פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 527)

ההוא,

המצב, לא יודע, מסובב, ונחלש, ויודע, ותקווה.

ויש אכזריות גדולה אבל מתקרבת ונוגעת בטוב, ויש נוגדנות.

ומה יהיה על עצמי.

משתדל. באמת.תדע שהיום היה לי התרוממות גדולה ומסביבה ואז ירדה אבל באש ההיא התחייבתי ואני יקיים.

קשה, אז מה. זה לא צריך להיות קל.

והמצב מסובך להסביר היא אפשר.

,

המסורבל

מהורר

פסיק

כמה כיף לזרוק את עצמי עליך, אה?
לזרוק את כל החיוכים שלי. את כל הרעש שבי. את כל הכאבים ההם.
לזרוק עליך ולחכות שתתפוס אותי,
חזק כמו שרק אתה יודע.
לזרוק עליך ולחכות לחיבוק הזה,
עוטף כמו שרק אתה אוהב.

כמה כיף לקחת את כל השקרים שלך
ולסלק אותם מהחיבוק שלנו
כמה כיף לדעת שמי שתופס אותי ככה
לא יוכל לזרוק אותי מעליו.
כמה קל להביא לך מתנות שרק אתה אוהב
כאלה שהלב שלי בפנים
והגעגוע מחכה מעבר לעטיפה,
להיכנס גם הוא.

כמה קשה להאמין שהעיניים שלך מסתכלות עליי
דווקא עליי בתוך העולם הענק הזה
ושולחות לי אלף חיוכים ומילים
שאף שפה לא תוכל לבטא.
כמה קשה להאמין שאני יכולה לזרוק עליך
את כל החיוכים שלי, כל הרעש שבי, והכאבים. הכאבים ההם.
יכולה לזרוק עליך את כולי
ואתה תתפוס.
כמה קשה לי להאמין.

אני זורקת את עצמי עליך.
תתפוס אותי, טוב?

ההרגלים, כחצים בנו פוגעים
מתרגלים, גם לדברים הגרועים
וקצת שוכחים את מקומנו
את המקום שממנו הגענו.

האם נעצור לחשוב לרגע?
או שנשטף אחר שטפי החיים?
האם ניתן לעצמנו קצת רוגע?
או שנברח מעצמנו מבורא העולמים?

ויודע שגם אם נראה כלפי חוץ,
שאת נשמתנו שכחנו ואחר ההבל נרוץ
לא נוכל לכבות את נרנו
את האור שדולק בתוכנו..

שמע ישראל, הקשב לעצמך
ד' אלקינו, בן המלך אתה
וכבן מלך שהוא אחד
נשמתך זקוקה לחיי עד

ויודע שתבוא גאולתינו
שנשוב ונקשיב לנשמתנו
ובלב מלא באמונה תמימה
אעמוד ואתפלל התפילה...

עוד לא עייפת

מלטעות

בין ציוני דרך סותרים,

מלשוטט נחוש-

שזור במארג דרכים.

 

עוד לא כלו עיניך

מלהישיר מבט אל נשמתך,

לרוות מתוך

בבואות זיכרונותיך.

 

כבר עייפה ידך

מיצירת עולמות

במשיכת קולמוס,

 שיספרו לך את סוף הסיפור

שכה רצית לשמוע,

 

אך ככלות הכול

עוד איתנה רוחך,

עוד לא כלתה אמונתה,

עודנה מצפה.

נכתב במקור לתחרות הסיפור הקצר בעולם קטן.

----

'מי יכול היה לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות. כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה. כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה.'

