פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 462)

היהלום שבכתר בחוץ תרונה 

הולכת ונבזית בעיני הבריות 

השתמשו בה 

קנחו בה 

ידיים ופיות 

נהנו בה העולם 

ובסוף נזרקה והלכה לה 

שנאו אותה כולם 

בגלל שכבר היא לא מועילה 

 

עד שחזרה לכתר של המלך

את המלך-

בקושי רואים

אך אותו-

תמיד מעריכים.   

 

שלום לכולם, אנחנו מהוצאת ספרי צמרת מחפשים סופרים שעדיין לא פרסמו את ספריהם ומעוניינים לעשות זאת. בספרי צמרת תקבלו את התנאים הכי טובים מתוך המחויבות לסופרים וליצירתם, נפיק ונפיץ את ספריכם ונשמור על הזכויות יוצרים שלכם. אז אל תוותרו על ההזדמנות שלכם ושל יצירתכם לצאת לאוויר העולם בהוצאה לאור שנמצאת כאן בשבילכם. אז אל תהססו לרגע! התקשרו עוד היום 077-3214043
info@netbook.co.il
קישור לאתר שלנו: www.netbook.co.il

סרט כתום מתנפנף ברוח, קשור סביב כבל מתוח בין שני עמודי חשמל גבוהים.
אני מרימה אליו מבט מופתע ומריחה את תקוותו הנואשת.
"אחרי כל השנים הללו?" אני שואלת.
"עדיין," הוא עונה, דמעות קטנות בעיניו.
אני מחבקת אותו ואומרת "יש לך ריח של אמונה, אתה יודע?"
הוא מהנהן. "אני יודע."
"וגם של געגוע," אני מוסיפה.
הוא נאנח בעצב. "אחרי כל השנים הללו."
"עדיין," אני מאשרת, ומחייכת אל הסרט הכתום. כמה טוב שאנחנו עוד זוכרים, אחרי כל השנים.

אני אוהבת אותך
מגלה אותי לאט לאט
מסתתרת מתחת
שכבות שכבות
של אשליות

ואיך ניחשת עליי
שקומתי כפופה ואני
מסתתרת מתחת
ערימות ערימות
של חיוכים

כמו שראית אותי
עטופה לי בשתיקותיי
מסתתרת מתחת
קמטים קמטים
של כאבים

אני אוהבת אותך
אבל אין לי מקום
מלאה בכל כך הרבה
אשליות, חיוכים, כאבים
אנשים מיותרים,
אהבות.

אהבות.

אז ככה.

פעם היתה בחורה, דווקא לא לפני הרבה זמן, קראו לה דניאלי.

דניאלי זוננפלד ע"ה.

היא נהרגה בגיל 20 בתאונת דרכים.

קראתי ספר שהמשפחה שלה הוציאה לזכרה, עם המון מכתבים שכתבו לה אחרי המוות ועם ציורים ושירים שלה.

ובאמת, אף פעם לא קראתי שירים כ"כ מדוייקים, והיא כתבה אותם בגיל כ"כ צעיר!

כבר מגיל עשר יש שם שירים, שרוב העולם חולם להגיע לרמה כזו בגיל עשרים.

אז החלטתי להביא לכאן שיר אחד שהיא כתבה, בשנת שירות שלה במחלקה האונקולוגית בשניידר.

תקראו ותבכו ביחד איתי.

 

יום שלישי באונקולוגית \\ דניאלי זוננפלד

יום שלישי באונקולוגית,

אביב עם הגיטרה מתיישב אצל אורי.

ליאת חזרה מהר מהפסקת סיגריה

היא חיכתה כל השבוע לאביב עם הגיטרה.

מתחילים משלמה ארצי

קצת קלסיקות מפעם

ורוק ישראלי.

מקס יושב בשקט, כמו מין אח מאומץ,

"לא מכיר את אריק איינשטיין",

בחיוך הוא מתנצל.

שבועיים לפני

שגילו לו סרקומה

התגייס לצבא ההגנה לישראל.

מי יקים את

צבא ההגנה למקס,

צבא ההגנה לאורי, צבא ההגנה לניתאי

מי ילחם על אמיתי,

מי יקרע את שקיות

התרופות והשטיפה

ישתיק את העמודים,

הלוואי.

כדי לחזור להתפלל אני
מכריח עצמי להשאר
בתוך החצר הפנימית.

מדמיין את המלך מיסב בכסאו;
תחתיו,
כה רחוק מתחתיו,
מתנועעים אנשים ברוח
שרק הם מרגישים
אולי.

רבי נחמן מספר על
אחד שנכנס לסעודה ולא שומע,
אך מתחיל לרקוד.
ומה אני יכול לעשות, שאני
מנגן את הניגון --
ורגלי אינן נעות.

