פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 6)

יצאתי לי לשוטט

בקליפות האינטרנט

מצאתי פורום לצ’אטט

וגם חבר’ה פול אינטלגנט

אבל אז גלשתי לויכוחים

בכלל לא משמחים

על השקפה והאמת בחיים

חרדים מול ציוניים

ואז היו כמה שלא הבינו

שאני אוהב ולא אויב

שאני מדבר מאהבת עמינו

ורק מציף מה שלי כואב..

אז לכן הפסקתי להגיב

לאנשים שיורדים עליי

ורק כתחביב

מגיב מעט לאהוביי

אני מקווה שנחיה בשלום

ובאחדות ואהבה אמיתית

כי לא באנו עד הלום

בשביל לריב בצורה ילדותית

הרי בסוף כולנו בניו אהוביו

של ריבון כל העולמים

משתוקקים לקיים מצוותיו

הנפלאים והנעימים

ונכון ניטשת המערכה

שבין חרדיות ללאומיות

אבל הבה בל נשכחה

שכולנו רוצים יהדות!!

בין אחים יש לפעמים

חילוקי דעות לגיטימיים

אבל משפחה זה דם

וכך גם כל העם!

הלוואי שנתעלה לגודל השעה

ונזרז את פעמי הגאולה

ויבא משיח במהרה

וייבנה מקדש לעם סגולה.

מתוך אחדות אמיתית

וקירוב לבבות

בלי התפשרות דתית

על אף אחת מהמצוות!

שנזכה במקום לשמוע אזעקות

לשמוע שופרו של משיח

וכל הנשמות המחכות

יראו מהרה את חמורו מגיח.

אמן ואמן.

אוהבכם

באנגי.

איש עיוור או פיסח.

ה' "לא ראה" כביכול את בתי בני ישראל ו"פסח" עליהם.

עם ישראל אכל בחפזון. אדם בדר"כ אוכל עם העיניים, לכן הוא מתעכב. אבל עם ישראל אכל כי צריך, בחפזון.

הגאולה הייתה רק לחמישית של עם ישראל במכת חושך שראו את האור שהיה שם, "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם". אמנם היה אור, אבל הוא גנוז, ורק מי שעם עיניים טובות יכול לראות אותו, ולהיגאל. "וימש חושך", הרע בעולם נראה ממשי, ורק אם האדם מתרומם למציאות רוחנית עליונה יודע שכל הממשות של החושך היא רק תעתוע ודמיון, אבל באמת יש אור.

"כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות". לראות בעיניים את ישועת ה', את ניסיו ונפלאותיו. לא להיות עיוורים, לא להיות פיסחים.

איך הזמן עבר. איך הכל השתנה. 

כבר חצי שנה שאני בתוך הסרט הזה, וזה לא התחיל אז. וזה גם לא יסתיים.

אולי אפילו עד שהנשמה שלי תחזור, ותשמח ותהיה חופשיה באמת.

וככה זה בא פתאום, ליל הסדר פסח, וכולם מדברים בחוץ על חירות ורק אתה מרגיש כל כך לא שם...

ואתה מרגיש איך שכל שהזמן עובר הכל מתרוקן.

וכבר לא נשאר כלום, הכל כזה חסר משמעות, חסר חיים.

ואני פשוט זועק, משוועה לחום, לאהבה, לאמון, לקרבה. 

אבל ההורים שלך שונים, אז אי אפשר לאהוב, ואי אפשר להאמין בך.

אני רוצה אתכם. אוהב אתכם. בבקשה רק תבינו שקשה לי. תבינו שפוט קשה לי. שאני תכל'ס רוצה להיות טוב. שמעת אבא?

והלב הזה כל כך ריק, ושומם, וכואב. שורף. 

מפחד לאבד את זה וזהו...

אבל אולי משהו יקרה. אולי ה' יבוא ויגאל? אולי?

אולי ה' יזכור את מה שכתוב- ''כיאלו הוא יצא ממצרים'', ויתן יד.

כי פשוט עכשיו תורך אבא. אני כבר לא יכול.

מצטער. פשוט אני לא יכול כבר. אבא בבקשה תעשה משהו?

רגע אתה בכלל מתפלל עוד?

ולמה אומרים ליל הסדר אם הכל אצלי בלגן?

אומרים שזה זמן של גאולה...

מי פתח את שערי הגיהנום?

