פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 51)

מְפַעְפֵּעַ בְּךָ כְּאֵב
מְבַעְבֵּעַ זַעַם
אֵין לְךָ לְאָן לִבְרֹחַ, אַתָּה יוֹדֵעַ
וַעֲדַיִן,
עוֹצֵם עֵינַיִם
בּוֹלֵעַ מַהֵר לְגִימָה
מְנוּסָה בִּמְנוּסָה
צָחַקְתָּ עָלַי
וְאַתָּה מָה?

ביום שנשימתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.

לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.

עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם

לא יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים

תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.

מוזמנים לעמוד שלי: משורר מדורות

(הטקסט הזה תמיד מדהים אותי.)

תמשיכו תמשיכו אני
לא מפריע אני בשקט
לא חי רק מתאר
את יומכם הקודר
באותיות מהבהבות
יומנאי ממושמע
מדווח על רגש
מפענח מחשבות
כתבנו לעניני נשמה

תמשיכו תמשיכו
אני מתקתק אתכם
לפי ראשי פרקים בעיפרון
מעלה אתכם למסך
שומר אתכם עמוק
במצולות הזיכרון

בהתחלה גם אני ניסיתי
מה לא עשיתי אלא
שנוח לי יותר
לכתוב על זה

סופר סתם
סתם סופר
ימים של מישהו אחר
ראיתם פעם זיקית על
גדר אבן לא זזה
רק מביטה רק זיקית
מדי פעם שולחת לשון
תופסת זבוב
ממשיכה להביט

גם אני לפעמים טועם
רק כדי שבבוא יום
אוכל לספר מה אכלתם
ומה אהבתם לשתות
אך בעיקר אני מכרסם
חצאי עפרונות
שותה דיו
מסימני המחלה:

אצבעותי מלאות
כתמים כחולים
שם החולה:
מעבד תמלילים

אבותי העניים המטורפים
יכולים היו להשאיר לי
דירה קטנה או אמונה אבל
מה הם השאירו לי
מחברת צהובה
פנקס שבו רשמו
מילים בלי סוף
גם הם לא חיו
רק התרשמו

אני לא הראשון שכותב על זה

לנשים שאוהבות אותי
אני חורז שירי אהבה
שירי אהבה זה הכי
קרוב שאני יכול להגיע
לנשים שאוהבות אותי

לגברים היוצאים למלחמה
אני כותב המנון ניצחון
ןאם הם יפסידו מוכנה
אצלי קינה
זה הכי קרוב שאני
יכול להגיע למלחמה
עד נשמת אפכם האחרונה
אני כותב אתכם
אתם יכולים להתנהג רגיל
אל תשתדלו לי

אני מנסה לתפוס
את הניואנסים של
מהות החוויה האנושית
פה שם ועכשיו
אני שאין לי ניואנסים ולא חוויות
רק כושר מסוים להבעה בכתב
ולמות בטרם לידה
והעונש
לכתוב על זה.

(נראה מי ינחש מי כתב...)

אני כתבתי ספר ילדים וקראתי שהסיכוי שלו להתקבל מתוך קטע מסחרי זה רק בתנאי שאני סופרת או אושייה מוכרת וכל עוד אני מתחילה ואנונימית אין לי סיכוי שהוא יתקבל. חשבתי להדפיס לאייר בעצמי ולשלוח לבית דפוס ולהפיץ דרך רשתות חברתיות כמו פייס (כן יש לי פייס בקטע מסחרי) ועוד. השאלה איך אני פונה לבית דפוס שיכרוך לי את הספר בצורה מקצועית כמו בהוצאה לאור עם כריכת קרטון?

יש אנשים שמסתובבים ברחוב עם מסיכות,
לא מסוגלים לבטא את הכאב, את הדמעות.

יש אנשים עם מסכה או שתיים,
ויש אנשים שמכוסים במסיכה כבר שנים אלפיים.

שכבה ועוד שכבה הצטברו להן קליפות,
ועמוק בפנים הלב צמא, צמא לאמיתות.

בוא דודי לקראת אחותי כלה,
עורי עורי לבשי תפארתך יעלה.

