פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 488)

מביון ליבה השבור של העיר עולה ניגון
מוך העיר החרבה עולה ניגון

הולך ומתפשט לו בין רחובותיה 
עד שתיבנה,עד שתיכונן

לא יפסיק הניגון מזמר 
לא יתן לנו- שיחמוק.

 

ממסתובב הניגון, שליח נאמן
של המקדש החרב, של עצב השכינה, של עם הקודש.

לא יפסיק הניגון. לא ישקוט.
לא יתן לשכחה לגבור.

מבעד ללבה השבור של העיר, עולה ניגון. ניגון נחמה.
 

 

"נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם
דברו על לב ירושלים וקראו עליה" (ישעיהו)

בואו ביחד, נדבר על הלב.
למען ננחם, למען נתנחם, למען נשיב את שאבד...

הסתובב הלב בשמים הכחולים
שמח ונינוח מלא באור.
 

עד שיום אחד מצא עצמו בגוף שזר לו
מסביב שמע בכי וצחוק בערבוביה

מלא געגועים היה הלב לשמים הכחולים

לאחר שעבר זמן הבין הלב שהוא הולך להשאר עוד הרבה זמן בגופו-ולא סתם.
כנראה ויש תכלית.

נזכר הלב בשמים,ופתאם,בלי הכנה-נתמלא רגשות תודה.
לגוף, שכבר לא כל כך זר, שנותן לו לראות נחלים ופרחים- שבשמים לא רואים.

והחליט לתת לגופו במתנה- את זכרון השמים הכחולים,
יחד הם יצאו- לחיים חדשים...

חים של שלום  ואהבה. חיים של חסד ונתינה.
חיי שלמות.

הלך הלב והתרחב, הלך החיוך והתפשט,

"וּכְא֥וֹר בֹּ֖קֶר יִזְרַח־שָׁ֑מֶשׁ בֹּ֚קֶר לֹ֣א עָב֔וֹת מִנֹּ֥גַהּ מִמָּטָ֖ר דֶּ֥שֶׁא מֵאָֽרֶץ" (שמואל ב)
 

אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם(ישעיהו)

"אמרו ברחובות שקשה לבנות פה בית"

כל היום אומרים ברחובות.

אומרים, מדברים, מקשקשים.

בלי לחשוב מה המשמעות של מה שהם אומרים.

בלי לחשוב מה האמירות שלהם גורמות לאנשים ברחוב.

ואני?

אני רק תיירת פה.

תיירת שהגיעה בטעות אל הרחוב מהכפר ואמורה ללכת ממנו.

אבל הרחוב כמו שותל אותי בתוכו,

לא נותן לי ללכת ממנו.

אבל אני רוצה!

כ"כ אני רוצה!

ללכת. לרוץ. לעוף. לחלום..

אבל ברחוב ממשיכים לומר

"שחלומות יש רק בחלומות"

לא נכון!

בכפר שלי חלומות ומציאות חד הם!

אפשר אחרת!

ואני צועקת, ומוחה, וזועקת.

אבל הרחוב- בשלו.

ממשיך לומר.

ושוב- אני צועקת, ומוחה, וזועקת.

אבל השקט של הרחוב כבר מתחיל לבלבל אותי.

והצעקה נחלשת, והמחאה נפסקת, והזעקה שותקת.

שותקת- אבל קיימת.

כי עמוק בפנים קיים בי עוד קול קטן

שקורא לי לקום ולברוח מכאן, מהרחוב הזה.

קול שמתחנן לרחוב-

בבקשה רחוב! אל תיתן לי להתייאש לי.

תן בי את האומץ לקום ולעזוב אותך.

תן לי אדם אחד בתוך הטירוף הזה שיגיד לי שאני צודקת.

 

"ויש אחד שאומר שלא תמיד מוכרח להיות ככה"

מה זה ככה?

ככה זה ככה.

ככה זה אפור ורגיל וריאלי.

ככה זה הרחוב.

לא תמיד מוכרח להיות ככה, האחד הזה מזכיר לי.

את שומעת??

יש מקום כזה, הוא רחוק, אני יודע,

כבר שכחת אותו,

אבל הוא גם כל כך קרוב,

שבו לא חייב להיות ככה!

מותר בו לחלום

ולעוף

לצחוק

לשחרר

לצעוק

לקפוץ

לרקוד

לבכות

לצחוק

לחיות!!!

את ילדת כפר, תתעוררי!!

אין לך מה לעשות בתוך הרחוב הזה!

רוצי אליו, אל הכפר שלך.

תעזבי את כל החושך הזה, הככה הזה.

עמוק בתוכך את כולך כפר,

אל תתבלבלי!

 

"בלילה חשוך- פנס אחד ברחוב".

בע"ה

יום אחד הוא התעורר בתוך היער. יער אפל. רק רצה לטפס מבעד לצמרות העצים. רק רצה גבוה יותר...

פרק א

כך הסתובב לו ביער האפל, מתרגל לחושך,חושך מנחם.
שומע קולות,אורות וצללים, לא רץ לברוח בין העצים...

עד שכך בלי שהבין מה קרה, פקח העניים ולפתע גילה שאין עצים מפחידים. במקומם יש ירח וכוכבים, שמע כמו בחלום נגינת חליל,ומדורה קטנה. יצא בעקבות הצליל והאור. יצא ומצא לב.
לב מנגן בחליל ליד מדורה בנעימה שמימית "אנעים זמירות ושירים אערוג כי אליך נפשי תערוג. נפשי חמדה בצל ידיך לדעת כל רז סודך" הוא הוקסם מהלב. תוכל בבקשה להצטרף אלי לדרכי? שאל את הלב. בוודאי,רק לך חיכיתי. שב. אני בדרכי אל לב העולם. לא אוכל ללכת לבדי. קח אותי איתך,אני כבר אנחה אותך בחלילי, רק הטה אוזן להקשיב. רק שמע את קולי העדין...
 

הרחק

מכל המילים,

כל השירים,

טיפת דיו

בלב גוויל קלף ריק –

זקיף של סלע שחור

ניצב בלב המדבר.

 

ואליו נושאים עיניים

אפיקים חרבים

שמזמן כבר רחקו

ממקור התקווה

 

ופניו נוקשות,

אף עפעף לא יניד

לא יסיט מבטו

מעמדת המשמר.

 

ורק בלילות נדירים

של גשם סוחף,

בין כל הטיפות

הוא מזיל דמעה.

 

כי בלב האבן

יש גרעין של בשר

וקרעי זיכרונות

הם – הם נשמתו

שבכל זריחה שוב מעוררים

את הלב הנשבר.

כאב חד חודר את הלב,
והוא לא נעצר הוא מתפזר.
מהעיניים מתחילות הדמעות לזלוג,
והגוף כולו רועד.
בתחושת תסכול שאי אפשר לעשות דבר,
אין אפשרות לשנות את נולד.
המציאות בה אנו חיים,
ואיך שהחיים כל כך מסובכים.
אותו כאב חודר להבנה,
כן זה מה שקרה.
איך להתמודד הרי הכל גלוי?
כי הפצע מדמם והדם נוזל.
החוצה יוצאים הפחדים, החולשות, הרגשות.
והחיים ממשיכים כי אין מעצורים.

זה נהייה גדול
ענק, עצום.
ממלא את החדר
ואנשים בחוץ
מדלגים יחפים.
(פעם הייתי כזאת, זוכרים?)

וזה ברור לכולם
שגדלים. וזה טבעי
אבל לגדול זה רק החלטה שלנו
לאזור כוחות
אחת שתיים שלוש
גדלתי.

כי אני רוצה לגדול.
להיות גדולה.
לגדול, זה להתרחק
ולחזור.

(איזה מזל שגדלתי.
הופ הופ
טרללה)

אין כמוך משיבת נפש,
מביאה ברכה לבריות כולם.
עליך אודה בכל יום,
עליך, המוסיפה תנועה וחיות לעולם.

 

אעמוד על הר גבוה ביום סגרירי,
אחכה שתכי בי בכל הכח.
את פני תלטפי ושערי יסמור למגעך,
אותו אי אפשר לשכוח.

את מגיחה לך פתאום,
מגלה טפח ומכסה טפחיים.
מנערת צמתה ומנופפת בשמלתה,
מביאה לעולם סם חיים.

"שאתה הוא ד' אלוקינו משיב הרוח"

"מי אתה?" שאלת בתום, מביטה עמוק בעיניי.
רציתי לשתוק ולומר לך שזה מוקדם מדי, אבל משהו בך גרם לי לרצות לדבר. אולי גם קצת לבכות ולחבק אותך.
"אני..." סיפרתי לך את הכל, הפקרתי את עצמי בידייך במילים רועדות. ילד מפוחד בגוף של נער בן עשרים, גדול אך גם קטן כל כך.
אני לא מבין למה סיפרתי לך, אני אפילו לא יודע מי את. שאלתי, אבל את לא רצית לגלות.
"זה מסוכן מדי," אמרת.
מסוכן לי או לך?
אני באמת לא יודע.
כשסיפרתי לך מי אני קיוויתי לגלות אותך, עד הסוף, לעזור לך לצאת מכבלי המחשבות שבהם את מצטנפת כל היום.
אבל כמו שבאת, כך הלכת. רגע כאן ורגע שם, חסרת מנוחה, חסרת מרגוע.
הייתי יכול להיות שלם יותר אחרי שהלכת אם רק הייתי מגלה אותך.
אני יודע מי רציתי שתהיי בשבילי,
אבל אני לא יודע מי את,
ואני קצת מפחד.
בלי החלומות שלי עלייך לא נשאר כלום ממך-
את סתם עוד בן אדם זר
שמכיר את כל הסודות שלי.
ואני, אני ילד קטן בגוף של נער בן עשרים.
ואני מפחד כל כך.