אני כך כך רוצה לנסוע איום

ועד עכשיו היה מאוד סגור

עוטף כמו עור על בשר העוף המת

ועכשיו לרווחה פתוח

בור והיכנס

יש לך את כל ההצדקות

מניפסט שלם של הצדקה ודמעות

והגיהנום פתוח לכולם

(יש שכותבים ספרים)

(ואנשים קורעים מלוא גרון)

חבק בחום את הסכינים המושטים

גלגל על הלשון את מכתם הרופא

שמפו חדש חפף על הדרקון העתיק

הסיר את קשקשי הזהב

הדרך הישר גם היא, כבושה

ולא צריך לפלס הרבה

יכולתי ללכת ישר

אבל פתחו איום ואני רוצה הרבה

את החום הנעים אקבל בצרורות ואחבוש לב נשבר על המשלט

שערי הגיהנום פתוחים איום

ואני

"אחי התדע היכן נולד המשיח?" (אברהם שטרן)

אחי התדע היכן נולד המשיח?

הכין התחיל הוא לכת?

היכן פקח עיניו לראשונה? ומה נשם אפו?

לאיזו מין תמונה מיתוך עולמינו המוזר הוא נזרק?

אחי, התדע היכן נולד משיח?

והיכן נולדת אתה, התדע?

התדע שורש?

מקום מים ותחיה?

שלי, שלך

של משיח

אחי, התדע היכן נולד המשיח?

עם השנים הולך ומובן ותפשר המדרש

לא בארמונות פאר ולא עטוף טלית צחורה

סמרטוטים יעטרוהו בעטרת עילבון

על שביל אדום מדם ויסורים יפסע הוא קדימה

סביבו פמליה עשויה ויטראז' מומים בגוף נפש ורוח

בושם זיעה חריף יבשר למרחוק את בואם

וללא אות או סימן משמים

כל יושבי פרווה וארמונות יצאו לקראתם

יקדמו בלחם, מים ופנים רכות

ובלי דין ודברים בכלל

יעמדו מאחוריהם ויצטרפו למצעד

עלובי המוות ומתעקשי חיים

נאחזים בכל הכוח בכל מה שמנסה לסלק אותם מהמציאות הפשוטה

דבקים בכל עוז בצחנה וסירחון

ושיאו של המצעד

בטבורה של מדינה ועולם

מרימים כפיים לשמיים

מגביהם מנחה את פיסת חייהם העלובה

ולוחשים בצעקה

ניצחנו

אנחנו כאן

לא עזבנו

לא הרמנו ידים

נלחמנו

בכל העולם הזה

שדבק בנו עד לשד עצמותינו

חיינו איתו לידו ונגדו

הכל עשינו

והינה אנחנו

חבורה של חבורות

פצעים ודם שוטט

מרימים כפיים

ולא בוטחים שעוד נותר כוח

להרים מבט אליי שמיים

אבל באנו

וידיינו עמוסות

מהלא כלום

מהאין

שהוא העולם הזה

שאתה ושלך הוא

בתחושותיי אני נזרק ומטלטל מעלה ומטה.

נחבט בקרקע, ושנייה אחרי נחבט ברקיע, 

חולם על מגע מלטף ורך שירפד אותי,

לפחות לפני החבטה הבאה.

כל תקווה שעולה בסשן הזה היא פוטנציאל

לחבטה עוצמתית וכואבת יותר.

לכן התקווה כל כך מסוכנת באזורים האלה.

והאם יש מוצא? זו כבר שאלה מסוכנת.

בשקט עם הרבה מוכנות לכאוב,

נמצא קול מפחד, 

מציע תקווה אחרונה, 

ולוחש לי,

תשחק בזירה אחרת, 

זירה של חמלה ואהבה, 

בה אין את המילה זירה, 

או שיש, 

פשוט פחות משנה מה יוצא, 

אני אוהב תמיד. ומה שבא.

עם מה שיש.

מוסיקה יכולה להיות תרגול קבוע של הכנסת אור בכלים.

כי יש רגעים שאני מתפוצץ ממנה, והרגעים הללו הם הזדמנות לתרגל אורות בכלים. לתרגל גבולות. לתרגל הנאה בגבולות. לקבל את הגבולות. להבין שהעולם מעט נועד להיות עם הגבולות. 

וברגע של השמחה,

שהגיעה מהרכבת,

אני כל כך מפחד,

מהעצבות הכואבת,

ורק רוצה להזכיר,

שהאהבה והחמלה,

לא תלויים ברגשות,

הם קבועים,

ויציבים.

דגל כתום.

אותו היום, סיבה אחרת.

עולם דומם.

אני שותק, ואת אומרת:

לפעמים החגיגה נגמרת

ובאופק אחר, מקום חדש

אור נדלק. זעיר, חלש.

כששדה, מרבד צהוב יביא

אז יודעים שבא אביב.

.

עוד יבא אותו היום

שמש בגבעון דום

ינוסו הצללים

יובררו הבלבולים

ואור אלוקי ישטוף

את כל פני תבל

והקדושה אותנו תעטוף

יתבטל כל ההבל

ואז יבינו כולם

את משמעות החיים

יצרתי לי עם

תהילתי תמיד מספרים

ואיש תחת גפנו

נעבוד את השם

ותחת תאנתו

יתקדש כל הגשם.

