פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 554)

דמעותי

שוחקות אבנים

סלעי לבבות

הזהו ליבי?

קול בכי נלחם

בידיים פצועות

כמו נכנע

חודר ומילל.

אך שום רחש לא נע

ואין דמעה

רק לב אבן מיוסר

ושסוע.

ליבי.

כתבתי לך על המבט הראשון, שבו הכל נודע,

כי הנשמות שקופות אחת לשניה.

חכמתי האמיתית היא,לספר לך זאת ללא עצב וטינה , כך 

שיהיה מובן עד כמה יקרת לי.

אין מילים להגיד מה המילים האלה אומרות לי,

אבל אני חייבת לנסות.

יש פה את הנגיעה הראשונה, נגיעה של חיים.

תמיד החיים זורמים דרך נגיעות,דרך מגע.

אנו מבינים מדוע הזעקה כה "שתקנית".

יש כאן התגברות עצומה,על צער הלב,מאמץ אמיתי.

להגיע לתובנה עמוקה,חושבת שעוד מעט זה יגיע.

מנסה להמשיך לכתוב אך ללא הצלחה.

הנגיעה הראשונה עוד זכורה,והמבט המסתכל נכנס פנימה.

הבהירות הפנימית,צמרמורות שעוברות לי בגוף,רואה שחור בעניים שחושבת עלייך.

עולם מטושטש,מרגישה קרובה,אך מנסה להיות חזקה ולא להיפגע.

עוברות שנים ועדיין זה חזק,שמחה בכל ליבי לא רצה שזה יעזוב אותי.

כמו לחון ראווה מסתכלת,מביטה לראות הטעם מתוק והמר.

עכשיו מה שנשאר לי לחכות בסבלנות למגע הבא,לחום ואהבה.

המגע הוא בראש ובלב והגוף הוא רק משל,

רק מוליך לאנרגיה של הנשמה.

חושבת איך לסיים את זה,אך אין לזה סוף.

מחשבותי בעבר אומרות לי עצרי,אך אני מרגישה שזהו לא הזמן וזה אמיתי.

הרגעים שאני עוברת דוחקים בי את העצב.

מפלסת עוד דרכים לעבור,מקווה שהבנתי את עומק חיי לאור.

החלטתי שהוא אלי לא יכנס.

אותי הוא לא ישבע בקסמיו.

אז נעלתי את הדלת,

הגפתי את התריסים,

כיביתי את האור,

והרשתי לעצמי לנשום לרווחה.

אך פתאום ראיתי קרן אור קטנה

שחודרת לחדרי שנקי מקדושה דרך חורי התריס,

וממלא את החלל באור.

כל כך רציתי להיות בחשיכה של עצמי,

אך אי אפשר לברוח מההשגחה העליונה.

הוא נכנס אלי למרות שאי אפשי.

ולמרות שאני רוצה רק עולם חומרי...

ב"ה

לוקחים אותך ברצינות

היה היה, לפני שנים רבות, פרופסור דגול ובעל שם. אנשים העריצו את חכמתו, פרופסורים מכל העולם קראו את מאמריו בשקיקה, וסטודנטים צעירים האזינו בריכוז להרצאותיו. אמרותיו השנונות היו לשם דבר, אנשים ציטטו אותן בכל הזדמנות אפשרית.

ויהי יום, ויקרבו ימי הפרופסור למות. אל חדרו הקטן נקבצו ובאו אנשים רבים. פרופסורים מכל העולם, תלמידים מעריכים, נערים מעריצים, ושאר סקרנים. בכל זאת, לא בכל יום שוכב הפרופסור הגדול על ערש דווי.

האנשים גדשו את החדר. סביב למיטה עמדו חבריו המלומדים, מצפים למוצא פיו. שקט מתוח שרר באוויר. אם אמרנו שאמרותיו היו תמיד לשם דבר, הרי שלפני מותו, ודאי יהיה טמון בדבריו מסר עמוק מתמיד.

