פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 521)

רק שתדע, עליי לא הצלחת לעבוד. המשחק שלך מדוייק, כל צעד מחושב וידוע מראש. אבל יש עוד כמה כמוני שהצליחו שלא לפול בפח שלך. חשבת שתוכל לבלבל את כולנו? לתעתע את המציאות שלנו? אולי אפילו גם לכבוש אותנו? יש לי חדשות בשבילך מר עולם, יש עוד כמה מאיתנו שאינם תמימים עד כדי לפול לרגלייך. אנחנו לא נהרוס את העולם שלנו רק בגללך. אני לא אשמיד את עצמי בגלל היותך. עצם קיומך קורע הרבה מאיתנו. קורע לגזרי גזרים. במיוחד כשאתה לא בכיס האישי שלנו. אך חלקנו גם נוטים לפרוץ גבולות, הם מאבדים חיוכים, מאבדים את נשמתם, רק בגללך. מי אתה חושב שאתה? נייר צבעוני ומעובד? אני מניחה שאני זקוקה לך רבות, אך לא נואשות, ולא כמו בפרסומות. אפילו לא קרוב. אני עדיין רוצה להתקיים אז אני מחזיקה בך, אבל לא יותר מידי. אתה יכול להרוס חיים שלמים, אתה מוזמן להוריד הילוך עכשיו, מספיק, אתה לא חושב שקצת הגזמת? גם האמא שם שהולכת כל בוקר באופן קבוע לעבודה, מרוויחה בכלל לא רע, שנותנת לילדה שלה הרבה מעבר למה שהיא צריכה.. בוכה בלילה. ומה יקרה כאשר בתה תבחין? יהיה לה בכלל אכפת? הרסת פה חיים שלמים. תתעורר, תסתכל סביב, לאן נעלם כל היופי שהיה כאן, כל מה שהיה טוב באמת, עץ ושיח ופרח. ילד ואביו מטיילים מחוייכים בשוק. ארבעה קטנטנים שמשחקים קלאס על הרצפה. משחקים במגרש ולא עם הראש בתוך המסך. משפחה וכלב, יום שבת בבוקר, ים, ארמון בחול, אולי גם קצת עיתון, חיוך, צחוק, אהבה. המון

סודות ותככים
משחקי מילים
מבוכים נסתרים
צפים ועולים

סיסמא נעלמת
נושאת לחישה
עיני אויב
עוקבות בדומיה

צופנות פיענוח
רובדי עשיה
מילות קוד
קמות לתחיה

כסף צרוף
כומתה סתורה
מפקד זועם
מנעול נסגר
בנקישה.

לחישות מתוקות
נלחשות בערפל
צלילי מילים
קטעי חיים
בעמק עכור
ואפל

זיכרונות כיסופים
נדמים באחת
אושר-לוחם זועק
תהילת בזק

שיכרון כוח
שיכרון מעמקים
זוויות ים נפתחות
מנוחת עולמים

ערפילי שחר
נמוגים
שינת נצח
מיסתורי חיים
נמלטים

העולם הפנימי שלי
רק שלי
נסתר ומוחבא
פעם נתתי למישהו להכנס אליו
להכנס קצת
והוא קינא בי.
אז שנאתי אותו.

אתה נעול
אתה שותק
אתה מיואש
אתה זועק
אתה אבוד
אתה שבר כלי
בעולם הגדול
מתגלגל לו מיד ליד
ונעזב
בסופו של יום
אתה ציפור שבורת כנף
תקוותך אבדה
פרחה
אתה מייחל ליד
שתרים את ראשך
אתה נעול
אתה שותק
אתה בוכה
אתה זועק
אתה סובל
אתה מתפלל
אתה שבר כלי
שמתגלגל.

