אני אוהב להסתכל עליה מהחלון כשהיא יורדת לרחוב לנשום אויר באמצע הלילה,
כשהיא מתעוררת מהגשם, היא לובשת את אחד הסוודרים הצהובים שלי
ויוצאת לטייל קצת, לספוג כמה שיותר אוויר לפני היום הבא.
אני עוצם עיניים ונושם בשקט, שלא תשיב לב שהיא העירה אותי
ואז כשהיא הולכת אני קופץ מהמיטה ורץ לחלון
לבהות בה ולחייך לעצמי כמו אידיוט
שזה מה שאני תמיד עושה עד שהיא שמה לב
ומתחילה לנשק אותי בשפתיים הדקות שלה.
אני לא מצליח להבין מה רוני מוצאת בי, מה כבר אני נותן לה
היא הרי נשמה גדולה שמסתתרת בגוף עגול
ובורחת מאנשים עם נשמות שחורות כמו שהיא בורחת מאויר מלוכלך
ומה אני נותן לה, אפילו אויר אין לי בשבילה
גם אני כמעט שחור, גם אני קצת מלוכלך, בפינות שקטות בנשמה שלי
שרוני לא מכירה, וגם אני קצת לא.
לפעמים אני מנסה לספר לה על הלכלוך שלי
והיא לא אומרת כלום, היא רק שותקת ומקשיבה
וכשהיא קמה ומחבקת אותי חזק, עם דמעות בעיניים
אני יודע שבכלל לא אכפת לה.
אני לא יודע למה זכיתי ברוני, אבל כל לילה כשהיא יורדת לנשום אויר
אני שוב נזכר למה אני אוהב אותה
ושניה לפני שהיא עולה חזרה הביתה, אחרי שעה של מחשבות
אני קופץ למיטה ומעמיד פנים שאני ישן בכלל.
אבל שנינו יודעים שאני לא, כי כשהיא חוזרת להתכרבל לידי
אני מחבק אותה קצת יותר חזק.
אחרי הכל אנחנו בעולם של נשמות שחורות
מלאות בחלומות ישנים של אנשים קטנים,
עולם של מחסור חמור באויר נקי
ובעולם הזה אני רוצה לצידי מישהי שאני אוהב, מישהי כמו רוני
ואני אתן לה את כל האוויר שיש לי, עד הנשימה האחרונה שלי
לפני שאפסיק לאהוב.
)...
|
אבל לא היה לי צורך ביותר)