כנראה זו היא עת לאכול
לתחוב את הלחם לפי בתחינה:
אם על המלך טוב,
שפתי תפתח.


(ערבית של מוצאי ל' אדר א' התשע"ו)

שמעתיך
מבין חומות שקופות
צעקת- חסרת קול (מלשון-את צעקת)
עמומה

ראיתיך
כשכיסית מילותיך
ביקשת לטמנם בחול
ערומה


(כבר עכשיו אני מתחרטת....)

הַדִּמּוּי טוֹבֵעַ

לְאִטּוֹ, בֵּין כֹּל הָעֵבֶר הַמַּקִּיפִים

עִם מַבָּט מִתְנַשֵּׂא כְּשֶׁל

אֲנַחְנוּ-יוֹתֵר-לְגַמְרֵי וּלְעוֹלָם לֹא

תִהְיֶה אַתָּה שָׁם. 

 

שָׁם עֵינַיִים לֹא מְצֻמְצָמוֹת, נִרְאֶה 

שֶׁאַף פַּעַם,

הֵן עֶלְיוֹנוּת לֹא נוֹהֶגֶת

לִכְפּוֹף רַגְלַיִם וּלְהַיְשִׁיר שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ, 

כְּשֶׁהֵם מִתְדַבְּקִים בְּעָפָר הַנָּגוּעַ-הַזֶּה

כֹּה מְאֹד.

 

כַּמָּה לַעֲנָה יֵשׁ בְּזָעֵף הַגַּלִּים הַגְּבוֹהִים; 

בָּהִיתַּמְּרוּת לְאָן שֶׁאַתָּה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת

וַחֲתִירַת רוּחַ, נְשִׁיפַת רְצוֹן פְּרִיצָה שֶׁנָּמוֹג  

בְּאִוְשַׁת הַדַּחַף,

כְּמוֹ קִּיטוֹר בְּיָם שֶׁל  

גִּיגִית פְּלַסְטִיק

קֵעוּרָת גְּבוּלוֹת מִכֹּל סָבִיב.

 

רַגְלַיִם, כַּמָּה שֶׁתִּגְבַּהְנָה, עֲדַיִן - 

תִּשָּׁאֶרְנָה אֶרֶץ;

וְכוֹכָבִים טֶרֶם נִקְטְפוּ אִם בִּכְלָל

גַּם סוּלְּמוֹתֵינוּ, רָמִים וּשְׁחָקִים כַּמָּה שֶׁיִּהְיוּ 

עוֹדָם בָּשָׂר וָדָם:

אֶגְרֹף נְפַשֵּׂק,

שְׂפָתַיִם מְהֻדָּקוֹת

וְכֹל כָּךְ 

אוֹזֶלֶת רוּחַ.

 

לקלוף בגד
ולהסיר,
שכבת איטום נוספת
עטיפת פנים.

 

כלומר, לבטוח;
בלא עוד פחד
לפרוש אני על מרבד,
להיחשף למול חוץ
ופגיעה

 

לא לחינם, מבודדים - 
הבדלת אני ושאר,
ושמירה על מרחק הגון
ביניהם; לא.

 

הלא תדעו?
כולם נוהגים ללבוש
אך לא בבית;
וקר, הו כל כך
להיות אתה
עירום
על יד שהתפשטת בפניו.

 

עשיר בלי מקור מחצבתו 

כמו דל בלי צל קורתו

כמו עני בדעתו - מחזר על פתחו 

אולם אם ישוב בדעתו 

אל צור ילדתו

ולא ישכח אל מחוללו 

אזי ייאר ה' פניו לו 

וייתן לו מנת חלקו 

(כתבתי לפני כמה חודשים) 

 גש אדום נעים-דם

 

אוויר קר ובחוץ מטפטף

ומשני עיני מבול נוטף

ברחוב ריח הגשם נישאה

ומתוך הלב עולה זעקה

 

מים זורמים נאגרים בכביש לשלוליות

ושני פסים בלחיי צורבות הדמעות

מחפש בתקוה ישנה אחר עזרה

שתביא ומרגוע ריפוי לנשמה עייפה

 

אך מסך ערפילי בינינו מסתיר

את הקשיים שיכולנו בקלות להעביר

אחד לשני לאט בחשאיות

ולהגן לשנינו על השפיות

 

ובמקום זה בחרנו להתנזר

מהטוב שטמון בנינו להישמר

אולי על שמינו אנו שומרים

אך נמשיך להלך בלבבות ערומים

אבודים

 

מהגן הצהוב באהבה

(כל הזכויות שמורות לכותב הקטע)

הכאב דוקר
הרגש צף
מנסה להדחיק
את הרגשות
וכבר חושב נואש
-------------------
הכאב קהה
והכלום מורגש
מנסה להחזיר
את התחושה
לאבריי

הזכות לתת והזכות לקחת,
מטריפה אותך.
היכולת להתנהל כעצמאי
חונקת לך את הידיים.
כובלת אותך למסגרת,
למקום בו אתה מרגיש בטוח.
אתה מרגיש בטוח?

תיכנס רגע לעולם שלי,
קצת מבולגן פה, תרגיש בבית.
אין מקום לשבת,
תמציא לעצמך כיסא או חלון,
הכל מותר בעולם שלי.
אל תרגיש אבוד,
אני יודעת בדיוק איפה אתה נמצא,
למה גם אתה רוצה לדעת?
אתה מפחד. תשתחרר,
מכאן אין יציאה.

מה מפריע לך להירגע?
אולי הרעש. אתה רוצה
שאכבה את המחשבות?
אל תגיד שזה בסדר ככה,
אני רואה
שאתה לא נרדם.
קח עוד חיבוק,
קיבלת כבר שניים.
אומרים שזה משפיע מיד.
אתה מרגיש?

השבילים שבהם חיי מובילים אותי ארוכים לי מדי. אני רצה בהם מהר מדי ומתעייפת לאט מדי, וחוסר האיזון הזה מאיים להטריף עליי את דתי.
וגם את דעתי.
אני חיה באותו חיפוש מתמיד שכולנו שקועים בו, באותו מירוץ שעוקף וממשיך לדהור כדי לשכוח רק לרגע מהבור האיום הזה שממלא לכולנו את הנשמה.
וגם את הבטן.
המירוץ הזה הוא כמו מבוך, מלא באשליות מתוקות ואכזבות צורבות, ואומרים שאין סיכוי לצאת ממנו חי, כי איך יוצאים מהחיים בחיים? החיים פה הפכו אותנו משוגעים. נלחמים בעצמנו, שורטים לעצמנו את הנשמה ואז צועקים בכאב. אוסף מזוכיסטים, זה כאב של שמחה עצומה.

אני חיה בין כל העיוורים ששורטים את עצמם כדי לשמוח, ואני שרוטה לא פחות מהם כי גם אני מתאפיינת באותו מזוכיזם בלתי מתפשר. אבל תמיד הייתי אני, כולנו ידענו מי אני, בנינו לי ביחד את האמון העיוור שלי כלפי עצמי, אחריו הולכים כולם. ואני מתביישת לספר להם שבעצם אין כאן כלום, לא יופי ולא הדר ובטח שלא כבוד.
אולי קצת שנאה.

אין בי כלום חוץ מערימת אמונות מעוותת שבניתי במשך שנים על גבי שקרים על גבי חלומות של אחרים. אני מפחדת שאני לוקחת אותם לאבדון, כי אין לי מושג בעצם לאן ללכת ולמרות זאת כולם אחריי תמיד. עם כל מהלך נוסף שאני מתכננת אני מבינה, במשחק הזה אין מנצחים. או חיים או מוות או לחכות לתור הבא.
ואני כבר שנים מחכה.

בסוף היום אני נשכבת על מיטתי מותשת ומספרת לגבריאל קצת על תחושותיי, מה שאפשר.
"אתה זוכר שאתמול שלחת אותי למוות?" אני צוחקת בעיניים עצומות.
"כן. ואת מצאת לבדך את הכוח לקום ליום חדש," הוא מלטף אותי בגאווה.
"אתה חושב שאלוהים גאה בי?" אני שואלת.
"אם הייתה כאן גאוה לא הייתה לנו אמת להילחם למענה," הוא נאנח. "אבל כן, אני מאמין שהוא שמח בך."
זה מספיק לי. "תודה," אני מלטפת את ידו. "לילה טוב, גבריאל."
הוא אומר לי לילה טוב ויוצא מהחדר בשקט.

רגע לפני שכל המחשבות מתפוגגות לערפל, אני חושבת שאולי דמיינתי לראות בי כוחות שאינם שלי. או שכוחות שאינם שלי דמיינו לראות בי שלהם. גדול עליי, גדול עליי המשחק הזה והחוקים האלה, ובעיקר גדולות השריטות. ומי שמע אי פעם על מנהיגה מזוכיסטית. וגבריאל. מי שמע פעם על מלאך שאוהב מנהיגה מזוכיסטית.
אולי דמיינתי גם אותו.

