פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 522)

חומות מסביבי

כולאות את נפשי

אוזקות את ליבי

בכבלים

 

כמו אי אפשר כלל לחדור

את מעטפת הקור

כמו אי אפשר לשחרר 

חבלים

 

ומחוץ לחומה

חיים רגילים

כמו אין כלל אלפי

מנעולים

 

ורק קול קטן

קורא לו בדד

יכולת לחיות חיים

אחרים..

ב"ה

 

הם לגמרי לגמרי לב,
לגמרי לגמרי.
מאירים, זוהרים בכל לבם,
אין בהם תנועה אחת שיש בה מן הזיוף.
כמה התעייפתי מהזיוף הזה, של כולם.
אבל לא אצלם.
אצלם הלב זורח, בלי להתבייש, בלי להתכוון.

הוא צוחק, והצחוק שלו מתגלגל, כמו מפולת שלגים,
לבנה, טהורה, מכסה את הכול.
צוחק כמו הגשם ששוטף את הכל וצובע אותו בריח הזה,
של חדש וטרי ורענן.
 

לבבות גדולים, עצומים, בגופים כל-כך קטנים,
כמה שבירים הם? כמו בובות חרסינה עדינות,
רק תעזוב אותם, וכבר הם מתפרקים, 
כמה אני זקוק להם, קצת בכל פעם,
להסניף קצת מהלבבות הללו, הרכים, הפתוחים.

וכל מכאובי העולם רובצים לפתחם, הם עוד יפגשו אותם,
אבל עכשיו עדיין לא, עוד לא הגיע הזמן.
הם עוד ישברו על המזח של העולם האכזר, כשחלום ילדותם
יגיע אל החוף.

ואז הוא יצחק את הצחוק הזה של כולם, עם הזיוף והחנופה,
ואז כבר לא יעלה ריח רענן רטוב מצחוק, מלוכלך מבוץ
וילביש את השמחה הזו,
הטהורה הזו.

הם לגמרי לגמרי לב, והם כל כך פגיעים,
וגם אנחנו היינו פעם כמוהם.
ילדים.

סירות באגם, מכוסות שמים
ערפל וגאות- ותורן מורם
חבורת דייגים, סינרגיה של שניים
ושחף משקיף על כולם.


בהיכל אגם, פזורות בו סירות
בהיכל האגם- קהות חושים
שמחה זהירה, חסרת חוק או גבולות
ואושר בשני דייגים.

שתיקות

בבית הספר

בשולחן

ברעש המחניק

שתיקות

בבית הסוהר

במיטה

בשקט המציק

שתיקות

בבית הכנסת

בכיסא

ברעש המרחיק

שתיקות

בבית החולים

בחדר

בשקט המדליק

רעש

צעקות

ובכי

ושתיקות

וחוסר

יד זקנה לבד

ועוד יד זקנה לבד

מושטת

שתיקות

אותי כל פעם מחדש. אז אם יש לכם הערות/הארות או הצעות לשיפור-
אשמח לשמוע

ועוד
מילה אחת יותר מידי
ומקומה איננו
והיא אובדת בחלל
חסר תחושה

יהלומים שנשפכים
וטעמם בטל הוא
כי לא ניתן להם כבודם,
חסרי קדושה.

רק האדם בוחר עד כמה
לייקר את זהב
כמה משמעות וכח
ליצוק אל תוך דבריו

אם יפזר הונו היום
מה יוותר כשיזדקק לו
כשירצה לתת ליבו
במילותיו?!

ואני
נאלמתי דומיה
החשיתי מטוב
וכאבי נעכר

שמלת כלולות

שמלת כלה

שמלת האם המחכה

התערבבה בדם גלות

בערב שלפני החתונה

מבשרת לאם

על גווית בתה

יש עוד דרך ארוכה

 

שמלת כלולות

עוד מחכה

לאיחוד בין

דוד לרעיה

 

שמלת כלולות

קרועה, שסועה

הקריבה בניה

כקורבן עולה

קורבן חטאת, שלמים

עולה כליל כלפי שמיא

מבקשת בשמנו

גאולה.

 

שמלת כלולות

שמלת דמה

 

שמלת כלולות

שמלה זכה

שמלה המביאה תקווה

 

שמלת כלולות

כיפה יפה

שומרת, מגינה.

 

שמלת כלולות

שמלת דממה.

לכאבים היקרים שלי,

מה אגיד לכם,

אני לא יודע את סיבת בואכם,

אבל אגיד לכם, לגוף שלי, ולי, שאני מתנצל.

לכולם.

אני לא מסור מספיק.

