השירים נשפכים
כגשם שוטף,
כנהר שוצף –
מים שאין להם סוף.
אבל בין השורות,
בין גיליונות של נייר -
ניצבות ידי הפרושות
בתפילה אילמת.
וקילוחי הדיו זורמים
במרווח שבין אצבעותיי,
זורמים הרחק
צונחים משפת המצוק,
צונחים למעמקים שאין להם סוף.
ונדמה שאני
ככינור ללא מיתר
כשיר ללא מילים
כצליל מבלי תווים.
עד שאפגוש בך
בצומת נתיבי חיינו
ואביט בעינייך
למרחבים שאין להם סוף.
רון א.דאחרונהוודאי,
ותודה רבה לך על זה
כאשר
אש התמיד
של בערת חלומותיי
מלחכת את זקיפי הקרח
הנצבים
לצד נתיב המציאות –
נעור ליבי.
כאשר גחלים לוחשות
נשטפות בים של צלילים,
עת התווים
שוטפים את אוזני -
ענן של קיטור עולה
ומניע את ידי האוחזת בעט.
אני רץ
בעמק זרוע
פרחים של ברזל,
והדמעות שנוטפות
הם גשם הדיו,
טיפות דם ליבנו
שמשקה את פרחי הארגמן
שבעזרת הא – ל
עוד יצמחו בפתח ביתנו.
"מסע מוצלח אינו מסתיים לעולם.
הקילומטרים כן, אך הזמן נשאר חקוק בתוכך, הופך חלק ממך.." (אברהם חלפי)
ורק
שיישמרו הזיכרונות האלו
שחרטות לא יקלקלו
שתובנות לא יצליחו לשכנע שהיה טוב אחרת.
שהזמן הזה יישאר לך בכדור זכוכית קטן
שאם תרצי תוכלי להפוך או להראות יום אחד למישהו
ולומר לו: תראה כמה פלא, תראה
ירד שם שלג של
מתור ומר
ויופיין של רגעים קטנים.
תודה לך
(רעיון שעלה לי.
אשמח לתגובות
)
היא לא כמו כולם,
לה יש נעליים אדומות.
נעליים אדומות וקטנות פסעו בין המון נעליים שחורות וגדולות, מגושמות.
פלסו להן דרך בין המוני המכשולים שנקרו בדרך.
הרעש היה בלתי נסבל
נעליים קטנות רצו לבית
לברוח מהרעש.
נעליים אדומות קיפצו במדרגות אפרוריות
אך לא משמחה.
הן פרצו בסערה לבית קטן
וצבעו אותו באדום,
אך הבית הקטן
לא התמלא באור.
הן פסעו בחינניות לעבר המטבח
לחפש משהו שישביע אותן
לפחות לעת עתה,
לאחר שמצאו את מבוקשם נשכבו נעליים על מיטה
בחדר קטן
בחדר הקטן ידיים זעירות חפשו את שלט הטלוויזיה ופתחו עוד תוכנית שמקומה באשפה.
כך זה היה בדרך כלל, תמיד הנעליים הובילו.
נעליים אדומות. קטנות.
מלאות בדם.
והיא?
היא לא כמו כולם,
יש לה נעליים אדומות.
מדהים איך אפשר לבנות לנעליים אופי
גם הניק שלך אדום
~תות~אחרונה
יונימאוד אהבתי את השילוב בסגנון הפיוטי - החריזה החוזרת, הפנייה אל ה'היא' הנעלמת. בחירת מילים מוצלחת באופן כללי.
הסף מרגיש לי טיפה מקוטע, זקוק לליטוש מסוים.
תודה
התחברתי להקצפה של הרגש
מיוחד כזה.
(תן לי להקציף כל רגש
ולשטוף.
תודה על זה.)
יש לי תווים, לחן ומילים, אך לא נמצא הכינור.
הכינור בו תו לתו יחובר, מילים יהפכו לרצף אחיד, והלחן יאחד את כולם.
כי כגודל עוצמת היצירה, כן נעדר הכלי, שיבצע.
אחפש את כינורי, אולי זהו פה, ואולי שם.
ככה נודד לי, ברחבי תבל אובד, תועה בישימון.
עוברים ימים, חודשים וגם שנים, והכינור עדין נחפש.
אך בנתיים, רוחות חדשות מנשבות, מנגינות חדשות מתנגנות, בעמימות אמנם.
