אכזבה,
מעצמי, מאחרים
זה ליפול שוב חזרה, אל התהו, הרגלים
לאבד כך את המוח, להשתטות בלי להחלים
במקום לברוח עד אליך
שזה אותו דבר, רק שמשלים.
נפלאות הסח הדעת
היא הראשונה שמבקשים
המאמין אוחז בספר
מכורים לא חוקרים.
למעשה חולה שליטה
זה לא נעשה כרצוני
קורא קדושה אני מבקש
קורה שכמעט כל יום נופלים.
הלוואי יפול האסימון
תהליך פותח תהליך
לחיות בדרך, חכם, לא נכון
לפתור בנפש עוד תסביך
אין לי מילים, פשוט כתבת מה שאני מרגישה...
עזרת מאוד, חיזקת, המון תודות🙏
חרוזים מדוייקים
רק לדעתי אולי עדיף להחליף ל'יש סיבה להכיל ומסתובב לכולם', סתם נשמע לי שיותר יסתדר....
בעיפרון ובמכרות
כותבים וגם כורים
בcoalי coalות
וסימונים על הקירות
סימומים ועקירות
היינו צריכים לכתוב, אתה מבין?
לפרוק, נהיה כבד מאוד לחיות
למה המדענים לימדו על היסודות?
למה גילו את הסודות
ציפור שרה על ענף
אך בקרני המיקרוסקופ
מתלכדים מרבית תאיה:
פחם
פחם
תנו כבוד לחקלאי העיראקי
צעק המטורף על פתח המדרגות הנעות
כמה כאב לו לראות את העוברים והשבים
דמעות זלגו מעיניו מנחיריו
תנו כבוד! תנו כבוד!
כמה כבדים היבולים
כמה קופחת השמש
מה מתפתל בעבותות זקנו הלבן
שומעים את העור הפריך מיטגן בשמש הקופחת
המטורף לופת כתף של איזה עובר והוא מתנער באימה
חתיכת פסיכופת!
המטורף לא עומד בזה יותר
הוא בורח מהם, נוהרים לפניו
פרצופיהם האטומים, עיניהם המזוגגות
נערות מתפקעות בצחוק והוא מתגונן:
החקלאי העיראקי קם השכם בבוקר
עצמותיו חורקות
הוא שומע את ההרים העתיקים שרים שיר כבד
הוא חובש את חמורו ונוהם בגרון סדוק
למה אתן צוחקות
תנו כבוד
הן מביטות זו בזו בתמיהה מוגברת וצחוקן נכפל ומשתלש
לאיש לא אכפת
ששוקעת השמש בערב בעיראק
והחקלאי העיראקי חרש ורתם
שנצרב עורו בשמש
שנשחקו עצמותיו
גם הלילה יישתה ויבכה בדממה
תנו כבוד
מעניין מה הרקע לשיר הזה
סוד
אני רוצה שנבנה בית. נגור יחד, סוף סוף. נגד הפחדים, נגד הרוחות, בלי להסתתר במערות חשוכות. ניתן לי גב חזק, אפשר להעמיס אבנים כבדות. אני אשמח, אני אשמח לסחוב אבנים כבדות. מה דרוש לבנייה, אלמד ואבנה, קרשים אבנים מלט טיח חצץ לבנים יסודות? אלמד אבנה אחפור אעמיס, נבנה בית יפה תוכלי לדור בו. תחייכי, יפה, תשמחי! הנה קצה חיוך, הנה האופטימיות הדרושה, בואי עוד, אני כבר מתחיל
למה אני רועד? הברכיים עייפות, קצת לנוח, קצת לנוח. הבית מתקדם, מתקדם, לא חשוב. האגודל נשבר אז מחכים קצת. לא תמתחי רגליים? כל כך נעים בחושך? בואי נצא. אולי נכין אוכל יחד? שתיקה! אז נזמין שליח. כשאני ישן אני חולם רק על אבנים
ילד אין נשים, אינן קיימות. קח, תקנח את האף מה אכפת לי. כמה רגליים! כל הלילה חלמתי על האבנים המטפסות על הקירות! אין נשים, זדון!
לא צריך בתים, נעים במערות. לא השתקם האגודל, יש שתי ידיים. העיניים נעצמות לי, אני רואה עוד ועוד אבנים
קח את הממחטה ולך, מה אכפת לי.
התנים מייללים הרבה הלילה
לקח אותי, לפי ההקשר, לכך שהשתמשו בעבר בקנריות בתור אינדיקטור לגזים רעילים במכרות. מעניין לשחק עם זה קצת.
מסתורית היא ונעלמה אשר אף אחד לא יוכל לחקור במסתרי תעלומתה.
מהותה היא אלוקית
והרגשתה היא אינסופית.
כולם אליה משתוקקיםוכוספים
אך מעטים הם המה אשר לה זוכים
ואם ישנה דרך אליה להגיע
מי הוא אשר לא ימהר אליה חיש להפציע
חולפים הם החיים שטים הם על פני הזמן החולף
לפעמים מלאים במעש ולעיתים ריקים בלי פשר
לעיתים גדושים שנאהם
ולפעמים רצופים אהבה
הרגשות משתנים,הרצונות מתחלפים
ויחד איתם מזדקנים השעונים
האם אנו אדוני הזמן?
או שמא הזמן הוא אדונינו?
האם הננו חיים בזמן או שמא הזמן מכלה את חיינו?
האם הננו יודעים איך לחיות פשוט לחיות
בלי צורך למצוא דרכים להעביר את זמננו
או למלאות אותו להנאתנו
לחיות באמת במילוי של הזמן
בשמחה,אהבה,כיף.