יֵשׁ בִּי פַּחַד לְהַגִּיעַ לְ120
וּלְגַלּוֹת שֶׁצָּעַקְתִּי מִלִּים לֹא שֶׁלִּי,
צָעַדְתִּי בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינָהּ לִי,
עָשִׂיתִי אוֹזְנֵי חֲמוֹר לְמַחְבָּרוֹת שֶׁלֹּא שַׁיָּכוֹת אֵלַי,
רַק כְּלַפֵּי חוּץ הֵן הָיוּ נִרְאוֹת שַׁיָּכוֹת אֵלַי.

יֵשׁ מִי שֶׁרָץ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹלֵךְ

לֵךְ לְךָ. בַּקֶּצֶב שֶׁלְּךָ.
בְּאִטִּיּוּת שֶׁלְּךָ הַמִּתְיַסֶּרֶת
הַלֵּב שֶׁלְּךָ הֲרֵי פּוֹעֵם אַחֶרֶת מִכֻּלָּם,אַתָּה יוֹדֵעַ.
לֵךְ לְךָ, דַּקָּה אַחַר דַּקָּה. וּפְצָעֶיךָ נִשָּׂאִים מֵעָלֶיךָ
פְּעִימָה וְעוֹד פְּעִימָה

יֵשׁ מִי שֶׁרָץ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיֵשׁ מִי שֶׁזּוֹחֵל.
וּפְנֵיהֶם שׁוֹנוֹת.
וְכֻלָּם אֲהוּבִים וְכֻלָּם בְּרוּרִים וְכֻלָּם גִּבּוֹרִים.
וְהַפּוֹסְעִים בְּאִטִּיּוּת גְּבוּרָה מְיֻחֶדֶת יֵשׁ בָּם, שֶׁאֵינָם מִשְּׂתַּמְחִים בְּהַבִּיטָם לְאָחוֹר. וּמִתְעַצְּבִים בַּהֲבִינָם אֶת מְקוֹמָם.
וַעֲדַיִן מַמְשִׁיכִים לָלֶכֶת.
דַּקָּה. אַחַר. דַּקָּה

וּכְשֶׁהִבְחַנְתִּי בְּךָ צוֹעֵד לְצִדִּי בְּאִטִּיּוּת שְׁלֵוָה. שְׁלֵמָה עִם מְקוֹמְךָ.
הֵבַנְתִּי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה כָּל מָקוֹם הוּא בְּסֵדֶר.
אִם הוּא הַמָּקוֹם שֶׁלְּךָ~

לוּ יָכֹלְתִּי
לְרַפֵּא לְבָבוֹת שְׁבוּרִים,
לָתֵת לָהֶם מָזוֹר
בִּמְקוֹמוֹת 
הַכּוֹאֲבִים...

 

לוּ יָכֹלְתִּי
לְפַזֵּר אַבְקַת קְסָמִים
הַמְּאַחָה לְאֶחָד
שְׁבָרִים 
אִלְּמִים.

 

לוּ רַק יָכֹלְתִּי
לִלְחֹשׁ לָהֶם מִלּוֹת נֶחָמָה,
שֶׁיָּדְעוּ שֶׁיִּהְיֶה טוֹב
וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּקְשִׁיב לָהֶם,
לַנְּשָׁמָה.

 

לוּ רַק יָכֹלְתִּי...
אַךְ אֲנִי כֹּה קְטַנָּה,
הַלְּוַאי וְשִׁירִי זֶה
יִתֵּן לָהֶם 
טִפַּת 
נֶחָמָה.

 

מי שמעוניין לעוד שירים כאלה [של יעל בינשטוק], מוזמן לפנות בפרטי.