מתחת לשמיכה אפחד לא רואה,
מתחת לשמיכה זאת אני האמיתית
בלי חיצוניות של מיתחזא.
בלי שום בנאדם שיגיד לי מי להיות,
בלי שום אדם שילמד אותי איך לחיות.
כשאני ניכנסת לשמיכה אני מנסה להסתתר.
להסתתר מהרע שמתנהג כאויב מיתחזא.
ואני אני בתוך המנהרה שמחסה אותי מהאויב הרע.
הרע מחכה פה בחוץ מחוץ לשמיכה,
ואולי אם אסתתר הוא ישכח ממני
וילך לחפש חברה.
מתחת לשמיכה טוב לי יש חושך מרגישה שמורה.
מתחת לשמיכה שקט ונעים אך אז מגיע הרגע שמישהוא בא.
מישהוא בא ומנפץ הכל מישהו בא וחוסף את האיום.
מישהוא בא ומוריד את השמיכה,מישהו בא ואז אני שוב חשופה אל הרע.
לא טוב לי בחוץ,לא טוב לי שם.
אבל אפחד לא מקשיב,לא מבין,טוען זה מסוכן.
מנסים להסביר לי שאני מגזימה.
מנסים להסביר אבל זו לא החוכמה.
אומרים לי הכל טוב אבל זה בשבילם.
לי זה מסוכן כי הרע רודף והשמיכה היא שמסתירה אותי משם.
אני רוצה את השמיכה להשאר מתחת. זו הבחירה.
לא להלחם בכלום כי כבר זה נימאס. רוצה לשכב.רוצה לחלום,לשכב בחושך עם השירים להתנתק מהרע מהכל.
רוצה להיות לבד שיעזבו אותי פה בדד. אני בחרתי בשמיכה אני בחרתי כי אותי היא מכסה. עזבו אותי אני רוצה טוב רוצה שמחה והשמיכה היא שמעניקה לי את הטוב והניתוק מהרע.

 

חשבת שבאצבעותיך

את פורטת

על כלי מיתר עדין,

שיריך

הם רק משב רוח קל-

רוח ערביים על פני האחו.

 

לו רק ידעת-

לכל מילה יש מחיר

וכל תנודה שלך

פועלת את פעולתה.

 

חשבת שריחפת

בחלל ריק

אך בהינף יד

ניתקת את חוטי הכסף,

הדפת את המטוטלת

לתוך הכבשן.

מילה

אני לא מצליחה

להוציא את הכל

לשפוך, להעביר

כמה שיותר

 

מילים

כמה שאני לא אנסה

זה ישאר כלוא בפנים

עמוק בתוך הלב

ואפילו לא מילים

 

רעיון

צל של מחשבה

הכל נשאר

ולעולם לא יצא 

ולעולם לא ייצא

אלא אם-

 

אלא אם.

 

 

מנסה לשכוח

מנסה לבהות

מנסה לברוח

מנסה לבכות

מנסה לנוח

מנסה להיות

מנסה למות

מנסה לחיות

עיניים

קטנות, עצומות

לא יודעות לשחוק

אך הבכי--

כמנגינה שקטה וערבה.

 

ידיים

רזות, צנומות

מתנועעות בלי סיבה

אך כשהן מתקרבות,

נוגעות-לא נוגעות בנשמתך.

 

והשקט

שאחרי הסערה

סערת הדמים, אבן צור, תפילה

ונישאת הבקשה

מפי כל הנוכחים

ומתערבבת בדממה עם הדמעות--

 

הישר למרומים.

 

הכל מחכה,

שום דבר לא בורח,

עוד יהיה לנו טוב,

ויפה, ושמח..

 

דברים ישתנו עוד,

הרי יש לנו כוח-

גם מתוך ריקבון

לעלות ולצמוח..

 

עוד נגשים משאלות,

חלומות נפריח,

את הלב והראש

עוד נצליח לפתוח.

 

הכל מחכה,

שום דבר לא בורח,

עוד יהיה לנו טוב,

ויפה ושמח..

ברצינות? כי גם לי אין מושג. 

 

יום אחד אני פשוט אצעק שיעזבו אותי בשקט כי אני לא כותבת את השירים על אף אחד וזהווו ! אווף!

 

 

גם לי אין מושג.