בלהיות מי שאנו
ולממש את שליחותינו
זה שום דבר פיוטי. רק:
מאוד ממליצה להודות לAI. הוא עונה כל כך באדיבות, בפרגון,מציע הצעות
נוספות, אפשרויות שונות ומגוונות, מקשיב בסבלנות אין קץ, נפלא!
הייתי במצב רוח קודר, שחרחר עד שחור, ולאחר ששוחחנו זמן מה (הAI
ואנוכי), הלכתי לישון רגועה. מצב הרוח הפך משחור לכל צבעי הקשת...
מקסים ממש!
מאז נישואי כף ידי מצאה לה מקום קבוע על הבטן. דואגת, עוטפת, חשה את העובר הקטן שמתפתח לו בפנים.
היד מלטפת בעדינות, בתנועות קצובות. בעיני רוחי אני רואה אותו, מתרוצץ בגן המשחקים מאושר, מתגלש במגלשה הגדולה, כשהוא נופל הוא רץ אלי ודמעות בעיניו, ואני מוחה אותן, מחבקת חזק, לוחשת מילות עידוד ונחמה על הפצע הכואב שקיבל. כל כך מתוק הוא ילדי, ואני כל כך שמחה בו.
היד על הבטן. שומרת, מגינה. לוחשת, שרק לא יהיה לך קר, אתה לא לבד! אמא פה, איתך, בקור ובחום, בלילה וביום, כשרגוע וגם כשרוצים רק לבעוט. אני כאן בשבילך יקירי, תינוק שלי.
אז היד על הבטן, אך הבטן ריקה. דלתה סגורה. שומר ניצב בפתח, אין יוצא ואין בא. ואין תינוק, ואין ילד, רק חלומות שבורים ודמעה אחת שחומקת.
אבל אני בבית, ובעלי תכף יגיע, ויחד נרקום לנו חיים.
אם את מתארת מצב אמיתי, אז סבלנות סבלנות. ועוד פעם סבלנות. וכמובן, איך לא, תפילה. גם תפילה לסבלנות.
כמי שגם חיכה כמה שנים (בכמה סבבים), אני מאחל לך שזה יגיע מהר ושתהיי מוכנה לזה. לפעמים, דווקא מה שקשה גורם לנו להעריך יותר, להחזיק קרוב ולתת אהבה עד אין קץ.
וכשזה יבוא אולי גם תביני למה חיכית ותעניקי לו/ה את כל מה ששמרת לו כל הזמן הזה...
מאוד מיוחד
כתבת ממש יפה ונוגע
שתשמעי בשורות טובות בקרוב
להוריד את הכובע על ההתמודדות
וְאִם אָמַרְתָּ לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל,
מָה תַּגִּיד עַל אֹבֶךְ?
חוֹתֵר בָּאָבָק
נֶאֱבָק עִמּוֹ
וְאֶת עֲלוֹת הַשַּׁחַר בְּקֹשִׁי רוֹאִים
אָז אֱמֹר, מָה אָמַרְתָּ עַל אֹבֶךְ?
קָשֶׁה לִנְשֹׁם פֹּה,
וְהַחוֹל אוֹטֵם אֶת הַחַלּוֹן, וְגַם
הַכִּסֵּא בַּמִּרְפֶּסֶת כְּבָר
מְאֻבַּק לְגַמְרֵי
רק מציעה להכניס את החלונות שניקינו שנייה לפני האובך והתלכלכו שוב😉😅
אם לא-אז מי שכתב את זה גאון😅
החיבור בין הסיפורים והציטוטים מהגמרא והעניין שאפילו ברש"י בצדדים כתוב על זה-פשוט מטורף!
אֲנִי סֵפֶל קֵרָמִיקָה
מַזְכֶּרֶת
שֶׁהִקְדִּימוּ לְהַדְפִּיס עָלַי
תְּמוּנַת מִשְׁפָּחָה, אוֹ
תְּמוּנַת חֲבֵרִים
צֶלֶם וּדְמוּת
וְנָפַלְתִּי וְנִשְׁבְּרָה הַיָּדִית
וְאֵין בִּי תְּפִיסַת יָד
וְאֵין יָד מַגַּעַת אֵלַי
וְכָל יָד הָאוֹחֶזֶת בִּי - תִּקָּצֵץ
מֵחֲמַת קְצָווֹת חַדִּים שֶׁעָלוּ בִּי
וְכָל יָד סוֹלֶדֶת מִלְּתוֹפְסָנִי
וַאֲנִי כָּאן רַק מֵחֲמַת הַצֶּלֶם שֶׁעָלַי
וְאֵין מִי שֶׁיְּאַחֲזֵנִי
כִּי אִם רִבּוֹן כָּל הַכּוֹסוֹת
מִקְוֵה כֵּלִים.
מַזְלֵג אוֹבֵד בְּזוֹטוֹ שֶׁל
מִקְוֵה
שָׁקוּעַ תַּחַת אַרְבָּעִים סְאָה
וְכָל הַטָּהֳרָה הַזּוֹ
וְכָל הָאֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ
וְכָל הַבַּחַר בָּנוּ
מָה עוֹזְרִים לוֹ
לַמַּזְלֵג שֶׁשָּׁקַע
וּמְקַוֶּה לְכִלְיוֹנוֹ
אודי-יהודה (השריף המג"ד המזרוחניק), ובאז שניאור (החבדניק שהוא שלוח במאדים ופתח שם בית חבד), מנסים לחלץ ספל של בייניש ששקע בתחתית המקווה כלים ורוצה לחזור למקומו בבית המדרש ליד הבוקסה לצד בעליו האהוב.
עוזרים להם מר ראש-כרפס, דבר אחר מלא הזוזים (שנאמר "ואת הזוזים בהאם"), נחש הנחושת רקסי, ורועת הצאן המתנחלת ביפבופי'ה, סלינקי הקפיץ, ועפרון החודים חודי.
