פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 480)

והדם עף ניתז, השם על הדף עוד לא נכתב.
האפשר כך לחיות במציאות שכזו?
הניתן לשפוך כך את דמו?
והכל זורם עובר ונעלם,
ועוד אדם נרצח ונשכח מהעולם.
דם יהודי אינו הפקר כך הנשמה זועקת.
האם רק שרואים אדום מתעוררים לחיים?
רק שישנם פיגועים מגיבים?
כיאלו חיים בתוך תרדמה, שהמציאות כה יפה.
אך לא כך הדבר,
צריך משיח כבר!!

אל תשפטו. בבקשה.
זה מה שיצא לי בשעת לילה מאוחרת.


-עדיף שאשתוק.
-לא. ומדוע? מילא מצבי בכי רע. לא תוכלי להזיק לי עוד. מפני שאני כבר שבור. ספרי
-אתה זוכר את אותה סלסלה קטנה שהייתי נוהגת כל יום למלא בה מכל טוב?
-בוודאי. האם לקחת את זה אפוא לאותו אהוב?
-כן. אני כל כך מצטערת..
-הגם רצחת וגם ירשת?
-אמרתי כבר, עדיף שאשתוק.
-לא. אני מצווה עלייך לדבר!
-טוב. אך דע לך שכיום אני אוהבת רק אותך. אותך בלבד.
-מה? אמרי זאת שוב.
-אני אוהבת אותך ורק אותך.
-הסתכלי לי בעיניים באומרך זאת.
-אינני חפצה בזאת. מספיק שאמרתי את זה.
-האם זה היה מתוך פחד? בתי, הן אני רוצה בטובתך.
גבר אחר לא ייטיב לך לעולם כמו אבא.
-אבל זה הגבר שאני אוהבת והוא אותי.
-על כן תנטשי אותי?
-גם אם הייתי רוצה לא היית נותן את הסכמתך.
-נערה נבונה את.
-אם נבונה אני, סמוך עלי ותן את הסכמתך.
-לא.
-וכי למה לא?
-את כל הסיבות בעולם הבאתי לפנייך אך את כילד עקשן.
-אז אין לי ברירה?
-לא.
-אם כך, אשאר.
-בין כה וכה היית נשארת.
-לילה טוב אבי.
-ליל מנוחה בתי. זכרי כי אני היחיד הרוצה בטובתך וגם יודע מהי.
-אכן. ליל מנוחה.

<באותו הלילה נשמעו יפחותיה של העלמה בכל הטירה. ולמוחרת נעורה כאילו כלום לא קרה. והמשיכה בחייה השפלים כאשר שמיכה מכסה את האמת>

את כוס הצלילים

שאני מגיש לך נשמתי

את שותה לרוויה,

ובתמימות מגישה לי

סלסלת זיכרונות אפופות

ריח ניחוח מנחם

של תנומה שזורה געגועים

ושרעפים אחוזים -  

על פני קריאת

המדבר הדומם.

ענן אפרפר,

עלה שעף ברוח.

הקיץ נדם.

 

 

לא בטוחה שאני יודעת מה הכללים..

נמאס להישאר במקום.

מרגישה מחנק, עומדת, כמו תקועה בבטון עמוק.

לכולם יש מספיק אוויר, אז הם רצים, אפילו לא מסתכלים אחורה, אם נשאר מישהו מאחורה, מישהו צריך עזרה.

אני צריכה עזרה, אני לא יודעת איך אומרים את זה, אני בקושי מצליחה אפילו ללחוש את זה.

אני נשבעת, שאם הייתי מסתכלים אחורה ומסתכלים עליי ארוכות, הייתם רואים, שאני לא זזה.

אני משותקת מהפחד, רגליי כושלות, ויכשלו לנצח, אני אהיה משותקת לנצח, אני אפחד מהשיתוק לנצח.

אני כל החיים שלי אמרתי לעצמי שאני לא צריכה אתכם, ובגלל זה גדלתי להיות חיית לבד שמתבייתת בסביבה שלכם, ורצה הכי מהר.

הכי אנרגטית, חותכת את המסלול בריצת ענק, וכולם בטוחים שיום אחד אהיה המענה להבטחה הגדולה שגילמתי.

אני לא מצליחה לרוץ במסלול הזה, אני חייבת לפרוש, אני שונאת לשקר, זה עושה לי כואב בבטן, אני לא מסוגלת לשקר גם לעצמי.

על סף תהום,

מעבר האחר-

אולי מאחורה,

מתנודד לו

איזה מין חופש גנוב

הוא נכנס לחדר והצדיע.
המפקד הורה לו בניד ראש לשבת.
"למה אתה כאן?" הוא שאל.
הוא הביט לו הישר בעיינים ואמר:
"כי החלטתי שמפה אני יוצא רק באחת משתי האופציות,
או בתור קצין,
או בשקית."