מתיישב ליד האבן שאמורה להיות ״הבית״ שלך.
אמצע הלילה,
קר.
הרוח מצליפה בי,
הגשם מתערבב עם הדמעות.
ואני רוצה לשאול, אמא.
אני רוצה לשאול.
״את רואה מה עובר על הילד שלך?
את יודעת איפה הוא מסתובב?
את יודעת שכבר אין לו בית?
שהעיפו אותו מהפנימייה?
אמא תעני לי,
את רואה אותי?
את יודעת שניתקתי קשר עם העבר שלי?
את יודעת שאני מסתובב לי לבד בעולם?״
אבל אני לא שואל.
אני ממשיך להסתכל על האבן הקרה ולשתוק.
קורא שוב ושוב את החקוק בה.
מנסה להתייחד עם הדמות שמעבר למילים.
אבל הלב שבור.
השעה כבר אחת אחרי חצות.
מאוחר.
אבל מאז שהלכת,
אין מי שיגיד לי לחזור.
כי מי ידאג לי?
בודד בעולם,
מסתובב.
כואב.
שם ראש על האבן,
מנסה לדמיין שזאת את,
ושוב מתחיל עוד לילה בבית הקברות.
ומחר אני אקום,
אני יודע.
חי יחיד בין כל המתים.
ואני יסתכל שוב על האותיות החקוקות באבן.
יודע שבמותך ציווית לי את החיים

בחודש זה, בשתים עשרה-בני ציון דוֹממו.
שבו בביתכם,ולא בחגיהם- בחוקתיהם אל תלכו.
אל תחגגו ואל תעלזו-בשמחת אותו האיש.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו.

אותו האיש,המבאיש-הסית והדיח.
משיח שקר, מי פילל-בעצמו הוא התהלל.
ממנו יצאה הדת,המצרה לישראל.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו.

בגלות אדום,הפוגרום-כשגרה נעשה.
בני עמך נאנקים, ומצוותיך מקיימים.
ובאו נוכרים,רשעים-קרעו תורתך לגזרים
ואמרו לעם קדוש-התנצרו או נמיתכם.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו.

קדושי עליון מול בריון, בגלות המרה.
בעוז נפש סילקו רפש ואמרו בקול עליון.
לא נתנצר,ולא נתבולל,ולא נשכח אלוקינו.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו

אנא אלי,שלח גואלי-ומהר בית מקדשי.
וגלה את מלכותך, לכל יושבי עולמך.
וידע כל פעול,כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה הוא מלכו.
וכל הגויים בהמונים, בחג הסוכות יעלו.

מוסיף והולך

נר מתחדש

שמן יוצק

פתילה מקדש

 

ל"ו מאורות

וחי"ת שמשים

אורות קטנים

להאיר חלשים

 

וקודם שקיעה

ביום החותם

בלהבה אחת

יעלו כולם

 

במקשה אחת

בבעירת הלב

שבהצטרפותם

נעשה ירא ואוהב

 

לא בית שמאי

ולא בית הלל

אחדות גמורה

ליחד את הא'ל

 

ועם הלהבה

עם אש היוקדה

אראה אותך הכל

ואפצח בתודה

 

על סובב וממלא

היש ועל האין

על אהבתך אלי

ועל היותי לך בן

 

(וזאת חנוכת המזבח) [שוקל להוריד את השורה הזאת]

כְּאוֹתָהּ בּוּשָׁה שֶׁל יְהוּדָה הַמְּדַמְיֵן אֵיךְ הוּא יָבוֹא לְאָבִיו וִיסַפֵּר לוֹ שֶׁבִּנְיָמִין אֵינֶנּוּ. הָרָצוֹן לִקְבֹּר אֶת עַצְמוֹ בַּמָּקוֹם. אֶת הַבַּקָּשָׁה הֲכִי מִינִימָלִית הוּא לֹא הִצְלִיחַ לְמַלֵּא.. פִסְפֵס. שֶׁתִּבְלַע אוֹתִי הָאֲדָמָה. הַהִצְטַמְּקוּת, הַקַּטְנוּת. קָשֶׁה כָּל כָּךְ לְהָכִיל אֶת הַבּוּשָׁה. כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן שֶׁלֹּא הִקְשִׁיב לְמָה שֶׁאוֹמְרִים לוֹ... וְזֶה פָּשׁוּט וּבְסִיסִי כָּל כָּךְ... מָה הָיָה קָשֶׁה כָּל כָּךְ. וְהַכְּאֵב הַנּוֹרָא שֶׁל אַבָּא, וּבִגְלָלִי... וְנִשְׁמַעַת זְעָקָה: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?!..." הַכֹּל מִתְעַרְבֵּב, מָלֵא תְּחוּשׁוֹת...

 

וּכְאוֹתָהּ הַבּוּשָׁה שֶׁל יְהוּדָה, הִיא הָעֲמִידָה מוּל ה'.

 

מוּל הַגֹּדֶל הַזֶּה, הָאֵינְסוֹף, אוֹר פָּנָיו שֶׁל ה' – הִנְנוּ עוֹמְדִים, מִתְקַיְּמִים. יֵשׁ פְּעָמִים שֶׁהָעֲמִידָה הַזּוֹ מוּל ה' הִיא מְבַיֶּשֶׁת כָּל כָּךְ, חוֹשֶׂפֶת אֶת כָּל הַחֻלְשׁוֹת שֶׁלָּנוּ, הַכִּשְׁלוֹנוֹת הֲכִי צוֹרְבִים. אֵין לְאָן לִבְרֹחַ. הַקַּטְנוּת וְהַחֶסֶר שֶׁלָּנוּ מִתְבַּלְּטִים כָּל כָּךְ מוּל הָאוֹר שֶׁל ה'.

 

קָשֶׁה כָּל כָּךְ לְהָכִיל אֶת הַפַּעַר הַזֶּה. כּוֹאֵב מַמָּשׁ. לַעֲמֹד מוּל הַבּוּשָׁה, הַפִסְפוּס, הַחֵטְא. לִשְׁהוֹת בָּרֶוַח הַמַּכְאִיב שֶׁבֵּין הָרָצוּי לַמָּצוּי.

 

פְּעָמִים שֶׁיֶּשְׁנוֹ רָצוֹן פָּשׁוּט לִבְרֹחַ. כְּמוֹ יוֹנָה, לִבְרֹחַ מִלִּפְנֵי ה'. לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַכְּבָלִים שֶׁל הָאַחְרָיוּת הַזּוֹ. לְנַתֵּק אֶת הַיְּחָסִים. מִמֵּילָא רַק כְּאֵב הֵם מְבִיאִים.

 

וְטוֹב לוֹ לָאָדָם לָדַעַת – מִתַּחַת לְכָל הַכְּאֵב וְהַבּוּשָׁה יֶשְׁנָהּ נֶחָמָה מְתוּקָה.

 

הַבּוּשָׁה עַצְמָהּ, הַכְּאֵב עַצְמוֹ – בִּבְסִיסָם הֵם נְקֻדַּת הִתְיַחֲסוּת. קֶשֶׁר. יְחָסִים. יֶשְׁנָהּ תְּחוּשַׁת מֶרְחָק מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לִי קֶשֶׁר אֵלָיו, יַחַס, קֵרְבָה, שַׁיָּכוּת. יֶשְׁנוֹ כְּאֵב עַל פִסְפוּס שֶׁל דֶּרֶךְ הַשַּׁיֶּכֶת לִי, הַמַּתְאִימָה לַסְּגֻלּוֹת שֶׁל הָאִישִׁיּוּת שֶׁלִּי. וְאִם יֵשׁ לָנוּ שַׁיָּכוּת וְהַתְאָמָה לִדְבָרִים מְתוּקִים, נְקִיִּים וּטְהוֹרִים כָּל כָּךְ, אָז יֶשְׁנָהּ אֲפִלּוּ שִׂמְחָה, עֲמֻקָּה וּבְסִיסִית יוֹתֵר מִתְּחוּשַׁת הַכְּאֵב וְהַמֶּרְחָק.

 

הַשַּׁיָּכוּת שֶׁלָּנוּ לָאוֹר, לַיֹּפִי וְלַנִּשְׂגָּב הִיא הִיא הַמְּאַפְשֶׁרֶת אֶת הַמֶּרְחָק, אֶת הַכְּאֵב עַל הַפִסְפוּס.

 

וְטוֹבָה וּמְתוּקָה וְיָפָה הִיא הָעֲמִידָה מוּל הָאֱלֹקִים. עִם הַתְּחוּשׁוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁהִיא מְבִיאָה לִפְעָמִים, הִיא בְּעִקָּר מְגַלָּה לְאָדָם אֶת הַיֹּפִי, הַטֹּהַר וְהַמְּתִיקוּת שֶׁבּוֹ. אֶת הַמֶּרְחָבִים הָאֵינְסוֹפִיִּים שֶׁהוּא רָאוּי וְשַׁיָּךְ אֲלֵיהֶם.

 

בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא נִבְרַח מִלִּפְנֵי ה'.

 

אֶלָּא נִרְאֶה תָּמִיד אֶת דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ.

 

וְשֶׁהָעֲמִידָה מוּלוֹ תִּתֵּן לָנוּ גְּבוּרָה, יֹפִי, טָהֳרָה, עֲנָוָה וְאֵינְסוֹפִיּוּת.

 

 

 

 

הכל בסדר?
מזמן לא כתבת

אור קטן מציץ מהחלון
אור שרומז שנגמר היום
נר אחד מאיר את הרחוב
נר אחד שמצטרף להמון

ילד קטן מציץ מהחלון
ילד שמשחק בסביבון
איש אחד עובר ברחוב
איש אחד שהוא חלק מההמון

כד קטן הציץ מהחור
כד שבו ידליקו האור
נס אחד נעשה במקדש
נס קטן, אבל נס של ממש

הרבה ניסים קרו במלחמה
ניסים של טוהר, ניסים של אורה
אבל רק נס אחד, יחיד ומיוחד
זכה שיאירו בו כל שנה מחדש

נס של הידור
נס שלא נצרך
נס לעם האהוב
לעם שלא שכח

נר להדליק
נר שנוסף
נר להזכיר
כדי שלא נשכח

 

נר ראשון של חנוכה. מדליק הנר.
הנרות הללו קודש הם. מעוז צור ישועתי.
מנגינה בתוכי מזדמנת. ליבי מחל לשורר.
שורה בראשי מהדהדת: באו זרים במקדשי.

 

מנגינת ההללבראשי מתחלפת. ראשי סחרחר.
לך אזבח, זבח תודה, ובשם ה' אקרא.
וכבר עוברת המנגינה לר' שלמה היקר,
מלוך על כל העולם כולו, בכבודך.

 

כוס המים הקרירים נגמעה בגרוני.
עמלק תסתלק, מן המח והלב!
עיני מביטה בתמונת בית מקדשי.
שאגה פורצת: ימלוך ה' לעולם אלוהייך ציון!

 

@טהרה
אני מתגעגעת לשירים שלך

בּוֹא אֵלַי
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּצְרַח
עָלַי
אֶפְשָׁר גַּם לִצְרֹחַ יַחַד
מָה אַתָּה חוֹשֵׁב?
הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ עֲצוּבוֹת מִדַּי הַיּוֹם

אין לו כבר מה להפסיד.
הוא שוכב במיטה ומביט בתקרה, עיניים עצומות. רגל בועטת בעצבנות. ריקבון. איכס. סיוט.
אם הייתי יכולה לתאר אותו במילה אחת הייתי אומרת: ילד. אפילו שהוא בעצם כבר לא ממש. בחדר מואר ולב חשוך מדיי הוא מתיישב ונאנח, לוקח נשימה עמוקה ומנסה לשכוח מהכל. פעם הוא אמר לי:'עלמה,פשוט תקחי את עצמך בכוח, תתעלמי מהכל, ותמשיכי. זה מה שכולם עושים'. זה לא עוזר, הוא מסביר לי. זה אפילו יותר גרוע, אבל אין לך ברירה.
ואל תדאגי, הוא מוסיף במרירות. זה יחזור אחר כך פי אלף יותר חזק.

אני דואגת מאוד, יותר נכון, דאגתי מאוד. היום אני סתם אדישה. שוכבת במיטה, עיניים עצומות, מקשיבה לנשימות הדקות שלי. אני פועלת לפי השיטה שלו: כשזה מתחיל אני סותמת לעצמי את המוח והלב וממשיכה הלאה. נושאת את עצמי מעליי. ככה פשוט, ככה כואב. לפעמים אני מגניבה מהר בעיטה חזקה לקיר, שיכאב קצת.
אם יום אחד אלך לפסיכולוג, יהיה לו הרבה מה לקלף עד שיגיע ללב שלי.
אבל איתי צודק, באמת אין לי ברירה
וגם לו
אנחנו סתם שני ילדים, שגדלו יותר מדי מהר.

מאז הוא לימד אותי עוד כמה שיטות ועצות. למשל, ככה הוא אמר, כשאת תקועה בחרא תדמייני חזק מישהו שתקוע עמוק עוד יותר. זה באמת עוזר. לא אמרתי לו, אבל לפעמים אני מדמיינת אותו וזה לא נעים שזה עדיין מנחם אותי.

הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ זֶה יָם מְבַלְבֵּל
וּכְשֶׁכֻּלָּם רוֹאִים שָׁם גַּלִּים שְׁקֵטִים
אֲנִי מְזַהָה סְעָרָה מִתְחוֹלֶלֶת;
אֲנִי רוֹאה אֶת הַכִּוּוּצִים הַקְּטַנִּים
וְאֶת הַמִּצְמוּצִים הָאֲרֻכִּים שֶׁלְּךָ
מְנַסִּים לְכַסּוֹת עַל הַכֹּל.
הַלְּוַאי שֶׁתִּפְתַּח לִי לִבְּךָ
הַלְּוַאי וְאֶהְיֶה מִפְלָט לַגַּלִּים

לפעמים אני מרגישה שאנחנו יחד רק שנינו בתוך בועה קטנה בעולם הזה, ורק אנחנו מבינים איזה משהו שכולם פה בחוץ מפספסים. אחרת איך יכול להיות שזה ככה. איך.

וואלה מתאים שתהיו זוג, ככה אומרים לנו. וזה מצחיק אותי, כי זה איתי, אנחנו סתם שתי נפשות גמורות, ומי זוכר בכלל מה זה לאהוב.
(טוב, לפעמים בלילות אני חושבת על כמה שהוא דואג לי. ונראה לי שזה הכי קרוב לאהבה).

הלב שלי שבור, בעצם הוא לא שבור- הוא סתום, אני סתמתי אותו עם חומרים מסוכנים ועם ברזל ועם בטון, אני חסמתי אותי רק שלא יישבר. ומאז הוא באמת לא שבור, הוא יותר מדיי לא שבור. הוא כבר בקושי מרגיש, כנראה שהייתי צריכה לתת לו להישבר. כנראה שלבבות נועדו להישבר.
אתה תצליח לשבור לי?

בּוֹא נִצְרַח בְּיַחַד
לֹא יְכוֹלָה לִרְאוֹת אוֹתְךָ עוֹד שׁוֹתֵק
אַתָּה מְיֹאָשׁ וְסָגוּר
וּבוֹא נִצְרַח כְּבָר יַחַד
לֹא יְכוֹלָה לִרְאוֹת אוֹתְךָ שׁוֹתֵק

אני חושבת על העתיד. איך כולם יתחתנו ויביאו ילדים ואני עוד בכלל לא מבינה מה זה העולם הזה. אני מביטה בלילה בכוכבים וזה קצת מנחם שגם הם אבודים ובודדים בתוך חושך גדול. (ואני יודעת מה היית אומר לי על זה, היית אומר- אבל גם את אור גדול, כן? והיינו מגחכים יחד).

יש בי גלים של שנאה לעולם הזה, ולעצמי. גלים חזקים כל כך שאני בטוחה שאני עומדת להתפוצץ. אני יודעת שמי שלא מרגיש את זה לא יכול להבין, אבל אפשר לנסות לדמיין. אבל אין לי כוח לתאר איך זה מרגיש. בכלל אי אפשר לתאר. ולכן אי אפשר להבין.
אך אחד לא מבין אותי, רק מי שכמוני.

עֵינַיִם שׁוֹתְקוֹת- מַסְתִּירוֹת סִפּוּרִים
וְאַתָּה נִכְוֵיתָ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, אֲנִי יוֹדַעַת
נִכְוֵיתָ אֵינְסְפוֹר פְּעָמִים
אֲנִי הָיִיתִי צוֹרַחַת
אֲבָל אַתָּה בּוֹחֵר לִשְׁתֹּק אֵלַי;
אֵין טַעַם, אַתָּה אוֹמֵר
וְזֶה כּוֹאֵב לִי כִּי אַתָּה צוֹדֵק

באמת שלאיתי יותר גרוע. אני רואה לו בעיניים, אני חושבת שכל מי שתקוע פה בתהומות מזהה את זה על אחרים בשנייה. לפעמים אני חושבת שהוא תינוק מתוק ומסכן שהלך לאיבוד, והוא עובר מאמא לאמא ומושך להן בשמלות-אבל אף אחת לא עוזרת לו.

יש לך קטע להגיד לי דברים מטומטמים, משפטים מעצבנים של יועצות. כשאתה אומר זה דווקא לא מעצבן, כי שנינו יודעים שגם אתה בעצמך לא מאמין למילים שיוצאות לך מהפה. יום אחד אמרת לי שאם כל כך גרוע אז מכאן אפשר רק לעלות. וזה היה מצחיק, ועצוב, לרגע הרגשתי רחמים גדולים על שנינו. כמה אנחנו מנסים להאמין בקלישאות, אוי, כמה שאנחנו מנסים. אתה מביט לי בעיניים ואני רואה כמה היית רוצה שהמילים האלו יהיו נכונות. כמה היית רוצה.
אבל שנינו כבר נפלנו לתהום, וגילינו שתמיד אפשר לרדת עוד. בקלי קלות.

ולפעמים אתה נופל לפניי. וכשאני נופלת אתה שם לתפוס אותי ולאחוז בי חזק. ברגעים האלו אני מודה לאלוהים, ואסירת תודה לך. וליבי איתך. אני מצטערת להיות זאת שתמיד נופלת עליך, ולא להיפך. ואתה מחייך אליי בעצב ואומר, זה דווקא לא כל כך נורא.

אִם הָיִיתִי יָם
הָיִיתִי גַּלִּים סוֹעֲרִים
וְגֶשֶׁם דּוֹפֵק הָיָה מַכֶּה בִּי;
אִם הָיִיתִי עֵינַיִם
הָיִיתִי עֵינֶיךָ שֶׁלְּךָ-
יָם סוֹעֵר וְשׁוֹצֵף,
מַכָּה בְּחָזְקָה
וּבְרֶגַע אֶחָד, מִשְׁתַּתֵּק.

לאיתי🌷
אומרים שמעבר לזמן רואים דברים אחרת
אבל אותך הצלחתי לראות גם מכאן
תודה שהחזקת בי
הלוואי והצלחתי קצת להיות מפלט לגליך
אחרי שנים, הנה הלב שלי שבור
עלמה

נ.ב.
אולי רק כשנגמרות המילים אפשר להתחיל לדבר באמת

תִּתְרַגְּשִׁי מֵהַגְּשָׁמִים,יַלְדָּה
הָעוֹלָם הַזֶּה, מָה הוּא.
אִם לֹא לְבָבוֹת פְּצוּעִים צוֹעֲדִים בָּרְחוֹבוֹת.
וּבֵין הַסִּמְטָאוֹת, מִתְגַּלֶּה לוֹ אֱלֹהִים.
מַפְצִיעַ. מַשְׁקִיף
וּכְשֶׁהֵם נִפְגָּשִׁים, הַלְּבָבוֹת וֶאֱלֹהִים.
הֵם מִתְנַגְּחִים. וּמִתְחַבְּקִים
וְצוֹעֲקִים
אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אוֹתוֹ מוֹשִׁיט יָד. לְכָל לֵב וָלֵב.
וּמְמַשֵּׁשׁ אֶת הַסְּדָקִים. אֶת הַשְּׁבִילִים הַחֲרוּטִים בָּהֶם לָעַד.
מָה זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה.
אֹסֶף שֶׁל פְּצָעִים.
אוֹר וְחֹשֶׁךְ בְּעִרְבּוּבְיָא.
וֶאֱלֹהִים בֵּינֵיהֶם פּוֹסֵעַ.
וְהַגְּשָׁמִים הָאֵלּוּ.
מָה הֵם אִם לֹא דִּמְעוֹתָיו שֶׁל אֱלֹהִים. הַבּוֹכֶה אִתָּנוּ יַחַד

תִּתְרַגְּשִׁי מֵהַגְּשָׁמִים,יַלְדָּה

בקרוב יום גדול

קשה לציירו במכחול

עצום ונורא ונשא

ושווה כל מעמסה

 

אך אנא ממך עזרני

להקל מעל וחלצני

למען אוכל בצורה הטובה ביותר

לדעת אותך , להאיר אורך , כל יוצר