פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 519)

אתה,

שנשמתך ארוגה בחוטי מלכות,

שזורה בנימי הזמן,

מתמשכת במשעוליו הכסופים,

 

שניגון חייך הוא

צליל דמעה

המתנפצת על זהב טהור

 

אתה יודע?

יש מקום

שהוא אצילי מן המלכות

והוא למעלה מן הזמן.

שם

אחכה לך

עוד אחת

רגילה, כמו כולם.

לא מצטיינת בשום דבר

רגילה כזאת...

היא נהיית שקופה

פשוט כי לא חסרים אנשים כאלה בעולם.

והיא נבלעת בין ההמון.

היא מחפשת לעצמה מקום אחר להתבלט בו

בזכות עצמה

אבל שם היא עוד יותר נעלמת

למרות שהיא מנסה לרכוש כשרון מיוחד...

 

היא נעלמת

ונשאבת לשם

לנצח

זה היה, זה נגמר.

טיפסתי על הר.

גם היא טיפסה עוד לפני.

וניסיתי לצעוק לה, שתקשיב.

ולה זה אפילו לא הכאיב.

אז ניסיתי וניסיתי.

עד שכבר התייאשתי.

היא לא הקשיבה.לא דיברה.

רק שתקה.

לא היה אכפת לה.

פעם כן, עכשיו כבר לא.

זה היה, זה נגמר.

 

 

ושוב תהייה מפעמת

ואין דם חדש בוורידים.

מה תאמר לי חבר?!

תן לליבך לדבר,

בעיניך הבט בעיניי.

מעוד שיחה וניתוח של שכל

לא תהא התקדמות כלל וכלל.

שמעי והסכיתי ילדה!

דיבורייך יפים ונאים,

לו הייתי ממהר,

עוד הייתי יושב,

לשוזרם לספר שירים.

אך האמיני ילדה,

לו הייתי יודע,

לא הייתי;

מושך אותך ולו רגע דל.

 

והם רק ביקשו להם חבר ואוהב

שיושיט את ידו האוחזת באבן הפינה לביתם,

וגם כשנראה קצה הגג מן האופק,

התפוגג ואך הותיר,

בלב כל אחד מין חותם.

 

חבר אמור לי, מה עוד לך כאן חסר,

הו ילדה, מתני הרגש.

והמשיכי לצעוד על השביל.

 

די. חבר,

מי כמוך יודע,

את אורכם של השבילים שנסללו,

כשאהיה גדולה,

לא אהיה בנאית,

רק אם בית לכמה קטנים.

את עוד ילדה, מה הינך ממהרת,

תני לזמן לעשות את שלו-----

די חבר, אותי שחרר!

זמני הולך ואוזל.

חיים שלמים לפניי

ואותם אמלא

בחלומות בתקוות

באהבותיי.

 

והוא לא ההין להרפות מידה

ולשלוח אותה לדרכה.

והיא בחשאי ארגנה לה חופה

עם אחר שהבין לליבה.

זה לא שאני לא רוצה להמשיך להלאה, זה פשוט שאין לי לאן
אחרי שעברתי את התקופה הכי משמעותית בחיים שלי איתו
כל מקום שאפשר לשאוף להגיע אליו, נראה מטופש בלעדיו.

 

זה לא שאני באמת רוצה להיזכר בו
זה פשוט שאת ירון אני רואה בדברים הכי קטנים מסביבי
כי גם ירון הוא כזה
אדם גדול שמסתתר ברגעים קטנים
שצריך לתפוס לפני שהם חולפים ועוברים הלאה
וכשתופסים אותם מבינים כמה הם מיוחדים.

 

לעולם לא עוד

הוא מילמל והבטיח

לעולם לא דמעות

יתערבבו בדם השיח

 

טיפות דמים

וזעקות שבר

כלים מנופצים

מתיזים איבר

 

וכחול ימים

שלוהט בשחור

ושיברון הדמים

זועק מן הבור

 

ולחישות פיות

נוטפות מור ואלם

ורסיסי חיים

זולגים מן הצלם

 

ודת אלוהים

מתפוגגת בזעם

ועיינים מתות

בוערות בנהם

 

וכאב

של חתן דמים

הוא לי ולך

 

ורטט

של כיסופים נעלמים

נשאר לנצח בליבך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[הפיגוע בפריז]