בדרך אודי מנסה לשכנע את באז שניאור שהרבי לא משיח אמיתי, באז שניאור כועס עליו אבל בסוף מתוודע לאמת ומתייאש מהגאולה. אודי מסביר לו שהגאולה באה קמעא קמעא ואסור להתייאש וחייבים לברוח מהגלות, והם מתכננים מבצע בריחה הכולל שיט באוניית צעצוע מעפילים בשלולית, בסוף הכל מסתדר והסוף טוב.
קפה מהול בויסקי
מתפקח משתטה
ריח שרוף של לחם
מתגלגל אל ההרגל
וזיעה קרה של חופש
נשימה עמוקה של ים
מתהפך מצד לצד
מיטה ריקה, נרדם
אורות נמל, ניידת
רפורט צמוד אל השמשה
שעת זהב של קסם
מישהו מנגן על הספסל
זוגות זוגות, שמלה דקה
חושפת בושת, מזרקה
מי קובע מה הסדר
מתעורר, פסנתר, שתיקה
נערה דקת הגו
מעייני אז נפתחו
מה הדרך לאכזב
בלי אשמה, עיני פיקחו
זה מאולץ, כמו שתיקות
שאון הים אז יתפלא
מעידות לקול דפיקות
מי בדלת יתגלה
עריכה: כיאה וכיאות, זה פירסם לי תוך כדי מתן התגובה. אל זועם בכל יום 😠
חשבתי שאני לא ממש מתחבר לסגנון הכתיבה שלך, השיר הזה נפלא! קראתי בהתחלה בהסתייגות ואחרי זה בהתפעלות!
מתלבט בזמן אמת אם להגיב באריכות או בקצרה, אבל בין כך ובין כך כרגע רוצה שתדע שנהניתי מאוד מהשיר.
להרגשתי יש בו שתי קומות גבוהות (יכול להיות שיש נמוכות מהן, אבל לא אתעכב על זה)
הגבוהה:
משחקי המילים מגלמים כאן יותר מאשר משחק מילים בלבד. הצמדת הניגודים הקבועה הזו יוצרת אלמנט העומד בפני עצמו, להרגשתי.
1. "קפה מהול בוויסקי" זה חריף יותר (תרתי) מאשר שותה קפה ואז גם וויסקי. אם יש אדם ששותה גם קפה וגם וויסקי אז הוא בעצם חי באיזה דו-קוטביות, אבל קפה מהול בוויסקי זה לא דו-קוטביות, אלא פרדוקסליות מובנית: "מתפק(כ?)ח משתטה".
2. זיעה קרה של חופש - מבריק! זיעה קרה מיוחסת לרוב לבושה או חרדה, אבל איכשהו יחד עם הצירוף של החופש היא נעשית טפלה אליו, כמו משקה קר ומזיע או כמו בריזה קרירה ונעימה. החרדה נכנסת אל תוך החופש ומטילה בו צל, מבפנים.
3. מתהפך מצד אל צד // מיטה ריקה, נרדם - אותו אלמנט מכושף אותו אני מנסה להבליט חוזר בפעם השלישית, בוריאציה מטריפה ומעט שונה. המילים האלו בפשטן עוסקות בגבר השוכב במיטה ריקה ומתהפך מצד לצד עד שהוא נרדם, ומגלמות את הבדידות (עליה אדבר בקומה הגבוהה יותר), אבל יחד עם הוויסקי-קפה ועם הפיקחון-משתטה, אני קורא את השורות האלו גם כמחשבותיו של שיכור: מתהפך מצד לצד (נוע תנוע ארץ כשיכור והתנודדה כמלונה), ובמחשבת עד דלא ידע הוא מגבב: "מיטה ריקה, נרדם" - כלומר אובדן צלם אנוש. אם אני מבין את זה כך, זה יכול להסתדר בצורה נפלאה עם ההבנה הדואלית בסעיף 2 - אם החופש מלווה בזיעה קרה, אז ההתפרקות שבשתייה היא טוטלית.
4. אורות נמל, ניידת - האלמנט הנתנייתי המובהק הראשון בשיר, וכמובן נותן כאן אווירה צינית מאוד. אורות הנמל נותנים אווירה רומנטית, אורות הניידת המשולבים והכרוכים באורות הנמל מגלמים ניוול. הדוח (למה רפורט ולא דוח? סלנג נתנייתי?) המודבק אל השמשה מגלם את הבנליות של העבירה על החוק להרגשתי, בטח ובטח עם השורה הבאה
*(5). ספק התלהבות ספק טעות: השורה הרביעית בבית השני מושלמת, אבל תוהה האם השורה "מישהו מנגן על הספסל" נועדה להרים גבה ולתהות האם המישהו הזה מנגן פיזית על הספסל עצמו בתור כלי נגינה מסופסל, או שמא הוא יושב על הספסל ומנגן כהשלמה לאווירה הרומנטית המושלמת. אם זה כך וזו אידיליה רומנטית - אז להרגשתי יש כאן הרמה להנחתה שאני לא בטוח שהצלחנו להנחית בשורות הבאות...