אתמול יצאתי מביתי בשעת ערב מאוחרת.
עננים אפורים שייטו בשמיים ורעים נשמעו מרחוק.
צעדי לאיי מנסה להרגע, שואפת לקרבי את האוויר החורפי במלוא ריאותי.
נעצתי מבט בדרך, נעלתי את הלסת בתוך פי והידיים כבר נקפצו מאליהן.
Stay strong, Stat strong
רק עוד רגע, רק עוד קצת.
הכנסתי ידי לכיסתדר הסוודר והמשכתי לצעוד, בגב זקוף.
מה הם יודעים, מה הם מבינים, מה הם רואים, מה הם שומעים?!
הם לא יודעים, הם לא מבינים, הם לא רואים, הם לא שומעים!!!
אבל הם מדברים, מעבירים, הורסים...
מה אני..?! מי אני...?! אני יודעת..?! הם יודעים..?!
אור כחול קרע את השמים ואחריו התגלגל רעם מרעיד...
העננים נפגשו...הגשם הראשון...
הרמתי את העיניים, הקשיחות שבהם מתפוגגת, הלסת כבר לא נעולה והשרירים מרפים.
טיפות זולגות על פני...אבל הן חמות...הן לא טיפות.
אני כבר לא חזקה, אני מרשה לעצמי לקבל את הרגשות ולפרק אותם באותה השניה.
אני מתפרקת כמו העננים.
אני מורידה את העיניים ומכינה את הראש, מלבישה עליו את הכובע.
וממשיכה לצעוד...לא מפסיקה לרגע לחשוב...

נשמתי לצורך תשאלי 

נפשי את יוצרך תבקשי 

רוחי את דרור תדרשי 

איה צורי?  

איה יוצרי? 

ויוצרי נעלם בחביון נפשי 

אסור אסירי חומרי 

מבקש את שאהבה נפשי 

קורא לדרור בדורשי 

בדורשי את אלוקי 

את צורי 

את יוצרי 

(חן, חדש פה בפורום) 

מפעם לפעם אתה מרגיש 
יותר,מפעם לפעם אתה 
לומד חבר,כשלונות הנח
מאחורה וישתמש רק בכדי 
להדליק איזו נורה

 

רק אל תשכח בלע את
גלולת החיים היא מסתתרת
אי שם באחד האיים 
אחוז חזק ואל תרפה
יום אחד אולי היא תתגלה

 

אנשים,אנשים, לפעמים 
לא לומדים אבל מפעם
לפעם זה נראה קרוב יותר
אך קרוב יותר נראה מכוער
יותר

 

ממספר עמודים סופר חודשים
חושב על הגורל שולח
מכתב אחד אבל בחוץ עוד
קר. 

בדרך הביתה

העצים לוחשים:

'שתוליכנו לשלום'

והעלים מנענעים ראשיהם

'שלום, שלום, שלום...'

 

בדרך הביתה

הכביש צוהל:

'ותצעידנו לשלום'

והמכוניות מזמרות

לשלום!

 

בדרך

הרגליים צווחות

רוקדו:

'ותחזירנו לביתנו'

 

ומי הערב להן

לשלום?

עברה שנה
כל כך מהר וכל כך לאט
הכל השתנה
וכלום לא השתנה כמעט

הבית נשאר אותו בית
עם צחוק ודמעות ושמחה
הכל מתמשך כרגיל
שלם, רק בלי נוכחותך.

מבלים מטיילים מארחים משחקים
הולכים לבית ספר לישיבה ולגן
מסדרים את הבית כלפי חוץ ומבפנים
אבל הסדר נשאר מבולגן

כמעט ברור לאן הבית יתקדם
באיזו דרך נצעד ומה נעשה
אתה לא איתנו וקשה להשלים
אבל נמשיך כרגיל או לפחות ננסה.

עברה שנה
כל כך מהר וכל כך לאט
הכל השתנה
וכלום לא השתנה כמעט

אנחנו נשאר אנחנו
עם צחוק ודמעות ושמחה
הכל מתמשך כרגיל
שלם, רק בלי ידיעתך.

לומדים מחכימים קוראים שואלים
עושים שיעורים מבחנים מטלות
משתדלים לחפש העשרה וידע
אבל אין מי שיענה על כל השאלות

וברור לאן הידע יתקדם
ובאיזו דרך נצעד ומה נעשה
אתה לא איתנו וקשה להשלים
אבל נמשיך כרגיל או לפחות ננסה.

עברה שנה
כל כך מהר וכל כך לאט
הכל השתנה
וכלום לא השתנה כמעט

ואני נשארתי אני
עם צחוק ודמעות ושמחה
והכל מתמשך כרגיל
שלם רק בלי עצתך

אני לומדת עובדת נהיגה עניינים
גדלה מתפתחת ומתבגרת
אני ממשיכה במסלול שבחרתי
אבל הכל מתנהל קצת אחרת

וכמעט הכל ברור לי לאן יתקדם
באיזה דרך אצעד ומה אעשה
אתה לא איתי וקשה לי להשלים
אבל אמשיך כרגיל, או לפחות, אנסה...

עברה שנה
כל כך מהר וכל כך לאט
הכל השתנה
וכלום לא השתנה כמעט

עולם שקט

בלי רעש,

בלי אנשים,

בלי רגשות.

 

כשהחברים הטובים והיחידים

הם המחשב, והספרים.

 

מין גן עדן גנוב.