אך דומה כי כל אלה אינם יצירות בפני עצמן, כי אם חלק מהחיפוש, אחרי הכינור האובד.
הם כוח דוחף, מעיר את הלחן הראשני, לצאת מהכוח אל הפועל.
אך עדין הכינור לא נמצא, אם כי מופיע בעיני רוחי, הנני, אני קיים אי שם איש, עמלך אינו לשוא.
וזה נותן לי עוז ותעצומות, להמשיך במשא הנפלא הזה, ולא להתייאש.
ואני שואל, כינור כינור, אייכה?
הכי התחברתי להתחלה והסוף
ובמיוחד ל"אייכה"
(לענ"ד,השורות באמצע קצת הרסו
כי היו שם המון הסברים לוגיים
שקצת פגמו ברגש..)
שׂאני במפתני החושך
בנקרות המחשבות
העשויות זכוכית
(שׂאני- לשון לשׂאת- שׂא אותי..)
ענבלבֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!
עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.
קול קרא והלכתי,
הלכתי כי קרא הקול.
הלכתי לבל אפול.
אך על פרשת דרכים
סתמתי אזני בלובן הקר
ובכיתי,
כי אבדתי דבר.
אשכרה נתקלתי בו במקרה, והוא מלווה אותי ללא הרף.
ואני בכלל 'חולה' על שירי רחל...
לא ברור לי למה, אבל הוא נשאר איתי.
גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.
וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?
מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱ-לֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.
הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.
הוא באמת מסכם את השנה שלי.
רָצִיתִי לִכְתֹּב יְרוּחָם יָצָא
יְרוּשָׁלַיִם. עִיר בְּלִי סִינְדְרוֹמִים, אוֹמְרִים
אֵין מְשֻׁגָּעִים בָּאִים לִגְאֹל אֶת הָרְחוֹבוֹת כָּאן, הַצְּעִירִים
אוֹמְרִים אֵין סְצֵנָה,
הַכֹּל מֻכָּר לְהַחֲרִיד, צָהֹב מֵרֹב מִדְבָּר
אֵין אֶבֶן יְרוּשַׁלְמִית,
לֹא מַבָּטִים מְלֶאֵי רֶמֶז בָּרַכֶּבֶת הַקַּלָּה
(מִי צָרִיךְ טֵרוּף בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה, אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי
בֹּקֶר אֶחָד שֶׁל צְלִילוּת)
גָארִיקוּפֶּרִים מִכָּל פִּנָּה מַעֲנִיקִים לָהּ חֶסֶד
מְגַלְגְּלִים עַל הַלָּשׁוֹן אֶת הַשֵּׁמוֹת,
מַכְלוּף, בֶּבֶּר, רַבִּי יָעִישׁ, מִימוּנָה,
מַחֲלִיפִים כַּמָּה מִלִּים בָּעַרְבִית עִם הַבֶּדוּאִי בְּבֵית הַמִּרְקַחַת
מָה הִיא צְרִיכָה אוֹתָם זֹאתִי,
שׂוֹנֵאת שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ פֶּרִיפֶרְיָה
מַכְחִישָׁה אֶת הֶעָבָר
(בַּצָּבָא הָיוּ אוֹמְרִים לִי: צָעִיר
אַתְּ בֶּטַח זוֹכֶרֶת שֶׁבִּשְׁבִילִי זוֹ לֹא קְלָלָה)
מִדֵּי פַּעַם אֲנִי צוֹעֵק לָהּ: גָארִיקוּפֶּרִים עָלַיִךְ, יְרוּחָם (כִּמְעַט תָּמִיד יוֹצֵא לִי יְרוּשָׁלַיִם)
וְהִיא מְבַתֶּקֵת אוֹתָם
כְּשִׁמְשׁוֹן,
צוֹעֶקֶת: פֹּה זֶה לֹא יְרוּשָׁלַיִם פֹּה,
אֵין נִחְלָאוֹת, בֶּטַח לֹא קַטַמוֹן, בְּקֹשִׁי שְׁכוּנָה חֲדָשָׁה
פֹּה לֹא יְרוּשָׁלַיִם גְּבֶרֶת, לֹא מְבִינָה עִבְרִית?
אֵין קֶסֶם מִקִּירוֹת, לֹא סִינְדְרוֹם
(אֵין מָה חָשׁוּב מִמָּה אֵין כִּוּוּן אֵין
מַהֲלָכִים,
הַכֹּל גְּלַּמֵי עֻבְדּוֹת,
הַכֹּל עַל סַף בְּעִירָה
הַמַּמָּשִׁי דּוֹלֵק בַּתַּחְתִּית הַכְּפוּלָה שֶׁל הַמִּזְוָדָה,
מְחַכֶּה לָרֶגַע הַנָּכוֹן)
- - -
רָצִיתִי לִכְתֹּב יְרוּחָם יָצָא
יְרוּשָׁלַיִם.
בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁלְּיַד הַוָּאדִי
רָפִי הַמְּאַבְטֵחַ מְסַלְסֵל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
(הוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁאֱלֹהִים יַקְשִׁיב לוֹ)
וּכְשֶׁכּוֹאֲבוֹת לוֹ הָרַגְלַיִם הוּא מִתְיַשֵּׁב וְנֶאֱנַח
וְיַחַד אִתּוֹ יְרוּשָׁלַיִם פּוֹרֶשֶׁת יָדַיִם
נֶאֱנַחַת
שָׁמַיִם,
בַּקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?
מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?
מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?
) חחח~פליקס~לא לומר את הכל
גם העץ אומר רק גזע ועלים
ומשאיר שורשים באפלה.
לא לעבור כל הגבולות
גם אלוקים מספר רק שמש
ירח וכוכבים
ומשאיר יקומים
מעבר למכאובי הדעת
לא לפרוש את האדם עד תום.
לא הכרתי את זה.
תודה לך.
לזעקה שלי רק דופק.
הולם בעצמאות, עקבי, במרכז חזי.
אה, ושם:
שלי.
טרם הגיע בוקר, פה,
תחת שמי צדק כחולים אטומים,
נגזלה חירותי.
כוכבים, ציפור עירומה ומרצפת שבורה,
דממו.
טרם הגיע בוקר.
חתול מילל מן החושך.
זעקתו מהדהדת, לוחמנית, מיואשת.
בהתמדה, פורצת קירות בתים חשוכים.
הו.
לו יהי
אדע אני
למחות, כמותו.
לקרוע, לנשוך אצבעות בשיניי שלי,
לשאוג
הו, אלוהיי, לשאוג
בכל גופי, בחום איבריי,
בזעם אגרופיי
להגן בלהט;
שלי.
ישנתי אצל חבר, בית שזה פעם ראשונה שלי בו.
קמתי ממחשבות, ונכנסתי לכאן, וראיתי את זה.
ובתוך החושך המואר בכל האורות החזקים,
שמסביב בתים בתים וערות אחת
ממש יכולתי לשמוע את הדופק הזה.
"טרם הגיע בוקר, פה,
תחת שמי צדק כחולים אטומים,
נגזלה חירותי.
כוכבים, ציפור עירומה ומרצפת שבורה,
דממו."
אומר בכנות שלא הצלחתי להבין אתה אסוציאציות כאן.
הם נשמעות לי יותר פנימיים או מציאותיים. (ציפור ערומה ומרצפת שבורה)
אבל הצעקה והדממה
הטרם הגיע בוקר.
ממש התאימו לי לטרם
הגיע בוקר שלי.
ועכשיו אני קורא אותו שוב
ומצליח ביחד עם שאגות החתול
וה"שלי" והכותרת (והאמת גם שאר היצירות כאן בדף
שנובעות כולם מאותו דיו אדום פצע שותת
שאני לא יודע אבל אולי כתבת את זה בנוגע לכל מה שקורה סביבנו)
ולו יהי
ואדע גם אני.
זה באמת קטע באיכות גבוהה.
תודה לך עליו.
כנראה שארבע בבוקר זהו הזמן האידיאלי לקריאת שיריי,
הם לעולם נכתבים בשעות אלו.
טרם זריחה. בין כוכבים, מרצפות שבורות ומחשבות שבורות.
האסוציאציות היו יותר פנימיות,
רסיסי זכרונות ומחשבות שלא מצאתי בשבילם מקום מספק בין גבולות השיר.
(ותודה שזיהית את הדיו האדום.
זה השותת מן המילים.)
לא מצאתי שם כל כך מתאים, פשוט אשים את זה פה...
אקומה נא ואסובבה בעיר,
אבקש את משאת נפשי.
אחפש בשווקים וברחובות,
את העץ שטעמו כפרי.
בחיפושים אחריה
הרחקתי מביתי.
מעבר הגדר אל עבר השקיעה.
חשפתי את עצמי.
התהלכתי בזוי,
הנני ערום ועריה.
ריר נטף על זקני,
חשבוני למשוגע.
בהמשך הנדודים רציתי לתקן,
אך רק שברתי ונפצעתי.
רציתי להעלות ולקרב,
אך בכלל ציערתי והרחקתי.
כמה נפילות אספוג,
אולי אוותר.
כבר לא שם לב לבורות,
במעשי מהמר.
כבר משלים עם החסרון ,
מתרגל לטעם העץ המר.
אך מדי פעם, כשעצוב,
על משכבי בלילות אני נזכר.
המרחק רב,
צועק אני ואינך שומעת.
זעקה, תפילה, הרגשה, שירה.
נשמתי נקרעת.
ורוצה לתקן,
וממשיך לרדת וממשיך לעלות.
צער גדול,
כבר נסתמים הרעיונות.
מתקן בשבירה ומחריב בבניה,
טובים הזמנים וקשים המאורעות.
מצפה ליום שכמובן יבוא,
וזדונות יהפכו להם לזכויות.
ספר שירי נשמתו
חתום בחותם
של שעווה קפואה
ותחתיו גועשים התווים,
המילים.
הם קוראים לך,
אינך שומעת?
הם מתחננים
שבדמעתך הרותחת
מעליהם תמיסי
את החותם הקפוא
וכמו להקת יונים מבשרות
תפריחי לשמים
שירתו,
שירתך -
מטר של מילים מתנגנות.
הכי התחברתי לבית הראשון
עם השעווה הקפואה
"ברגעים דאז נפלה אמונתי" לחשתי בחשכת הלילה, השעה לפנות עולת השחר. "כאב שרק הלך וגדל ורק הוסיף, קשה לאמונה לשרות זמן כה רב בלי ניצוץ תקווה". ציפורים מזמרות, השמים קצת משנים צבע, אבל עוד חושך. "והירוקה השחורה?" הוא תומהה. "נס היה המעשה, שהתפללתי ונענתה התפילה, ראיתי זאת חזק". "בערב ילין בכי ולבקר רנה" מלמל את הפסוק ועוד לא הביט בי, זה מתחילת הלילה שאין הוא מביט בי. "בגן של אמונה רוצה אני לצעוד, גן אמונה". "אם אכן תצעד כי אז ודאי תבוא עליך גאולה", הוא הרים את הראש, עוד לא נץ החמה, שמחת אמת נראת על פניו, אור גדול, אור אמת. "אמונה תמיד, שמחה תמיד" הוא הוסיף להביט והחל לפסוע מעט קדימה, מביט השמיים, "זרחה השמש" אמר "חושב אני לטעמי שאין הזריחה לוקחת זמן רב, היא אומנם מתקדמת בתהליכים, אבל לא זמן כה רב לוקח עד שהאור מאיר את הארץ, אחרי התפילה, בוא לגן של אמונה, להיות ולא ליפול ולצאת, להיות תמיד". "אבל זה רחוק" הקשתי. "תזכור את דברי רבינו".הוא הביט לעבר ההרים "אין מקום רחוק"*.
*אין מקום רחוק
"באחד מימי חייו הקצרים והמופלאים עקר רבי נחמן את מקום מושבו אל מקום יישוב חדש. בטרם פנה לראות את ביתו, עצר לשאול את אחד מן התושבים המקומיים אשר גר שם זה מכבר בדבר מקום שקט שאליו אפשר לצאת כדי למצוא מנוחת נפש מרעש ומטרדות העולם, מקום אשר לאחר השהייה בו ניתן לחזור אל חיי העיר בכוחות רעננים ובהתבוננות חדשה ועמוקה יותר. ענה לו המקומי כי אכן ישנו מקום כזה אך למרבה הצער הוא רחוק מן היישוב ולכן אין האנשים מוצאים את הפנאי כדי לעצור את מרוצת חייהם, להימלט מתובענות השגרה ולצאת לשם. התבונן בו רבי נחמן בנועם ואמר לו כי אם ישכילו האנשים להבין את ההשלכות הרחבות של מקום שכזה לחייהם, אז שוב אין מקום רחוק." (ר' נחמן מברסלב)
דרך טיפות הגשם
עיני משקיפות
צופות על חלומות עתידנו
דרך מסך זיכרונות.
וניחוח חדש –ישן
של שגרה מקודשת
מציף את נחירי
עת רוח שלוחה מהר חרמון
את רוחי מסובבת.
כי שם על גג העולם –
קבור בענן ערפילים
פרושה נשמתך לפניך,
וטיפת דיו הנמהלת
בכוס קפה מעלת אדים –
מבטאות את הניגון,
את השקט שמעבר למילים.
ומבין הדמים הרותחים
לב כוסף ואין לו רוייה
שמיים מעליי נפתחים
ואזעק אל מול דמות קודש י-ה.
ותיפול עליי הרוח
ואבך ביגוני כנגן המנגן
ועת כי יחדל בי הכח
ואדע כי שמו עודו עליי מגונן.
ועת כי יפחד בשרי
ירעשו עצמיי וכל כליותיי
ושעה אשר בה ייעצב לבבי
אתקדש בקריאת שמו עליי.
ובאין לי מנחם מכל אוהביי
בהפוך יום חגי למספד
אתעטף בקדושה, ושמך על שפתיי
ובראש כל הרים קריאת "שמע" תהדהד.
ובהעלות העולות
גוף- בשר-עצמות-נשמות
תחובר קריאתי עם קריאת הקדושים
ובשרשרת דורות ארוכה מדמעות
יעמדו הם מולך במנחת ביקושים.
וממעל ומתחת
תישמע התחינה
למענך אלוקינו
הושע -נא!
בתים בנויים היטב, חריזה זורמת ומלווה בשיבוצים מהמקורות...
אין מה להוסיף,
פשוט שיר יפה ועצוב.
בס"ד
אז בהלוך ירמיהו על קברי אבות
בעת גלות בניהם לארץ תלאובות
יחד חילו בתחן פני שוכן ערבות
אלך אני בדרכו, נחמה מצורנו לבעות
סעדוני קדושי ישני מכפל
מדוע קרובכם בנו ידו טיפל
אדמתי חמס, דמי ארץ שיפל
נגפני ושמונה באחת קיפל
אנחתי האזיני הורתנו רחל
לשמע התלאות כל אם תתחלחל
מעקידת תינוקות אבלו חומה וחל
על הוריהם לא חמל אדון, ממקודשיו החל
גיבורי עולם, שנים עשר ישישים
תבעו נא עלבון גזע תרשישים
בתורה עמלים, ממצוות לא רשים
ובכל זאת פגעונו דינים הקשים
רבנו משה, מנבו עלינו צפה
כלום לא קיימנו תורתך יפה יפה?
נמת "יוסף עליכם", זאת קיים המוחץ ורופא?
צאנך טרופות בידי צר! זעם מהם לא מרפה!
אהרן אוהבנו, שלומנו רדפת
פנים וחוץ בקטורת מסטין הדפת
העתר בעדנו פניו דמת לא חרפת
עבור שוב ניניך עטות ציץ צנפת
ראשי הגולה ומלכי בית דוד
צאנכם האויב רצה להשמיד
ליטול הנזר, להסיר הרדיד
שובו לרעותנו, לפניו תמיד
יורדי הסולם, הנביאים, אהבתונו
מוסרכם עת מאסנו, רעות הגיעונו
עלו שולחכם, ספרו לו שבוֹנוּ
ישוב ירחם, אתם תנחמונו
הלל ושמעון ורבן גמליאל
אבות לַיתומים, נשיאי ישראל
איך אבות נרצחו בידי ישמעאל
ביום קרוא בניהם לפני א-ל ההלל?
חסידי עליון, טבוחי יחודו
זלתם חֲיַתכם למען כבודו
קבלו שלוחינו, עמם העתירו בעדו
יקום האדון ויעשה היום משפט עבדו.
אני רק יצור קטן בעולם הגדול
מופנים גב לגב
ברוגז
כל אחד בשלו
גם אם העץ רק מטפס למעלה
ואני-
רק זחל קטן
אולי בסוף אגיע לשמיים ואסיים את הדרך הארוכה הזו
סתם צבועים שלא מתיחסים לאמת
עד מתי?
עד שעוד נפשות טהורות יסימו את חייהם?
מאוד התחברתי.
יש לך את זה .
זה קצת מבולגן בעיניים (אפשר להבין מהשעה) אבל מאוד מאוד מרגש!!