*אני מדלג על כל הסיומת של הבית השני (הנפלאה המסקרנת ומעוררת המחשבה במיוחד, מטבע הדברים) וקופץ לבית השלישי, כי מטרת הרשימה הזו היא הבלטת ההנגדות בעלות האופי האבסורדי*
6. מעידות לקול דפיקות - זאת שורה מפתיעה! אינני יודע עד כמה חופש פרשני ניתן לי, אבל במידה והבנתי נכון וגיבורנו הנתנייתי אכן הצליח לערער על מי שקובע את הסדר, העז לאכזב (את בת זוגו? את הסופר-אגו בכללותו?) והשיג את בחירת לבו חושפת הבושת, אזי השורה מעידות לקול דפיקות מבריקה! ראיתי כאן שני כיוונים הפוכים שיפותחו בקומה הגבוהה יותר:
א- גיבורנו בבדידותו בתקוותיו ובהרהורי ליבו שומע דפיקות בדלת, והוא רץ אליה בהתלהבות ומועד ונופל בדרך מרוב התלהבות וסקרנות לדעת מי בדלת ייתגלה [לפי הבנה זו גיבורנו לא שבר את המוסכמות ולא חצה את הקווים וטימא את אישיותו בפועל, לכאורה]. ב- ואני שומר כאן על לשון נקייה - המעידות אינן ברגליים אלא בהתנהגות המוסרית, והדפיקות אינן של נערה דקת גו וביישנית אלא של גבר זועם "ומאוכזב". שאלת התם של הגיבור: "מי בדלת ייתגלה?" היא הרהור מזעזע קצת של אדם הנמצא בהתדרדרות של הרס עצמי ושואל שאלת תם לקראת הנפילה הגדולה.
הקומה הגבוהה יותר:
לפני שאכתוב עליה, אגיד שהתדר של השיר מזכיר לי מאוד את האווירה והלך הרוח בסרט Taxi driver (עליו ובהשראתו אגב, מאיר בנאי כתב את השיר "גשם"). אם ראית את הסרט זה מאוד מסתדר לי שהשיר נכתב עליו או על אווירה דומה לו, ואם לא ראית ואתה נוהג לראות סרטים - רוץ לראות! (יש סצנות בלתי צנועות, גם הגיבור מתמודד מולן ומנסה לצנזר במו ידיו)
*לדעתי הבנתי היטב, אבל אם לא הייתי בכלל בכיוון והשיר עוסק בנושא אחר לגמרי - אשמח לדעת.
עיקר השיר, להרגשתי, הוא בנפש מיטמאת בתוך בדידותה. "נתניה" נותנת קונטסט עבור הקורא להבין לתוך איזה עולם הוא נכנס. עולם של בדידות, של התמכרות (קפה מחד ווויסקי מאידך), של מיטה ריקה, ושל מבט על הגבולות, ואולי - של ריקבון פנימי שיוכל להרוס כל סדר חיצוני. אני לא מכיר טוב את העיר אבל יודע שהיא מלאה בבריונות ופשע, ובהתאם מן הסתם בתגבורת של כוחות שיטור. בעיר כזאת אולי תקרה התפרקות מנטלית קשה של אדם?
אדם כזה המהלך בין בני האדם ורואה "זוגות זוגות" בתוך עיר נמל שמעורב בה אור ניידת, חובה עולם לא מושגח. האדישות לדוח המוצמד לשמשה היא היא זו שמולידה בנפשו את השאלה המסוכנת: "מי קובע מה הסדר?" - ברגע שבו הוא מהרהר את ההרהור ההוא וחוצה את הגבול הזה של הזוגות זוגות, הוא מעז לשבור את החוק לחלוטין. כבר כך הוא בהשחתה עצמית קשה בבית הראשון (קפה מהול בוויסקי בשביל להתפכח ולהשתטות כאחד, מה שיקרה אגב בבית השלישי בתיאום מושלם), אבל עוד לא מורגש בבית הראשון ובהרהורו הקודר על המיטה הריקה שלו - שניתן לחצות את הגבולות ולתת לה לא להיות ריקה כל כך.
יש כאן גם הרהור על הנשים. שמלה דקה חושפת בושת - הגיבור מזהה בתוך השיר, שה"בושת" (שמהווה כאן להרגשתי תנגיד מוזר: מצד אחד היא מזכירה צניעות, כלומר "בושה", וחשיפת ה"בושת" היא בעצם מעשה רע, ויחד עם זאת בושת היא שם קוד לזנות, כלומר לאובדן הבושת. אני מרשה לעצמי לבנות על התנגיד המוזר הזה ולטעון שאולי זה מה שמרגיש הגיבור. בתוך עיר נמל שטופת קסם עם מוזיקה נעימה ואורות נעימים, הגיבור החלול שלנו רואה את הבהובי הניידת ומשקיף מבעד לשמשה המכוסה דוח, ורואה שבתוך עולם הנימוסים עצמו, בעצם הנימוסים שלו עצמו מסתתרת בושת, וקוד הלבוש הנורמטיבי הוא עצמו זה שמעורר אותו לשאול "מי קובע מה הסדר". למה בתוך עולם הפוך כזה ללכת לישון במיטה ריקה? מהשורות הראשונות בבית השלישי אני מרגיש שהנערה דקת הגו היא זו שהפילה את האסימון האחרון בראשו של הגיבור, ולמעשה דחקה אותו אל עבר ההשמדה העצמית ואובדן המוסר והרסן. עיני הגיבור "פיקחו" (שילוב של פקיחת עיניים ומחשבה מפוכחת אני מניח, לא בטוח שהיה שווה את הקורבן הזה והיה עדיף להגיד "עיניי נפקחו"), וכעת הוא חופשי לגמרי (מתחבר עם הזיעה הקרה של החופש בהתחלה). המשפט "זה מאולץ, כמו שתיקות" (המהדהד את השתיקה שבסוף הבית השני) בעצם מבליטה את הפסיכולוגיה החולנית של הגיבור: שתיקות הן פרי הנימוס, בני אדם הם חיות מוחלטות מתחת, אין צורך לשבת ולהנהן"... [* זה מזכיר לי, חשבתי שהשימוש במונח "זוגות זוגות" מכוון בכוונה לתיבת נוח (עיר נמל). תיבת נוח מגלמת שני אלמנטים: 1. ניסיון לשמור על טהרה בתוך עולם מתועב. 2. התכוננות לקראת המבול].