צריך אמונה מלאה בקהב"ה והרבה תפילה. צריך.. צריך..

ונחלי הדמעות..

ואני אשם קצת וממשיך ומגביר וקשה לי אתם יודעים.

רחמו מעט, רחמו.

אני יודע שאני לא בסדר, אבל בכל זאת.

כואב,

 

אני, שאכפת לו מאני?

שמות מותי נלחשים באזניי
וחרוזיי אינם מתגלגלים יותר
בין אצבעותיי השרוטות
המתפללות תמידית אל
ההשראה
האכזרי.

לו היו הן נופלות
במדבר נעוריי,
בארץ לא זרועה,
קרבן לאל הנוקם
בתוכי
הלוקח את המחיר על מתנותיו.

כפור הנוסטלגיה
הנוגעת בריק
שני חדרי ליבי
הנסגרים והנפתחים
בכמיהה תמידית לאין
לעצירה.

ציידיו של האל
כבולים אל הקשת
מתוחים אל החץ
ופרושים בשמיים.

ואני,חופשי כמותם
כבול אל
גלגל העינויים
גלגל העיניים.

לו יכול הייתי
לעצור את תזוזת הגלגל
לנתץ חרוז אחר חרוז
ששרטו אצבעותיי
וחדרי ליבי
וציידיו.

כך, סיבוב אחר סיבוב
תפילה אחר תפילה.

"וכשהיא לפתע צריכה

שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה.

לא תאמיני איך הם מופיעים,

כמו רקפות בין הסלעים."

(אריאל הורביץ, כמו רקפות.)

 

גם ככה הם בהר דב.

גם ככה עוצר יציאות בגלל הגנרל מלפני שבועיים.

מה עכשיו

זה.

 

 

סדנת כתיבה עם אבישר הר-שפי.

 

א.

אבישר מוציא שקית. לוקח אגוז, שובר.

מניח בכוס יין שקופה, מונחת על

מפה.

ליד הכוס יין רימון יבש.

אבישר מוציא משקית שני אגוזים

מניח בכוס. מדליק מנורה.

 

תכתבו לי קליפה.

תכתבו לי משהו עם קליפה.

 

יש קליפה.

קליפת אדם.

ויש קליפת פרי,

שהיא כולה עיטוף וביקוע ושמחה.

 

ויהי האדם לקליפה חיה.

ותבקע הקליפה, והעסיס

המתוק מלוח נשפך.

וכל קליפת הפרי הירוקה, בשלה.

 

 

ב.

כמה בקיעות נבקע אדם בחייו.

חלקם שלו

וחלקם של הזולת.

חלקם של אומה שלו

וחלקם של אומה

לא לא.

 

ורגש שיוצא מקול בקיעת

קליפה

גרעין

פקעת.

 

מקול בקיעת

אדם

עם

ים.

 

וצעקות

דרכם להסתובב בעולם.

ובקיעה

דרכה להיבלע באדמה.

נשארת.

מרווה שורשים.

מנפחת שריגים.

מצמיחה רוחות בעולם.

 

ג.

 

ויהי האדם לגרעין חיה.

ויבקע הגרעין, ויצאו שורשים

מתוקים באמת, מלוחים מטבע.

וכל גרעין הפרי הירוק, בשל.

 

ויהי האדם לפקעת חיה.

ומה זה אומר לנו

אדם שהוא פקעת.

שהוא סבך מחשבות

                          רגשות

                         תרשימים.

(לדוגמא:

אני מתחתן עם ומתי.)

 

מה זה אומר לנו כשפקעת נבקעת

ועולם פנימי שלה משתרג באדמה.

 

ד.

למשל,

גרעין שמוט בקצה צלחת.

למשל,

גרעין מרימון אדום שנשאר בצלחת

אחרי שסיימו אהובים

לאכול גרעיניו.

וכמה תהומות עיניים ואהבה

חלפו סביבו.

והוא היה שם במאורע

ולא השתתף.

ולא נאכל אומנם, אבל האם יוכל לומר

הייתי בסעודת אוהבים?

נכון שבפועל היו שם

שני פיות גורסים ומעכלים

אבל

סעודת

אהובים.

 

נגיד, נאמר שניתנת לגרעין שלנו אופציה

לחזור להיות בחזרה פרי.

מי מהם ירצה לחזור?

זה שנשאר לסיים את חייו

בפח פירות קדושת שביעית.

או זה

שהחזיקה אהובה

ולחשה לעיניים:

תראה, כוכבים.

 

ה.

להגיד גרעין מומתק או קלוי

זה לקחת גרעין. פוטנציאל. לב.