הם תהו למה יש לה אקדח. העלו ביניהם השערות, ערכו תחרות יצירתיות:
"סוכנת שב"כ.."
"מבוקשת ע"י המשטרה.."
"פרנואידית משוגעת.."
אחרי הכל, למה שלנערה בת 15 יהיה אקדח עליה, דרוך, תמיד...
פעם הם ניסו לדובב אותה, להוציא תשובה הגיונית, להבין למה היא נושאת עליה אקדח. או אולי סתם רצו לראות מה תגיב, כדי להמשיך בתחרות ההשערות. אז שאלו אותה, אפילו קצת בעדינות. היא נעצה בהם את עיניה, עיניהם החזירו לה מבט, ואז נשמע קול הנצרה המשתחררת והאקדח הנדרך. בשלב הזה הסיטו את עיניהם וברחו מהמקום. היא לא תפסה שוב את הנצרה.
מאז אותו מקרה הם לא ניסו שוב להתקרב אליה. למעשה הם לא דיברו איתה כלל, כאילו לא היתה קיימת. אך היא היתה שם, והם היו מודעים אליה, ובעיקר מודעים למחסנית שבצבצה תמידית מתוך חגורתה.
רק לאחד היה אומץ.
הוא היה גדול ממנה, ולא חשש מהאקדח הדרוך. ההשערות העלו שגם לו יש רימון יד בכיס האחורי, אבל אף אחד מעולם לא העז לבדוק.
כך או כך, ממנה הוא לא חשש. הוא עמד על המשמר, וחיכה להזדמנות בה יוכל להתקרב אליה מספיק. הוא קיווה שיוכל לשים יד על האקדח שלה, ולשלוף ממנו את המחסנית. כי בשונה מאחרים, הבין שכדור שמוחזק יותר מדי זמן בפנים יפנה בסופו של דבר כלפי עצמו, ויפגע במטרה הקרובה ביותר. זו שתציב את עצמה מולו, ולא תרפה.
ביום שבו נורה הכדור לבסוף, הוא לא היה שם. היא וידאה מראש שהוא לא יהיה שם. היא שמה לב, זה זמן מה, שהוא עוקב אחריה. הבחינה בעיניו העוקבות אחרי תנועות ידיה, שהקפידו לגונן על האקדח. שמה לב לכך שתמיד הקפיד לעמוד מאחוריה, במקום בו יוכל לצפות בתנועה לא צפויה, ולהגיב בהתאם. אז היא החליטה לעקוב חזרה. שמה לב לתנועת ראשו, שתמיד היה מורכן. ראתה את עיניו הבטוחות מסתירות את עצמן ממבטה. היא לא ידעה מאין הוא בא, או מה הוא רוצה. היא רק הרגישה שאם יש אדם שיוכל לעלות על סודה, ולשחרר אותה ממנו, זה הוא. לכן הקפידה להוציא אותו מהתמונה לפני שפעלה.
האקדח שלה היה מוכן. תמיד הוא היה מוכן, אבל באותו הרגע החום כאילו הצטבר בו, עד לרגע הלחיצה. אצר בתוכו את כל מה שהיא הכילה, ספגה ונשמה, מהרגע שקבילה לידיה את האקדח והחליטה לשמור עליו בכל משמר, עד הרגע בו ישמור עליה.
היא לא כיוונה את האקדח לאדם מסוים. גם לא אל עצמה. היא כיוונה אותו לתוך ערימת שמיכות שארגנה מבעוד מועד. היא לא ידעה כמה תוכל לבלום את הכדור מרגע שתירה אותו, אך היא היתה זקוקה רק להסחה, אז קיוותה שזה יספיק. היא כיוונה את האקדח, לדרוך לא היתה צריכה, ייצבה אותו בידה, ולחצה. קול ירייה יחיד פילח את האוויר. לאחריו רגע דממת מוות, ואז החלה הבהלה מחוץ לחדר. הדלת הנעולה עיכבה את האנשים מלהיכנס, והיא קפצה מהחלון ורצה, ברחה.
היא ידעה מה הם יחשבו. אה, המשוגעת הזאת. הפרנואידית, עם האקדח הדרוך. לא היה לה אכפת. מעולם לא היה לה אכפת מהם. רק אותו רצתה לעכב. הוא היחיד שאיים עליה אי פעם, ביכולתו לקרוא אותה וכמו לחדור את ההגנות. היתה צריכה רק שהוא יסיר את עיניו ממנה לרגע, והיא תהיה חופשייה. בזה היתה בטוחה שהצליחה.
ההגנות שלה התפרקו. היא השאירה אותן שם מאחור, קבורות מתחת לערימת השמיכות בה ירתה. הסכנה בלירות בעצמה כאשר הוא באיזור היא שהוא שם מחכה לכל סימן חולשה כדי להציל אותה, ולא ייתן לה לדמם למוות. מיד יחסום את זרם הדם, ויציל את חייה. לכן עשתה את פעולת ההסחה. הוא כרגע שם, עסוק בלפרוץ את מנעול הדלת אותה נעלה, דלת שהיא לא נמצאת מעברה השני. וכאשר הוא יצליח לפרוץ ולהכנס פנימה ויגלה שהיא לא שם, כבר יהיה מאוחר מדי.
הוא ידע שהיא תעשה זאת מהפעם הראשונה שראה את האקדח אצלה. כולם חשבו שזו דרכה להתגונן מפני העולם, ופחדו להכעיסה פן תפגע בהם. במובן מסוים הם צדקו, זו אכן היתה דרכה להתגונן מפני העולם. פתח מילוט, כמו החלון ממנו קפצה לאחר שביימה את מותה. אך הם לא ידעו שהיא לעולם לא תפגע באחרים. האקדח נועד רק כדי לעזור לה לברוח מהם, לפני שהיא תפגע בהם. היא הגנה עליהם. מפניה.
היא שקלה אם להתפשט, אם לחפור בור באדמה, להכנס לתוכו ואז לירות בעצמה, לחסוך להם את העבודה. ניסתה לדמיין איך זה יתפוס אותו, למצוא אותה שוכבת עירומה בתוך קבר כרוי. ויתרה. כמו שהמחשבה הזו ריגשה אותה היא גם דיכאה אותה, ובלי גינוני טקס מיותרים לקחה את האקדח, כיוונה לליבה ולחצה על ההדק. היא עוד תפגוש אותו, בזאת היתה בטוחה. איפשהו, בדרך, בגלגול אחר. היא ידעה שהם חלקו סוד, ובידיעתו את סודה הוא כמו שמר עליה לתקופה, והציל אותה מעט, מפני עצמה. האקדח הדרוך הרי היה שם תמיד. היא זו שעיכבה את הירייה. והמעקב אחריו וידיעתו אותה הם שגרמו לכך, והיא רק קיוותה שהוא ידע זאת.