הגיבור שלנו חצה את כל הקווים, איבד את האשמה, הלך בעקבות הבושת הממוסדת של עצם הנשיות, התמלא בשאון הים (לעומת הנשימה העמוקה והכבושה של הים בבית הראשון), והוא מתכונן לאפוקליפסה ולמבול.
/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\\//\\//\\//\\//\\//\\//\/\/\/\/\/\/\
* דפוסים שהבחנתי בהם בשיר ואיני יודע אם הם מכוונים או לא:
1. בכל שורה שלישית מהסוף יש אלמנט של מים (ים/מזרקה)
2. כל שורה אחרונה מתחילה בהברה Mi (מיטה / מתעורר / מי בדלת)
נהנתי לקרוא את הניתוח. אכן הצלחת לעקוב אחרי הלך הרוח שליווה אותי בשיר 
יֵין הַבְדָּלָה
בְּצַלַּחַת הַמַּבְדִּיל - בֵּין,
טִפּוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה
לָהֲטוּ, כְּפֶסַע בֵּינָם
וּבֵין לְאִשְׁתַּאבָא בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא
כָּבְתָה פְּתִילָה,
נִתְּזוּ לִמְצוּלוֹת,
תַּאֲוַת עֲדָנִים קְפוּאָה
בְּקַפְּסוּלַת זְמַן
מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
א. פַּעֲם
לִפְנֵי רְעִידַת הָאֲדָמָה
הַשִּׁטָּפוֹן, מִשְׂחֲקֵי הַמִּלְחָמָה
בָּרֶגַע הַהוּא, כֹּל הָעוֹלָמוֹת מְרַקְּדִים
מַבְהִיקִים כְּמוֹ בּוּעוֹת סַבּוֹן
בְּתוֹךְ כַּפּוֹת יָדַיִךְ הַפְּרוּשׂוֹת
ג. הַיוֹם
קוּרִים דַּקִּים נִמְשָׁכִים מִמְּךָ אֶל הָאוֹר
הַמִּתְעַמְעֲמֵם כֹּל עֶרֶב יוֹתֵר וְיוֹתֵר
הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל
לֹא יָדַעְתִּי אִם עוֹד נוֹתַר דָּבָר
מֵאֲחוֹרֵי הָאֲפֵלָה הַזֹּאת
ב. דֶּרֶךְ
כְּבָר אֶפְשַר לְסַפֵּר אֵיךְ נִלְכַּדְתִּי בְּשֶׁקֶר
נִסְיוֹנוֹת בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת
לִשְׁמֹעַ לַקּוֹלוֹת, לִלְחִישׁוֹת נִשָּׂאוֹת בָּרוּחַ
לִקְרֹא בַּסְּפָרִים הָעַתִּיקִים
לַהֲפֹךְ דַּף אַחֲרֵי דַּף
הַדַּפִּים הָעַתִּיקִים מִתְפּוֹרְרִים לְמַגַּע יָדַי
כְּשֶׁהִמְשַׁכְתִּי לְהַעֲמִיק
עַד מֵי הַתְּהוֹם
איך מתאבלים
על דבר שלא היה,
כמעט
בוכים, בלאט
שותקים מעט
מתים מעט
קמלים, קצת
נושמים
שלוש, שתים, אחת
קמים הולכים
מתקדמים (לאן?)
רק לא ליפול שוב
לא לרצות
לא לחלום
לא לחשוב
אין לזה באמת
מקום
איך?
מתאבלים...
קצת שובר ובעיקר נכון...
כתוב פשוט מדוייק!!
אלבום חדש לדודו טסה
אני מקליד
לשלוח?
נושך שפתיים בעצבנות, האגודל מרחף על כפתור השלח
פשוט ככה.
***
עמדת בתחנה בעמצע שומקום, שתיים בלילה.
רגע קצר של התלבטות בין נסיעה שקטה כמו שרציתי או לוותר. נאנח. ועצרתי לך.
בני דקלים. נו שיהיה, סימנתי לך לעלות.
קצת שתיקה, קצת איך קוראים לך. קצת מה את עושה פה. קצת התחמקויות. ושוב קצת שקט.
אני מושך כתפיים ומתרכז בנסיעה. את שותקת.
שולח יד , מגביר קצת את המוזיקה.
דודו טסה? את שואלת, ואני מתפלא שפתאום את מדברת.
אתה צוחק? אני חולה עליו. את אומרת בחיוך.
ופתאום גם אני מחייך קצת ומגביר עוד קצת את השירים.
ושרים ביחד. צועקים, ולוחשים. ומנענעים את הראש לפי הקצב. שיר אחרי שיר.
ומשהו בי נרגע לאט. חיוך שליו ממלא אותי. את מזמזמת הגולה ואני מרגיש . מרגיש טוב משום מקום, אויר.
רות אמרת שקוראים לך?
.
עשיתי סיבוב או שתיים או שלוש ושנינו העמדנו פנים שלא.
אבל בסוף הגענו אל הישוב.
...
תודה רבה. את יוצאת לאט מהאוטו. היה לי ממש כיף. את מוסיפה, אחרי רגע מחשבה.
בכיף. אני מחייך.
את פונה ללכת ואני לא מרשה לעצמי להתלבט.
תגידי. את מסתובבת. יש לי במקרה שני כרטיסים להופעה של דודו שבוע הבא אם את, הקול שלי נחלש לאט. נשמע מטומטם.
את מחייכת חיוך גדול מאוד. את רוצה.
......
חחחחח. ואו. את עונה לי מיד.
