פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 536)

 

ערב ראש השנה הלכה לי לאיבוד שקית ובתוכה,

כל השירים שלי,

כל המחברות שלי,

כל הזכרונות שלי,

כל הדברים שכתבתי בארבע השנים האחרונות..

 

כל הרגשות שהדף הוא היחיד ששמע עליהם,

כל התהליכים שהעט היה השותף הנאמן שלי בהם..

כל המחשבות, התובנות והמילים שרק כשנכתבו קיבלו ממשות..

ויחד איתם, חלק ממני, הלך לאיבוד...

כתם
שחור וגדול, כזה שיושב על הנשמה ומעכיר את כל היום
ובגלל מה?
מריבה טפשית
כעס
מילה מיותרת שהרסה את היום למישהו אחר

 

וככה מצטברים להם עוד
בצבעים שונים ובגדלים שונים
ולכל אחד מהם סיפור משלו
מכבידים על ההתהלות היומיומית
עד שבשלב כלשהו נמאס מהם, והגיע שלב הניקיון

 

ניקיון של נשמה הוא בדיוק הפוך מניקיון של בגד
במקום לשפוך את משהו על הכתם - שופכים את הכתם..
 לרוב אל הדף או המקלדת
וככה, ביסודיות, עוברים עליהם אחד אחד
מנקים
מקרצפים
ומעבירים את כולם לאט לאט מהלב אל המסך
מתמודדים איתם
קוראים שוב
מלטשים
דמעה או שתיים מחוללות פלאים לכתמים כאלה...

 

אמרו לי שבתשובה מאהבה הכתמים הופכים לנקודות אור
רק בזמן האחרון הבנתי...

חדר חם ומבולגן

לכלוכים על הרצפה

אל תגידי שנגמר

זו תהיה שעה קשה

 

חדר קר ומסודר

המטאטא כבר בפינה

את אומרת שנגמר

את חיכית כמעט שנה

 

איני נותרת בודדה

בלעדייך

רק חושבת שכדאי

לא לוותר

תנסי

תנסי

אני מבקשת

את חשובה לי יותר

מדי

 

ספסל קר ומנוכר

לא לבדי אני יושבת

רואה אותך מולי

בהנאה צוחקת

לא אתי

לא אתי

 

איני נותרת בודדה

בלעדייך

רק חושבת שכדאי

לא לוותר

תנסי

תנסי

אני מבקשת

את חשובה לי יותר

מדי

 

בסופו של דבר, זה אחד השירים היחידים שלי שאני לא כל כך אוהבת... הוא יצא קצת... מוזר.

לפעמים כשאני מסתכלת עליך אני צוחקת.
לא עליך- אין מה לצחוק עליך. אתה מורכב מטיפות של עצב, גם אם אנסה להכניס את הצחוק לפיך בכוח ואכריח אותך לבלוע, אתה תקיא הכל. בחיים שלך אין מקום לשמחה
או לצחוק שלי.
אני צוחקת על עצמי,
איך הייתי כזאת תמימה
שהאמנתי ללב שלי שהוא מאוהב.
הרי אם הייתי מאוהבת, הייתי גורמת לך להיות מאושר
אם הייתי אוהבת אותך,
הייתי מאכילה אותך טיפות מהצחוק שלי
כפית אחר כפית
עד שתלמד לחייך בלי להקיא הכל.
לפעמים כשאני מסתכלת עליך
אני צוחקת על עצמי
וגם קצת עליך, שהאמנת ללב שלי.
ואני לא יודעת למה, אבל אני מקווה שאם אני אצחק עלינו משהו ממני ייכנס אליך בלי שתקיא.
כי לעולם לא אאכיל אותך כפית אחר כפית של צחוק.
אתה מכיר אותי, אני מחכה שתלמד לחייך
לבד.

ואז, אולי, ארצה לאהוב אותך

סיפור שכתבתי לפני כמה שנים ואתמול שחזרתי אותו... הוא קצת ארוך אז אני מעלה אותו בקובץ וורד.