שנזכה במהרה, אמן.

מה נתגרש? לא! זה מפחיד! אני לא רוצה שניפרד כידידים, שניפרד בכלל. אבל אולי זה כבר לא מתאים, אולי זה מוסיף רק רע, ואני רק רוצה אור.. בבקשה, תהיה רגיש אליי, אל תחייב אותי להישבע שנישאר ביחד. ואל תי

תן לי לבכות כל-כך הרבה! אל תגרום לי לבכות כל-כך הרבה! אין לי עוד כוח, גדול עלי. תקל עלי, בבקשה.

לא צריכה הרבה.

הרבה פעמים אני מרגיש לא שייך לעולם כלל. בדידות עוצמתית מפעפעת בקרבי. מביאה לעצב תהומי ודיכאון צורב.

כשאני רואה שמחה בחוץ, אני מתמלא עצב. היא מדגישה את הפערים ביני לבינם.

אני לא מצליח להבין איך הם שמחים עם השבר המטורף של העולם.

איך הם שמחים בלי בית מקדש.

איך הם שמחים עם כל כך הרבה הגנות על גופם.

איך הם שמחים עם בגדים.

כשכבר לא נשאר כלום, שהכל הכל מנופץ, שבור, אין במי להאמין להחזיק,

כל האנשים שחשבת שאיתך נעלמו, ופשוט אין דרך לצאת לחופש, לחיים.

ואז פשוט יוצאת

הזעקה

הצעקה

היאוש הגמור בעצמנו שאין לנו מה לעשות,

ונשאר לנו רק לצעוק לה', נטו. נטו.

הדבר היחיד שנשאר זה פשוט לצעוק ולזעוק שיעשה נס. נס.

פשוט ליפול בלי כוחות אל אבא

''אשא קולי אל השמיים מלבד התפילה לא נותר לי דבר'' ביני

אולי יכולנו להיות

מי יודע אם בגלגול קודם לא היינו?

זה גם יכול להיות

גם יכול להיות שאת בכלל לא שלי

וסתם דמיינתי לי דמיונות

יכול להיות שאם היית יודעת

אולי אז באמת באמת יכולנו להיות

את כזאת נשית ועדינה

כל כך שלווה ומלאה ברגש

והיופי..? איי...אבא תעזור לי..

ואת לא מפסיקה לבוא לבקר

ואולי בגלל זה אני לא מצליח לשחרר?

תפסיקי לבוא עם החיוך שלך

ועם הביישנות שלך והעיניים היפות שלך

זה לא מתאים, יש לי חיים לחיות ובית להקים!

לשום דבר כבר אין טעם

כל דבר שקצת יש בו שמחה

ישר את מגיעה

כאילו אומרת "תזכור שאני לא שלך"

והשבתות? הן הכי קשות לי

חוזר מהתפילה ויושב עם המשפחה

ואף אחד לא יודע שאת חסרה לי

אני מנסה ללמוד ואת מפריעה לי

יושב בשבת קורא תהילים

שעה ארבעים בלי לעצור

יורק דם מסיים ספר

ובמקום להרגיש טוב אני מרגיש

כמה חבל שאת לא שם

יושבת איתי בשולחן

ועברו שנתיים מאז ואוטוטו שלוש

ואת עדיין אצלי בראש

הוא זכה בך אני יודע

וככה השם רצה, רק הוא יודע מה עובר לי בנשמה

ואני מודע לעצמי, אולי יותר מדי

וכבר אמרתי לכמה בנות בגללך ביי

והן אחלה ממש רק הן לא את..

הן טובות וצדיקות באמת

אבל שוב, הן לא את..

וזה לא הוגן שאגיד לה כן

כשבראש שלי השם שלך מכהן

והיא רצתה ממש אגב, ראיתי עליה

והיא לא הפסיקה להחמיא ולהגיד שאני וכו'

כמו כמה כאלו לפניה, אבל לא רציתי

כי בגדול אני מודע וטיפש

ודפוק במח וחסר היגיון

זה די ברור והלב שלי לא מוכן לשמוע

והיא רצתה וחשבה ואמרה

והרגשתי כזה רשע והכל בגללך תהילה

אני בטוח שה' ישלח לי מישהי יותר ממך

כי אני כבר שנתיים תקוע בגללך

וזה בגללי ולא בגללך אני יודע

פשוט זה מתחרז אחלה אז האשמתי אותך

וגם בהתחלה הייתי מאשים הרבה את אבא

הוא ראה אותי במצבי קיצון שלא הרשתי לאף אחד לראות..