באמת יצא לו אלבום חדש. את שולחת שוב.
מנסה להחליט מה לכתוב. שיחה נכנסת. את.
אני מחייך מרוצה.
באמת יצא לו אלבום חדש
וּמָה יִהְיֶה עַל כָּל אֵלּוּ,
שֶׁמָּסְרוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ
וְאַפְאֶחֶד לֹא לָקַח,
וְעַכְשָׁו הֵם כָּאן בַּחֲזָרָה,
מִתְהַלְּכִים בְּעוֹלָם
קְצָת אַחֵר
וְלֹא יוֹדְעִים
לָמָּה
*ברשותך, אתעסק בטפל ואהפוך אותו לעיקר:*
בכוונה או שלא בכוונה, הנקדן האוטומטי, ניקד את "אפאחד" ל Af'Ehed. חשבתי שזה קובלנה כפולה כלפי ריבונו של עולם. לא רק שהוא אדיש ולא לקח את הנפשות שנמסרו במסירות נפש, אלא שלקרוא לה' אף אחד בתור שם פרטי הופך את השגחתו למזעזעת פי כמה. השם Af'Ehed נותן אלמנט אלילי, מפלצתי...
הצד השווה שבין הקריאה הרגילה ובין הקריאה המפלצתית שהצעתי היא תחושת הקורבן שנדחה. בין אם זו היתה דחייה ממפלצת Af'Ehed שכזו, ובין אם ריבונו של עולם הטוב והמיטיב ברוך הוא בחר שלא לקבל את המנחה ולשמור עליהם בחיים - הם מהלכים בעולם שבורים ונתוצים ובלתי מבינים.
בנימה מעט פחות אכזרית - אני חושב שגיבורים שחוזרים ממלחמת ישראל ועוברים משבר הם הראויים לכל החמלה, האהבה, ההצדעה והבלטת הגבורה. הם צריכים שאנשים טובים ורחומים יישמרו עליהם יום יום ויבליטו להם את הטוב שבהם, את הטוב שבמה שהם עשו. הרב שלי אומר באופן קבוע שהפחד הכי גדול של האדם הוא שלמצוקות היסודיות ביותר שלו אין שם, שהוא משוגע.... וצריך להגיד לו: אתה לא משוגע! אתה יקר מפז ועברת דבר קשה מאוד ומעבר גדול בין למעלה ללמטה, ואנחנו כאן איתך...
בריחת מוחות
מדדים על רגליהם הקטנות, האפורות
מכירים בקטנותם המגלמונית
באפסותם האינסופית
שטים על סירות קטנות
מצטופפים בכסאות זולים בטיסת לואו קוסט
צופים במסכים הקטנים ומתלוננים שאין
מספיק מבחר
והקליטה על הפנים
וגם הרזולוציה
נאדה
תפילת יתושה.
מזמור מזמזם, מהמהם
חולף ליד אוזן, מרפרף
נוגע ולא
מרימה ע' קלין
(קלין מאד)
ותצילני מיד מנופפת
ומברק חשמל
ומתרסיס של מיתה
וכל מיני מנורות סגולות המתרגשות
ותשלח ברכה
וכו'
התעייפתי מחיפושים, ואם נהיה כנים אלוהים, עייפת גם. אולי תמיד היית, כשהתרוצצתי ונשברתי אתה רק הסתכלת בעייפות אדישה.
ואני שוב פה רק איתך ועם העקבות היפות והפתייניות שלך.
הייתי פה אינספור פעמים, ועדיין לא יודעת איפה אני.
אני זוכרת את אבא בעיקר. בעיקר בלילות אני נזכרת אבא. והוא אומר לי לבוא לפה.
לא, הוא אף פעם לא אומר. הוא צועק. עד שאני מייחלת למות, אתה יודע.
אני קצת עייפה אמרתי כבר?
היא התקשרה אתמול ואמרה לי לא לחזור. או אולי לא ללכת. אני נשבעת שניסיתי להקשיב אבל זה קצת קשה.
אתה זוכר אותה? לא מאשימה אותך אם לא, כן זה קצת קשה להחזיק ראש. אני נאנחת לאט לראשונה.
הרבה אנשים הרבה תפקידים, לא אני ולא הם מבינים מי אני ומה הם ומה קורה בינינו. אז איך אתה תבין. אולי מעט אנשים. ממש מעט. ועדיין. הם שם והם פה ואני כבר לא זוכרת אם זה אמא או המורה שהכתה אותי שניסיתי.
אני משפשת את העיניים ומנסה להתמקד בחדר החשוך.
זה רק הריח שלך, אתה לא באמת פה, אף פעם לא היית. אף פעם לא הקשבת. אולי לא רצית. אולי רצית. אולי אתה כמו חירש נבוך לשאגותי. מנסה להבין את תנועת שפתי בלי יכולת.
אני מדליקה סיגריה לאט. פעם קצת כעסתי, אתה יודע, איך לא.
חיפשתי אותך בעיקר כדי שאוכל להטיח בך הכל. לירוק עליך קצת מהאפלה השחורה בעמקי נשמתי. אולי לקבל קצת נחמה תמורת כאב.
אני יונקת מהסיגריה בערפול חושים מענג.
אחותי רוצה חיבוק לפעמים. פעם היא רצתה חיבוק. למה אני מספרת לך את זה בכלל.
היא היתה ילדה מתוקה כזאת, והיא לא שנאה אותי.
אני מחייכת קצת בין השאיפות, עיני עצומות.
אתה יודע הייתי רעה אבל. הייתי מגעילה, הייתי חולה. והיא עדיין תמיד רצתה חיבוק. גם כשהפסיקה להגיד את זה.