 

חתימה טובה!

20141002232234.docx

 

 

(הערה חשובה: הסיפור אינו אמיתי\ מבוסס על. כתבתי אותו בהשראת הרבה סיפורי חסידים שקראתי\שמעתי)

נעניתי לאתגר
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t673782#7460764

חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא,

ואיני יודע אם אני רוצה, או יכול, או נכון לי לדעת,

כי יש דברים שנהרסים כשמגלים אותם,

כי הברכה שורה,

במקום הסמוי מן העין.

 

חלום חלמתי ולא ידעתי כי חלמתי,

רק לפתע הקצתי, והקיץ עליי הקץ המגולה,

שהגילוי שלו יכול לבוא,

רק בהיסח הדעת.

וברגע שהקצתי כבר נתתי דעתי על הדבר

וההיסח הוסח מן הדעת,

והחלום חזר,

ולא ידעתי.

 

ואולי לא חלמתי בכלל,

והרגש הזה כעין החשמל,

הרצוא ושוב,

המתיקות העדינה הזו,

הקול העמוק הזה,

שהדהד באוזניי,

עד שפרחה נשמתי,

כי תרי קלי לא משתמעי,

והקול הולך וחזק מאוד.

 

ויפל אלוקים תרדמה על האדם

ויישן,

ואני ישנה וליבי ער,

וקול דודי דופק,

והננו מתירים להתפלל עם העבריינים,

כי "לעת מצוא" זו מיתה,

ותלמיד חכם ויום המיתה,

זו פרשת דרכים,

שאחריה אין שום הרהור,

ושום שינוי

ושום דבר

מלבד אור אינסוף ממלא את הכל.

 

חלום חלמתי ואשאל, ואקרא, ואשתומם,

אל גליל,

אשרייך ארץ הגליל,

שבגללך, ובשבילך, הלכתי,

את כל הקילומטרים המיותרים ההם,

בחום ובחולות של המדבר,

וביניהם הרשתי לעצמי,

ללכת לישון,

בהליכה.

 

ונתנה תוקף קדושת היום,

כי הוא נורא ואיום,

ומה נורא יותר מהיום,

שבו בהכרח את נזכר,

שמשול אתה לחרס הנשבר,

כציף פורח,

וחלום יעוף,

ויעף אליי אחד מן השרפים,

ויגע אל שפתי

ויאמר

וסר עוונך וחטאתך תכופר.

 

ואקץ והנה חלום.

 

אשמח לרעיונות. אה, ולא ספר מדע בדיוני או פנטזיה.

מבטך מטפס
במעלה ההר האדיר
אל עבר
פסגות מושלגות,
עיניך טובלות
בנחלים הגולשים מטה
כעין דמעות צוננות,
ונשמתך מרחפת חופשיה
מעל לשדות
אחו מוריק.

שחר חדש עולה
בולע את להבת
הנר הגווע.
אתה מלטף בידך
את המפה
ומאזין לנגינתם
של הקצוות הריקים.
 

מחפשת מקום בליבך
קרן אור בתוכך
בכל מקום חושבת עליך
על מדף ספרים היא מונחת
דף לבן היא פותחת
את כל גופי צונחת
צובעת היא את העולם
נפתחת נסגרת המחשבה יוצרת מציאות
שלל צבעים היא יורקת
את הרגשות היא מחבקת
עוד אחד נפתח והשני נסגר
אבל זה לא הולך ריקם
זה נשמר ויוצא לאור
כמו בכל יום מציצה היא בתוך הנשמה
חוזרת שוב על אותה המנגינה
בונה היא שוב את אותו התהליך
עננים מתחלפים בונים יצורים
לפעמים שחורים אפורים כחולים
מסתכלים למעלה במרומים
מושיטים ידיים מספרים געגועים
נושמים נרגעים ושוב נעלמים

ויסלפו את דבריי

ולא אבין

ולא אשאל

על מה ולמה

 

וינתצו את שבריי

המדממים

ואכאב

ולא יידעו עד כמה

 

ואשקוט

ולא אבין

ואפול על ברכיי

ואדום

שיר על המלחמה שהייתה בשלושת השבועות:

 

בין מערכה למערכה עצי מערכה נשרפים,
בחורבן הבית נחרבו גם בתים נוספים.
והאותיות שנשרפו ושם עלו באוויר,
באו לכאן ונהיו להם לשיר.

