על כוס התה שלי כתוב זהירות, עלול להכיל משקה חם. על הלב אין שום אזהרות. עלול להכיל אהבה, עלול להכיל כאב. כאילו שאפשר להכיל אותם. אבל הם שם. שורפים את ההיגיון ואת הגרון, מציפים את העיניים בדמעות, מפזרים קוצים על הכרית ואי אפשר לישון, אפשר רק לחכות שיתקררו, אם בכלל. או להוציא את הקוצים אחד אחד, ולשמור שלא יגיעו עוד.
על כוס התה שלי אני בונה בניינים. היא תרגיע אותי. היא תביא לי קצת שקט ומזור. אבל בסוף כשאני יושבת רק איתה לבד, היא מקשיבה לי ושותקת, מכילה את המשקה החם שיש לי בתוך הלב ושיוצא דרך העיניים, מלוח מתוק. אז אני מוסיפה עוד כפית סוכר, עוד שתיים. ונותנת לה עוד הזדמנות לחמם, לרכך כדי שיהיה קל יותר שיהיה קר פחות.
לכוס התה שלי ולי יש תמונה של בדידות, בסוכה ערומה מקישוטים, חשופה לקור שמגיע בדיוק בסוכות וחושף לנו את עצמנו ואת כמה שאנחנו אומללים, כי אחרי שהמלך כבר לא בשדה פתאום אנחנו יוצאים, מגלים את ההזדמנות שפספסנו ומנסים לתקן, אבל המלך כל כך רחוק, בארמון, ואנחנו כלואים בארמון של ארבע דפנות לבד, עם כוס תה ושקט.
לכוס שלי יש סבלנות, היא לא דוחקת בי לשתות את מה שהיא מגישה לי, את הדייסה שבישלתי בעצמי, היא מחכה שאני יעכל את כל מה שהכנסתי אליה במשך היום ושעכשיו אני חייבת לשתות, כמו תרופה, לחשוב על מה שעשיתי היום, לעשות תשובה. ככה יהיה מחר טוב יותר, או שלא, או שגם מחר אני ישמור את כל היום לכוס תה של לילה, ומישהו ירקח לי מזה תרופה, קצת מרה, אבל רותי גיבורה, לא נורא.
הכוס תה שלי היא תחליף, תחליף לקפה של בוקר, וקפה של בוצר וקפה של לפני צהריים ושל אחרי צהריים ושל צהריים ולפנות ערב וערב ולילה. ואת כל אלה מחליף תה. תה אחד של לילה שמחליף כל כך הרבה קפה שמילא את הזמן במקום השוקו של פעם, השוקו של בוקר של פעם של אמא ושלי ושל האחים, טובלים ביסקוויטים ומוציאים מהר שלא יתפוררו לנו בתוך השוקו. צריך לדעת בדיוק את הרגע, הרגע הנכון להכניס, הרגע הנכון להוציא, שלא יתפוררו. שלא יהרסו את כל השוקו ואז הוא יישפך לכיור ואנחנו נלך ונכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום ולרוץ להספיק את ההסעה לבית ספר לפני שהיא בורחת. שוקו של ילדות.
הכוס תה שלי היא של זקנות. אימהות לא שותות תה, אימהות שותות בבוקר שוקו עם הילדים וכשהם הולכים הם שותות את הקפה השקט שלהם כדי לחשוב, ולתכנן את היום, ולרוות נחת ולאזור כוחות כדי לשטוף את הכוסות של הילדים, זקנות שותות תה, מחבקות את הכוסות כשהנכדים לא נמצאים כדי לחבק אותם, משתעלות וחושבות שהוא עוזר להם לבריאות התה. נאנחות אחריו כמו מכור שקיבל את הסם שלו סופסוף. אחרי כל התרופות שלהם ומהרשמים הם שותות את התרופת סבתא שלהם, תה עם פרוסה עבה של רכילות טרייה.
גם אני זקנה. על כוס התה שלי אני מוציאה כל כך הרבה רכילות וחושבת שהיא מרפאה אותי. בנשימה אני מכניסה את האדים שלה ובנשיפה אני מוציאה את כל הרכילות, חשבתם שרותי גיבורה? רותי מכוערת, רותי מבואסת, רותי לא עושה טובה, רותי מוזנחת, רותי בורחת רותי לא משקיעה רותי לא אמינה. רותי רעה. רותי שכחה את כולם.
רותי שכחה שהרבה לפני שהתה תפס את המקום שלו, הקפה היה שם, כל כך מעורר וכל כך נאמן, בהרבה רגעים של ביחד. רותי שכחה את הביחד שהיה פעם. את הנחמה בחיבוק קרוב ואמיתי שמחזיר אהבה, לא כמו כוס תה.
רותי שכחה שיש סערות מחוץ לכוס תה שלה, היא שכחה שיש אי שם חיוך שמחם לה את הלב בלי להכיל משקה חם, אלא רק מכיל אותה, לא רק בשעת התה, כל היום, כל רגע, ולא מתקרר. אלא רק פעמים רחוקות, כשהגבולות מטשטשים מרוב אדים ודמעות וריחוק, אז נכנס קצת קור. בלי כוונה, כשנפתחות דלתות הלב כדי להכיל את רותי נכנסים לפעמים אורחים לא רצויים. קרים, בחליפות, שלא אומרים כלום אך צועקים ריחוק.
כמו רופאים שפתוחים סוגרים את הדלת לאט לאט, בבית חולים קפוא, ומודעים שכל המאמצים כבר נעשו, והם מצטערים למרות שזה לא משכנע.
ואח"כ הם מציעים כוס תה מנסים לעזור להרגע.
רותי שכחה את אמא, ועכשיו היא יושבת בסוכה, עם כוס תה קר ורחוקה, ואומללה. היא כבר עברה את השעה.
