פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 527)

על מה חשבת
שקראת את השיר
שנשזר בחייך?
האם עמדה
לנגד עינייך
אותה מטוטלת
המניעה את ידי?

דעי-

בין רוח לאבן
בין קרח לאש
נעה נשמתי-
מחפשת מפלט,
וצינת הפלדה שבנשמתך
חוסמת
את הברזל שבחלומותי-

ואת
בדמותך הערפילית
שוב ושוב מתיכה אותו,
צורפת את האור שבתוכו-
יוצקת לחיים חדשים.
 

הגלגל

 

הנקודה על הגלגל עולה ויורדת,

ממשיכה בכוח התמדתה, מסתובבת.

 

הגלגל מתקדם לו אט אט,

לפעמים נתקע או קצת נקרע,

נע לאורך מסלול בלתי נשלט.

 

החישוק נשחק ומתלכלך,

מאבד את זוהרו הראשוני.

 

זוהר אחר מופיע,

צבעו משונה ולא מוכר.

 

הצמיג החיצוני נשר כולו,

והפנימית נגלתה תחתיו,

נדמית פגיעה וחשופה.

 

הנקודה על הגלגל עולה ויורדת,

אך לאותו מקום לעולם לא חוזרת.

 

למרות הכל הלכתי
בלי להסתכל לאחור.
למרות כל מה שאמרת לי
ולמרות שאני שונאת שאתה עצוב

ואתה אפילו בכית
אני מצטערת
זה כבר לא התפקיד שלי לשמור עליך.

אני יודעת שביקשת,

אבל אני חושבת שמספיק זמן עבר

כדי שתלמד ללכת לבד.
ואני חושבת שהדמעות

שהלב שלי השפריץ עליך

היו אמורות להסביר כל מה שלא אמרתי.
ואני חושבת שאתה חושב רק על עצמך,

ולכן אתה כזה נקי, ורק אני

מלוכלכת בשטויות שלך.
ואני חושבת שאתה הבן אדם

הכי ריקני שהכרתי,

דווקא כי המשמעות עוטפת אותך.

ואני חושבת שאתה ילד קטן,

למרות שכולם מסתכלים עליך

כמו ילד גדול שיודע הכל.
ואני חושבת שזה לא התפקיד שלי

לזכור אותך, כי מספיק אנשים

אוהבים אותך איך שאתה.

ואני חושבת עוד המון דברים,

אבל אני לא אטרח לומר לך

כי אתה גם ככה לא מקשיב.

למרות הכל הלכתי,

כשסוף סוף גם לי

יש את האומץ לעזוב.
אל תהיה מופתע, אתה יודע

שלא יכולתי להישאר.
ותפסיק לבכות.

אתה יודע שאני שונאת שאתה עצוב.

כתבתי כבר ארבע, אבל הן הראשונות שלי, אז תסלחו לי אם הן לא יצאו יפות במיוחד... אני אוהבת אותן.

 

חלום שהתנפץ- הסונטה הראשונה.

 

בתו לא ידעה מעולם

עד כמה יעציבו דבריו

היא הסבירה עד כמה כאב

איך כל הרגש נעלם

 

הוא הנהן לה בשקט בראש

הוא הבין והסכים ואמר

הוא הבטיח שעוד לא נגמר

ובכל זאת אין לה לחשוש

 

החלום התנפץ לרסיסים

היא סגרה את סגור התריסים

של הלב הכואב, הדואב

 

ואולי זה לא משמח

אולי הלב רק צורח

והוא לא, הוא גם כן אוהב

היא שרכה את התיק בשתיקה צייתנית וצורמת, לא אופיינית. נדמה היה שכל כלי חרס בכפר וכל קווצת עשב בשטחי המרעה ביכו את לכתה.
"אברם" קולה, שדמה יותר מתמיד לאוושת הרוח במדבר, סדק בקלות את מעטה האדישות שעטף את הגבר העייף. "אינך זקוק לזרות הזו. הרי בין כה וכה אין לסגת. גזרה היא מלפניך, ואנכי ידעתי..." עכשיו הצטערה שהנער לא בא. עזיבה כיחיד פירושה עמידה משפילה וחסרת הגנות אל מול הווה תלוש בידיעה שבקרוב ידהה לעבר רגיש ומדמם.
"רק הבטח לי" המשיכה, מגייסת כל שביב תקיפות שעוד פעם בקרבה "בתפילותיך, אל נא תתכחש לדמך השוטף בעורקיו. לדמי שלי".
עיניו הכהות כמו זעקו לעברה בתחינה מיואשת. שפתיו הסדוקות נפתחו קמעה, כאילו התהדקו דפנות האוהל וקשתה עליו מלאכת הנשימה. בהירה היתה לה הידיעה שגם כל רוחות כנען כולן לא יוכלו לפרוץ ולנשב בבור שפערה עוצמת האמת בגבר הזה. באיש האלהים.

י-ה אכסוף

 

מהדהדות המילים

בחדרי לבך

וניצוצות של שלווה

נופלות כטל

על נפש עייפה.

 

שורשים קטועים

מצמיחים שוב

את עץ החיים

אור לשישי,

והעולם מתמלא בתווים הקוראים:

 

הו משורר!

השאר עוד שורה פנויה

בתחתית הדף

הנה נשמתך היתרה

מגישה לך

שיר שכולו שבת.

 

עת שתיקות
ואת עומדת בצד
מביטה בי שוב
ואני מכסה את פניי
ואת נואשת
מחכה להפוגה

עת שתיקות
ואני שוב בורח
ענן אפור מתקרב במזרח
עיינים עייפות, לב רוטט
ואת עודך כאן
לבד

עת שתיקות
ואת עוד מחכה
מאמינה בי גם ששכחתי
מה היא אהבה
יודעת שעוד אחזור
אל חיקך בלחישה

עת נשיקות
כנפי מלאך מחפים
חוף מול חוף
יד ביד מחזיקים

קר.

המתכת הקרה

חותכת בבשר החי.

 

אדום.

צבע יפה,

עד שזה נשפך ממך כמים.

 

שמחה.

מידה טובה,

עד שרוצחים אותה בדם קר.

...

תראו אותו. עומד שם בין כולם, צוחק כאילו שיש לו על מה. הידים בכיסים, הראש מוטה מעט למטה, וכל הגוף שעון על הקיר. איך הם מסתכלים עליו, מנהיג.

הם לא רואים את העיניים שלו?

עיניים קרות כאלה. אישונים בתוך ים של כחול, וקור. וחושך שם, בעיניים הכחולות האלו. בחושך הזה יש הרבה הכאב. וייאוש. לא תסכול, לא. אדם שרוצה למות לא מרגיש מתוסכל. אתה מתוסכל רק כשמשהו לא מצליח לך. אדם מיואש? הוא כבר לא מנסה.

הם לא עוזרים לו. לא הם, ולא הבגדים שהוא קונה. לא הבושם. לא החברה, שנצמדת אליו כדי לשאוב קצת חום אנושי.

אין בו חום. היא לא רואה את העיניים שלו? כל כך קרות.

הם עומדים מולו, מאזינים בקשב למילים שלו. כמו חומה הם עומדים. חוצצים בינו לבין העולם. הם לא מבינים? הוא צריך גדר. הוא צריך מסגרת. הוא צריך מישהו שיישמור עליו. אבל לא, הם מרחיקים אותו מהעולם, מהעזרה, ורק מבודדים אותו עוד יותר.

כמו אדם רדוף הוא מביט בהם. נחנק. כמו צב שיודע שעוד רגע ציפור גדולה תעוט עליו ותעוף איתו למעלה למעלה, ואז תזרוק אותו.

והוא יישבר. לרסיסים. והדם יימרח על הרצפה, והוא ימות.

הוא נשאר איתם רק בשביל זה. אבל לא, הם לא מבינים את התפקיד שלהם. במקום להרוג אותו, הם נושאים אליו עיניים, מצפים לבדיחה. במקום לכלות אותו, הם מקשיבים לו, קולטים כל מילה.

והחושך בעיניים שלו! כל כך כואב, כל כך מייאש.

אז כשהוא שולף פתאום סכין, אני לא מתפלאת. אני אפילו באה לעזור לו. שימות, אם זה מה שיעשה שלא יכאב לו, לבן שלי.

זה פורום מתאים לפרסום פאנפיקים (סיפורת מעריצים)?
או שאתם לא מתעסקים בדבר רדוד המוני ונחות שכזה...

מחשבות שאותי רודפות
ולמנוחתי הם לא מרפות
אז הנחתי אותם 
בחניית הדחקות.
בכל פעם שניסיתי לנסות
מצאתי את עמצי 
במגרש של אכזבות.
כשבמסיבות משמחות הייתי
ולא באמת רציתי
שמתי פעמי אל אוהל האבלות
שם חיכתה לי העצבות.
 

(זה צריך ליטוש, אני יודעת. אבל זאת פעם ראשונה שאני כותבת קטע מסוג כזה, אז...)

 

אני לא מהאלה שקופצים כשנוגעים בהם,אבל אני לא אוהבת שנוגעים בי.

אני שונאת חיבוקים ונשיקות וכל השטויות האלה. 

אני אוהבת שנוגעים לי בגב. הוא תמיד תפוס, וזה משחרר אותו. אמא אומרת שזה בגלל איך שאני הולכת.

ניסיתי לשים לב לזה. גיליתי שאני הולכת זקופה, אבל עם כתפיים משוכות אחורה בכוח ונטייה קלה קדימה. אמא אומרת שזה משדר אמירה של "תנו לחיות בשקט, אל תגעו בי- אני לא אגע בכם."

אמא היתה פעם באיזה קורס של שפת גוף או משהו כזה, אז היא יודעת. אמא יודעת הכל. בעצם, כמעט הכל.

אמא חושבת שאני שונאת שאנשים זרים נוגעים בי. היא טועה.

אני לא שונאת שאנשים זרים נוגעים בי, אני שונאת שאנשים שאני לא בוטחת בהם נוגעים בי. בגלל זה אני גם שונאת שהיא נוגעת בי. אני משתדלת להימנע כמה שיותר מהחיבוקים שלה, אפילו שאני יודעת שהיא אוהבת אותי. ככה זה, וזהו.

לפעמים אני מתפתה להפנות לאנשים את הגב, לתת להם לגעת בו, אפילו שאני לא סומכת עליהם. זו טעות, אני יודעת. לפעמים אני גם טועה לבטוח באנשים הלא נכונים.

 

אתה יודע? בך דווקא בטחתי. סמכתי עליך.

נתתי לך לגעת לי בגב, אפילו שזה כאב. כי זה לא כאב בגללך, זה כאב כי הגב שלי היה תפוס.

אני אוהבת שנוגעים לי בגב, אפילו שמרביצים ובועטים בו.

אני מאוהבת בו, בכאב. הוא משחרר.

הפקדתי את כולי בידך.

אבל במקום לשמור עלי- כמו שציפיתי שתעשה-

תקעת לי סכין בגב. 

אילו רק הייתי הולכת למקום אחר,

אילו רק זה היה מישהו אחר,

אילו רק... ואילו רק...

 

                                                       

 

היא התיישבה על אותו ספסל,

אותו ספסל מאותו יום ארור

חזרה אל אותו המקום,

אל אותה השעה.

והזיכרונות כמו רק חיכו 

לשעה שבה יוסר הסכר

שטפו אותה מאליהם,

בבת אחת ניתך עליה מבול

של שיטפונות.

לרגע חשה שהיא טובעת 

היא הייתה זקוקה לעוגן

היא ניסתה למשוך את עצמה בכוח

לצוף על פני 

להושיט יד זועקת, צועקת

אך שוב

כמו אז,

איש לא שמע.

 

                                                      

 

שלום ילדה יפה,

הוא התיישב לידה

"אוף, רק זה היה חסר לי"

היא חשבה בזעף,

אפילו להתבודד קצת עם המחשבות

למצוא בשקט שבחוץ

את השקט שכה חסר לה בחייה

היא לא יכולה,

ומה למען ה' עובר על הגברים בעולם?!

הם עוד לא שמעו על הפטנט

הגאוני שנקרא דורדוראנט??

חשבה לעצמה,

בעוד זזה באי נוחות בספסל

מפני צחינתו.

 

                                                      

 

היא זכרה את המגע,

היא זכרה את התחושה,

היא זכרה את היום,

והיא זכרה את השעה,

היא זכרה את צבע שערו,

היא זכרה את לחישותיו,

היא זכרה את כאביה,

ואת זכרה את תחושתיה

רק דבר אחד היא לא זכרה

למה היא,

שתקה.

 

--------------------------------------------------------

 

לאן את בורחת?! הוא שאל

בואי ילדה ילדה יפה

בואי ותעשי אותי מאושר,

ברגע אחד היא קפאה,

וההבנה החלה אט אט

לחלחל למוחה,

הצילו!!! היא צרחה בחוסר אונים

אך את הזעקה שלה

רק היא שמעה.

 

                                                        

 

היא זכרה שזה הרגיש לה כמו נצח,

אף על פי שזה היה רק כמה דקות,

היא לא זכרה איך חזרה הבייתה

אבל היא כן זכרה שהתקלחה במשך שעות

ניסתה להסיר ממנה בכוח,

את ההרגשה,

שהיא מחוללת,

שהיא טמאה.

אבל לא משנה

כמה מים היא שפכה

וכמה סבון היא קירצפה,

ההרגשה נשארה

והיא עודנה נושאת אותה עימה

עד היום.

 

---------------------------------------------------

 

היא פקחה עיינים באחת,

וראתה שהשמש כבר שקעה מזמן,

ועתה נשארו בגן

רק היא, והנדנדה,

בהחלטה של רגע

היא בחרה להעלות עליה

מתנדנדת בחוזקה,

מנסה להתנתק

מעל פני האדמה

למעלה, למטה

למעלה, למטה

היא ממלמלת לעצמה

למטה, למעלה

למטה למעלה

היא לוחשת בדממה.

 

 

 

 

 

 

 

היי שקטה:

 

היי שקטה

היי לוחשת

היי בוכה

היי צוחקת

 

ילדה יפה ויחפה

הולכת, צוחקת

אל סוף יומה

 

התכסי בשמיכה

כסי ערוותך

מערומי גופך הביטי

חלף עוונך

 

בין רגע כחול

הפך לאדום

כניפוץ שברי כנפייך

כמו מקיץ מחלום

 

מי יתן לאדם עיינים

מי יסתכל ללבב

יבחין יחקור וינתח

את אושרך שאבד

 

דם ואש ותמרות עשן

עתידך לוטה בערפל

נחנקת מעשן חייך

נחנקת מאורו האפל

בורחת:

 

 

 

 

 

היא רצה בשדות
בורחת לא בורחת
בגיא, בנהרות
מצלילי הפחד

הצל שמתקרב
רוצה לחשוף לגעת
את נשמתה לערטל
ואת גופה לקחת

והחשיכה סוגרת
והדמעות חונקות
בחדר הסגור
היא קודחת

ונהימות הזאבים
שמתקרבים וטורפים
בעיינים רעבות
מביטים בצלחת

וברגע זה נגמר
אך בליבה נשאר לנצח
זיכרונות מאותו היום

וצלקות מדממות
נחרטו בדעת
הזיות, הזיות רק לחלום

לב שותת דם

זועק נהימות אפלות

ועיינים מצועפות

מכוסות עפעפים כבדות.

 

נחלי דמעות זולגים

מרעיפים כמטר על עירי

ואני כמו עלה בשלכת

נס אל תוך מקלטי.

 

כי עד מתי אבא

נהיה למרמס וביזיון?!

קום אבא! חשוף זרועך!

ותן תקומה מאבדון.

 

אויב שדוקר את אחיי

דוקר גם את ליבי

ובעוד אחי מתבוסס בדמו

אני נותר לבדי.

 

באלם קול

זעקתי לחישותיי

כסומא מגשש באפלה

חיפשתי אור לחיי

 

קדוש, קודש

בת קול מכריזה ואומרת

אנוש, אנוש

מוסיפה וזועקת

 

כי שלב נודם

רק עיינים מדברות

ובאלם פה

תפילות אז בוקעות

 

ושדה לחישות

נעטף בדומיה

וצלילים ישנים

נמשכים בשתיקה.

 

לא אהבתי בכלל את מה שיצא אשמח להערות איך לתקן

 

 

ברחוב התחושה

בבניין השני ליד הפנס החבוט

גרה בקומה הרביעית משפחה

זאת לא משפחה רגילה

אין שם אמא ולא אבא

רק אחות גדולה קטנה שמגוננת על שלושת אחיה

 

אם מישהו היה יודע זה מזמן היה נגמר

אבל אילה שמרה על הדבר בליבה

אמא נפטרה ממזמן

הקטנים לא זוכרים אותה

אבל היא עוד רואה אותה בדמיונה

שרה לה שיר מתוק 

אבא פשוט הלך

היא לא בטוחה לאן

בהתחלה עוד חיכה שיחזור

אבל עם הזמן הבינה שעכשיו זה רק היא

 

כל יום קרה אותו דבר

קימה זריזה התארגנות

והיא יוצאת לעבודה

מחלקת עיתונים

לא מרוויחים מזה הרבה 

אבל כל שקל נוסף משמעותו פרוסת לחם או בגד חם לילדים

לכן היא עבדה

אחרי העבודה היא ממהרת לבית

מעירה את הקטנים

מלבישה מכינה אוכל ושולחת אותם לגן ולבתי ספר

כשהם כבר בחוץ היא ממהרת לצאת לבית ספר שלה

אם לא תלך יבואו לבדוק למה היא נעדרת ויגלו אותה

אחרי הבית ספר עבודה שניה במאפיה

לפעמים האופה מביא לה כיכר לחם

ואז אין מאושרת ממנה

חזרה הביתה לארוחת צהרים לקטנים

היא מקפידה שהם יעשו שעורי בית

מקלחת אותם ואחרי ארוחת ערב שולחת אותם לישון

בשלב הזה היא נותרת כמעט בלי נשימה

ובכל זאת היא גוררת את עצמה לעבודה השלישית ואחרונה

שוטפת כלים במסעדה באזור הכי מלוכלך בעיר

רק אחרי זה היא מרשה לעצמה ללכת הביתה

וליפול לתוך שינה

מהר לפני שיגיע היום הבא

 

היא ידעה שזה לא נורמלי

אילה לא הייתה מהטיפשות

אבל אם לא זה

אם תעז לדווח

ייקחו לה את הילדים

והיא תישאר לגמרי לבד

 

זה המשיך

וכל כך רציתי להגיד עד ש

רציתי לספר ששמו לב ועזרו לה

אבל ברחוב התחושה

גרים אנשים אטומים

ואילה המשיכה להיות אמא קטנה בעצמה

במשך כמה שנים

עד ש..היא פשוט התמוטטה

 

אי אפשר לשרוד בשקר

אי אפשר לחיות חיוך מזויף

וסופה של כל בועה להתפוצץ

 

אז אילה הובלה לבית חולים

ואחרי שטיפלו בה פיזרו את הילדים

והיא נשארה לבד

 

ברחוב התחושה

בבניין השני ליד הפנס החבוטה

גרה ילדה שבורה

שכבר לא מעמידה פנים שהיא אמא קטנה

הדי מילים מתפוצצות

מי בקיצו מי שלא בקיצו

טלית אדומה מדמי ישראל

תפילין נשרף במצוות אל

 

מרכבת אש עלתה לשמיים

השמיים ביכו בדם ומים

רוחות בצעקותיהן נשבו

צדיקים בטליתות ליוצרם שבו

 

אש ירדה ממעל ביקעה קדושת ארון

שתקו כולם, ויידום אהרון.

 

 

 

 

לב מוקף תילים

שלהבות מרקדות

צלילי בין ערביים

 

סכין נעוצה עמוק בלב

דם מטפטף לכל עבר

נשמה שסועה זועקת

באלם.

 

זיכרונות צפים מן העלטה

סחף נודם באחת

סכר פורץ דמעותיה

בלחישה.

 

נשבר לרסיסים

חלקי עליה

בתים ושברי בתים

בדממה.

 

 

חוטים של כסף
נמשכים מתוך האגדה
נכרכים
לופתים את נשמתך.

בעיניים פקוחות
אתה נוסק
על כנפי המילים,
בידיך
אתה אוחז בחוטי הכסף
ומתוך האגדה
שולף שיר,
טווה במציאות
תמונת חלום.

בלב היער עומד לו עץ שונה

הוא לא אכזר, ואולי כן.

אבל עץ טוב (?) הוא.

עץ, כואב לו הלב. בעצו ובנפשו.

אבל מידה רעה יש בו, בעץ.

מידת האכזריות.

אכזריות זה נשמעת מילה רעה מאוד.

אבל נעצה טיהרה יש בו בעץ. טהירה?

 

אז עצוב הוא העץ ובצדק.

את עונשו מקבל העץ, מקבל.

וידוע הוא את טיבו האמיתי,

עץ רע, או לא, אבל שונה.

כשכולם בא' הטובה הוא בא' הרעה.

וכשכולם יושבים תחת עץ התאנה הוא מתאבל על החתול שמיל.

 

עץ, עץ, עץ שונה ביער עומד לו.

עץ שונה.

טוב או רע? 

ביער אין תשובה.