פחד

הם מקיפים אותי

מגחכים

סוגרים עלי מכל עבר

הם גדולים ממני

חזקים

חונקים אותי עד מוות

ויש שם אחד

הגדול מכולם

שחור וענק ומפחיד

ופעם העזתי

הסתכלתי בפניו

וראיתי שזה אני

הוא עומד על המרפסת

ומקומות שלא ידע שקיימים בגופו מזיעים מאימה

אם איזה עיתונאי היה שומע על זה בטח זה היה מפורסם בכל צהובון

מלך שסובל מפחד במה

הקהל תולה בו עיניים ועל אף גודלו הרב הוא שקט

במבטו תופס המלך את עיניו של נער צעיר

הוא מסתכל עליו במבט מתחנן

אז הוא נושם עמוק

ומתחיל לדבר למען הנער הזה

למען כל הנערים האלו שפזורים תחת ממלכתו וחשים תלויים בו

בקול צלול ובטוח שהיווה ניגוד מושלם לרגליו שמעט רעדו

הוא הודיע לקהל על חילוק קצבאות לעניים בממלכה

עכשיו הקהל גאש בשמחה

לדאבון ליבו של המלך רבים בממלכתו שיוועו ללחם

בשקט בין צעקות הקהל הוא מילמל

שלצערו הקצבאות הללו יבואו על חשבון המלך

ולכן הוא נאלץ לפרוש

הנער ההוא שוב הסתכל עליו בעיניו הגדולות

וכאילו ידעו כולם על הקשר בין עינהם

נתנו לנער לדבר

הנער בדמעות

סיפר איך המלך לכולם כמו אבא

ודרש ממנו לא לותר עליהם

לחשוב על פיתרון אחר

ליבו של המלך הוצף באהבה לעמו

ולאחר מכן הבמה שעליו הוא עמד הוצפה בדם

זאת הייתה יריה אחת מדוייקת וקלטנית

התנקשות

 

לא עוד לאב הרחמן

הפיכה שלטה מאז בממלכה

והם חיים חיי עבדות וסבל תחת שלטונות המהפכה עד עצם היום הזה

 

סליחה

 

אני פשוט יודעת
הזמן הוא לא נוגע
גם אם השמש תעלה
אני עוד אשתגע
פותחת דלתות קצת עקומות
שברים שוב מתחברים בין האהבות

רוב הזמן
אני חשה בדידות
נכנסת לתוך מיים עמוקים
מנסה מספר פעמים
אבל אני חושבת
שזה נמצא עמוק בפנים



מנגבת את דמעותיי
אומרת לעצמי מספיק ודי
יש מסביבך עולם כה אוהב
כל אחד נותן פה מכל הלב
אם יש בך רגע
תעצום את העניים
ואז תראה איך העולם שוב מתגלה

רוצים לחזור אחורה
ממש הרחק מכאן
פוסעת כמה צעדים לכיוון המטרה
מביטה לתוך עצמי ואומרת השעה מוקדמת ואפשר להמשיך
יש עוד אור בקצה המנהרה
עולים להר ועוצרים מביטים בשקיעה והנה עוד יום עבר

 

עד שמצאתי תרגיל כתיבה אחד..

הוא היה עתיק, ולא היה אפשר להגיב לו.

 

אני מבקרת פה לפעמים,

ומחפשת תרגילי כתיבה,

לשעות ההשראה.

קחו לתשומת ליבכם,

ותנסו לחשוב גם על תרגילים..

 

תודה

ואני לא מצפה לשירשור של רעיונות,

פשוט תעשירו אחד את השני

וגם אותי.

 

 

 

תראו אותי

 

ברחי, נערה

התרחקי, פן יצליח להצניעך.

אינך מסוגלת לשאת חיים

קטנים בעיניי אחרים

עינייך גדולות, מכילות את כולם

גם את נמצאת שם, בעיניים.

מפנה מקום

רק לא לאותו הוא

אשר רודפך, על מנת להצניעך.

 

 

[עוד משו מאתמול בלילה ]

אני כלואה בין ארבע קירות.

קירות לבנים,

חיוורים עד כדי דיכאון.

קירות שהרצון לשבור אותם,

בוער בעצמות הסדוקות.

קירות שמונעים ממני את עצמי,

והדרך לברוח מהם,

היא לברוח מגופי.

 

שמש מעל
שמיים חפי עננים
משתקפים על פני מים רבים.
סירה קטנה שטה
בין גלים שוקטים
בין גלים רועשים.
בין שני משוטים
ילדה
מאמצת עיניה,
אולי תֵּירָאֶה יבשה.

את נשברת.

אני רואה לך את זה בעיניים.

מתחננת-

תפסיקי!

תעצרי את זה. מהר. אני לא באמת רציתי שזה יקרה.

רק לרגעים נראה היה לי שכן...

אבל לא באמת.

באמת לא.

תישארי חזקה, בבקשה.