מהרהורי.

 

"אלוקים, מצטער שחטאתי. אתה הרי יודע כמה שאני אוהב אותך, אני לא אחטא בזה יותר! אני אנסה עד שאצליח, למרות שכבר נפלתי!"

- - - -

"חטאתי, עויתי, פשעתי"... אה, ו, ריבויינושלעויילם, אני בתכל'ס מה-זה מצטער שחטאתי. כאילו, ממש טוב שאתה סולח לי כל שנה. אתה יודע? אתה אחלה גבר!"

- - - -

והוא שוב נפל. והמכה כאבה מתמיד. את האמת, נמאס לו. כמה פעמים אפשר לנסות? האם יש לו כפרה?

- - - -

"טוב, פעם אחרונה... יותר אני לא אחטא. נשבע. כבר חזרתי בתשובה, לא? אז מותר עוד פעם. ממילא אלוקים יסלח לי, ביום כיפור..."

- - - -

"יש לי כפרה? מה אני בכלל? כמה פעמים אוכל עוד לחטוא ולהתוודות, לחטוא ולהתוודות??"

- - - -

"יופי שיש לי כפרה. יום כיפור הזה אני מפציץ תפילה. איזה כפרה אלוקים, שהוא עוד מקשיב לסליחות שלי..."

- - - -

"זהו. הפסקתי. והפעם- באמת. כנראה ש"אבינו מלכנו" באמת רוצה אותי חזרה אליו. אבא, אני אוהב אותך!!"

- - - -

אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אחטא... ומשמים כבר לא יתנו בידי לשוב. אם רק נדע לעצור את הגלגל-חוזר המסוכן הזה בזמן, נסיים במצב כמו של המספר הראשון. ואם לא... ה' כבר לא ייתן לנו לעשות תשובה. כי מי שעושה תשובה בשביל לחטוא, כנראה שאין צורך בתשובתו. שנזכה לעשות תשובה אמיתית.

הס הושלך בקהל. ביום הגדול והנורא, יום בו שמים וארץ נושקים זה לזה, מלאכים ואנשים, אנשים ומלאכים, כל הציבור עטוף טליתות לבנות כשלג, מחכים לתחילת התפילה הנוראה, ממתינים שיעלה שליח הציבור אל הבמה ויפצח ב"קול דממה דקה יישמע".

התפילה מתקדמת, בני-האדם מתוודים על חטאיהם שוב ושוב ושוב, החזן מנעים בקולוונראה כאילו השכינה עצמה שורה בבית הכנסת העתיק בצפת.

ישראל כבר הכיר את תפילת יום הכיפורים כמעט בעל-פה. בכל שנה גבאי בית הכנסת ממנים אותו להיות שליח הציבור בתפילת שחרית, ובכל שנה מחדש, כשמגיעים ל"אבינו מלכנו", הוא נאלץ להרים את קולו עד כדי צעקה כדי לגבור על קולו של שמואל הזקן. ובכל שנה זה מעצבן אותו יותר ויותר. כי בכל שנה זועק שמואל הזקן את המילים, עד שלישראל מתפוצצות האוזניים. וישראל מעולם לא הבין מה כה חשוב במילים אלו, שצריך להדגישם עד כדי צעקות. וגם השנה שמואל הזקן לא הכזיב.

- - - -

"נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!"

צעקתו של שמואל הדהדה בכל בית הכנסת. ישראל יכל להישבע שראה את הקירות מזדעזעים.

"נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!!"