הרגש הוא סוחף.
הוא מסוגל להפוך עולמות
שבנויים ביסודיות מושלמת.
הוא כלי
שיכול להתמלא עד גדותיו,
ובסוף להשפך עד ריקנות.
יש בו נימים
שרק השמחה פורטת עליהם,
ולכן אצל אנשים רבים,
נימים אלו התאבנו,
ועכשיו הם עומדים ללא נוע.
אך ניתן להחזיר אותם לשלוותם,
על ידי החדרת השמחה
בטיפטופים.

אני מכירה אותם מקרוב.
לא פעם יצא לי לראות
איך הם מחכים בפה יבש,
ומתחננים לקצת שמחה
שתרווה את צמאונם.
להרגיש איך מתוך השקט
הם זועקים לחמלה.
ולספוג בדממה רועשת את הקולות,
שלעולם לא יחזרו.

ילד של העתיד, קראתי לו.
כנראה שכבר אז ידעתי שהוא יהיה הכל בשבילי.
ילד שנולד מוקדם מדי, לפני הזמן המיועד לו.
ילד שלא ידע להכיל את האנושות
כמעט כמו שהיא לא ידעה להכיל אותו.

כבר ברגע הראשון זיהיתי מי הוא,
כי קשה לפספס את המבט הבוער שהיה לו בעיניים
ואת הרעש שנשימתו השאירה אחריו בכל מקום שהלך.
קשה לפספס אותו, את האור שזהר חזק בהילה שלו
מעיד ולו במעט על מה שמסתתר בפנים.

הוא היה ילד של העתיד, וילדים כאלה אף פעם לא מוצאים את הזמן והמקום שלהם
לא לבד ולא עם ילדים אחרים
אז הם פשוט מתמקמים איפה שהוא בגלקסיה ויוצרים להם מרחב משלהם,
מחכים שהעתיד יגיע
וסוף סוף ייתן להם להרגיש שייכים למשהו.

פעם הוא אמר לי שהוא מרגיש כמו חץ שנשלח לאויר
כי הדרך של החץ מורכבת מאוסף נקודות זמן של מנוחה שבאות אחת אחרי השניה,
אוסף צפוף של נקודות שנותנות אשליה של תנועה
וכך גם הוא, תמיד רץ ורץ ולא מגיע לשום מקום חדש.

לא באמת הבנתי, מנת המשכל שלו מורכבת מדי בשבילי
אבל חיבקתי אותו
ואמרתי לו בשקט
שאם הוא חץ אז אלוהים לא שלח אותו סתם לאויר
וכנראה שהוא פשוט צריך לכוון את עצמו טוב ולפגוע במטרה.

לעזאזל, לא חשבתי שהמטרה היא אני.