תומר נאנח. הפסקה הזאת הייתה כ"כ קטנה על דף A4 שעליה הודפסה עד שהיה נראה כאילו היא עומדת לטבוע בריק הלבן שכיסה את שאר העמוד.
הוא חש מבולבל. בכל הדרך הקשה שהובילה אותו עד למקומו הנוכחי הוא תמיד ידע מה עליו לעשות.
כבר בילדותו, כשהיה כותב כתבות לעיתון בית הספר היו כולם אומרים עליו שהוא כישרון מיוחד. אך תומר לא ישב במקום. הוא הקים בלוג אינטרנטי, שזכה לצפיות רבות מכל רחבי הארץ. הצלחתו לא נבעה רק מסגנון הכתיבה הייחודי והעוצמתי שלו, אלה גם בגלל ההחלטות שתומר לקח על עצמו. הוא ידע על מה לדבר, מתי לדבר, ואיך לדבר. והקהל אהב את זה.
בגיל 26 לקראת החתונה הוא ידע שהוא יצטרך למצוא פרנסה. יחד עם כל הצלחותיו באמתחתו, יצא תומר לעולם העיתונות האמיתי. אך לכל עיתון שאליו ניסה תומר להיכנס הוא קיבל רק דחיה. לאט לאט הבין תומר שלא כולם מרוצים מן ההצלחות שהוא השיג. אל תוך תודעתו חלחלה ההבנה שעורכי העיתונים הגדולים חוששים מפניו. הם מעדיפים לסגור לו דלת בפרצוף מאשר להכניס אותו למערכת בידיעה שבבוא היום הוא ינסה לנשל אותם ממעמדם.
אך תומר היה חכם. הוא לא נתן למשחק התפקידים הזה למנוע ממנו להגשים את חלומו.
הוא עזב את העיתונים הגדולים ופנה למערכת של עיתון שכונתי קטן שנודע אז בשם "ידיעון השכונה".
הידיעון הזה היה עיתון עלוב וזוטר ללא ספק שיצא רק בסופי שבוע, ורק מעט אנשים ידעו על קיומו.
עורך העיתון באותה תקופה היה אדם מבוגר ועצל, שרק מתוך דפדוף קל בעיתון ניתן היה לראות שהוא אינו עמל שעות נוספות על העיתון. העורך שמח לזרוק את העיתון מידיו, והשד יודע למה הוא לא עשה זאת עד כה.
ברגע שתומר נכנס לתוך המערכת הוא גילה שלא רק העורך זנח את עבודתו אלא גם הכתבים.
הוא הבין שיהיה עליו לבנות את העיתון הזה מאפס, אך דבר זה לא הרתיע אותו כלל וכלל.
הוא החל לכתוב כתבות ומאמרים לעיתון, וכמו שאנחנו כבר יודעים, תומר ידע איך למשוך את תשומת לבם של קוראיו.
הוא השקיע לילות כימים בתמיכת אשתו ומשפחתו על מנת להרים את העיתון הקטן. וכך עם הזמן, החלו כתבים צעירים בעלי יוזמה להצטרף אל צוות העיתון, ותומר קיבל אותם בשמחה.
הידיעון כבר לא היה לשבועון אלה לעיתון יומי. ושמו הפך מ"ידיעון השכונה" ל"ידיעון העיר".
השכר הגדול על השקעתו של תומר לא אחר לבוא. ולעיתון החלו לזרום  עיתונאים בכירים ובעלי שם, ואנשים עשירים שחיפשו מקום להשקיע בו את כספם. "ידיעון העיר" הפך ל"ידיעון הארץ".
לתומר נדרש רק עשור על מנת להקים עיתון חזק יש מאין, שיוכל להתחרות בעיתונים הגדולים שהפנו לו את הגב בעברו.
העיתון שגשג. כמעט ולא היה איש בצוות שזכר את ימי השבועון "ידיעון השכונה". למעשה חשוב לציין שגם מרבית הכתבים מהתקופה הרחוקה ההיא עזבו את העיתון מהר מאוד.
הכתבים הללו היו רובם כבר מעל גיל הפנסיה, והיו עייפים מרוב עבודה. כשהעיתון החל לרוץ, רובם עזבו אותו מרצונם החופשי, ואילו האחרים קיבלו את מכתב הפיטורין מתומר ולא הפגינו עצב רב.
רק כתב אחד נשאר מאותה תקופה, ותומר לא העז לפטר אותו.
היה זה אדם זקן. אנשים שיעיפו בו מבט יסברו שהוא בטח בסביבות גיל 90, אם כי לאמיתו של דבר הוא כבר היה מעל גיל 100.
הזקן הזה היה מסוג נדיר של זקנים מרשימים, שכוחם לא בגד בהם למרות גילם המופלג.
גבו היה זקוף והליכתו הייתה אייתנה. רק הקמטים בפניו, עורו המצטמק, ושתיקתו האיומה סימנו שאינו בחור צעיר.
רוב עובדי העיתון שהיו אנשים צעירים ויכלו בגילם להיות בניו, נכדיו או ניניו, סלדו ממנו. שתיקתו והמבט העצוב שעל פניו הרחיקו אותם ממנו. הוא היה בודד.
שמו של הזקן היה יחזקאל זילבוביץ', ורק תומר ידע מיהו.