מסתבר ששמואל הזקן החליט לחזור על המשפט פעמיים. הוא ייאלץ לחכות עד שיסיים, אחרת הציבור לא ישמע או...

"נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!!!"

כל מתפללי בית הכנסת שירת משה הסתובבו בבהלה. שמואל הזקן נראה אומלל וחלש, שעון על הקיר, ברכיו רועדות ועיניו מוצפות דמעות. הגבאי ניגש אליו והרגיעו. ישראל המשיך בתפילה. אבינו מלכנו, אבינו מלכנו...

- - - -

כעבור שבוע, בערב סוכות, ניגש שמואל הזקן אל הדוכן בבית הכנסת, מעט לפני תפילת ערבית, והחל מדבר אל האנשים המביטים בו בפליאה.

"בוודאי הנכם תמהים על הדבר שבאתני בעיצומו של היום הקדוש. איני יודע אם שמתם לב, שיש לי כוונה מיוחדת כשמגיעים ל"נקום לעינינו". (ישראל הנהן בראשו בהבנה מהולה בכעס. שמענו, שמענו...) אתם מתארים לעצמכם כמה עוצמה יש במילים אלו? אתם מסוגלים להבין כמה נוראות המילים הללו?!עם ישראל ספג אבידות רבות בגוף במהלך תולדותיו. החל מתקופת התנ"ך, דרך השואה האיומה ועד למלחמת צוק איתן. חשבתם פעם על המשפחות השכולות? בטח שחשבתם. ניסיתם לחשוב, ליתר דיוק. חשבו לרגע שמישהו, ולא משנה מי, רצח את בנכם חלילה בדם קר. האם תוכלו למחול לו על זה?! בודאי שלא. תחושת הכעס והעלבון הצורב תלווה אתכם כל חייכם. עד... עד שימות הרוצח. ולא סתם ימות, אתם בעצמכם תרצו לראות במותו! אנחנו רוצים נקמת דם! אנחנו רוצים שה' הטוב ינקום ברשעים על ששפכו את דם עבדיו הקדושים! נחמה כזו, שתכניס לרוצחים לראש שאנחנו גוי אחד בארץ! נקום לעינינו, אנחנו מבקשים. אבל סתם. סתם אומרים, מדלגים הלאה. מה עם ששת מיליון הנספים? עם שלושת הנערים? וכל החללים? הם לא רוצים נקמה?! אנחנו אחראים לנקמה הזו! אנחנו נתפלל בכל כוחינו לנקמה! ושה' הרחום, דם עבדיו יקום! ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו ייקום את דמם השפוך! נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!! עכשיו אתם מבינים מדוע אני כה מקפיד בתפילה יקרה זו? עכשיו אתם קולטים?"

- - - -

זהו, ישראל כבר החליט. ביום כיפור הבא, הוא יצעק יחד עם שמואל את המילים. הוא ינקום בהם, יחד עם שמואל ושאר המתפללים. או... או שביום הכיפורים הבא נהיה כבר אחרי הנקמה.

(מוקדש לעילוי נשמת דודי, עידודי זולדן ה' ייקום דמו, ולעילוי נשמת כל חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה)

כאד היא עולה
מתוך עברך,
טיפה של דיו
מספר הזיכרונות.

מנקזת היא לתוכה
את תמצית שנותיך-
את תכלית קיומך,
ויד –ביד היא פוסעת
שלובה במארג חלומותיך
לקראת המלך שבשדה-

דמעת נשמתך.

 

ב"ה

 

הנופים והמרחים במידינה שלנו

 

 

המדינה שלנו כמעיין עפיפון.

החרמון והגולן, אזור הגליל וים התיכון.

משור החוף והשפלה שפרושה כמו מפה.

ובל נשכח את הרי המרכז והרי יהודה.

את ים המלח וירושלים הבירה הקדושה.

באר שבע ,ערבה וחלקה הדרומי של המדינה.

