתי להכיר את סיפורה, אך יש הוכחה לקיומה! מצבה קטנה בבית הקברות. היא לא מספר, היא אדם. עולם ומלואו!! נשאר ממנה משהו, אפילו זעיר וקטן.

אז יהודייה יקרה, צר לי שלא זכיתי להכיר אותך.
תודה שנלחמת, תודה שניסית. תודה שחיית.
תודה על כל מה שעשית ולא עשית.
תודה שהוספת לעולם משמעות ותכלית.

ואני רוצה שתדעי, שאפילו ששמך לא ידוע,
 ואין זכר לדברים אותם חווית,

יש אי שם מישהי שחושבת עלייך.
מישהי שזוכרת שאת-
את היית.

יהי זכרך ברוך.

אישה אלמונית.