בוכה כמו ילד נשבר לחתיכות

בטוח היית צוחקת עליי

בעצם את לא,

אני מכיר אותך את רגישה, ישר היית בוכה

בלי לחכות שניה, זה פחות "לחכות" יותר

כמו משהו פנימי אצלך שמונע ממקום טהור

וכל כך עדין שרק רציתי לשמור עליו אבל את לא ידעת

ועד היום את לא יודעת

הרבה טוב גם קרה מאז שהלכת

זכיתי להתקרב יותר ולהבין יותר

היית מאמינה שהיום אני כמעט אחרי חצי ש"ס ?

והרבה מזה בזכותך

או אולי בגללך?

את השכר על פועלך תקבלי

בחרתי לברוח אל השם יתברך

והלוואי שהוא לא יתן לי ללכת מהיום

כי בחוץ משוגע אני מבטיח לך

יותר משוגע ממשוגע

בחוץ יש טירוף, ואצל השם יש נחת

יש שלווה, כמו שלך הייתה.

בגד, כיסוי, הגנה לגוף.

בגד מלשון בגידה.

בגידה מלשון נגד.

נגד מלשון התנגדות.

בגד כהתנגדות לנשמה.

לפני החטא לא היה בו צורך,

אחרי החטא פתאום כן,

ומאז ועד עכשיו,

המאבק של הגוף,

להיות בפשטות והשלמה,

להיות בלי כיסויים,

להיות בלי בגדים,

ועדיין להיות.

וזה לא מקובל,

ולא בחברה,

אבל זהו הרצון הבסיסי,

הקיומי.

והאם אפשר,

להיות פה בעולם,

בפשטות והשלמה,

בגוף עם בגדים.

הלוואי והייתי יכולה לשכוח את כל הכאב שהיה עד היום

לשכוח את הגיל שלי

לצאת לשדה עם שמלה לבנה

וחלילית

ויום אחד לפגוש שם מישהו

שהלב שלו מתנגן באותה מנגינה כמו שלי.

הלוואי ואוכל לשאת אליו עיניים ולשמוע אותו מזמין אותי לחיות איתו חיים גדולים.

לחייך אליו, להנהן.

והלוואי והיה פשוט הולך לאבא שלי ומבקש את ידי.

הלוואי וזה היה ככה-

פשוט, נקי, כמו פעם,

לפני שהלב שלי התלכלך.

טהור כמו הדמעות שיורדות לי

כשאני מתפללת לה' שיבנה כבר את הבית הזה.

קשה לי כבר כל הזמן לשנוא את עצמי.

גם אם לא בדיוק מרגשים את זה, שם הלב נמצא.

בשפיטה, בהלקאה, בכולם סבבה אבל אתה שונה

נמאס לי לנסות לחכות אנשים, לעשות בשביל אחרים.

לא רוצה להרגיש רע עם עצמי, לא רוצה לחיות חיים לא שלי.

הלב רוצה רוצה להרגיש אהוב, הוא רוצה אהבה,

התקופה הזאת כבר גמרה אותו, הוא בסך הכל רוצה לאהוב את עצמו.

כמו שהוא, איך שהוא, פשוט לקבל, ולאהוב, ולהכיל,

את כל הדפקות, ואת כל הטעיות, ולאהוב את איך שהוא נראה, ככה, כי הוא הכי טוב בעולם.

נמאס להיות במרדך אין סופי אחרי אהבה מבחוץ, כי בסוף,

האהבה נמצאת אצלי, לא בחוץ.

הנחת האמיתי יגיע שאני פשוט יקבל את עצמי בהכי פשטות שבעולם.

''אין מה לחפש בחוץ... כל הטוב בעולם נמצא כאן לידך'' (רביד)

בנתיים זה לא קורה, ואני רק במרדף אין סופי אחרי אהבה. אחרי מקום. בעולם. בלב.

אולי זה יקרה יום אחד?

אבא?

לידך עומד
מלאך שבור כנף
בידיו ערכת עזרה ראשונה
כדי לחבוש את הפצעים
כדי לרפא את המנגינה
שעומדת מול הדום
לתקן את המכונה
לנגב את האדום
לתפור שמיכה רכה
להגן מפני הקור
ללטף את הדמעה
לתת לך קצת לנשום
לא, הוא לא יסיר
את להב החרב המתהפכת
לשמור את דרך עץ החיים
שלך.

@צאצא 

אפילו לומר "הבנתי" אני מפחד, 

כי לא תמיד אני מבין, 

וגם מה שחשבתי שהבנתי, 

גיליתי שלא באמת, 

ותמיד ההבנה חלקית, 

אז איך אפשר לומר "הבנתי".

איך אפשר לתקשר.