לקחת אדם, משפחה, אישה.

להטביעו בדבש, במלח.

בלא לא.

ומה זה אומר

שהגרעין הזה מסתובב בעולם עם שכבת דבש.

                                                עם שכבת מלח.

                                                על הלב שלו.

ולפעמים צריך לשבר קליפת מלח או דבש.

רק, שאם טבול באמת

כבר לא יצמח כלום.

"נפלה נא ביד ה', כי רבים רחמיו

וביד אדם אל אפולה."

כי יש שואה,

 

 

ויש ארבעה הרוגים בהר דב.

והר דב זה מספיק גבוהה ותלוש

בשביל להגדירו

יד ה'.

 

ו.

(בספר סיפורי ספרד סופר על איש שהרג שכנו וקבר אותו באסם.

לימים צימחה גפן מגרעינים שאכל האיש לפני מותו.

טעמם של הענבים היה כל כך מופלא, שהביאו למלך בעצמו לטעום.

כשטעם, ראה שבענבים, בעסיס, יש דם.)

 

דמנו מנצנץ בענבים.

אגודים בסל אחד.

כשאנו מניחים על שולחן ט"ו בשבט, רימון.

אנו לא מניחים גרעין.

אנו מניחים דורות של בקיעות, ריקבונות, ופריחות שמתוכם

בקצה השרשרת, יצא לנו

פרי.

ועכשיו העצים עומדים שפופים ברוח החורף

ודורות של בקיעות אמורות להיוולד, ועדיין

 

צריכים אנו לברך

ברוך בורא פרי העץ.

למרות אכילתו.

 

והאור הזה, אור זוהר

מפיץ את חומו ויופיו

כדי שכולם יוכלו לטעום ולהריח.

 

מין אור כזה, אור צהבהב

עוטף את מי שרק מתקרב

בשמלת משי עדינה ונעימה, רכה.

 

וכשהאור הזה, המלטף,

דוקר וצובט עד כלות כל

נפשי נרתעה מן האור הזה,

מין אור נורא שכזה,

אור כואב.

אני פשוט יודעת
הזמן הוא לא נוגע
גם אם השמש תעלה
אני עוד אשתגע
פותחת דלתות קצת עקומות
שברים שוב מתחברים בין האהבות

רוב הזמן
אני חשה בדידות
נכנסת לתוך מיים עמוקים
מנסה מספר פעמים
אבל אני חושבת
שזה נמצא עמוק בפנים



מנגבת את דמעותיי
אומרת לעצמי מספיק ודי
יש מסביבך עולם כה אוהב
כל אחד נותן פה מכל הלב
אם יש בך רגע
תעצום את העניים
ואז תראה איך העולם שוב מתגלה

רוצים לחזור אחורה
ממש הרחק מכאן
פוסעת כמה צעדים לכיוון המטרה
מביטה לתוך עצמי ואומרת השעה מוקדמת ואפשר להמשיך
יש עוד אור בקצה המנהרה
עולים להר ועוצרים מביטים בשקיעה והנה עוד יום עבר

נחלים סוערים

של דם ליבך

שוצפים בדרכם

אל תוך מדבר שומם

של גווילים ריקים.

 

אתה כושל

מתווה בידך

את שפת האפיק,

כושל ונופל,

מתבוסס והולך

בדם ליבך.

 

המדבר מתמלא והולך

במילים הכתובות

בדם ליבך

ליבך הוא מעיין תמיד

אך שיריו עודם חסרים

את מילת הסיום.

 

אתה פוסע

צועד לאיטך-

דמות זעירה על גדות נהר שוצף

טיפות של דיו מדם ליבך.

 

האזן לרוח

היא קוראת מתוך נשמתך:

אל תיפול, גם אם כשלת!

היא ממתינה לך שם

מעבר לעיקול הבא:

מילת הסיום-

מילת הפתיחה.

אז כמו תמיד,יש שירים שמכריחים אותי לכתוב אותם,יושבים בראש עד הרגע שיעברו למחשב,ואם מחכים יותר מדי זמן הם נהרסים ומציקים יותר.אז כתבתי את זה לפני שבועיים.

 

יד ימין קדימה

והרגל עפה איתה,

הקשרים בה שולטים,

חזקים וכואבים.

 

לא לעצור,

בעצמה, לא יכולה

החוטים מחזיקים,

לא נותנים לה בררה.

 

על הבמה הרגליים,

כמו רוקדות מעצמן,

החוטים לא נראים

לעיני הקהל.

 

כשהאורות נכבים

החוטים מתנתקים.