לפתע, פקח הפרופסור את עיניו לכדי סדק, ואמר בלחש: "החיים הם כמו גלים"..

"החיים הם כמו גלים.. החיים הם כמו גלים.." המילים עברו משורה לשורה, נלחשות ביראת כבוד ורטט של התרגשות.

"החיים הם כמו גלים.. החיים הם כמו--" למה החיים הם כמו גלים?

מישהו, כנראה היה זה אחד מן הסקרנים, העז לשאול את השאלה החצופה.

למרות שכמה פרצופים ממקומות שונים בחדר עוקמו בהבעת זעם על חילול הקודש, עברה השאלה משורה לשורה, בדרך חזור, עד שהגיעה אל הפרופסור.

הפרופסור הזקן עצם שוב את עיניו, והפטיר "אולי לא".

                                             *     *     *

לא כל אמרה שנונה ראויה לציטוט. לפעמים מדובר באוסף מילים מטופש למדי שנאמר בטעות ע"י אדם מפורסם. במקרה הטוב הוא גם חכם.

לא כל משפט של ראש ממשלה מכיל מסר לעם. לפעמים בא לו סתם לדבר.

לא כל משורר כותב 'פרפר' כדי לבטא חופש. לפעמים הוא פשוט מחפש חרוז ל'שדה בר'.

לא כל אחד אומר את מה שהוא חושב. לפעמים הוא פוגע במי שהוא מעריך, ומהלל את מי שהוא בז לו בליבו. 

 לסיכום-

     אל תאמר דברים שאינך מתכוון אליהם, אנשים לוקחים אותך ברצינות.

היו היה בכפר קטן בעמק הגדול אשר נמצא במזרח הרחוק, גיבור חיל צעיר ויפה תואר.

הוא היה שומר על כפרו בלילות, בימים ובכל עונות השנה, מימות הקיץ הלוהטים ועד ימות החורף הקפואים. וכשהיה התקפה על כפרו, מאיזה שבט אינדיאנים או אריות, הוא הגן עליו ללא היסוס ותהיות.
בגלל שהיה מוערץ על כל הכפר, שהייתה מחלוקת פנו אליו, ונהייתה לעפר!
ידע לחבר בין כולם ולאחדם, הוא ממש אהב את כולם, את כל בני האדם.
כל כפרו סגדו לו והעריצוהו, וכל בחורה בעמק רצתה לזכות להיות רעייתו.
כל אחד רצה להיפגש עימו לפחות שלוש פעמים בשנה ולהביא לו מתנות לרוב, לא משנה עם גם רחוק או קרוב.
אך לפתע ביום בהיר אחד, נעלם הוא הגיבור, נבזז או נשדד.
כולם חיפשוהו אפילו המי ומי, מסתבר אבל שנלקח בשבי.
יום הסתלקותו נקבע כיום אבל לאומי, וכל שנה ושנה אותו מבכים כי היעלמותו הוא חסרון קיומי.
כל נערי הכפר קרויים על שמו, בכל בית בכפר חינכו להיות כמותו.
בבתי הספר לימדו על כישרונותיו, וכן על מעשיו וקרבותיו.
אך לאחר עשרות שנים, את גיבור הכפר הצעירים כבר די שוכחים.
"מה הוא כבר עשה" שואלים הקטנים, "למה אתם מבכים מישהו שנפטר לפני עשרות שנים?".
"תלמדו את ההיסטוריה שלו" אומרים להם אבותיהם, "איך הוא הגן על אמותיכם ותינוקיהם".
"אז מה?" הם עונים בחזרה, "כל זה כבר היה, צריכים להתחיל דברים מההתחלה".
וכך לאט לאט הרבה מיושבי הכפר כבר לא האמינו שהגיבור עדיין חי, חשבו שהוא מההיסטוריה של פעם, וגם אם אפשרי שהוא יחזור, לא כדאי.
אך יש עדיין קבוצה של מאמינים, מאמינים שכל יום הוא יכול להופיע, אל לנו להיות שאננים.
הם לומדים את ההיסטוריה שלו ועל קרבותיו, הוא ממש מופיע לכל אחד בחלומותיו.
"וכשהוא יבוא" הם אומרים בתוגה, "יהיה שלום, שלווה, אחווה ואהבה".

-----
בית המקדש שלנו נחרב לפני 1944 שנה, ואנו כל שנה בט' באב, יום החורבן, מבכים את מה קרה לנו, נחרב בית מקדשנו!
בית המקדש שהיה מקום עבודת ד' הכי גדול, המקום בו יכולנו לבוא ולהביא לד' ממש קרבנות ולהראות לו את אהבתנו אליו.
בית המקדש היה המקום שאיחד את כל עם ישראל!
זה דבר מפליא שעם זוכר כזה דבר במשך כמעט אלפיים שנה, לבכות כך שלא ראית מעולם.
הרבה אנשים כבר לא מאמינים שבית המקדש יכול להיבנות כל יום. יכול להיות שהוא היה פעם, אבל זה כבר לא רלוונטי להיום.
לפעמים החוסר אמונה הזה נכנס גם בנו. אי אפשר להגיד שאנו שוכחים, כי מעולם לא ראינו את זה כדי לשכוח, אך אנו לא תמיד מאמינים שברגע זה בית המקדש יכול להיבנות.
לפעמים אנו לא מאמינים שבכל מצווה שאנו מקיימים, אנו בעצם מקרבים את ביאת המשיח ובניית בית המקדש.
לפעמים אנו מרגישים קצת לא קשורים לבית המקדש. נכון אני מתפלל וקשור מאד לד', אבל בית המקדש זה רק חיצוניות והכל, וזה היה לפני מאות שנים. 
אך עמוק בפנים, כשאנו חושבים על זה באמת, על המשמעות של בית המקדש, על מה שהוא נתן לנו עכשיו, אנו מרגישים געגוע, געגוע לדבר שלא ראינו בחיינו, ולא היו לנו אבות וסבים שיספרו לנו עליו, אך אנו מרגישים אליו געגועים. געגועים לעבודת הקרבנות, לשירת הלווים, לשלושת הרגלים, לשמחת בית השואבה...
אנו צריכים להתחזק בלימוד ענייני המקדש, באמירת הקרבנות והכי חשוב-באמונה, באמונה שכל דבר שאני עושה, כל מצווה מקרבת את הגאולה ואת בניין הבית לד'.
"יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו... ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות".
         

 

השמש שוקעת.

הרוח נושבת.

הלב שוקע.

הרוח מתרוממת..?

זעקה עוטפת בקול.

השתנקויות בכי רמות.

כאב עוטף אותי בשקט,

דמעות נקוות בעיני בדממה.

ליבי זועק בקול מרעיד,

אך שפתי מתהדקות חרש.

הזעקות חוזרות

בהדי אינסוף

מתערבלות סביבי...

הלב שוקע מכאב..

או שמא מתרומם?..

שברי לבבות אחים

מתחברים, אך לא נאחים

ודמעה אחת יורדת בדממה.

שיר שכתבתי, ובני דודים היקרים שלי הלחינו ושרו.

עכשיו אפילו ביוטיוב!!!

מוזמנים לצפות, להנות, לשתף ולהעביר הלאה

מעניין אותי לדעת בני כמה אתם. אם זה נראה לכם לא שייך תגידו..

אבל לפעמים נורא מתחשק לי לדעת אם אני מגיבה לילדה בת12 או לגבר בן 30..

אני בת 14.

מתגעגעת,
מנסה להדחיק רגשות.
אני יודעת,
זה מלחמה של להיות או להיות.
אז אני אוהבת
אבל בשקט.
אני כואבת
וצועקת.

טוב אז ככה. חזרתי עכשיו מבית אבלים בפתח תקווה למשפחה שהבן נהרג במבצע. ההורים בני שישים, לא היו להם ילדים 17 שנה! ואחרי גיל ארבעים נולדו להם תאומים, בן ובת. וזהו... והבן נהרג במבצע עכשיו.
אפשר לתאר מה ההרגשה להסתכל על זה מבחוץ. הרגשתי את זה גם עם החטופים ובעצם בכל מי שנרצח או נהרג או מת צעיר מאיזה מחלה שנאבק בה. תמיד מי שמת בסיפור טראגי, יש לו גם עבר מיוחד. 
אז היו לי שתי דרכים להתמודד עם זה, אחת הומוריסטית ואחת כואבת.
ניסיתי את שתיהם ואלו התוצאות.  אשמח להערות בונות.

א.
האלה שהולכים, נרצחים או נחטפים,
תמיד תמיד הם כשרוניים.
הוא ידע לנגן והוא התנדב הכי הרבה בתבל,
ממש ניתן להם פרס נובל.
לכל אחד מהם יש סיפור חיים אומנותי,
שאיתו היה מתקבל לכל תכנית ריאליטי.
לא יודע אם זה בכוונה או בטעות,
אך זו עובדה אך לא בטוח שמהות.
האם זה רמז או חידה?
היא באה לומר לנו משהו, זאת האבידה?
ואל תדאגו אני לא בא בטרוניה,
אלא מדאגה למה שיהיה ומה שהיה.
תבינו אותי וזה ישמע קצת מפדח,
אבל אם זה ככה, כשרון אני מפחד לפתח.
אך בכל זאת לעצמי אני אומר,
לפחות בלוויה שלי יהיה מה לספר.

ב.
הוא היה עוזר לכל מי שנצרך,
כך אומרת האמא בקולה הרך.
ידע תמיד מה לעשות,
ללא תמיהות או שאלות.
ד' הגדול, למה לקחת אותו בדמי ימיו,
הרי אתה יודע שאין לנו עוד משפחה בלעדיו,
הוא בננו יחידנו שבא לנו לאחר זמן ומאמצים.
למה, זועקת אימו, אך קולה נדם כקולו, לעולמים.

כל אחד ואחת פה כותב/ת מדהים. באמת.

אני מתרגשת כ"כ. בוכה מהתרגשות. וגם מכאב- מהמילים, התחושות, הרגשות.

איי. עלו והצליחו!!!

ואם באלכם לתת לי קצת מהכשרון המדהים הזה- תבורכו

בכיתי,

בדמעות חרישות.

ועדיין לא עכלתי-

את החדשות המרעישות.

כי הילד שלי שם,

 נלחם. ( על הדבר הצודק והחשוב בעולם...)

כל דפיקה בדלת-ומיד אני קופצת,

אולי הוא חזר?

את עצמי שוב שואלת...

ובלילות-

לא נרדמת,מפחדת.

מתפללת לראותו שב,

משתוקקת להביט בפניו,

אך עתה  נמצא הוא בשדה הקרב.

במרחק גאוגרפי של אלפי מטרים,

אך בלב נמצא עמוק בפנים.

מבקשת מה' שישמע תפילתי,

ובגמר המשימה בשלום יחזיר את בני.

נ.ב.

אני לא באמת אמא של חייל.... אבל ניסיתי לכתוב ''כאילו...''

היי.. אני חדשה פה..

וטוב אין לי יותר מה להגיד..

זה שיר שכתבתי מזמן ומתחבר לי עכשיו..

חייל,
מדיו קרועים
ופניו אבלות

חייל,
בשורה בפיו
בשורות איומות

אדם יספר
יבשר צרה
אין דרך חזרה

פחד נורא
זרמים בכל הגוף
תחושה מרה
הצילו! הושיעו נא!