הם שרים, שרים שרים.

על חבל מתנדנדים, על סף תהום עומדים,

והם שרים, שרים.

בקצוות אחרות

ברגעים ומקומות

הלב כבר חדל מלפעום,

אבל הם שרים עד תום היום.

 

 

 

 

 

 

אני פשוט לא אדם של שירה, אני אדם של סיפור.

השמים שורקים ללחישת העצים

אד הא-ל שוטף אפרם,

אדמת טרש סופגת אור וגיצים

ציוץ זמר מגיה שירם;

מה גדלו מעשיך

 

יחד קדושה משווים פלאי תבל

נהרות נושאים את דכים,

חול הארץ הוד דבריו חובל

האדם מתעטף תכלת-ים;

בכל הארץ דרכיך

 

רק שירת העני ממעש

עוד לוחשת עלי דרכים

עוד ישוב מחרון הכעס

במקום בו שועלים מהלכים -

קדוש

קדוש

קדוש

לבד
והיאוש שוב עולה ומפעפע
בודד
בים של פיתוים שוב טובע
נפרד
בין גלים לשכחה מתגעגע
והוא
עוד מעט כבר משתגע

נשמה כלואה בגוף
רוצה לזעוק
צלקות שנחרטו בלילה
בחשיכה אז מצאה מקלט
ואילו עתה המפלט הפך לכלאה

לו יכולתי לזעוק
את כאב הדמים
על אובדן ושיברון
של תמימות
לו יכולתי
לספר במילים
על הזעם, הכאב
והרצון למות

אך באין מילים
אזעק דמעותי
תחת סלע השטן
ובעת אשא ידי
לקטוף שושנים
רק קוצים אראה
אל מול עיני

היה ילד
שבגר מבלי דעת
אך נשאר עוד כזה
רוצה לחבוק וגם לגעת
עוד בדובי כשקשה
ועולם אכזר
שהחריב את חייו
בית נתוץ לרסיסים
משפחה מתרפקת
משפחה מתפרקת
כאב, כאב
וצללים.

גם אם

ממבט הציפור

פניו נראים

מסכה של אבן

וסביב לבו

קיר ברזל

מסוכך,

 

למען

דמעה אחת מעיניך

הוא ינפץ את האשליה,

יפיל

את המחיצות

לקראתך.

 

 

כשתבואי -

 

הוא יתמוסס לכבודך 

כגשם דיו,

סערות רוחו

יתגעשו

יתקשרו כנזר לראשך 

ופניו לפניך

יהיו כספר פתוח -

 

ספר שירי נשמה

למענך.

כי בסוף היום המתיש,

כשהשמש שוקעת עם כוחותינו,

רגע לפני סיום,

אקורד בודד מהדהד

 

גבעה קטנה, ורוח,

בית קטן, בשמיים,

נשימה אחרונה בינתיים,

וקרן אחת של אור

 

כשהגוף החם פוגש את

קרירות האוויר שמגיע

לרגע אחד מפציע

ריח זריחת החלום

 

גבעה קטנה, ורוח

בית קטן, בשמיים,

נשימה אחרונה בינתיים,

וקרן אחת של אור

 

בתוך סמיכת חושך זרוע

חורים, נקודות וצבעים

יש מי שטועה לראות פחד,

אנחנו רואים כוכבים

 

הוא יבוא

על כנפיים של בריזה

מנחם, מלטף, מרחם,

על קרן בודדת של אור

ללטף את ראשינו,

לפרוע שערנו,

כמו אז,

בגבעה,

עם הרוח.

"תמיד רציתי לשאול אותך משהו," היא אמרה.
"בבקשה."
"איך זה לכתוב שיר?"
"כמו לשמוע את קולו של אלוהים." הוא ענה.

כשקושי ובלבול דופקים על חלון ביתי
כאילו מבקשים לדרוך רגלם ולהכנס לתוכי
עומדת אני, מתלבטת קשות
האם לתת להם לחדור?
האם לאפשר להם ברגושתיי לנבור?

כאשר נתתי פתח קטן לכניסה
חיי השתנו וכעת הם נמצאים במערכה שונה
הקרבות קשים, מתישים
הלבטים אותי סוחטים
חוסר הידיעה,
התפקיד שמשחקת אני בהצגה
של ילדה גיבורה, כל יכולה-
מרסק, שובר, גומר.

 

מוות-
הזדמנות להתרחק.
לתפוס פרספקטיבה
ולו כלשהי;
מה היקום
בלעדיי.

 

ההתחלה היא חבלי לידה.
הסוף פעמי מיתה.
את ההתחלה קל לשכח.
את הסוף קשה שלא לזכור.