כשתומר הגיע למערכת העיתון "ידיעון השכונה" הוא כלל לא האמין שיחזקאל נמצא שם. הוא סבר שיחזקאל כבר פרש מעבודתו לפני שנים. הוא לא האמין שיפגוש אותו, עיתונאי וסופר דגול, בתוך עיתון כ"כ זוטר.
כמו ילד המתלהב ממציאת סוכרייה במגרה ריקה, כך תומר התלהב ממציאתו את יחזקאל.
יחזקאל היה בעברו עיתונאי מבריק ממש כמו תומר. עבודותיו זיכו אותו אפילו בפרס פוליצר. הוא היה עיתונאי אדיר וסופר מפולפל.
תומר מינה את הזקן לכותב את מדור הסיפורים של מהדורת סוף השבוע.
הוא האמין שהוא יוכל להעצים עוד יותר את העיתון שהוא בורא יחד עם הזקן. ויחד הם ירימו את העיתון למעלה.
אך העניינים עם יחזקאל לא התקדמו כפי שציפה.
ראשית, קולו של יחזקאל אבד. הוא יכול היה לדבר, ומדי פעם פלט מילה פה, ומילה שם. אך רוב זמנו הוא שתק.
מספר רב של פעמים ניסה תומר לדלות ממנו מידע על עברו, או מדוע נעלם מאור הזרקורים. אך יחזקאל היה שומר על שתיקתו, ונראה שעצם המחשבה על עברו מעבירה בו זעזוע עמוק.
אם הייתה זו רק השתיקה תומר עוד יכול היה לקבל זאת. אך נראה שגם כתיבתו  הפכה איטית יותר ויותר.
הסיפורים של יחזקאל היו צריכים לצאת בכל מהדורת סוף שבוע, אך חלפו לפחות כמה שבועות בין כתיבת סיפור אחד לשני.
גם רמת הסיפורים ירדה. הסיפורים שסיפק היו או משעממים, או מסובכים ובלתי מובנים. קוראים רבים החלו להתלונן על סיפוריו ולקרוא לפיטוריו.
תומר לא היה מסוגל לפטרו. הוא קרא את יחזקאל שוב ושוב לשיחה, וביקש ממנו לכתוב סיפורים טובים כמו שהיה כותב בעברו. יחזקאל היה שותק ויוצא חפוי ראש.
וכך היה מסתגר במשרדו שעות על גבי שעות במהלך שבועות, כאשר כל פעם כמות הזמן בין סיפור אחד לשני גדלה.
העובדים הצעירים הציצו בחוצפה אל תוך חור המנעול אל משרדו כדי לראות מה הוא עושה כל אותו הזמן. כל מה שהצליחו לראות היה את יחזקאל יושב ליד שולחנו, ודומם כמו אבן.
הצעירים בחנו את הראיות והנתונים וגזרו את דינו של הזקן.
"הוא מתבטל" אמרו לכל מי שנקרה בדרכם. דעת הצעירים כבשה חיש מהר את כל צוות העיתון. בעלי המניות החליטו שזהו בזבוז כסף נוראי להעסיק בטלן זקן ועל כן פנו אל תומר בדרישה לפטר את העובד הסורר.
תומר ניסה לשווא לדחות את הקץ. הזקן הגיע לזמן שיא. חודשיים שלמים והוא לא סיפק את סיפורו.
תומר החליט שעליו לנהל שיחה רצינית עם הזקן ולהחליט לאן פניהם מועדות.
הוא ביקש ממזכירתו לקרוא ליחזקאל אל משרדו, יחד עם הסיפור שהספיק לכתוב עד כה.
יחזקאל הגיע למשרד עם דף A4.
הדף כלל אך ורק פסקה קטנה בעלת 33 מילים בלבד, שאותה כאמור קרא הקורא היקר בתחילת הסיפור.
33 מילים לחודשיים שלמים. הזקן לא השאיר לתומר שום ברירות.
תומר היה נסער. הוא לא רצה לפטר את הזקן. הוא העריך והעריץ את עבודותיו הישנות. הוא ממש היה גיבור הילדות שלו.
אך המציאות בדמות בעלי המניות טפחה בכוח על פניו.
היה זה או לפטר את הזקן, או לאבד את העיתון.
הבחירה הייתה פשוטה אך קשה יותר מכל דבר אחר.
תומר הסביר לזקן את כל המצב, מן השורשים ועד לצמרת. הוא אמר לו שאין לו עוד ברירות.
הוא ניסה לזרוק לו גלגל הצלה, ושאל את הזקן האם יוכל להשלים את הסיפור עד סוף השבוע.
אך הזקן לא ניסה לתפוס את הגלגל ושתק.
בנקיפות מצפון אדירות שלף תומר את מכתב הפיטורין מן המגרה והגיש אותה לזקן.
הזקן נדם. השתיקה הזאת הייתה איומה. פניו הביעו צער מהול בתום. כמו תינוק שלא מבין על מה נענש.
איש אינו יודע מה עבר על הזקן במהלך חייו המופלגים. החיים נהיו קשים אליו. הוא ניסה להילחם בדממה, אך הובס בסוף הקרב.
באותו הלילה של יום הפיטורין, השיב הזקן את נשמתו לבורא.
הוא השאיר אחריו פסקה קטנה. אך בשבילו הייתה היא עולם ומלואו.   