בלילה הוא יוצא בשקט עם עששית, כשניגון עולה מבין שפתיו.
מתהלך הוא בין התקוות שנכזבו, החלומות שהנפצו, האורות שנכבו, הניצוצות שנפלו...
כשהוא מוצא תקווה נכזבת,חלום מנופץ, אור כבוי או ניצוץ נפול, הוא מתיישב לידם. מניח את העששית על הקרקע, ומנגן.
ניגונים שמיימים, ניגוני אהבה, מנגן את הלב. את האור. מחזיר תקווה לתום וטוהר.
מזכיר שהכל אפשרי. שעוד לא מאוחר, לעולם לא מאוחר...
שבחושך הגדול, עששית קטנה יכולה להאיר את כל העולם...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המתקן.

בס"ד

 

"הזכות לכתוב", ג'וליה קמרון.

(מתורגם)

 

ממש יפה ומעשי ומפרגן.

תהנו!

 

ונ.ב

סתם שתדעו.

במנהרה שבין תחנה מרכזית ירושלים לבניני האומה

כתובים על הקירות כמה שירים

שחתומים עליהם ניקים מהפורום.

סכלות הידע

גבורת הטיפשות

מעשים מבינתי

נעלמים.

 

רוע ורשע

אין אלוקים

לא יהיו גם כל

רחמים.

 

מצפונים נזנחים

תאוות משתלטות

צדק תמצא

במסתרים.

 

חרדת הזוועות

לבבות מתפלצים

לו רק יכולתי

להיות

תמים.

 

 

גברים שנלחמים

מסתובבים אם נשקים

כי כל שניה אפשר להיפגע

ובכל זאת אסור להכנעה

 

אבל את הנשקים מחביאים

לא מראים לאף אחד, בסוד שומרים

אנשים שמסתובבים אם נשקים

ועל טוהר נשמתם שומרים

 

 

זה פעם ראשונה שאני משתמש בסיגנון הזה...(מבחינת החרוזים)

אשמח להערות

 

תודה לכאב שמלמד אם מכה,

מלמד לאהוב רגעים של שכחה,

רגעים נפלאים ללא הכרה,

את הזמן הקטן ללא הכאבים.

 

זמן מועט שלומדים להעריך,

אך אותו ביילתי ניתן להאריך,

גם אם תתחמק מאיזה יום או תאריך,

הכאב יצטבר וימשך ימים ושנים.

 

כאב שמימנו לא ניתן לחמוק,

בשבילו אין מגבלה או חוק,

צלקות בלבך הוא יחקוק,

ולא יעזרו שום תרופות או שמנים.

 

קדמון הוא כברית האדם,

איש מימנו לא נעלם,

לעולם הוא לא ידם,

למה בראת אותו אלוקים.

 

ה-L מיש"ע

ב"ה

עוד רגע
עבר
חלף

החסד
שעושים
עימי

הופך
למאשים
העיקרי

ואני
עני
ואביון

וויתרתי
על
רחמי אל
על
חסד אדם

משפט
בין
דין אמת
בין
צדקה וחסד

אנא
'נפלה נא
ביד ה'
כי רבים
רחמיו'

מה אדבר?
ומה אומר?
הרי לא אצא
בזכות ואמת
רק
בצדקה של חסד

אל מול פני המזרח - פרוזה וכתיבה חופשית

 

@רון א.ד,

השיר מדהים! התחברתי ממש.

דפדפתי עכשיו אחורה בפורום ונתקלתי בו, והוא לא נותן להגיב כי זה ישן,

והייתי מוכרחה להגיב, אז תחשוב שהגבתי שם...

 

@קול דממה,

אם הלחנת אותו- אפשר גם לשמוע בבקשה?

 

זהו

ב"ה


מחלון צהוב אחד
מציצה ילדה
מחלון שחור אחד
מביטה בכמיהה

חלון
זכוכית וברזל
אבק
מעט אור
מעט חושך

האם אתם מכירים
את החלום
שמסתתר
מאחורי
החלון המאובק?

האם ידעתם
שמאחורי
הריבוע המאובק
אחד מתוך מיליונים
יש נשמה
שמצפה
מייחלת
שמחכה

נשמה
אחת
מתוך
מיליונים?

ב"ה


רסיסים
פזורים
מספרים
סיפור

כל חלק
זיכרון
רגע
מהחיים

רסיסי
אימה
וזעם
רסיסי
אור
וצחוק

רסיסים
בכל מקום
פוצעים
את לבי

רסיסי
מראה
של
חלום
שבור

רסיסים
של
שלם
שהפך
לחסר

ב"ה


מסיכה
שלמה
על
לב שבור

פלסטר
עם חיוך
על
חתך מדמם

מעוטרת
צלקות
מקרבות
חיים ומוות
מעטרות
את
חיי
כמדליות
גבורה
אומץ
פחדנות
כאב
ייאוש
תקווה
ציפייה

ומדלייה
אחת
מדליית
שרידה

והנשמה צמאה

כמהה ואין לה רוייה

פירפורי כנפיים מתעקשים

נשמת אש בתוך גוף, תיאנח, ענייה.

 

והגעגוע כוסס בבשר

והכאב אין לו גבול, אין לו סוף

רסיס יהלום מכיסא המלכות

מתאבק ונשבר מול עולם מנוכר.

 

 

((משהו הלך לי לאיבוד עם המשקל והמשלב הלשוני.. נתקעתי :/ ))