במדינה כמו שלנו הנוף משתנה מקצה לקצה.

 

יש בה הרים גוהים והרים נמוכים, אם המון משקעים.

ויש בה גם שטחים פתוחים ושטוחים אם שדות ירוקים .

ויש בנוסף גם שטחים צהובים וחומים, כמעט ובלי משקעים.

יש בה הרבה גוונים וצבעים ,כמו עפיפון שלי ילדים .

חלום חלמתי

ולא ידעתי

לא ידעתי מה הוא

 

רבות חיפשתי

אך לא מצאתי

לא מצאתי מה הוא

 

הכל ניסיתי

עוד לא הרגשתי

לא הרגשתי - הנה הוא

 

לריק יגעתי

הן לא הגעתי

לא הגעתי עדי הוא

 

לעת השכלתי

אזי גיליתי

חלומי- לא שלי הוא

 

חלומי- חלומו הוא

רצוני- רצונו הוא

 

אך מי זה מפריע

שלעולם לא אדע

מה הוא?

אחות קטנה, סומאו עיניה
אל מול כסאך בעשור
בלי מילים, על המזבח
תעל - תשתיק הקטגור

בלי מילים תפשוט בגדיה
בלי מילים יעיד העור
יעיד על גוי אכזר, רוצח
ויהסה הקטגור

אחים קטנים, שלושה יגשו
ואיתם אומה תעל
ובפשטות כזו ילחשו
לנו לא ניתן אייל

וקדושים גם הם יציגו
נשק, רכב וחגור
ובודדים בשבח אז יהגו
על עשרים אלף מאחור

ואחר תבוא עוד משפחה
ואלמנה הנאצלת
אצלי - תטען כנגדך
- היה שימוש למאכלת


כשכל עוקד הוא נעקד
אז כל מזבח אש
ירכין ראשו וישתתק
ירכין ויתבייש

ומחלקות של מלאכים
ואב רחמן אחד
יתצו, יבעירו הספרים

"ושב מחרון אפו
ולא נאבד"

בס"ד

 

"כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב"

 

כמה חן מצאתי בך,

כמה יופי

על מים רבים.

תחת הינומת דמעותייך

ראיתיך כלה,

וארשתיך לי לעולם

וארשתיך לי בחסד ובמשפט

וארשתיך לי באמונה.

 

גם בתעותך,

כלה

כמו בהילוכך אחרי במדבר.

כמו בכאובך למעני

כשצרתי עלייך

בנשאי אותך על כפיים,

צר בצרתך

 

הקשיבי אל קול

היונים ההומות שם,

מחכות לבואנו.

אנא שמרי שמורות עינייך

שלא תעצמנה.

הביטי בי כלה,

ראי באורי שזרח

עלייך

 

 

 

בזמן ברכת כהנים, נוהגים (לפחות אצלינו) לומר קטע שמתחיל כך- "ריבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך..."

יש שם משפט ממש יפה, שפשוט חייב להיות התחלה/כותרת של שיר או משו כזה..

 

"חלום חלמתי ואייני יודע מה הוא"

 

אוף! עוד לא הצלחתי לעשות את זה.. מחכה לרעיונות ;)

ואשב על משבר לבדי,

בלא זר, אף מושיע.

ויעלו דמעותיי כי רבו,

ויאיימו אך להטביע.

 

הרמתי ראשי והנה

נחלץ עוד אחד מן המים.

אשא עיני מסביבי,

ניתכו הגשמים מעלי.

 

פתע עלה באוזני

קול שופר מיילל וגונח

ידוע היטב ידעתי,

שנת גאולי הגיעה

 

בעמק המוריק

המתנער מתרדמה מאוחרת

כמו מתמתח בעצלות

עמוד עשן העולה

מהתנור המוסק

ללחם של בוקר.

 

ובין החדרים

שטופי האור

נח לו באפלולית שולחן קטן

ועליו מפה

וספר זיכרונות פתוח

מסמלים את השקט

של אחרי המסע.