הולכת על חבל דק ומגששת אחר הדרך
נודדת במחשבות ומחפשת שוב את ההלך

וכאשר אמצאהו בין השבילים
אשאלהו בקול תחנונים

הראית אחי את אשר נפשי אהבה
האם הלך הוא ברגל או במרכבה
האם הולכת אני בדרך נכוחה
או שמא סוטה אני ממסלול האהבה?

לקרבתו חפצתי לראות את פניו
לשבת לפניו להביט ביופי עיניו
להסתכל בשני עיניי עליו
לתקן את פזילת העבר...

לבכות לפניו ולהבטיח נאמנה,
שלא אעזוב עוד את הדרך הנכונה
שרק עליו, עליו בלבד מחשבתי
שמים רבים לא יכבו אהבתי...

ולבכות על שנות ריחוקיי
ולצעוק בקול את געגועיי

אנה הלך דודי, אנה פנה והלך לו?
אנה הלך אהובי, מתי אוכל לבנות ביתו?

שובה אלי אהובי... שובה אלי ואשובה אליך...

מרחבים מרחבים
לרוץ לעברם
להעלם מהעולם הרודף.
להיות,
שקט, לבד.
להפסיק לרוץ.
ליפול.
לעצור. להרגיש.
נגמר

היא טעמה מן המוות,
לגימה קטנה,
שירדה כדמעות מעיניים.
אהבה, ראתה את
כוחה ואונה
הולך וחוזר כגל המים.

מי מלח מלטפים
עורה הלבן,
והכס שעליו היא יושבת.
פרפרים קלים מרחפים,
הבור שהובן,
המשקל שאותו היא סוחבת.

לב ברזל, עיני ברקן
וניצוץ של זהב
משחקים משחקי דם, אור וצל.
שק אחד שנסחב, שק אחר מרוקן,
זעקה שעולה וכאב שיוצא.

היא צור, יש גם צוק,
ליטוף גל שדוחף,
תהום ערפילית.
באם כל אדם
יש ברזל שיצוק
ויש גם לילית.

פעם הייתי כמוהו.
חברה של הצדפים
ושל גלים נשברים.

פעם הייתי כמוהו.
הים שלי היה רק
חול ושחפים.

היום אני אחרת, לא כמוהו.
למדתי לעלות על הגל,
לשחות לבד.

והוא עדיין על החוף, רחוק ממני.
ואני כמהה כבר לראותו
על הגל שלידי.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t689826#7616146

לברוח לברוח למיטה מתחת השמיכה לברוח להרים גבוהים לברוח לארץ אחרת לברוח למקום אחר יותר טוב לברוח לים להקשיב ללב שלי יותר לברוח מכל המחשבות שיש לי לברוח מכל הצרות שיש לי לברוח רחוק רחוק מהכול .... רוצה לשבת עם עצמי ופשוט לחשוב על הדברים לבד.. בלי אף אחד רק עם עצמי לבד ובשקט...

אחרי המוווון זמן שלא הייתי פה

 

נסו לכתוב קטע, בכל אורך שהוא,

עם המילים: ברק, שמחה, ילדה, גנן

 

 

 

בהצלחה

לילה,

ליל אפילה

מנגינות של חשיכה

מנגנות לי צלילים.

צלילים של חושך,

לוחשים פיתוים

מבקשים שאניח

להם, לעצמי.

 

רצון אבד,

עלם בגד,

מים סערו

דמים געשו.

 

חשיכה

טהורה צלולה ויפה

מושכת, מפתה

איתנה

אך פזיזה.

 

להירדם

להניח הכל מאחורי

לעזוב היום

לפתע בדום.

 

טפרי דוב

שותתי דמים

עיינים כבויות

שטפי דם כהים.

 

עייני בובה

שקמה לחיים

חיות

זועקות נקם

לעולמים.

 

בחור המנעול 
"פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי"

 

כחותם על ליבה היא שמתני

כסף עטור וכבד.

כדי שאצור עליה חוקיה,

כדי שאכלא ואשמור נשמתה.
 

ובכל פעם שדרור לה בא- בשלשלאותי תעצר.
 

היא יצרתני זה ימים משכבר,

ולכובד משקלי התרגלה בעבר.

אך עם השנים מוסיפה היא לפיתוחי

וכובד משקלי עמם תופח.

 

והיא מלטפת אותי ומטפחת כאביה.

 

אצבעה עוברת על פיתולי, עת רכה ועת שורטת.

מידי פעם היא מנסה להגיע לשהסתירה תחתי

אך בשל הכאב ועוצמת הסנוור-מוותרת.

 

אבל אוהבת היא אותי בכל ליבה ופחדיה.

 

מפתח שכחה היא ליצור לי

ועוד היא מחפשת שכזה בעולמה,

ראיתיה תרה אחריו בכל מקום שידה מגעת,

לפעמים כאחוזת טירוף ולעיתים כעייפה מן הזמן.

אומרת היא שלא תוכל לעזבני, שתשאירני חוצה לה למזכרת עולם.

 

 

אך ברצוני להשאר על ליבה לנצח,

על כתפיה העמוסות וצווארה הכורע תחת משקלי

ולזכות ללטיפותיה החרדות.

 

 

יום אחד, היא אומרת, ימצא בעל מפתחות או בעל מנעולים שיתירני מעליה בידיים מבינות.

מן הכאב יסיח דעתה או יאלחש ברחשיו, הוא כבר ידע, היא אומרת, נדע שנינו, לפתוח אחד מנעולו של שני

 

וייתם הכאב, ויורד המשקל.

 

 

 

אחרי תקופת יובש ממושכת..., מרגיש לי שיצא קצת מסורבל... אם תוכלו להעיר/להאיר אשמח מאוד, תודה 

 

היא נכנסה הביתה ורצה למראה,

בודקת אם נשארו סימנים מהדמעות.

לא. עכשיו היא רגועה.

היא נשכבה על המיטה,

והמחשבות נדדו רחוק.

מול עיניה עלו הדמויות 

שמסתובבות בראשה בלי הפסקה.

הם החזיקו בידם סכין,

כל דמות סכין אחרת.

אחת של קנאה, אחת של דאגה,

אחת של געגוע, אחת של אהבה.

היא הרגישה איך הם אוכלות אותה, בלי התחשבות,

אוכלות והולכות.

הדמעות הארורות שוב עלו,

ונשפכו על הכרית הרכה.

היא לא הבינה איך זה קרה לה,

הרי לפני שניה היא הייתה מאושרת.

כנראה היא הייתה חזקה ליותר מידי זמן.

ארבע וחצי שעות של אושר מופרז בלי הפסקה

בהחלט היה מאמץ גדול בשבילה.

היא הלכה לישון,

מתפללת לקום עם כוחות חדשים.

להבה קטנטנה,
מתיימרת לגבוה,
שואפת למעלה,
חושבת לכבוש את העולם.
מסתחררת,
מצחקקת עלי,
על העולם כולו.
ולאט לאט
גוססת
דועכת
ובסוף גוועת.
ואני
נשארתי להביט
בעשן שלה,
ובכלום
שנשאר ממנה.

הערב הראשון של חג החנוכה שכל כך חיכינו לו...
הפתיל הוצת והנה, ראו, כבר נרעדת עליו שלהבת קטנה.

 

על מה מספרת לכם השלהבת?

 

 

משימת בונוס  (כוכב למי שיתחבר לחנוכה ולא לפסח וידלג עליה) -

פעם נתקלתי במשימה מעניינת : לצייר ביצה בלי להשתמש בצבע לבן כלל. המטרה היתה לחדד את ההתבוננות ולזהות את הצבעים המשתקפים בצבע הלבן.

ננסה לעשות את זה גם כאן - נסו לתאר במילים את החנוכיה שלכם/ את הנר הראשון בחנוכיה מבלי להשתמש במילים חנוכיה/נר, או כל מילה נרדפת לחנוכיה/ נר. נסו לראות את מה שיש מעבר למובן מאליו...

 

מחכה לקרוא את יצירותיכם!!

(אני אישית התלהבתי יותר מהבונוס...מוזמנים להחליף ביניהם)

 

לברוח.
לברוח להרים הירוקים
הגבוהים
לטבוע בתוכם.
לברוח
להפסיק לחשוב
להעלם בין העצים
בין הכבשים
לבן ירוק חום.
לברוח מעצמי
מההחלטות הקשות
אך אי אפשר.
מציאות.

במחשבה שנייה...
עדיף לא לכתוב...
שלא להקשות על אחרים...

הסיפור ששלחתי בזמנו לתחרות של "עולם קטן". ממש אשמח לתגובות!!

 

 

השביל הזה מתחיל כאן.

 

"מי יכול היה לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות.

כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה. כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה"...

 

********

אסף סיים לקרוא, הרים את עיניו ופגש במבטה. עיניים גדולות, כחולות כים, ניבטו אליו בסקרנות.

-"זהו להיום ילדונת. את צריכה לישון" אמר וסגר את המחברת.

-" עוד קצת"... מלמלה בחיוך עייף.

-"שֵדַה קטנה..." הוא רכן קדימה, מושיט ידו לדגדג אותה.

"..כבר קראנו קצת.. וע--וד קצת.. עכשיו הולכים לישון. נמשיך פעם הבאה."

היא צחקה, מתפתלת במיטתה בניסיון לחמוק מידו.

-"מבטיח מבטיח?"

הוא חייך אליה חיוך שרק היא מצליחה להוציא ממנו.

-"מבטיח מבטיח".

-"טוב. חסר לך סלא".איימה עליו באצבע מונפת ובחיוך שובב, חושפת גומות.

הוא היטיב את השמיכה סביבה, מקפיד לכסות גם את דובון הפרווה-"התינוקי" שלה, הצמיד נשיקה למצחה וכיבה את המנורה.

 

רק לאחר שנרדמה, מחבקת בחוזקה את הדובון, הרשה לעצמו להתרווח בכיסאו.

מבלי שרצה נתקע בראשו המשפט שאמרה לו האחות היום, רגע לפני שנכנס אל חדרה.

" כל כך קטנה, וכל כך יפה, וכל כך חולה".

הוא נאנח, ופתח שנית את המחברת. מתעכב על המילים, מניח לעצמו לצלול שוב אל היום ההוא..

 

*********

זו הייתה העונה הכי לא אידיאלית לטיולים.

האדמה הסדוקה מכמיהה לגשם שלא בא, עומס החום שהפציע בתחילת תמוז וסירב להיעלם, השריפות שהשתוללו בשטחים נרחבים. ולמרות הכל, הוא היה נחוש לצאת לטיול ההוא. הטיול שלו.

זו הייתה החלטה שהפציעה בליבו כבר אז, בימים הטרופים ההם במחלקה האונקולוגית.

זה היה הגעגוע הבלתי מוסבר לאדמה, למרחבים, לים ולשמיים, שתפח בו מיום ליום. שאחז בליבו בלילות של כאב.

זו הייתה הכמיהה שנתנה לו כוח.

הכמיהה לריח החריף-מתוק של אדמה. לשלווה הנספגת בו כשהמים מערסלים את גופו.

הוא מצא עצמו עוצם את העיניים וחש ברוחות על לחייו. במגע האדמה ברגליו היחפות. היה יושב אל מול החלון, מביט בעננים ומדמיין את עצמו בחוץ.

ומשם, מתוך הגעגוע שכסס בו ולא נתן לו מנוחה, מכל הזיכרונות ומהכמיהה הנואשת, צמח לו החלום הכי גדול שלו.

חלום שהיה משנן לעצמו, לאלוקיו, ולכל מבקר שרק היה מוכן לשמוע.