וכמו קסם, היא קמה

ורוקדת שוב-עכשיו בעצמה.

 

 

מילים

שברי אותיות,

שברי חיים.

 

לחישות

מעמקים של אסונות

ושל שברים.

 

נפילות

נגיעות מתוקות

של שלכת וארגמן

חצות לילה

מוריקים בזמן.

 

געגועים

נעלמים בין יפחות

צלילי ערב נוגים

מזכירים נשכחות

 

עיינים

זוהרות בטורקיז

כחול הרים

ים של שועלים

נצבע מסביב

 

פריחה

מסתתרת מתחת

נוגעת לא אוחזת

בשלהי הקדחת.

אני נכנס והיא יוצאת, העיניים נפגשות לשבריר שניה, אני מתיישב והיא נעמדת ומביטה בי מהחלון.. הרכבת נוסעת ואני תוהה אם אני מכיר אותה מאיפשהו או שהייתי רוצה להכיר אותה מתי שהוא..
מגיע לבית ומרגיש צורך לכתוב על זה, זה מה שיצא:


יום ראשון, חוזר מהבית
נסיעה ארוכה, כבר רבע לשתיים
אוטובוסים מפה, רכבת לשם
ובאמצע כל זה, את עומדת שם

על הרציפים, במדים ירוקים
מי חשב אז לאיזה כיוונים
שניינו נלך, במרחק הימים
היינו צוחקים..

ובדיוק כמו שאמרת אז
להיפרד כך זה לא לעניין
צריך לסגור פינות
זה עוד יבוא ויעשה בלאגן..

וצדקת אז, כמה צדקת..
על הרציפים, במדים ירוקים
מי חשב אז לאיזה כיוונים
שניינו נלך, במרחק הימים

אני נוסע לדירה, לאן את?
עדיין גרה אצל ההורים בצפת?
יש לך מישהו? מערכת יחסים?
רוצה להתחתן ולהביא ילדים?

את לא יוצאת לי מהמחשבה
האם ראית אותי שם?!
ברכבת, בג'ינס מלוכלכים
במרחק הימים היינו צוחקים...

משחק מילים מלוכלך מתרחש כאן
אדם מול מלאך
וילד שלא התבגר עדיין,
התבגר בכלל.
רק עומד במדבר
עם תיק ענק
הולך לבדו
כי הוא תמים וטוב לו
משחק בחול.

ואז לקחתי את השיר הארוך וקיצרתי אותו קצת. ככה.

עם תיק ענק במדבר
הולך לבדו
ואינו מבין כמה בודד לו
כי הוא תמים
וטוב לו

בזמן האחרון אני כותב יותר, אבל לצערי יוצא לי לכתוב רק שירים וכדו' וזה על חשבון דברים אחרים שאני מעדיף לכתוב..
כל פעם שאני מתיישב מול סיפור ומנסה להמשיך אותו יוצא לי שיר או משהו

אז הנה, התקדמתי רק כמה שורות וזה נתקע שוב. אז לקחתי כמה שורות, פירקתי ופיצלתי בשביל לדחוף עוד בין השורות.. סוג של משימה


• אל תיתן לאש שלה לשרוף את חלומותיך
• תשתה כוס מים
• ואל תיתן לרוח שלה לכוון את מסלולך
• שב עם עט ודף
• אל תיתן לה להשפיע על שיקול דעתך
• תנשום עמוק
• ואל תיתן לה לעמוד בדרכך
• כי ככה זה
• הכל סובב סביבך




•

את כל הרעיונות, הדברים שיש לי בראש. מה עושים מפה?

בית,לא קרוואן!זה החלום!
בית גדול,יפה,עם גינה גדולה וסלון שמספיק להכיל את כולם.
החלום הזה מלא בשמחה,בהתחדשות.
אז החלום פתאום מתגשם, מקרוואן רעוע לחלום-לבית!
אחרי הגרוש אמרו לנו שמיד נעבור לבית,המיד הזה הגיע אחרי עשר שנים.
סוף כל סוף החלום התגשם-בית גדול!

אוספים טיפות של רגש מרחבי הלב.
וטיפה טיפה מעלים למח,עד שנוצר אגם.
ואז,בזהירות,מזרימים את הרגש בנהר ליד,אם נשפך קצת דרך העיניים,לא נורא.
עכשיו אפשר להתחיל לכתוב.
מילה אחר מילה,בית אחר בית.
מוחקים,משנים,בוחרים את מה שהכי מרגיש מתאים.
וכשנראה שזהו זה,והכל יצא,אפשר לנוח.
מגיע לכם.
עוד שיר נולד.