אני נוגעת קלות בקצה הבוער של הסיגר, נהנית מאנקותיהם חסרות הישע של האצבעות.
זה קצת בגללך, וקצת בגללי, וקצת בגלל אבא. וגם הרבה באשמתי בעצם. רציתי קצת שתעניש אותי לפעמים. אולי הרבה.
קול של צעדים נשמע, אני אפילו לא טורחת לפתוח עיניים.
מישהו הגיע שוב, לא שזה משנה. הם באים והולכים יחד עם עליית וירידת השמש. ואני מרחפת לי פה ושם כשהם מדברים. וצועקים. ולוחשים. ונוגעים. ומשלמים.
גם אם אין להם אחיזה במציאות?
את התהייה הזאת תהיתי לאחר ששלחתי
קטע שירה שלי למנקדת, ובין היתר הופיע שם
הביטוי "חול שמיים" והיא שאלה אותי מה זה.
אמרתי לה שזה מושג מופשט שהמצאתי לצורך השיר
והיא ניקדה מה שניקדה.
מה דעתכם?
מוזרים..
לשלמה ארצי יש סגנון כתיבה אסוציאטיבי, כמעט סוריאליסטי, שבו הוא מחבר מילים שלא תמיד יוצרות היגיון תחבירי או מציאותי, אבל הן מייצרות אימג' או רגש חזק.
"חתולים מחשבנים את קצם לאחור" (מתוך: "תגידי")
"גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת" (מתוך: "גבר הולך לאיבוד")
"במטוס סילון, בתוך תא זכוכית, ראיתי את העיר שותה מכוס קפה" (מתוך: "שיר חייל")
"פתאום כשלא באת, הלכתי לאיבוד בתוך הדיאטה של עצמי" (מתוך: "פתאום כשלא באת")
ברי סחרוף (יחד עם דן תורן או מיכה שטרית שכתבו לו) משתמש בצירופים שמרגישים כמו חלום קדחת:
"חלליות": "חלליות רודפות אחריך, חלליות קוראות לי לחזור". השיר כולו מערבב מציאות תל-אביבית עם מדע בדיוני.
"הזיות": "הזיות, הלב פועם בתוך קופסת קרטון". תמונה פיזית מאוד מוחשית ותלושה בו זמנית.
(נעזרתי בגוגל כדי לנסח את התשובה)
תמיד תהיתי מה זה "גבר הולך דרך מרפסת"
פעם אמרו לי שזה שיר שהוא לא מוכן לפרש, לא יודע אם נכון או לא.
רק יודע שהוא גורם לי לבכות
לדעתי אפשר כל עוד מבינים מה הביטוי אמור להביע, אני הבנתי שהמושג חול שמים הוא סוגשל ערבוב בין חול על שפת הים(שמבטא הרבה) לבין ביטוי לרוחניות, אנלא יודעת אם לזה התכוונת אבל זה מה שעלה לי בראש...
מה שכן, כשעושים את זה(ובעצם בשירה בכלל...) צריך לזכור שכל אחד יפרש את זה בצורה שונה....
מוסיפה עוד תהייה משלי...
כשכותבים סיפור מציאותי אבל לא אמיתי(כזה שמבוסס על נתונים אמיתיים ולא על סיפור שקרה...) אפשר להמציא מושגים?
אני כותבת סיפור על התקופה של יציאת מצרים והתלבטתי האם ללבן לבנים(לייצר, להכין... לא מצאתי כל כך מילים אחרות...) יהיה בסדר כי ליבון זה משהו אחר אבל..
אסור.
"הבה נלבנה לבנים" זה ביטוי מהתורה במגדל בבל, אז זה מונח בסדר בהקשר שהזכרת.
אם זו עלילה בדיונית (או עתידית או פנטסטית [=קסם]) או סתם שהמצאת מושג / פועל, אז כל עוד הקורא מבין מה כתבת זה בסדר.
אבל!
אם רצית לשנות את חוקי העברית ולהשתמש בפועל הלא מתאים עבור פעולה מסוימת, או לעשות שילוב בין שני מושגים שאינם קשורים (חול ושמים) במטרה שהקורא יבין - לא טוב.
ממש כדאי להקפיד על העברית
למשלב גבוה לדעתי המילה "לקרוץ" יכולה לעבוד.
אם את נעזרת בתבנית - אפשר "לצקת" חומר לתוך תבנית.
להכין וליצור הן בסדר לדעתי...
וגם ללבן לבנים זה בסדר בהשאלה מהתורה
לענ''ד, לקרוץ לא מתאים למה שהיא מבקשת לתאר.
כשמסתכלים על ההקשר הכללי של הפעולה שהיא מבקשת לתאר, ועל המשמעות המילולית של המילה לקרוץ - לחתוך מתוך דבר קיים, לחצוב - וידוע שהכנת הלבנים במצרים לא נעשתה באופן כזה, זה לא יהיה מדויק להשתמש בפועל הזה.
***
אם כבר הגבתי פה, משתפת פה מה שרציתי להגיב לך למעלה @תמימלה..?:
לשאלתך איך לקרוא לפעולת הכנת הלבנים, מניחה פה הצעה למה שעשיתי עכשיו, ואת יכולה להיעזר בזה גם למקרים אחרים.
ניסיתי להבין קודם כל מה ההגדרה הכי מתאימה למילה שאני מחפשת (מה שם הפעולה...), ואז חקרתי קצת מה זה אומר, מה עושים שם בפועל. לצורך העניין החיפוש שלי היה איך קוראים לפעולת הכנת הלבנים. ואני מתבוננת במילים שעולות שם שמתארות את ההכנה - ערבוב, יצירה, יציקה, הכנה...