" כשכל זה ייגמר, עוד חודש, או עוד שנה או שנתיים, אני אורז תיק ויוצא לטייל. לעשות את שביל ישראל.וביום שאסיים את המסלול, אז אדע שניצחתי. שהחלמתי. שחזרתי להיות אותו אסף של 'לפני'..."  

 

כמה ייחל לכך. חלם שתינתן לו היכולת להסיט את ווילון הזמן ולשוב אל הילד המאושר שהיה פעם.

חלם להצמיח כנפיים, להתעופף אל היכלות של מעלה ולמחוק מספר דברי ימי חייו את הפרק הארור ההוא.

פעמים, מצא את עצמו תוהה אם האסף  החקוק בדמיונו אכן היה.

אם לא הייתה דמותו הזייה קודחת שהזה מתוך טישטוש התרופות.

אבל התמונות שבאלבומו, והשירים שבמחברתו, סיפרו לו שהיה.

 

ובוקר אחד, נעמד מול המראה וחיפש נואשות את הילד ההוא בבן דמותו הנשקף אליו.

העביר את ידו באיטיות על הקרחת, נעץ מבט פיכח בעיניים הכבויות שהשיבו לו מבט עמום.

וההבנה שהיכתה בו פתאום העבירה גלי כאב בכל גופו.

ההבנה שהילד ההוא שהיה בו פעם איננו.

הילד ההוא מת ונקבר בין חולות הזמן.

מת.

ואולי לעולם לא ישוב.

 

ובלהט הרגע,  נטלו ידיו את המחברת, ופתאום התעצם חלומו לממדי ענק.

קיבל יעד ומטרה ותכלית.

ובעמוד חדש, נקי מאכזבות העבר שירטטו ידיו את הכתובת:

" לצאת לטיול בשביל ישראל. למצוא את אסף מחדש"  

****

היום שבו פגש בה דווקא התחיל רגוע.

משהו משלוותו הקודמת תפס בו.

הוא חש ששתיקת האדמה פותחת מחוזות נעולים בנפשו. משהו בתוכו החל לרגוע. משהו מהסערה הגדולה שהייתה בו החל שוקט.    

 

זה היה השבוע השלישי לטיולו, והוא מצא עצמו יושב אל מול שיריו הישנים. מניח לעצמו להיות לאחד עם המילים שנבעו מתוכו אז, ומצאו מקום בליבו גם היום:

" נפשי צמאה אליךָ.

אליךָ, מלכי ואלוהָיי.

לשמוע קולךָ, לחזות באורךָ

ולדעת סודךָ- סודותָיי "

 

הוא שנה ושילש, מייחל שייפתח לו הפתח. שייבקע לו שנית השער שנדמה שננעל בנפשו.

וכאשר פקח את עיניו, כמו ניעור מחלום, היא הייתה שם.

ברגע שהסיר את כובעו והרים את ראשו מהגיטרה הבחין בה.

 

היא עמדה במרחק מה. היצור המתוק ביותר שפגש מעודו. כבת שלוש נראתה, אך משהו בעיניה נשקף אליו בוגר מכפי גילה.

כשגילתה שהבחין בה, האיר חיוך נבוך את פניה. חושף גומות בלחייה. כשפסעה עוד צעד לקראתו ונכנסה אל מעגל האור, זרחו תלתליה הזהובים בשמש.

-"שלום" פנה אליה. -"איך קוראים לך"?

היא הידקה את אחיזתה בדובון שבידה ולא ענתה.

-"רוצה לשבת לידי?" ניסה שוב.

שוב שתקה, אך כעת התקדמה לעברו.

 

קריאה עמומה נישאה אליהם מבין העצים

-"שיר, את באה לשתות חמודה"?

 

נדמה היה שהקריאה פעלה עליה קסם, והיא נפנתה אליו:

" סֶה אמא סֶלִי. כל היום היא אומרת לי לסתות. גם אמא סלך ככה?"

• "אממ.. אמא שלי בבית שלנו" השיב לה משועשע. "אבל את צריכה להקשיב לאמא שלך. היא רוצה שתהיי בריאה".

 

עננה כעוסה התקדרה בשמי עיניה. היא אספה את הדובון אל חיקה.

-" אבל אני ביכלל לא בריאה! יס לי לוקמייה ביכלל.."

 

"יש לי לוקמייה...!!"

 

סחרחורת אחזה בו.

 

המחלה הארורה ההיא...

 

ליבו געש. גרונו נחנק בדמעות.

הוא רצה לקום ולצרוח אל השמיים.

 

...זה לא יכול להיות!!

לא היצור המלאכי הזה.. לא גם היא..

 

פתאום הבין את הבגרות שנשקפה ממבטה.

 

ברגע הראשון רצה לברוח.

ברגע שאחריו רצה לחבק אותה.

 

ולא ידע אז שהכאב הצורב מחד, והצורך להיות לה למרפא מאידך, ילוו אותו עוד ימים רבים.

ולא ידע אז שהיום הוא רק היום הראשון במסע שעוד יעבור. איתה ולצידה.  

 

    

 

****

 

אסף צנח על מיטתו מותש.

הוא ערך חישוב מהיר בראשו: רק לפני יממה וחצי נפרד משיר, מבטיח לה שוב ושוב שיבוא לבקרה תכף כשינחת בארץ. בזמן שחלף כבר הספיק לבלות עם החניכים בלונה פארק, ברחוב האומנים ובערב הוקרה מרגש בקהילה היהודית.

חצי ישן חיבר את הפלאפון לחשמל, עובר על ההודעות שהתקבלו בשעות האחרונות.

הודעה אחת הכתה בו.

 

"אסף, אתה לא זמין. שיר תפסה זיהום. היום הייתה מצוקה נשימתית והוחלט להרדים אותה. בנתים מקבלת אנטיביוטיקה. מקווים שעד שתשוב נבשר בשורות טובות. עכשיו רק תפילות!"

 

תוך שניות התעורר לחלוטין. והגעגוע, הכאב והדמעות, חצבו מילים של אמת מליבו.

 

' שירוש מתוקה שלי!

אני יודע שאת שוכבת עכשיו ומחכה לי, ואני רחוק ממך. מחבק ומשמח ילדים אחרים שזקוקים לי גם הם.

אבל אני בטוח שגם אם עכשיו הגוף שלך קצת חלש, בפנים את נלחמת. כי אני יודע שאת נמרה! לוחמת אמיתית!

כי אני למדתי כמה את מיוחדת...

 

את יודעת, שיר, ביום שבו יצאתי מבית החולים נשבעתי שלא אשוב לשם עוד.

חלמתי לעשות את שביל ישראל.

הייתי בטוח שאבק הדרכים יטשטש ויימחק את הזיכרונות הרעים מהמחלה. יימחק את הפרק הזה מיומן חיי.

חיפשתי לשוב אל מי שהייתי לפני המחלה, ובטוח הייתי שהמסע בשביל ישראל יביא אותי לשם.

 

מה שלא ידעתי אז, שיר, הוא שה' יתברך ייעד לי מסע מסוג אחר לחלוטין.

חיפשתי לעשות את שביל ישראל,

ומצאתי את עצמי צועד בשביל יָשַר-אֶל עצמי! במסלול של כנות וישרות אל מעמקי הנפש.

את לימדת אותי לחפש את המסלול הישר, שהדרך לצעוד בו היא רק מתוך הקשבה עמוקה לישרות הלב.    

 

חשבתי שאם רק אמחק בכל הכח את שנות החולי, אמצא את האני שהייתי בטרם.

ואת לימדת אותי שהדרך הנכונה היא לא בניתוק הפרק ההוא משביל חיי, אלא בבניית גשר.

גשר שיחבר בין השביל הישן לחדש.

ובכוחך למדתי איך לפסוע בגשר הזה.

איך לדרוך בכל כאבי העבר מתוך מקום חדש של עוצמה וריפוי.

 

רק בכוחך שבתי אל בית החולים.

והפעם, כדי לתת.

כדי להיבנות.

כדי להירפא ולרפא.

 

את הטיול שלי בשביל ישראל כבר אדחה כנראה לשנים יפות יותר,

אבל את המסע בשביל ה"יָשַר-אֶל" , אני מבטיח לך להמשיך בכל יום.

להמשיך לצעוד אל עצמי. בלי לפחד ובלי להסס.

בעוז, בגבורה, ובחיוך. כמו שלימדת אותי.

 

וכשיגיע הרגע, ותפקחי את העיניים, אני אהיה שם להמשיך את הסיפור שלנו מהמקום שבו עצרנו.

מבטיח מבטיח!! '

לא כזה של יום יומיים, כזה של חודש?