פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 520)

לעם ישראל,

איני מבין אתכם כלל וכלל. למה אתם יושבים. למה אתם אדישים. מה קרה אתכם?

המשיח עוד רגע כאן.,

בשמחת אדר,

הסופר היהודי.

קפץ ממגדל

נפל אל מותו

השאיר אחריו

ילדים ואשתו

באמצע היום

בלי שום הכנה

קפץ ונפל

קומה אחרונה

אף אחד לא הבין

הוא לא היה

דיכאוני

סתם בן אדם 

אפרורי

חיים רגילים

הוא קפץ והשאיר

ילדים ואישה

הם היו שבורים

לא הבינו למה

הוא לא היה עצוב

אמנם גם לא שמח

אבל הוא מעולם לא היה

טיפוס בורח

 

אז הם בכו

כמעט שנה

וחזרו להיות

משפחה רגילה

לא דיברו הרבה

העמידו פנים

בפנים הם היו

אכולים

 

וביום מן הימים

כשהבן הקטן

התרסק מצוק

זה היה מובן

כבר לא שאלו

מה קרה

רק הסתכלו

אחד על השני

 

ודממה.

הבטחות עפות באויר, נעות לכל עבר
פעם האמנתי בכם, הולכתי שולל
הבטחות, היו בעצם הבטחות שווא
פעם היו, היום גם הן אינם
הבטחות..והרי להבטיח מי יוכל..

בס"ד                                                                                                                                        ל' שבט ה'תשע"ה
_______________________________________________________________________________________________
לפני 119 שנים, ל' בשבט התרנ"ו, פורסם ספרו של הרצל "מדינת היהודים", בו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים באירופה - הקמת מדינה יהודית.
לאחר 52 שנים, הכריז דוד בן-גוריון על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
כל עם ישראל שמח ורקד ברחובות: סוף סוף! שלטון יהודי, שייתן ליהודים עצמאות, צבא, משטרה וממשלה משלהם. שלטון יהודי, שייתן לעם ישראל זכויות וחרות בארץ משלו, וישים סוף לצרות שפקדו אותו בגולה. שלטון יהודי, שיגן על היהודים מפני אויביהם. כל יהודי, באשר הוא, חש שותף לשמחה העצומה שפרצה.
היום, האם אני מרגיש, שחזון המדינה היהודית התממש? האם אני מרגיש, שהשלטון היהודי מגן על היהודים מפני אויביהם? שהשלטון היהודי נותן חרות וביטחון לעם ישראל? 
אני מעדיף לא לענות על השאלה. אתם יודעים למה.
_______________________________________________________________________________________________
 

 

20150215161408.docx

די ארוך..

אבל נראלי תתגברו

"איפה המפתחות של הצוללת?"
"יוני, איפה המפתחות של הצוללת??" אני שומע כאילו מתוך שינה. זה אחי הגדול, אני מזהה את הקול שלו. בעצם, אני גם רואה אותו, אני רואה גם את עצמי, מלמעלה כזה.. מהפינה שהקיר והתקרה נפגשים מעל המיטה, איפה שהמאוורר תלוי. למה אני נמצא פה למעלה? אני מאוורר?! אני רואה את עצמי מבחוץ! אולי אני מת ורק הנשמה שלי מרחפת פה?
הוא ממשיך לקרוא לי, הוא מתחיל להציק. תסתום כבר אתה חופר! עכשיו הוא אומר שאמא ביקשה ממנו להעיר אותי ושאני ישן כבר ממש הרבה זמן שזה מוגזם. אולי, אני באמת ישן בצורה מוגזמת לפעמים..
יאללה יאללה קום הוא אומר לי, שום תזוזה ממני. אפילו לא קמט בפרצוף, כאילו אני לא שומע אותו.. או שאני באמת אחלה שחקן. חחח..
טוב כמה שאני שחקן טוב תמיד הצחוק הורס לי הכל ועכשיו צחקתי במחשבה ואפילו לא סימן קטן לזה על הפנים?! משהו באמת מוזר קורה פה.
אוקיי, תתרחק קצת אחי, אל תיגע בי! אתה לא אוהב שאני מעיר אותך..!
תירגע זה יכול לכאוב! זה נראה וואחד צביטה אבל לא מזיז לי. טוב אני מתחיל לפחד פה צמוד לתקרה.
הלו?? הלו?? אני מת? כנראה שכן. אז למה אני צריך להישאר פה? אני לא אמור לעלות קצת יותר למעלה?
לא שאני ממהר לאנשהו ובטח שיש דברים יותר חושבים לדאוג להם כמו אחי שעומד פה מתחתי (והוא בעצם חושב שהוא עומד מעלי) ומנסה להעיר אותי ולא יודע שאני מת. הוא אשכרה עומד ליד גופה, זה דבר שמשנה לך את כל החיים, מסכן. וגם אח שלו בדיוק נפטר..
אני ממש מרחם עליו
ואם מישהו שומע אותי בחלל הזה שאני נמצא בו, מעניין אותי לדעת למה אני מת בעצם?! מה עשיתי? הלו?? מישהו?
אאוצ' אחי! אם הייתי חי זה בטח היה כואב! אני מסתכל למעלה רגע אחד ואתה כבר מכניס לי בוקס בחזה? בואנה הוא נכנס לפאניקה!
הי אני כבר מת, עזוב..
נראה שכבר הבנת שמשהו לא בסדר, אין לי בעיה תוציא קצת את הלחץ שלך עלי, גם ככה אני לא מרגיש כלום.... אאוווצ'!!! וואו! זה כאב באמת!
***
"הוא לא מתת!!"
"מי לא מת?"
"תזמיני אמבולנס"
"מהההה?!!"
"מי מת?"
"אפחד"
"אז מה אתה צועק?"
"אני.. מה?!"
"בוקר טוב, למה אמרת לאמא להזמין אמבולנס?"
"כי.. אתה.. אני.. אתה היית מת כמה זמן"
"יאללה יאללה מסתלבט"
"הזמנתי אמבולנס!! מה קרההה??!!"
"לא קרה כלום הוא חי בסרט"
"כן קרה! תחזור לשכב ותנוח"
"אמא אפשר להזמין קפה במקום אמבולנס? לא יודע מה הוא נפל עלי על הבוקר.."
"כן. יוסף אתה בטוח שמשהו קרה? אמבולנס זה הרבה כסף.."
"כן אני בטוח! וזה לא צחוק"
"חה חה חה"
"אל תעצבן אותי"
"למה מה תעשה? הרגת אותי כבר פעם אחת היום. אני מתערב שכבר פינטזת על לקבל ת'פלייסטיישן שלי בירושה"
"אני עף מפה"
"טוב נו די, בצחוק, הכל מאהבה"
"בטח, אם הייתי בין חיים למוות היית הולך לשתות קפה"
"אני עכשיו באמת בין חיים למוות כי לא שתיתי את הקפה של הבוקר. בנים בואו, המים רתחו.."

שמים - מגזין דיגיטלי לנוער (גיליון 32)

לקריאת מגזין המלא לחץ כאן

(כניסה נוספת למגזין המלא)

 

לאתר שמים החדש

 

 

 

 

לקריאת מגזין המלא לחץ כאן

 

 

 

אני מלאך המוות.

אני סוחטת אנשים אל תוך הדף
חורטת אותם חזק, בכל הכוח שיש בי
מעמידה אותם מול האמת שיש בהם
וכשהם נדהמים מעוצמת הרוע הטמון עמוק בנשמה שלהם,
אני משאירה אותם כך.
עירומים ומפוחדים
עם ידיים רועדות
וארובות עיניים ריקות.
חסרי נשימה, חסרי יכולת לראות
הם בוהים בי.

אני לא מחייכת בהנאה, אין לי זמן לזה
יש לי עוד כמה חיים מבוזבזים שאלוהים ביקש ממני להחזיר לו.

אתה בטח חושב שכשפגשתי אותך עמדתי במקום בהלם
ונדהמתי מעוצמות החיים שבוערות בך
וכשהבטתי לך בעיניים התאהבתי.
האמת היא שדי התבאסתי בשבילך
כי גם אני הייתי ככה פעם
וזאת הסיבה שקיבלתי את התפקיד הזה.

אם היה לי מצב רוח טוב הייתי יכולה פשוט להרוג אותך, כמו שאני עושה לכולם
אבל הייתי עצובה באותו זמן וכנראה באמת התאהבתי בך
כי בצורה מעוותת כל שהיא אתה עדיין חי, בערך
עם תפקיד זהה לשלי
וזה רק כי אלוהים מחבב אותך.

איפה מי שאמר שאהבה מביאה חיים?
לך תספר לו שהדבר היחיד שקיבלת מאהבה
זה
מוות

ואולי גם מלאך,
אם אתה מחשיב אותי.

כֹּל מָה שֵׁאֶכְאַב, הוּא לִכְתוֹב אוֹת.

כְּמָכּוֹת שׁוֹבָב, מְרָפֵּא אֵבֶל בָּנַיו,

וָיַנֵב לַבָּא אֵפְרָם בְּבוֹשְׁתוֹ כְּמָכָּתוֹ,

משהו שכתבתי  לפני 3 שנים..
לפתע הוא חזר עכשיו, רק שהפעם בחרתי אני ללכת.

 

 

רק כשהלכת, הצלחתי שוב להתקרב

ולא מצאתי דרך להגיע עד אלייך

במבט לאחור אולי טעיתי,טעיתי לגבייך

היית לי ביידים,איך החלקת לבדך?

אלוקים שלח לי מלאך

ונתתי לו לעוף

ולפרוש את הכנפיים

בלי לומר מילה כך נעלמת

ובצדק,אני יודעת

לא שוכחת

 

רק כשהלכת,הצלחתי שוב להתקרב

פתח לי דלת,שאגיע.. עד אלייך

במבט לאחור אולי צדקתי,לא טעיתי לגבייך

החזקנו חזק ביידים,איך החלקתי בלעדייך?

 

אני אפתח את העניים

כדי שלא אסתנוור עוד מעיניך.

חשבתי שנותרתי לבד.

אחרי כל הכאב שסבלתי, אולי לבד זה טוב.

הרי הפחד הכי גדול שלי – של כולנו – הוא בסופו של דבר מאדם.

לא שד, לא נחש. אדם.

יהיה זה מחבל, שונא, חבר לכיתה, או אח, כל אדם שיכול להחליש אותי.

או שאולי, להחליש אותו.

מדהים כמה אהבה פוגעת.

אני הולך לי, מסתבר שתהום הנשייה כמוה כתהום פשוטה.

מעבר אחד, קיר אבן מצולק, שחור, מלא שנאה.

חד למגע. שורט. רק רוצה לדחות כל אדם מעליו.

למולו, קיר חמים, מרופד. נראה לא שייך כאן, במקום טבעי ופראי כל כך.

ובכל זאת, עומד איתן. מחבק.

אני ממשיך ללכת לאורכם. גבוהים עד השמים, שמים שתקועים באזור דמדומים שבין יום לערב, או שמא בוקר מוקדם.

תלוי לאן אני מפנה את מבטי.

הרצפה מתחתיי משמיעה קול גריסה מספק, בעוד אני מתקדם.

לאן אני הולך?

לא יודע.

תמיד עדיף להיות בתנועה.

אני מתקדם, ורואה איך הקירות הולכים וסוגרים עלי. אולי התקדמתי בכיוון הלא נכון.

אני מסתובב.

מוזר, הקירות היו רחוקים יותר אחד מהשני לפני רגע.

אני מתחיל לרוץ.

הקירות נסגרים מהר יותר.

אולי בעצם עדיף להישאר?

אני מתיישב, נשען על הקיר המזרחי.

הקירות ממשיכים לסגור עלי.

אני רץ, בכוחות אחרונים.

מרגיש איך צידי הימני נשרט, איך גם הקיר השמאלי סוגר.

זהו. אין דרך לחזור.

חבול,

תקוע,

מחכה.

אחרי זמן שנדמה כנצח אני שומע קול גריסה.

אני מנסה להסתכל, אבל מבטי קבוע, לחוץ בין הסלעים.

בסוף, הקול מגיע אלי.

כמה טוב שאתה כאן.

יום גווע

שנשקף מחלון הרכבת

בוער על רקע

של אחו מוריק,

עגל צעיר משוטט

פתח צוהר-

השתקפות של נשמתי.

 

הגלגלים המשקשקים

הם כמו הלמות ליבי-

נקישות של שעון החיים,

מזרימים בעורקי דם חדש,

דם רענן

בכל פעימה.

 

אני מביט לאחור,

צללי הרמה ניטים מעלי,

מלווים את דרכי.

שמש שוקעת מעל פסגות חרמון-

מהנהנת

כמו באישור,

מחווה של פרידה-

ברכה להמשך הדרך.

זה נהנה וזה לא חסר

קחי משלהבתי, אין אוסר

האש תמשיך בי ללהוט

חמימה ומפיצה אור נגוהות

מחכה רק לך שממנה תיקחי

תשתמשי בה ורק תשמחי

 

כמה עוד אוכל לשקר

להסתיר את הכאב שממני פורץ

חצי ישן חצי ער, מנקר

ורק מחפש איך לתת עוד רמץ

גם כשלא נותר בי כלום

ריקנות שחורה וקרה

פותח אני אוצר בלום

שלהבת קטנה מאירה

 

ואת

אם רק היית יודעת

כל מה שרציתי

הוא

שתזרקי את עצמך אל תוך אותה להבה.

 

--

 

אני מצטער אם אני כותב יותר מדי...

זה פשוט יושב לי על הלב הרבה זמן

יותר מדי זמן

את ההשראה לשיר קיבלתי
לאחר שהייתי בבית דודתי
וראיתי פתק שכתב דודי ע"ה
שבועות ספורים לפני פטירתו
שם הוא חתם במילים "אלוף נעוריך"
וזה מה שיצא:

קול מצהלות ילדים
עת הזמיר מפציע
ועינוגי פעמונים מתנגנים
ניגון אינסופי ומפתיע

צלילי שלכת נופלים
ואנו באמצע
מבטים לפתע נפגשים
בזוהר הרקיע

עיתים שמחים
עיתים נובלים
ריקוד מתערבל
מבעד לעננים

ובטרם חרש בלאט
תחת פתח חלונך
אשא עיני אל-על
ואפגוש במבטך

ענוגה-נאווה
היפה בנשים
כפרח הרימון רקתך
סוגה בשושנים

ובעת אנדור
נדר קודש עולמים
על אצבעך ענדי לעד
זר שילומים

שבועת עולמים
לנצח תבער
הנני-אלוף נעוריך
נושא שיר נמהר

אפילו העט לא רוצה לעבוד פתאום

ראיתי פעם סרט של דיסני שאיני זוכרת את שמו
על נערה כמו המופעלת על בטריות.
ומהראש זה זרם ליד...

היא נראית כמוני וכמוכם,
שערה חום, גובהה ממוצע,
עיניה השותקות לא מעידות מאום-
על היותה נערה חשמלית.

אין לה צורך לישון, וגם לא לאכול,
ובשעות ההפסקה תרוץ למטען הנייד
להחליף את הבטריות בקרסול רגלה.
ואם תאחר אך בדקה, תכבה לנצח.
ואין תגלית טכנולוגית שתוכל להקיצה.

ובוקר אחד, בזמן ההפסקה הגורלית,
מיהרה היא כדרכה אל מטען החיים שלה.
ובעודה מהלכת, קלטו עיניה ילד קטן ובטוח,
שחייו כמעט ונשקו אל מותו טרם עת.
ילד קטן, ראשית גבעולו עודנה ברגבי אדמתו.

את חישובי הדקות הגורליות היא הותירה בצד
והסתערה על גופו הקטן והשליו בראשית חיים
שנזרק בהפתעה אל עבר המדרכה המושיעה.
וגופה נדם על גופו וליבו הפועם בבטחה.
וגופה נדם לנצח.

אולם גדול, אורות מרצדים.

צללים על הקירות רוקדים.

אני נכנס, קצת רועד,

הולך במהירות ומועד.

הם מחכים, מחייכים,

נראה שלא נראו בוכים.

המשפט מתחיל, הס מושלך,

עלבון אחר עלבון מוטח.

אני עומד מולם, זקוף,

אבל בשבילם עורי שקוף.

רואים כל נפילה,

עלי צונחת אפלה.

אבל להם, לא אכפת.

גופי דואב, בגדי מרופט.

שורטים, מכים, נושכים, תוקפים,

בערפי בכל כוחם נושפים.

בסוף המשפט, את ליבי עוקרים,

אותו סוחטים בידיהם, אכזרים,

מבקש להלחם, אבל אין לי עצה,

הרי ממקום זה מוצא לא אמצא.

כדי שהוא יעקר, אני צריך לחדול,

לחדול מלחיות, לחדול מהכל.

כי כשהפריד אלוקים בין דם לדם,

קבע כי הביקורתי יהיה האדם.

ערפל מתוק

קר ומוכר

עוטף אותך

ואין עוד מחר

 

נופל עמוק

חשוך שם בפנים

אין קרקעית

אבל יש עוד פנים

 

וכולנו נופלים

מטושטשים עד כאב

להבות מתלקחות שם

בבור של הלב

אני פשוט יודעת
הזמן הוא לא נוגע
גם אם השמש תעלה
אני עוד אשתגע
פותחת דלתות קצת עקומות
שברים שוב מתחברים בין האהבות

רוב הזמן
אני חשה בדידות
נכנסת לתוך מיים עמוקים
מנסה מספר פעמים
אבל אני חושבת
שזה נמצא עמוק בפנים



מנגבת את דמעותיי
אומרת לעצמי מספיק ודי
יש מסביבך עולם כה אוהב
כל אחד נותן פה מכל הלב
אם יש בך רגע
תעצום את העניים
ואז תראה איך העולם שוב מתגלה

רוצים לחזור אחורה
ממש הרחק מכאן
פוסעת כמה צעדים לכיוון המטרה
מביטה לתוך עצמי ואומרת השעה מוקדמת ואפשר להמשיך
יש עוד אור בקצה המנהרה
עולים להר ועוצרים מביטים בשקיעה והנה עוד יום עבר

ומכיוון שאי אפשר להגיב לשרשורים עתיקים, ובוער לי להגיב, אני נאלץ לכתוב את תגובתי בשרשור חדש.
תגובה לנפתלי הדג, -ללא שם-
להיות אדם- להרגיש שנוא
לפעמים זה רק נדמה
האדם לפעמים אהוב הוא
ורק דמיונו אותו מטעה