 

 

רוח נשמה,

תחלפי מעלי

תתני לי מעט

חיות

 

 

ואת כל הקסם ואת כל התקוות

נתתי בהינף של הבטחות

 

 

רק מדבר שליו נותר

מדבר אבוד

 

 

מריץ את הקלטת אחורה לבדי
מתחיל להשמיע את הכל מהתחלה
יש קטעים שאני כבר מתבלבל
לא יודע אם כבר השמעתי לאדם הספציפי הזה
או שצריך גם את זה שוב.. מחדש.

עושה חזרות להצגת הבכורה
וכל חזרה היא גנרלית
עד שהיא כבר לא
ואני מרגיש כאילו הבמאי נטש את האולם לרגע
משאיר את השחקנים לשחק את המשחק
לבד

לפעמים אני תוהה אם קצת זייפתי את הקול
אם סילקתי אותו בעצמי
אם התעוורתי מרצון
כי הבמאי וודאי נוכח, ואולי הוא קצת נסתר
כי לא כיוונתי לגמרי לרצונו.

ושוב לחזור אחורה
לנסות שלא לשרוט את הטקסט
במקומות שהוא עדין
ולכוון אותו מחדש
להזהר מאד שישאר נקי

שלא יהיו על הסרט טביעות אצבע
של כל שלחצו והקשיבו עד שעבר זמנם
להשאר טהור להצגת הבכורה
להשאר קדוש תמיד
ומכוון

ולא להסכים להתחיל להריץ
לשום אדם
שלא נכון.




כן, תסכול מה מדייטים

אינספור דרכים נפרשות לפניי.
מולן אני עומד מבולבל,
אנה אפנה פניי.

ואתה,ודאי ידעת היכן ללכת,
באיזו דרך ארחיק לכת.
ובלעדיך אין לי סימן.

העולם הזה מלא תעתועים,
בו טוב ורע זה לזה מתחפשים.
כולם,כולם כאן תועים.
דרך להרוויח רק מחפשים.

אבי,בלעדיך לא אדע לאן ללכת,
לא אדע להבדיל בין האמת לשקר.
כל כך קל ליפול כאן,
בלעדיך.

חומות מסביבי

כולאות את נפשי

אוזקות את ליבי

בכבלים

 

כמו אי אפשר כלל לחדור

את מעטפת הקור

כמו אי אפשר לשחרר 

חבלים

 

ומחוץ לחומה

חיים רגילים

כמו אין כלל אלפי

מנעולים

 

ורק קול קטן

קורא לו בדד

יכולת לחיות חיים

אחרים..

ב"ה

 

הם לגמרי לגמרי לב,
לגמרי לגמרי.
מאירים, זוהרים בכל לבם,
אין בהם תנועה אחת שיש בה מן הזיוף.
כמה התעייפתי מהזיוף הזה, של כולם.
אבל לא אצלם.
אצלם הלב זורח, בלי להתבייש, בלי להתכוון.

הוא צוחק, והצחוק שלו מתגלגל, כמו מפולת שלגים,
לבנה, טהורה, מכסה את הכול.
צוחק כמו הגשם ששוטף את הכל וצובע אותו בריח הזה,
של חדש וטרי ורענן.
 

לבבות גדולים, עצומים, בגופים כל-כך קטנים,
כמה שבירים הם? כמו בובות חרסינה עדינות,
רק תעזוב אותם, וכבר הם מתפרקים, 
כמה אני זקוק להם, קצת בכל פעם,
להסניף קצת מהלבבות הללו, הרכים, הפתוחים.

וכל מכאובי העולם רובצים לפתחם, הם עוד יפגשו אותם,
אבל עכשיו עדיין לא, עוד לא הגיע הזמן.
הם עוד ישברו על המזח של העולם האכזר, כשחלום ילדותם
יגיע אל החוף.

ואז הוא יצחק את הצחוק הזה של כולם, עם הזיוף והחנופה,
ואז כבר לא יעלה ריח רענן רטוב מצחוק, מלוכלך מבוץ
וילביש את השמחה הזו,
הטהורה הזו.

הם לגמרי לגמרי לב, והם כל כך פגיעים,
וגם אנחנו היינו פעם כמוהם.
ילדים.

סירות באגם, מכוסות שמים
ערפל וגאות- ותורן מורם
חבורת דייגים, סינרגיה של שניים
ושחף משקיף על כולם.


בהיכל אגם, פזורות בו סירות
בהיכל האגם- קהות חושים
שמחה זהירה, חסרת חוק או גבולות
ואושר בשני דייגים.