אני לא באמת יכולה להרים אותך עכשיו.

גם אני על סף

שבירה.

הוא היה אגואיסט
אבל מצחיק ונאה ומוזר
הוא היה קמצן
אבל חיזק אותי בעבודת ה'.
בלי להתכוון
נדלקתי עליו
בלי להתכוון
ידעתי שזה מסוכן
בלי להתכוון
עצרתי את שנינו
בלי להתכוון
כעסתי עליו
בלי להתכוון
נהנתי איתו
בלי להתכוון
ונפרדנו גם
בלי להתכוון
המשכנו
בלי להתכוון
עד שיום אחד הוא נזכר בי
בלי להתכוון
וכעסתי מאוד
בלי להתכוון
על כך שמעיז להיזכר
בלי להתכוון
דיברנו
בלי להתכוון
התגעגענו
בלי להתכוון
ושאנתי אותו שנית
בלי להתכוון
נפגשנו באקראי
בלי להתכוון
ודיברנו על הכל בלי להתכוון
הוא רצה לאהוב אותי
בלי להתכוון
או את עצמו איתי
בלי להתכוון
סירבתי
עם להתכוון
ואז הוא התחתן...

ואני עדיין מחכה למשהו קצת דומה קצת שונה
בלי להתכוון...
מישהו שיחזק אותי בעבודת ה'
מישהו להתגעגע אליו
מישהו לאהוב אותו
מישהו לבנות איתו בית כשר ונאמן בישראל...

אח אהוב,

אני כותב לך בדמעות בעיינים, בזבתי זמן, מרחתי זמנים, חבל, עשיתי טעות, ואני רק מגדיל ומוסיף על הטעות במודע, דע לך כי רק על הקב"ה אני סומך, ועליו, הוא, אני בטוח, ממנו יבוא ההצלה. הישועה. הניסיונות מקיפים אותי מצד לצד. אח, זה קשה. אתה יודע, לא אתה לא יודע, זה לא קל, אף אחד לא יודע, רק הקב"ה. הקב"ה יודע מה עוברי בי.. אני רוצה להיות בטוח שהכול יסתדר. אבל, לא יודע, כן יודע, אי, אי, קשה, עצוב. או לא עצוב. אולי שמח. ושמח. וטוב. ורע. וטוב. אי. מבולבל. תתפלל אלי, אני צריך הרבה רחמים. אני מתפלל הרבה, אתה לא יודע כמה, משתדל לא להתייאש,

מאיפה אני?

אני?

?

בע''ה

 

לכל אחד ישנה זעקה לא נשמעת,
לא אל המשמעת, כי אם אליו.
רחוק בתוך לבבו פנימה היא שוכנת,
אך קרוב ד' לכל קוראיו.

 

וכאשר ירד הגשם והשלג אל מול חלוני,
יושב מכונס, מקורר, מחושב, מכותב.
ומתוך אור יקרות וקיפאון הדר גאוני,
אתחמם על ידי כוס ישועותיו.

 

אשיר איזה ניגון דבקות ואסתכל בעננו.
אעצום עיני מראות שווא, אל מול הדרת כבודו.
ואפצח בריקוד משובב לבבות, ובקול גדול אקרא, כגראביצר בשעתו:
"אליך ד' יתברך תקוותי –  אין עוד מלבדו!"

יושבים יחד על הסלעים לחוף הים

והכחול הזה, העמוק, המכאיב

אני בזרועותיך, אבל בינינו חומת קרח

עכשיו זה זמן טוב לשכוח

 

עכשיו חורף, מי הגשם מתערבבים במי הים

הדמעות זולגות, אתה יודע שזה מכאיב

אני רועדת בזרועותיך, אבל בינינו חומת אש

עכשיו זה זמן טוב לשכוח

 

אתה יודע, גם אני מכורה לים

אתה יכול להודות שזה מכאיב

אני שותקת בזרועותיך, כי בינינו יש חומת ברזל

עכשיו זה זמן טוב לשכוח

 

אני שוב כורעת לידך, הפעם אתה מוקף שלולית דם

כן, אני יודעת שזה מכאיב

אתה דומם בזרועותי, ובינינו רק נשימה

אמרתי לך, זה היה זמן טוב לשכוח

הרכן את ראשך

כאשר אתה עומד

בשדות של שירך.

 

הרפה את ידך

האוחזת בעט,

מילותיך הם בסך הכול מוץ,

חסרות קיום בזיכרונותיך.

 

בענווה

שא תפילה לא-ל

ויחיה בך את הרוח הגדולה

שתפריח את המוץ

למסך זהוב,

להתגשמות חלום

חייך.