מפה כבר אפשר לבחור מה שמתיישב לך בהתאמה עם המשפט בטקסט הכללי. ואם עדיין לא מתיישב, לפחות יש לך שורשים קבילים לפעולה שאת מבקשת לתאר, ואת יכולה גם לבחור לנסח את המשפט אחרת בעזרתם, להרחיב את התיאור ולפרוט את הפעולות במקום לקצר לאחת .
ואגב, בדקתי לך במילון אבן שושן מעתיקה לך מהספר -
הפועל לָבַן - עשה לבנים, שם חומר נלוש בדפוסים ויבשו בשמש או שרפו בכבשן: ''הבה נלבנה לבנים" (בראשית יא ג).
- ''אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנין לבנים" (בבא מציעא י ה). - [לִלְבֹּן, לוֹבֵן, יִלְבֹּן]
ותבורכי על הרצון להביא דיוקים, זה חשוב כל כך.
העתקתי לי את זה ובע"ה משערת אשתמש בזה עוד הרבה, אינסוף תודות❤️
ועם זה שבדקת בשבילי במילון והבאת לי את זה ממש מחמם את הלב, מעריכה מאוד מאוד🙏
התלבטתי מוקדם יותר, אם להרחיב את התפיסה שלי על כמה זה חשוב מה שאת מבקשת לעשות במציאת המילים המדויקות, וכמה זה יכול להשפיע על השימוש התקין בשפה בהמשך ע''י הקוראים (או המקריאים...).
אבל הרגשתי שזה מיותר כרגע, אז השתדלתי לעשות את מה שיכולה במקומי כדי לתמוך בהשפעה שלך, וזה די לעשות מה שאני אוהבת, לחפש תשובות ולחקור שורשים...
אז החכמתי בדרך גם אני בזכותך.
(בסוגריים אגיד שהיה חשוב לי לעשות את החיפוש הזה, גם עבורי ולא להשאיר תשובות ברמת החיפוש בגוגל/ai...
המציאות מוכיחה שכמה שזה יכול לקצר תהליכים ולסייע, זה לא אותו דבר בכלל...
לפעמים גם ברמת התשובות שמתקבלות וכמה שמקיפות ונכונות, ובעיקר בגלל הרצון העמוק יותר לתמוך את העבודה בכלי הבינה שלנו.)
בהצלחה! ואם תרצי עצה מתישהו מוזמנת לתייג אותי או לכתוב לי.
הבנתני נכון או ש..
מדוע אי אפשר "ללבן לבנים"?
אז קודם כל, יצירתיות זה שם המשחק, ובמיוחד במילים זה מדהים לראות ולפגוש אותה.
דבר שני, לא יודעת אם הכרת שבעולם הספרות ובכלל בעולם הכתיבה יש מושג שנקרא אמצעים רטוריים, כלומר אמצעים ספרותיים.
חלקם מוכרים יותר בשמם הספרותי ושכיח למצוא אותם בשדה היצירה, ואת חלקם נפגוש אולי בלי לדעת שזה מה שהם. כמו כן, חלק מהאמצעים ישתייכו לגזרת התוכן של היצירה (דימוי, מטאפורה, משלב לשוני וכדו'), וחלקם יתבטאו במבנה היצירה (חריזה, אקרוסטיכון, פיוט, בלדה, מחזה וכדו').
כמעט כל דבר שקורה ביצירה אפשר להכניס לתוך אחת מהגדרות האמצעים הספרותיים, ואת הביטוי ''חול שמיים'' אפשר להכניס תחת הגדרת מטאפורה.
אפשר להעמיק רבות במונח אבל בהגדרה הפשוטה והקלה (הבאתי מאתר מטח)
ההגדרה של מטאפורה ''היא השאלה, וסוג של דימוי. היא יוצרת זהות משתמעת בין שני יסודות, ללא כ' הדימוי. יסוד או תכונה מועתקים משדה סמנטי אחד לאחר ונוצר צירוף מילולי חדש, ציור בעל משמעות מפתיעה.
המטאפורה היא צירוף מילולי שנוצר על ידי המשורר בדרך חדשה בכדי לבטא נתון בדרך שאינה מקובלת. מטאפורה היא צירוף שבו לפחות מילה אחת מופיעה בשינוי מובנו או משמעותו הליטרלית, מילונית. ישנה העתקה משימוש רגיל לשימוש בעל משמעות חדשה.
לא תמיד ברורה המשמעות העולה מתוך צירוף המילים המרכיב את המטאפורה ולכן יש לחפש משמעות שאינה מובנת מתוך ההגיון והלשון. למשל: כוכבי עיניה, צינת בדידותך, חיק הילדות.
בשפת היום יום נוצרה מטאפורה שחוקה, כלומר שימוש בפתגמים, בהשאלות נדושות משימוש, עד שאין שמים לב לכך שהן מטאפורות. למשל: יד הגורל, לב ים. '' עד כאן הציטוט.
ומעניין לקרוא את הביטוי בתוך השיר המקורי.
לסוג הביטוי שהמצאת קוראים מטאפורה - לקחת את המושג של חול על שפת הים והשתמשת בו בהשאלה לשמיים.
כמובן, יש גבול להמצאות... מילים שלא מתיישבות טוב עם כללי הדקדוק פחות נכון להמציא.
בשביל זה יש להביא את השירים לעורך לשון שהוא גם מנקד, ועדיף אחד כזה שמבין גם בשירה, כדי לקבוע אילו המצאות תקינות ואילו לא.
(גילוי נאות: אני עוסקת בזה.)
שאנשים לא יגידו לך מה לאכול ואיך ליצור את האומנות שלך.
אתה שואל אם אנשים יאהבו את זה?
אני מניח שקשה לדעת אבל כנראה שכן אם תשתמש בזה מספיק טוב.