בסוף קשה,
בזכות ההתחלה.
בהתחלה קשה,
כי אינך רואה את הסוף.

בהתחלה, אתה מעודד
את עצמך.
בסוף שכבדה בעבורך,
אין שיעשה במקומך,
שכן כולם במצבך.

בהתחלה קשה,
כי צריך לחפש מקום.
בסוף קשה,
כי המקום אשר קנית במיטב תכונותיך
אבד.

בהתחלה, הדרך הפתלתולת
אשר לה אין קץ, ניצבת לפניך.
בסוף, הדרך שמכמוניה נחשפו לעינך,
נמצאת הרחק מאחוריך.

בהתחלה יש קושי להדביק
שמות לפרצופים.
בסוף גם הם,
מתמוגגים.

בהתחלה, רואים חיוכים.
אבל רק בסוף מבינים
כי היו כמו עכשיו,בסוף,
כמסיכה לפנים.

ההתחלה נפתחת
בשלום ובשתיקה,
בבהיה ובבושה.
הסוף נגמר
בחיבוק ובבכי
והתחלה חדשה.

שירים מדהימים. פשוט לקרוא ולהתחבר. 

 

תגגלו (יעני גוגל) "חי אפיק"

 

 

(זו דעתי)

וכמו בכל שנה, כמקובל;
שותתות החרטות בבכי הומה. 
ומלמולי ווידוי בלחש, מס שפתיים ריקני

הן לא אחת ולא שתיים, חוזר המחזה על עצמו;
כאילו לא הבטיחו להשתנות
 כבר בשנה שעברה.
וכמו בסרט צפוי מראש -

הוא תמיד סולח,
וגם הם, תמיד,

חוזרים לסורם.

 

המ. אני אשמח אם מישהו יוכל לעודד את זה

סכינים ארוכות דוקרות בלחש
דוקרות, דוקרות, דוקרות...
רסיסים של זעם מבליחים בנהם
שתיקות, שתיקות, שתיקות...

והגוף כבר כמה
למקום ללא זמן
וללא שם
אי שם מעל
בו יוכל להשקיט
את כאב הנפש
אבל לנוח?!
לנוח אפשר רק בקבר!

משמעות זו
מילה כה מצחיקה
בעולם של כאוס ומבוכה
איןן איש טוב
אין איש רע
בגוף אחד נעים יחדיו
שני אנשים במסכה

כי מציאות
היא כמו מראה
ראליסטית ונוקשה
כאן זה לא מקום לחלשים
כאן זה רק משחקים
משחקים...

סמים וכאב
דם וקאש
רק לברוח מהכל
עם כוס בירה
ומנת אלכוהול
לברוח, לשכוח, לשקוע
בדמיון

והוא עוד ממשיך לצחוק
את צחוקו הקר, הגבוה
למעלה למעלה
מעל לכל גל
מעל לכל זמן.

גֶּבֶר בּוֹנֶה אָרוֹן וּמְרַצֵּף אוֹתוֹ מִלִּים בְּרוּרוֹת;
מְרַצֵּף אוֹתוֹ מַנְעוּלִים נִסְתָּרִים, גֶּחָלִים רוֹחֲשׁוֹת.
אָז נֶעֱמָד בַּשּׁוּרָה, הָאָרוֹן עַל כְּתֵפוֹ,
נוֹשֵׂא אוֹתוֹ אֶל מָעַל כְּפַלֵיהּ הָסַַלְחָנִיִים שֶׁל הָאֲדָמָה
וּמַשְׁאִיר שָׂם אֶת אוֹתָן הַמִּלִּים.

 

אַךְ בַּחַיִּים הָאֵלֶּה, הַסּוֹבְבִים סְבִיב הַמָּוֶת,
בָּם פּוֹרְחִים רִמּוֹנִים כָּל אֱלוּל מְחַדֵּשׁ,
מַשִּׁירִים כִּתְרֵיהֶם הָאֲדֻמִּים בִּתְשׁוּבָה, מִתְפּוֹצְצִים עַל הַקַּרְקַע;
לַחוּתַן שֶׁל הַמִּלִּים וַדָּאִי תִּבְקַע לַהֵן בֶּקַע
בְּאָרוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת.

 

וְאָז יֵרֵד הַגֶּשֶׁם, וְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת יְטוֹפֵפוּ בְּפֶתַח בֵּית-הַמִּדְרָשׁ;
וְהָאָרֶץ כֹּה צְמֵאָה לַמִּלִּים
לַנְּתִיבִים הַכְּבוּשִׁים, שַׂלְמָת-עָלוּמֵיהּ.
וּבְטִיסַת מַדְרֵגוֹת
יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלַיִךְ.