אחת ליד השנייה עומדות שתי מצבות.
מצבות שיש קרות.
והיא רצה אליהם בדמעות, לבקר את אהוביה
את שני הוריה.
היא מניחה את ידיה על שניהם יחד
ובוכה.
הותרתם אותי לבדי.
כואבת.
לבדי.
ושברי המילים,
זעקות הכאב המרות,
חודרות את מצבות השיש האטומות.
שניכם. שניכם. שניכם.
הלכתם.
מעיניה העצובות משתקף ייאוש מר
וייסורים של געגוע טרוף
ודמעות, דמעות חמות
שמכתימות את השיש הקר.
ולפני שהיא בורחת החוצה בזעזוע
על האדמה הקשה, בין שני הקברים
בדמעות של כאב היא חורטת
מי אמר לעזאזל
שא-לוהים לא עושה טעויות?
לא ח"ו להסיק מסקנה.
כשפגשתי אותה לראשונה לקיתי בהלם.
הרגשתי מכה חזקה במרכז הדבר ההוא. שאמור היה להרגיש אותה, לב קוראים לזה?!
נאלמתי דום.
כשבע עשרה שנים שאנחנו יחד.
ורק עכשיו להכיר אותה באמת?! היססתי פתאום, אם כך לעולם אין סיכוי להכיר אותה.
התגעגעתי אלי'ה. היא הייתה כל כך קרובה. הכי קרובה שיש. אבל לא הכרתי אותה בכלל. לא הרגשתי אותה.
זיכרונות כואבים עכשיו נזכרו לעלות. את הצעקות שלה, הבכיות שמעולם לא נתתי לה לבכות, את כל כולה שקברתי בשביל החיים.
די!!!!!!!! התקוממתי!
זו איוולת שאין הדעת מסוגלת לסבול!
אמרתי לה "עכשיו. בואי נכיר באמת. באמת סליחה על עד עכשיו. באמת שאני רוצה להכיר אותך!" היא הביטה בי במבט מלא כאב "עכשיו נזכרת?" והסתובבה. היא הלכה. הרגשתי שחתיכה מליבי נתלשת. היא באמת חשובה לי! הופתעתי מזה.
רצתי אחרי'ה. כולי נחישות. חיבקתי אותה. ללא התייחסות להתנגדות העמומה שלה. נשבעתי לה בליבי שותת הדם "תם הזמן שחיינו יחד בלי להכיר. בואי. אני לא אוכל בלעדייך! את אני!!!!!!!!"
היא הרימה זוג עיניים והרגשתי רטט. היא מסכימה!!!!
הלכנו משם, מחובקות. סוף סוף. פגשתי אותה. את עצמי
והרעיון גם.
לדעתי השתמשת יותר מדי במילים ספרותיות שלא כלכך קשורות לסגנון של הכתיבה, ויש גם מיותרות.
למשל כשאת כותבת איזה 5 הקדמות לפני הדברים שהיא אומרת לה, זה נראה קצת מגוחך.
כמו "נשבעתי לה בליבי שותת הדם.."
לכל מילה את יכולה להצמיד תיאור אבל אין צורך.
החשיפה של הפואנטה באה בזמן הנכון, ובכללי ממש יפה.
בהצלחה!
זה נשמע מפחיד.. מקווה שזה לא קרה לך
תודה.
מקווה שלא קרה...
אף על פי שמתואר ככ טוב...שקשה לי לקוות...
הלוואי וכל מי שחוותה תדע להשתקם בצורה הכי טובה, ותצא מזה מחוזקת, בלי יסורי מצפון חסרי בסיס, ובלי לאבד את האמון בעולם..
הרבה כח.
היה לי חשוב לקרוא.
תודה
אילו רק הייתי הולכת למקום אחר,
אילו רק זה היה מישהו אחר,
אילו רק... ואילו רק...
היא התיישבה על אותו ספסל,
אותו ספסל מאותו יום ארור
חזרה אל אותו המקום,
אל אותה השעה.
והזיכרונות כמו רק חיכו
לשעה שבה יוסר הסכר
שטפו אותה מאליהם,
בבת אחת ניתך עליה מבול
של שיטפונות.
לרגע חשה שהיא טובעת
היא הייתה זקוקה לעוגן
היא ניסתה למשוך את עצמה בכוח
לצוף על פני
להושיט יד זועקת, צועקת
אך שוב
כמו אז,
איש לא שמע.
שלום ילדה יפה,
הוא התיישב לידה
"אוף, רק זה היה חסר לי"
היא חשבה בזעף,
אפילו להתבודד קצת עם המחשבות
למצוא בשקט שבחוץ
את השקט שכה חסר לה בחייה
היא לא יכולה,
ומה למען ה' עובר על הגברים בעולם?!
הם עוד לא שמעו על הפטנט
הגאוני שנקרא דורדוראנט??
חשבה לעצמה,
בעודה זזה באי נוחות בספסל
מפני צחינתו.
היא זכרה את המגע,
היא זכרה את התחושה,
היא זכרה את היום,
והיא זכרה את השעה,
היא זכרה את צבע שערו,
היא זכרה את לחישותיו,
היא זכרה את כאביה,
ואת זכרה את תחושתיה
רק דבר אחד היא לא זכרה
למה היא,
שתקה.
------------------------------
לאן את בורחת?! הוא שאל
בואי ילדה ילדה יפה
בואי ותעשי אותי מאושר,
ברגע אחד היא קפאה,
וההבנה החלה אט אט
לחלחל למוחה,
הצילו!!! היא צרחה בחוסר אונים
אך את הזעקה שלה
רק היא שמעה.
היא זכרה שזה הרגיש לה כמו נצח,
אף על פי שזה היה רק כמה דקות,
היא לא זכרה איך חזרה הבייתה
אבל היא כן זכרה שהתקלחה במשך שעות
ניסתה להסיר ממנה בכוח,
את ההרגשה,
שהיא מחוללת,
שהיא טמאה.
אבל לא משנה
כמה מים היא שפכה
וכמה סבון היא קירצפה,
ההרגשה נשארה
והיא עודנה נושאת אותה עימה
עד היום.
------------------------------
היא פקחה עיינים באחת,
וראתה שהשמש כבר שקעה מזמן,
ועתה נשארו בגן
רק היא, והנדנדה,
בהחלטה של רגע
היא בחרה להעלות עליה
מתנדנדת בחוזקה,
מנסה להתנתק
מעל פני האדמה
למעלה, למטה
למעלה, למטה
היא ממלמלת לעצמה
למטה, למעלה
למטה למעלה
היא לוחשת בדממה.
היי שקטה:
היי שקטה
היי לוחשת
היי בוכה
היי צוחקת
ילדה יפה ויחפה
הולכת, צוחקת
אל סוף יומה
התכסי בשמיכה
כסי ערוותך
מערומי גופך הביטי
חלף עוונך
בין רגע כחול
הפך לאדום
כניפוץ שברי כנפייך
כמו מקיץ מחלום
מי יתן לאדם עיינים
מי יסתכל ללבב
יבחין יחקור וינתח
את אושרך שאבד
דם ואש ותמרות עשן
עתידך לוטה בערפל
נחנקת מעשן חייך
נחנקת מאורו האפל
בורחת:
היא רצה בשדות
בורחת לא בורחת
בגיא, בנהרות
מצלילי הפחד
הצל שמתקרב
רוצה לחשוף לגעת
את נשמתה לערטל
ואת גופה לקחת
והחשיכה סוגרת
והדמעות חונקות
בחדר הסגור
היא קודחת
ונהימות הזאבים
שמתקרבים וטורפים
בעיינים רעבות
מביטים בצלחת
וברגע זה נגמר
אך בליבה נשאר לנצח
זיכרונות מאותו היום
וצלקות מדממות
נחרטו בדעת
הזיות, הזיות רק לחלום
[אני מעריץ אותך
על האומץ, על היכולת להמשיך הלאה
הלוואי והייתי יכול לעמעם
ולו במעט את הכאב
הייתי דופק את ראשי בקיר עד זוב דם
כדי שתשכיח
והייתי נותן את ידי כדי לשנות את העבר
מתבייש במין שאני חלק ממנו
סליחה
]
אמנם בכיתי, אבל תודה.
כלומר, בגלל זה,
תודה.
כל כך כואב, כל כך מזכיר...
לילה כבר לא יהיה לי... לא בימים הקרובים...
בע"ה שתצליחי לצמוח... יודעת שזה כמעט בלתי אפשרי להמשיך ולשרוד...
כנוצה נופלת
ריחפה נשמתך לאיטה,
נמשכת מטה, מטה,
אל תוך מעיין הדיו.
והמילים הנובעות מן החוד
התחברו לשיר,
שפרט על מיתרי נשמתך ברכות
ויצר נימים עדינים
שחיברו בין נשמותינו השסועות
לבין עצמן.
נשימתך הנרעדת
מרטיטה את קצה המיתר
הנמתח במשיכה.
והחץ המכוון אל ליבי
אחוז בין אצבעותיך,
תוכו רצוף אהבה
וראשו משוח ברעל.
הסבי עינייך מנגדי,
שהמה הרהיבוני
וראשי נמלא טל, קווצותי רסיסים.
הורידי חיצך וקשתך,
ויהי המיתר לכינור או לנבל
המנגן
את שיר חיינו.
נשמתך ששצפה
וראתה את תהום הנשמות
כוספת, מתאווה
לגעת גם בנפשות
להרטיט מיתר רדום
לנסות למצוא נחמה
בתוך האש
למצוא שלהבת
שלא כבתה
בחיוך קורן
של שלשה
שנכנסו לאש
ולא יצאו
חנניה, מישאל ועזריה
מלאכי מרום בכו ממעונם
זה כנגד זה בדממה
זעקו קולות הנשמה
ואין מילים
רק דמעות שיורדות
על עלמי חן
שנקטפו בתוגה
עטיפות התכלת
דגלי שלום
פירכסו כאחוזי תזזית
למולם
ועם שהפך
ליד מלקדת
וגיא ערפל שנדם
ודמעות עגולות
שמתגלגלות לפתחך
שאם וקחם אל חיקך
סליל של תווים
קושר בין רוחך
לעמק הנפרש
בין שתי עיניך
ומשב של רוח
פורט על נימי ליבך.
דליים של צבע שפוכים
על שדות מוריקים
בעשרים גוונים של אור
וקרני שמש לכודות
מנפנפות לשלום
מתוך מעיינות בדולח.
בהינף עפעף-
אתה מוחה
את תמונת החלום הבוהקת
ונותן לנשמות לשיר-
לזמר לכבוד שבת קודש
תודה.
אז, כתיבה בעקבות תמונה.
בתוך ליבה-
לב אבן
נבט עולם קסום.
מבעד לשכול, לכאב
היא לא היינה להביט
לנוכח העצב בקע חיורונה
ביתר שאת,
מותיר אחריו שרידי חיים דוממים.
היא ניסתה לנשום, להדחיק
אך הד נשימותיה פעם בשנית
והיא ידעה שזה הרגע.
היא הרימה את עייניה במאמץ
חוששת מאשר יראו הם לה
והוא עמד שם.
בוהק בזוהר הערפלים
מבהיק כטלטל זהוב
הצונח על ראש הרי גלעד.
היא ראתה אותו
וידעה שהיא הוזה.
הוא הביט בה בעצב,
בחיוך קודר
בכאב שמביע יותר ממילים
והיא השיבה במבט.
כסומאת באפלה היא שלחה
את ידיה,
חוששת שמא ידיה יגעו בריק.
ידה נעה הלאה, חרש חרש
ובעת העולם עצר את נשימתו
היא תפסה בו.
הביטי בטיפת-
דם ליבו
שנחה בסופו
של הדף המוכתם בדיו.
זו רק נקודה,
רק מחסום העוצר
את שטף רגשותיו,
זו רק נקודה
העוצרת בתוכה
עולם ומלואו.
לפני שהכל התחיל
כשירושלים עוד הייתה שקט דומם
רציתי לעלות על הרכבת הקלה.
עוד שמונה דקות, וכבר הרבה אנשים מחכים.
ליד התחנה, על כיסא של חוף ים ישב איש.
פאות, גיטרה צבועה טורקיז ואותיות בשחור שמשורטטות בגלים.
חיוך.
משימה לא פשוטה לקח לו האיש הזה.
אני מסתובב בירושלים. לא ראיתי אותו מעולם,
ודווקא בערב יום הזיכרון, הוא לקח כיסא שמש, חיוך והתיישב.
(וכאן מקום לייבא שאלה מהיום בצהרים
אחרי שכבר אנחנו, אלו שלא מתו לנו יקירנו, שלא זוכרים כל יום כל רגע כל שעה.
שבשבילנו אבל זה דבר ששומעים ברדיו ולא נצרב לנו על הזרוע ובין העיניים.
אחרי שנזכרנו בכל אותם שברונות לב קטנים שלנו מהשנה האחרונה.
צוק איתן, ביתכנסת גרזנים, שלושת נערים.
דריסות, בקבוקי תבערה.
אחרי שנזכרנו והעצב השקט המתוסכל מצא לנו מקום בלב, מצאנו לנו שאלה. וללכת איתה בהמשך הסיפור.
לשאלה הזאת אין מילים.
אולי למה, אבל גם זה לא מדויק.
נסגור סוגריים,
נישאר עם העצב הדומם של ירושלים. צהרי ערב יום הזיכרון.
איש על כיסא שמש. קהל של אנשים מחכים.
והאיש שלנו, הוא מנגן להם.
כאילו ירושלים היא אהובה שלו, כאילו היא בוכה לו עכשיו, ראש שלה על ברכים שלו.
והיא גוף מתרעד, והוא מלטף לה גב.
"נחמו, נחמו עמי
יאמר אלוקיכם
נחמונחמו עמי.
יאמר אלוקיכם.
דברו,
על לב ירושלים.
וקיראו אליה.
דברו על לב ירושלים
וקראו אליה."
וככה האו שר לה לירושלים. ואנשים מסתכלים קצת יותר ממבט חטוף.
ונותנים כסף.
ומחכים
והלבבות שלהם מסתכלים אליו, מחכים.
הוא לא מנסה לנחם אותם, הוא רק מעביר את הקול שלו על הגב שלה.
שוב פעם ושוב פעם.
והוא, הוא איש של חיוכים גדולים.
של לקחת גיטרה לירושלים ליום הזיכרון.
והא מתחיל לנגן להם בשמחה שמגיעה ממקום נורא פשוט ועמוק, מהגיטרה שלו, ממקור החיוך שלו.
"ולירושלים אי-אי- עירך
אוי ברחמים תשוב
ותשכון בתוכה, ותשכון בתוכה
כאשר דיברתה.
ולירושלים אי-אי- עירך
אוי ברחמים תשוב
ותשכון בתוכה, ותשכון בתוכה
כאשר דיברתה.
ובנה ובנה ובנה אותה בקרוב בימנו בקרוב בימינו בניין עולם
ובנה ובנה ובנה אותה בקרוב בימינו, בקרוב בימינו בניין עולם
וכסא דוד
דוד עבדך
אוי מהרה לתוכה תכין.
וכסא דוד דוד עבדך אוי מהרה לתוכה תכין"
והרכבת מגיעה ואנשים עולים
אבל אווירת הנכאים שהייתה ברחוב נשברה.
והם כולם בדרך לטקסים, ועדיין
משהו באבל השקט - העוטף כבר לא הרמטי.
כבר אפשר לנשום.
ואולי התשובה זאת לא נחמה, כי מה כבר אפשר לומר מול מוות.
אולי התשובה זה שמחה.
לא שמחה כי הנה גאולה (ובכלל לך תגיד גאולה ליושב על נהרות בבל.)
שמחה אמיתית אבל לא הגיונית
כדי להצליח לנשום לרגע, לשבור את מעטה האבל.
ואולי היום הזיכרון הזה הוא בכלל לא חג, או אבל.
אולי האו בכלל עצרת.
יום שכולם עוצרים לרגע ומתרכזים בדבר אחד.
אולי ליצור הד ציבורי.
אולי לזכור משפחות נופלים.
אולי להעריך מסירות נפש, התמודדות.
ואולי
הוא רק נועד לגרום לנו, ללכת קצת יותר לאט יום אחד.
לגרום לנו, השוכחים, לזכור את מה שאנחנו כל כך אוהבים לשכוח.
(לוואי וננוחם, כל אבלי ציון וירושלים.
בינתיים, כל שיש לי לתת לך זה סיפור קטן עם שתי כפיות שמחה.
ולוואי ותצליח להפיק שמחה מכל המחר הגשום הזה.)
בהערכה, כמעט הערצה
ובקשת סליחה, כי יתכן ופגעתי
צור.
אביגיל.וגם מה שכתבת מדהים, הודיה.
בעזרת השם כשיהיה לי יותר יישוב הדעת אנסח את המחשבות שעלו בי בעקבות.
אין לתאר.
והכול רק טוב
אין רע זה רק נראה
ואין הפסק לטוב שזורם מלמעלה
והוא מביא לי ללא הפסק טוב ללא הפסק
ורבונו של עולם לאמת,
אני מפעם לפעם מהרר,
המגיע לי כך כל כך הרבה?
הראוי אני?
ואתה חסיד לכל,
וצדיק לכל אחד,
ונותן לי רק טוב,
ומלא,
ולא הפסיק להודות לך כל היום
אין השיר הזה,
מספיק לתאר,
אחד מתוך אין סופים לחסדך הגדול והטוב לכל!
ואין רע,
לנו זה רק נראה!
מעולם, מעולם, מעולם,
לא פסקו חסדך!
ואני הקטן,
כל היום,
מהלל ומשבח,
תודה לך ה' יתברך!!
לבנות, צחות ויפות
ירוקות, אפורות ומתות
ברגע אחד
הכל משתנה
לבן מתחלף
לשחור שעולה
חתכים, כאבים
ועיינים בורקות
צוחקות בחיבה
כפיכפוך מעיינות
כתר חדש
עולה וכובש
ישן נדם
רק הד לוחש
וחיוך שנפרש
כיריעה יפיפה
נראה ונגלה
צחור כלבנה
טיפול שתם
וילד בוכה
חיוך שכובש
מפציע, בורא
[חווית מפעם ראשונה אצל רופאת שיינים]
עובר אורחואתזה
אם כל הכבוד לעובדה שאני אכזרי או בוטה
לא אכתוב.
יום הזיכרון?!
איך יום הזיכרון?עובר אורחהוא יושב שם-
מולי
ואני מולו.
תמיד הוא מולי,
אף פעם לא ליד.
אני מולו,
והוא מביט.
אני שותק,
והוא מגיב.
סיבוב,
מתהפך
מבט שלם-
כבוי.
פצע נפתח-
ומתרפא
חלום- שאול זמן
מתעלה.
נצר-
זרע קט
פורח ונובל ללא הרף.
עינים
וילד קטן
מחפש ונובר לעת ערב.
ניצוץ-
שידליק שלהבת
או מדורה
אתה חוזר
בחזרה.
תחפש,
תגיע,
תירק,
תנשך,
תשבור,
תנתץ,
תחבק,
תתנתק,
תברח,
תסער,
תכה,
תתמודד,
תחיה
בעודך ממשיך-
למות.
אני מקווה שהכאב הוא מוזה ולא כאב אמיתי שחווית..
לצערי אין זה כך
והאמת- אני לא חושב שיתכן אחרת
כאב הוא לא מוזה חולפת לרוב
כאב הוא דבר שנבנה
גם בחוויה פתאומית
באלם לנוכח חברך שנרצח בדמי ימיו
אדם שראיתיו מתפוצץ לנוכח עיניך הכוספות-מתאוות
למציאות אחרת.
זהו כאב,
כאב במלוא עוזו ותפארתו.
וזהו המקום היחידי שאני באמת יכול להביאו לידי ביטוי
ככה הוא יוצא
אצלי.
מנגינת הנפש חייבת להמשיך,
לנגן את שירה
כך היא דרכה של ההתחדשות.
תודה לך
את בתור אחת אחת מגדולות המשוררות שזכיתי להכיר
אף אם מעט לתגובתך ישנה חשיבות רבה עבורי.
את שההנת להבין את גבולות הנפש
ששזרת את נפשך באלפי צלילי שירה
וכאב שאזורים כאחת.
את ששירך מגיעים ממקום כה עמוק
מהיכל הניגון עצמו
את שההתרסה שבליבך אינה נובע מכפירה
אלא מרצון להבין
השנאה שלך
נובעת מהאהבה
ואף הכאב
נובע מגעגוע
את שהשכלת להבין
יותר מכל אחת אחרת
תודה לך.
מעניין שדווקא לקטעי שהינם יותר פריקה מתחברים יותר
יש בהן יותר מן האמת
ופחות מן המרכבות התחבירית.
זה כואב,
כי זהו כאב
בלי מחסומים
עם חשיפה ממוקדת
כמו לשים את האצבע בנקודה ספציפית ולהגיד
כאן-
כואב לי.
זה המקום היחידי
שבו אני יכול להיות אמיתי לגמרי
כי בסופו של יום הכל משחק
משחק של חיים
שכולנו משחקים
ונעים כלוח שחמט
במסלול שיש לו התחלה
אך ספק אם אי פעם
יהיה לו סוף.
טיפול דרכו להוציא, לחשוף, לגעת
ויותר מכל לטלטל
זה כאב.
ברוכה הבאה לעולמי.
אני הוא משחיז הסכינים
רוצח ההגנות
אני הוא מפיל החומות
אני הוא האכזר שבבני האנוש
אני הוא זה שלא משנה כמה תדחיקי
לעולם לא תוכלי לברוח ממנו
אני הוא
דובר המתים.
יום ראשון
יומני היקר שלום
שמי חנה פרנק
ואני בת 14
אתה בטח תוהה
למה ילדה כל כך גדולה כותבת יומן?!
אז אני קצת אסביר על עצמי:
אני הבת הכי קטנה במשפחה,
מעלי יש את אחותי הגדולה שהיא בת 16.5
ויש כמובן את אבא ואמא.
ביום חמישי האחרון היה לי יום הולדת
הייתי בטוחה שאחזור הבייתה מבית הספר
תחכה לי עוגב ענקית ובלונים כמו מסיבת ההפתעה
שעשו לי בשנה שעברה.
אבל שהגעתי הבייתה גיליתי להפתעתי שאיש
לא זוכר בכלל שזה יום ההולדת שלי.
זה שאחותי הגדולה והמעצבנת לא זוכרת מתי
נולדתי (או מעדיפה לשכוח) אני יכולה להבין
אבל שאמא לא תזכור שהיום זה היום הולדת שלי?
כל היום הסתובבתי עם פרצוף עצוב
ואפילו שהחברות שלי קראו לי לצאת החוצה לשחק
לא היה לי חשק לשחק איתן ואמרתי להן שאני קצת לא מרגישה טוב.
קמתי ביום שישי מאוחר כי זה יום חופשי
ושם לידי על שולחן חיכתה לה עוגה ע-נ-ק-י-ת!! עם בלונים ומתנות.
שאבא ראה את המבט ההמום שעל פני הוא פרע את שערי וחיבה ושאל אותי:
באמת חשבת, ששכחנו את היום הולדת שלך? רק רצינו להפתיע אותך.
חייכתי ואמרתי לו שאין כמוהו.
אבא הגיש לי את המתנה שלך עטופה בנייר צלופן מרשרש
אבא ידע כמה אני אוהבת ספרים וחשבתי שהוא בטח קנה לי
את הספר שכל כך רציתי על הגיבורה הנערצת עלי-מתילדה
אבל שפתחתי את המתנה גיליתי יומן יפיפה שעליו כתוב:
יומנה של חנה פרנק.
וככה הגענו למצב הזה השעה היא 02:30 בלילה כולם כבר ישנים
ורק אני מתחת לשמיכה עם אור פנס כותבת בך.
אני חושבת שזה מספיק לפעם הראשונה
לילה טוב לך מר יומן.
יום שלישי
יומני היקר שלום!
אני מודאגת בקרוב יהיו בחירות
והמצב עכשיו לא כל כך רגוע
אבא ואמא חושבים שאני עוד קטנה ולא מבינה
אבל אני רואה את הפרצופים המודאגים שלהם
שהם שומעים את החדשות ברדיו
התאספנו כולנו לשמוע את מהדורת החדשות המרכזית
בשעה 20:00 ראש הממשלה שוב נאם.
הוא דיבר על הצורך בשינוי ושהפנים של מדינתו הם לקראת
עידן חדש שבו הארץ שלנו תשגשג ותפרח
שלכל אחד מאיתנו יהיה אחר כך חיים טובים יותר
ושעם כל הקושי והכאב במהלכים שהוא מתכנן לעשות
לפעמים בשביל עתיד חדש וטוב יותר אנחנו נדרשים להקריב
קורבנות, הן ברמה הכללית והן ברמה הפרטית.
הוא אמר שהמלכים שהוא מתכנן יחזקו את הכלכלה,
ישיבו את הכבוד האבוד לכל אחד ואחד מאיתנו
וגם אם בהתחחלה זה לא יראה ככה בסופו של דבר
זה ישתלם לכולם.
הנאום נגמר במחיאות כפים סוערות מצד האנשים
שנכחו באולם שבו נאם ראש הממשלה.
אנחנו לא מחאינו כפיים.אנחנו שתקנו.
"האיש הזה" מלמל אבא הוא עוד יוביל את כולנו לתוך גיהנום.
אמא לא ענתה היא רק בכתה בשקט ושאלה את אבא בלחישה:
מה יהיה?
יום שישי:
יומני היקר שלום!
אנחנו עכשיו במהלך ההכנות לשבת
אמא שוטפת את הרצפה
ואני ואחותי מסייעות לה ומכינות חלות נהדרות
אחותי היא מומחית בדברים האלה
ואני כיולה רק להסתכל בה בקנאה ולקוות שיום אחד
גם אני טובה בכך כמוה.
אחותי פיזרה את השומשום מעל לביצה שאני מרחתי על החלות
וברקע שמענו את השירים שאבא שם ברדיו.
האווירה הייתה שמחה ומאושרת אך ידעתי שמתחת לפני השטח
הכל רוחש ומבעבע.
אווירת נכאים השתלטה בזמן האחרון על הרחוב,
המבוגרים דואגים ומוטרדים מסתובבים כל הזמן בארשת חשיבות
מכנסים אספות ומחליטים החלטות.
אותנו הילדים הם לא משתפים בדבר אף שברור לנו שדבר מה גדול
עומד להתרחש.
"חנה אתה באה"? עולה הקריאה מהחלון חברתי הטובה לוסי צועקת אלי שהיא רוצה כבר ללכת לשחק עם כולן.
"רק שניה אני מתארגנת ובאה" אני צועקת עליה בחזרה.
אנחנו הולכות ביחד ברחוב, מפטפטות וצוחקות
אווירת המלחמה שברחוב טרם התפשטה גם אלינו הילדים.
אבל שאנו מגיעות בפארק אנחנו רואות את כל הילדות מכונסות מסביב
להדר שנואמת במרץ:
-שלא יכול להיות שאחרי כל מה שנתנו למדינה ככה המדינה מחזירה לנו.
אנחנו אזרחים שומרי חוק משלמים מסים והולכים לצבא
אז למה שנקבל יחס שונה ומופלה לרעה מכולם?
מפה לשם אנחנו קולטות שראש הממשלה ששמעתי נואם
ברדיו החליט על מספר צעדים שעתידים לפגוע בנו
אבא של הדר נפגש ביחד עם מספר נציגים עם נציגים בכירים בממשלה
לנסות להבין את המצב ולשכנע אנשים בממשלה שהם עושים טעות
הדיבורים שלהם נפלו על אוזנים ערלות, איש שם לא רצה להקשיב להם.
האמת היא שאני ממש פוחדת, ומה עם כל מה מדברים עליו יקרה בסוף?
מה עם ראש הממשלה או "האיש הזה" כמו שמכנה אותו אבא יקבל רוב לעשות את ההחלטות שהוא מתכנן?
יום שלישי
הדבר שממנו חששנו קרה
בממשלה עבר חוק שמחייב את כולנו
לקחת איתנו את החפצים שלנו
ולעזוב את הבית.
הסבירו לנו שככול שנעשה זאת מהר יותר כך זה ישתלם לנו יותר
ושבכל מקרה עד תאריך מסוים חובה על כולנו לפנות את הבית שלנו.
עם עד עכשיו האווירה הייתה קשה, עתה היא נהייתה קשה פי כמה.
אמא רק בוכה כל היום, אבא ממלמל כל הזמן בזעם "האיש הזה" "האיש הזה"
מסביר לנו שהמדינה היא מדינה דמוקרטית וזהו חוק אנטי דמוקרטי מובהק
ושלא יתכן שהממשלה תאשר אותו לחלוטין. ראש הממשלה הוא הנציג של העם
והעם לא יהיה מוכן למהלך שכזה הוא נאם בלהט.
אבל אנחנו הבנות ראינו שגם הוא מודאג מאוד.
אחותי הצהירה שהיא והחברות שלה מתוכננות למאבק ושהן לא יתנו לדברים כאלה לקרות
אנחנו נדאג לשלוח נציגים לדבר עם הממשלה ובסופו של דבר את תראי שהכל יהיה בסדר
היא אומרת לי שוב ושוב.
אני אוהבת שהיא מדברת ככה- העיינים שלה נהיות בורקות יותר, כל גופה מתלהט,
ואתה מבין שלפניך אדם שעומד מאחורי המילים שלו.
ואני?
אני קטנה מידי מכדי לסייע למבוגרים אבל האמת שאני ממש פוחדת.
יום חמישי
היום הארור הגיע.
ראינו אותם מבעד למחבוא שבו התחבאנו.
המוני שוטרים וחיילים עם מדים מצוחצחים ונשקים
שכל תפקידם הוא לוודא שאנחנו לא נהיה פה.
מבעד לחרך הצר ראינו מאותם בודקים ומחפשים
בכל בית בית, שמענו את הצעקות מסבבינו
שמענו את השכנים אורזים את הציוד שלהם ידענו שהם ויתרו
אתמול עוד אבא ניסה לשכנע אותם שלא יעשו זאת:
אתם תראו שזה לא יקרה, אסור לנו לוותר עכשיו
אנחנו חייבים להילחם על הזכויות שלנו הוא צעק על אבא שלהם.
קצת נבהלתי מאבא שלי, אף פעם לא ראיתי אותו נסער וכועס כל כך
להיפך, תמיד הוא היה ראש נעים הליכות ורגוע היו שהיו כאלה
שאמרו שהוא כנראה לא יודע מה זה לכעוס.
אבי המשפחה הסביר לאבא שלי שהם כל הכבוד לדרך שבה בחרנו
הם לא גיבורים כמונו ושיש להם ילדים שהם צריכים לדאוג להם
"אם נעשה מה שאמרים לנו לעשות, אולי בסופו של דבר זה גם ישתלם לנו" הוא טען.
ועתה-ראינו אותם אורזים את חפציהם ועוזבים.
ראינו את השוטרים עם המדים השחורים, שמענו את הלומות המגפים שלהם וידענו:
הם באים.
סוף דבר:
חנה ומשפחתה גורשו מביתם ונשלחו למקום לא ידוע
שם נגזר עליהם לנסות לשקם את חייהם מחדש
ולאחות את השברים.
אביה לא עמד בעומס הנפשי והנטלי ונפטר לאחר שנה
אמא שלה המשיכה לטפל בה ובאחותה הגדולה
בתנאים - לא תנאים שנוצרו.
ולעודד אותם שהכל יהיה בסדר.
בסופו של דבר, גם היא קרסה.
כל זה קרה בקיץ של שנת תשס"ה...
[למי שתהה חשבתי לכתוב את הסיפור הזה שבוע שעבר, ואז לא זכרתי שהשבוע זה יום השואה]
לא אהבתי את הכתיבה. יכול להיות שהיא בכוונה כזו, לא נוחה ולא רציפה, אולי אפילו מעט עילגת, אבל אני בטוחה ששגיאות הכתיב לא בכוונה, וזה די צורם.
מעבר לזה, הגבתי בעיקר כדי להגיד שאני מזדעזעת מהרעיון ומזה שבצורה כולשהי אתה מדמה את צה"ל לנאצים- זה, לפחות, מה שעולה כשאתה כותב משהו על בסיס יומנה של אנה פרנק, ושם את החיילים ואת ראש הממשלה (וכו') שלנו במקום של הנאצים ביומן המקורי.
אוסיף שהילדה עוברת בין משלבים כל הזמן...
לי זה הציק מאוד.
כ''כ לא נכון ואמיתי.
הגירוש היה דבר מזעזע-
לא מסכימה איתו, לא תומכת, לא חושבת שהיה צעד נכון. אני חושבת שהוא הרס הרבה, והלוואי ונחזור, וברור שלא הכל יחזור, ושהרבה אנשים ומשפחות איבדו המון, ובכלל כל העם, אין ספק שזה דבר רע- (מבחינתנו, מבחינה א-לוקית אני בטוחה שיש סיבות להכל, ושהכל מוביל לטוב.)
אבל להשוות בין זה לבין רצח עם, מכוון, שיטתי, ע''י עם אכזר ולא אנושי?!?!?!
לא באה להתווכח...
רק להגיד
שחבל
שככה אתה רואה את זה...
האמת שתהיתי כיצד להגיב להכל
ברגע האחרון חשבתי להגיב בהתפרצות,
בזעם.
להסביר לכם שאני חייל,
להגיד לכם מה אני עושה בצבא
מה אני עושה שבזכותו אתם יכולים לשבת לכם
בבית, בכורסאות מול המחשב
ולצקצק בלשונכם על מה שאני אומר או עושה
איך ומתי.
אבל בחרתי להבליג
במקום מסוים אולי כבר למדתי שלא לצפות מבני אדם להבנה
המקובעות האנושית לראות לנוכח המציאות רק את מה שהם רוצים לראות.
אולי זאת בעיה שלי
שאינני ברור דיי
מצד שני-
ספק אם אוכל אי פעם להיות אחרת.
בכל מקרה כוונתי לא הייתה השווה ח"ו
בין הנאצים לחיילי צה"ל
אלא להביא ראיה מנקודת מבט קצת שונה
על מהו כאב, על מהי בגידה
על מהי עזיבת העבר,
כל מה שהאהבת והכרת
הגדרת השואה היא- חדירה ברוטלית לחיי הפרט.
זוהי השואה הפרטית שכל אחד ואחד מהם חווה.
זאת השואה שלהם.
אינני משווה אותה לשואה הכללית ברמה כלשהי
אני רק מנסה להביע חוויה קשה עד בלי די
מזווית ראיה קצת אחרת
הבוטות היא דרך להעביר מסר
אינני מפחיד מבוטות
לפעמים
זאת הדרך היחידה להיות אמייתים.
יו"ש ,רוקנטו ופרח הלילך- במבט לאחור אולי זה בכוונה ילדה הייתה צריכה להתבגר קודם זמנה
שעוברת בין שלל הדמויות של ילדה בן 14 ואישה בת 60 עם נסיון חיים עשיר
קשה לי עם כתיבת קטעים, בעיקר כאלה ארוכים
אני לא מאומן בזה כמו בכתיבה.
חסווי- תודה לך
על ההבנה ועל אי השפיטה.
שלהבת- האמת שהתאכזבתי
ממך יותר מכל
צפיתי להבנה
אני צריך להזכיר לעצמי שוב
על בני אדם אסור לסמוך
בעיקר שיבינו.
חבל לי שזה מה שהרגשת.
לא התכוונתי לשפוט בכלל...
רק להראות מה הבוטות העלתה לי...ומה החסרונות שלה..כמו בכל דבר בחיים.
אין לי מושג מה עברת, ואם עברת את הגירוש בעצמך- מי אני ומה אני שאגיב...ב''ה לא עברתי ואני לא יודעת עלזה כלום...
הגבתי רק כי הרגשתי שזה היה מבט אחר, מבט שכביכול אולי יש לי את האישור להגיד מה העלה לי. כנראה טעיתי.
סליחה.
זה כל כך כואב שזה מרגיש כל כך נכון.....
הכתיבה הלא מסודרת מכניסה לאווירה, לאוטנטיות... אאוץ!!
אבל בוא לא נדבר רגע על התוכן- אלא על הכתיבה. מצטערת, היא כ"כ הורסת! יש שם יותר מדי אנטרים, פחות מדי פיסוק, ובאמת- דילוג בין משלבים. ושגיאות כתיב ודקדוק. כתיב זה לא כזה מפריע, סתם קצת הורס. דקדוק סתם מוציא את הסיפור מרושל ולא מוקפד. מבינים, ברור- אבל זה יוצא קצת ילדותי. והשפה הגבוהה והנמוכה שנכנסות ביחד, ללא סדר או הגיון- די מפריע להבין מה המטרה. שפה "נמוכה"-שפת רחוב- יותר נועדה לרחוב, או לתיאור דמות שהיא בכוונה ככה. אבל שפה גבוהה נועדה לטקסטים יותר רציניים, והטקסט הזה כ"כ טעון רגשית- ובגלל השפת כתיבה שלא מבינים של מי הרגש! זו ילדה צעירה שעדיין מתייחסת לאחותה כ"מעצבנת" ומשחקת עם חברות בגינה, או שזו נערה שמסתכלת בביקורת ובלבול על העולם, נערה בת 14 בוגרת? (ועוד משהו ברצינות-צחוק: נערה בת 14 לא ממש מתנהגת כמו שתיארת... אתה חייב להתאים את האופי לגיל, ממתי בנות 14 משחקות בחוץ בחצר?
)
אבל באמת שהירידה בשורות הרסה לגמרי! כל שניה העיניים יורדות שורה
שורה
שורה
שורה
שורה
שורה
שורה
שורה.
מציק לאללה. ראיתי עוד טקסט שכתבת פעם (נראה לי שזה היה שלך) וגם שם זה היה קיים. תשתדל להמעיט בזה.
ולתוכן עצמו:
מעדיפה לא להביע דעה על ההשוואה, סתם כי אין לי כוח לזה.
והרעיון עצמו, של בכלל להשוואת, מאוד מקורי ויצירתי- הרעיון של השם שלה, של העלילה, של הסוף דבר. נחמד. חשיבה יצירתית זה חשוב בכתיבה
בטרגדיה אישית (אפילו אישית קבוצתית) יש הרבה כאב.
אבל אין מקום להשוואה עם טרגדיה לאומית, טרגדיה שפגעה אנושות בעם ובאמונה.
משבר שזעזע באופן נוראי את כל העולם היהודי.
אני לא ממעיט בערכו של הגירוש, אבל אתה בהחלט ממעיט בערך השואה.
מעניין אותי אם את מודעת לזה שהכישרון שלך ככ גדול שהוא פשוט תמיד רמה מעל כולם
השיר הזה
טוב
מאוד
מאוד
כלכך.
ואהבתי את זה שחזרת על 'הם קראו לו משוגע' זה סגנון אחר..
והספקתי להגיד את זה לפני שחצי ערוץ יגיד את זה שוב ויהרוס לי את ההנאה 
את יודעת מה הפך את השיר הזה מטוב למבריק? טיפות הדם הכחולות.
יש לך את היכולת להכנס לתוך הראש של השיר, לבנות אותו סביבך, ולא ההפך.
וזה בפנים.
כולנו על הספקטרום.
והשתפרת.
כי עזבת את סט המילים הישן שלך.
אני מעריך את זה.
בתבתלהיות נדושה?
אהיה.
כי אין שום דבר אחר לומר.
ולבד מזאת שאת טובה באופן כללי,
ואין להתווכח על דיוק הדימויים שלך,
על עוצמת הצבעים והריח שבכל יצירה שלך,
השלמות שבקצב, העצב הדק בין האותיות,
את נוגעת בי מאד.
פעם אחר פעם, ומאד.
רוש לילה.את ממחישה את זה כל כך |בוכה|
פשוט מהסיבה שזה נכון.
ושאת קלעת לזה בכל אות, שורה ומילה. כל הרגשות והכאב משפריצים מהשיר הזה.
עוֹד לֹא בָּא אוֹר הַבֹּקֶר.
אֵיכָה
אִנְסוּ אֶת אַרְצִי
וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ
וַיבַתְּרוּהָ
וַינַתְּחוּהָ
וַישַׁלְּחוּ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל
בְּנֵי בְּלִיַּעַל.
וַאֹמַר אֵלֶיהָ: קוּמִי וְנֵלֵכָה.
וְאֵין עוֹנֶה.
אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת?
כִּי נְבֵלָה נֶעֶשְׂתָה בְּיִשְׂרָאֵל.
וַיוֹסִיפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה
כְּפַעַם בְּפַעַם.
וַיַשְׁחִיתוּ
וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ
כְּפַעַם בְּפַעַם.
"וְהַמַּשְׂאֵת, הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן-הָעִיר--עַמּוּד עָשָׁן; וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו, וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל-הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה. וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ, וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן: כִּי רָאָה, כִּי-נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה. וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶל-דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, וְהַמִּלְחָמָה, הִדְבִּיקָתְהוּ; וַאֲשֶׁר, מֵהֶעָרִים, מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ, בְּתוֹכוֹ. כִּתְּרוּ אֶת-בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ, מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ, עַד נֹכַח הַגִּבְעָה. וַיִּפְּלוּ, מִבִּנְיָמִן... אַנְשֵׁי-חָיִל. וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה, אֶל-סֶלַע הָרִמּוֹן, וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת... אַנְשֵׁי-חָיִל... וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה, אֶל-סֶלַע הָרִמּוֹן... וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל-בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיַּכּוּם לְפִי-חֶרֶב... גַּם כָּל-הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת, שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ. "
למען האמת, התערבבו לי פה המון נושאים בוערים ולא חשבתי שיצא מסר מדויק. אבל אני שמחה שיצא
הניקוד מעלה את זה עוד יותר מעבר למילים עצמם
איך אני מקנאה באנשים שיודעים לנקד נכון
הציטוט בסוף.. הוא.. ממלא את זה
זה ממש טוב
זה ממש מעולה
זה פשוט מושלם
הדובדבן שבקצפתאחרונהאבל לצערי רוב הניקוד לא שלי, חלק גדול מפה http://www.nakdan.com/Nakdan.aspx וחלק מהצצה בתנ"ך
לעולם לא עוד
הוא מילמל והבטיח
לעולם לא דמעות
יתערבבו בדם השיח
טיפות דמים
וזעקות שבר
כלים מנופצים
מתיזים איבר
וכחול ימים
שלוהט בשחור
ושיברון הדמים
זועק מן הבור
ולחישות פיות
נוטפות מור ואלם
ורסיסי חיים
זולגים מן הצלם
ודת אלוהים
מתפוגגת בזעם
ועיינים מתות
בוערות בנהם
וכאב
של חתן דמים
הוא לי ולך
ורטט
של כיסופים נעלמים
נשאר לנצח בליבך
אתה גורם לי לצרוח
כל פעם מחדש
בתסכול ובזעם ובכאב
ואני פשוט לא יכולה להישאר אדישה
זה מפיל את כל החומות כדי לגלות שמאחוריהן
אין כלום.
במיוחד.
הוא גרם לי כל כך לקרוא כדי לגלות מה יש בהמשך,
וזה היה שווה את זה. תודה.
כתבתי את השיר על רצח,
הפיגוע בפריז ליתר דיוק
מה שהיה במערכת העיתון
הפעם העליתי אותו
בגלל אדם ישקר שזכיתי להכיר
ונרצח שבוע שעבר במהלך דייט בירושלים
שלום שרקי הי"ד.
כתבתי את השיר על רצח,
הפיגוע בפריז ליתר דיוק
מה שהיה במערכת העיתון
הפעם העליתי אותו
בגלל אדם ישקר שזכיתי להכיר
ונרצח שבוע שעבר במהלך דייט בירושלים
שלום שרקי הי"ד
כלים מנופצים
מתיזים איבר
פצצות שמתפוצצות ומתיזות אברים לכל מקום
הן ברמה הפיזית והן בלבבות שמתרסקים לאחר מכן.
ודת אלוהים
מתפוגגת בזעם
האיסלאם שהופך את המלחמה
כביכול שלו ל"מלחמת מצוה"
שמעיד לתרץ זאת בהוראה אלוקית
כגון אותם גברים שמשתמים בדת
כדי להצדיק את ההתעללות בנשותיהם.
ועיינים מתות
בוערות בנהם
עיני המחבל-
קנאות ואש דתית שרוצה לשרוף את העולם.
תודה לך.
הכל סביבי שחור,שקט
אני שומע צרחות אך הם נישאות אלי
כמתחת למים.
אני יודע שלאיש לא באמת אכפת,
הם ימשיכו בשגרת יומם כרגיל,
העולם ימשיך בסיבובו ודבר לא ישתנה.
אין כאב,לא מכות
ולא סבל נפשי שאינו ניתן לתיאור.
אני יודע כי הוא יגיע אך עתה אני מתנחם בזרי השקט
במחשבה שניה לא כך תיארתי אותו בדמיוני
תמיד היו שם פרחים שחורים שנפלו מהשמיים
וכמו כהד לדמיוני כמו משום מקום
עלים שחורים מתחילים לנשור עלי מלמעלה,
אני מביט בהם מוקסם
מסתכל בשחור השחור הזה
שלפתע צדה עיני עלה דובדבן אחד
בין כל אותם עלים שחורים.
אני תוהה לפשר הדבר אך לא מייחס לכך חשיבות.
מתרכז בשקט
השקט אותו ביקשתי כל ימי היותי ב"מקום ההוא"
ורק עתה השגתיהו.
ועתה הם קרבים אלי,
מקבל את פניהם כמו חברים קרובים
כל ימי פחדתי וחששתי מהם אך דווקא עתה
אני שליו לחלוטין,
יודע כי טרם שאלותיו אחרוץ אני את דיני
בהתרסה, אתייצב מולו ללא חת ואגיד את דיני.
והחשיכה שוב עוטפת
החשיכה המלחשת
האוהבת ומגוננת
החשכה השולטת.
ילדה קטנה צועדת על צינור בדרך לקריות
מסילת ברזל תמרור עצור רכבת בלי אורות
שתי ידיה כמו כנפיים היא עפה במשק החלומות
הירח בשמיים מאיר ילדה יפה עם שתי צמות
לפתע היא יורדת והולכת ופניה צוחקות
צפירה רועשת מתקרבת אני צועק לה לחכות
אל תלכי אני צורח מול הקולות שמתקרבים בערפל
רץ כמו מטורף הזמן בורח והנה המחסום נופל
זאת מציאות או רק חלום
זה הלילה שקורה לאור היום
מישהו צועק הצילו כשאני נופל אל התהום
מתעורר כולי זיעה בחדר ריק מתוך שינה פרועה
האמת שזה קטע ישן יותר
מחשבות שמתרכזות למילים על המוות
(לא בפן המעשי אלא יותר "איך זה יראה")
ככה אני מדמיין אותו
שחור-עם סגול אדמדם בתוכו
גם בחושך העומק ביותר מתנוצץ האור
ובסופו של גיהנום נמצאת הדלת לגן עדן
את מגיבה לי המון וזה מרגש לראות את ההבנה שלך לגבי כאב
שאני מדבר על "המקום ההוא"
אני מדבר על העולם הזה
בה מציאות החיים רודפת ואתה רק רוצה קצת שקט,
מפלט לנפש עייפה
לילד שהתבגר קודם זמנו ועתה הוא מחפש את הילדות והתום שתבוכו
תודה לך
אתה מפחיד.
זה יפה ברמות ובהחלט מזעזע..
מגניב לראות שיש עוד אנשים כמוני שבאמצע השיר מתחלף להם הסגנון של החריזה..
יש שירים שזה ממש תוקע!!
אבל לך זה יצא ממש טוב.
אגב סוף הקטע הוא לא שלי-
זה לקוח משיר של יהודה פוליקר.
נער צעיר
עומד לבד בתחנה
לבוש מדים
ועל כתפו כומתה כחולה
ילד קטן
משחק לו כדור בחצר
צוחק מכל הלב
ולא מפסיק לכדרר
הנער יושב בבסיס
רק מחכה שיגידו לו לצאת
הוא רוצה להילחם
רוצה את מדינתו לשרת
הילד יושב בבית
לבוש כולו לבן
היום אבא ואמא לוקחים אותו לכותל
והוא כבר מחכה, מוכן
נשמעה פקודה
וכל הבסיס על הרגליים
מתארגנים מהר ליציאה
והנער כבר עם הנשק בידיים
נשמעה צעקה
אמא קוראת לו לרדת
עוד מעט יגיע האוטובוס
והילד כבר הגיע לדלת
הם התקדמו לאט
מחזיקים את נשקם לפניהם
והנער, שהיה ראשון
הצליח לחסל את כל מטרותיהם
הם עלו לאוטובוס
אבא אמא ושני ילדים
והילד, שהחזיק לאחותו את היד
הרגיש בעננים
הם נחו קצת בצד
לא מביחינים בפרצוף שבחלון
המכוון את הרובה למטרה
ויורה בחזה של החייל הראשון
האוטובוס היה מלא אנשים
ובתוכם עמדו איזה שניים
ושניה לפני שפוצצו את עצמם
הם הביטו לילד בעיניים
שדה הקרב היה רועש
הכל מלא עשן פגזים
ובמרכז שכב נער צעיר
עם טיפות דם על המדים
הרחוב השתתק
לא מאמין לרעש הרעם
ואז נשמע כל בכיה של ילדה
שאחיה הלבוש באדום, נדם
'קול בכיה'
זה ממש יפה.
