'למה?' אני צועק אל מול המסך,
אך הוא נשאר דומם.
אין אף אחד ששומע,
אך פרצופו של פרס עדיין שומם.
'זה פוגע בשלום' כך הוא אומר,
'צריכים הפסקת אש'.
אין אף אחד ששומע,
אני מראש מתייאש.
למה הפסקת האש?
למה לשחרר רוצחים?
אין אף אחד ששומע,
אז יש גראדים בשמי עננים.
אתם לא לומדים מטעויות?
אסון להחזיר שטחים!
אין אף אחד ששומע,
ואנו נופלים אל הקברים.
נמאס מההפגנות,
שום דבר אותם לא מסעיר.
אין אף אחד ששומע,
נמאס לדבר אל הקיר.
די כבר לא רוצה יותר,
נמאס לדבר אל הקיר.
אם לא תשברו אותו אתם,
נכתוב עליו 'תג מחיר'.
אני רוצה להעביר כי זה מבטא המון.
אם בנוגע להפסקת האש (נגמרה בנתיים.. לכמה זמן?)
ואם בנוגע לדברים אחרים.
לא, אני לא אלך לעשות תג מחיר.
אבל אני שותפה לתסכול שנזעק בין השורות.
כתוב מעולה!
אני הכי אוהבת לקרוא שירים / דקלומים שנכתבים ברוח אמוציונלית, ככה הכתיבה היא הכי כנה ואמיתית וקל להזדהות עם הכותב.
אשרייך!
הכי אהבתי את הבית האחרון
היי, אז בתקופה הזאת בשנת 2005- גורשנו. אחים שלנו אנחנו- כל עם ישראל.
הכתיבה עצמה לא שלי, ואולי זה עלה פה פעם.
(זה של מישהי מהפורום שנתנה לי להעלות
)
אם אתם רוצים להגיב יש לי בקשה- בבקשה לא להגיב על הקטע של הנאצים, כי לא אהיה פה להגיב לכם ולהוכיח שזה נכון. למרות שקשה לנו להכיל את זה .
היום אנחנו מתחרטים, היום אנחנו יודעים להגיד שזאת הייתה טעות-
לא נשכח ולא נסלח- לא שוב!!
ואל תגידו" לא ראינו, לא ידענו, לא שמענו".
___------------------______
"נשבעים לחזור"!
קו חד מתוח לי בגרון,
קו של דמעות.
אני יושבת וכותבת את המחשבות שלי,
את הכאב הבילתי מובן הזה,
כותבת על החורבן-
חורבן הבית.
ברקע מתנגנת מנגינה שקטה- מנגינה של כאב שלא נגמרת.
אני מנסה להיזכר בנקודה אחת, אבל כל הזכרונות עולים וחוזרים.
מציפים אותי כמו הים שהיה שם.
ים רך ורגוע.
נגענו בו-חרטנו עליו את (כל) החיים שלנו, והוא שמר עליהם..ליטף ודאג.
זרם המים והגלים ששטפו את החוף ניסה להוכיח (לנו) שיהיה (לנו) טוב, שהזיכרון יישאר.
שננצח.
(היום אני אומרת שלפחות ניסינו..)
בוקר.
החיליים צעדו שם בשתי טורים שחורים, המבטים שלהם פנו לכיוון אחד.חד וידוע.
הם לא חשבו, וזה מה שכאב.
הם עמדו שם. גושי בשר ועצמות, וזהו.
כשראיתי את זה שוב- נשברתי.
נזכרתי בהם, בכל אותם יהודים שמסרו את עצמם, שנלחמו בנאצים. באותם אלו שרצו להכחיד אותם.
ההבדל היחיד בין הנאצים לחיליים היה-
שהם גירשו את הם אחים שלהם, הנאצים לא.
הם לא חשבו עלינו ואולי גם לא על עצמם,
הייתה להם פקודה והם מילאו אותה. בלי לחשוב, בלי להתרגש, בלי לרחם.
שכבו שם תינוקות קטנים, ילדים ונערים מכל הסוגים- מאוחדים. משפחה אחת.
והם פירקו אותה.
ריסקו אותה לחתיחכות, לאלפי שברים קטנים שלא נוכל לחבר שוב.
חרטנו על דלת הבית שלנו את המילים-
"נשבעים לחזור"
נשבעים לחזור ולהילחם והפעם-לנצח!
נשבעים....
כל כך הרבה דמעות נשפכו שם.
היו לבנים על הרצפה וכמה חתיכות של רעפים שבורים.
חשבנו שניהיה כמוהם- אבל לא רצינו להאמין.
עמדנו מול החיליים ודיברנו לקיר.
צעקנו (להם) שיש להם עוד אפשרות, עוד שניה לחזור (בהם).
שניה לבנות ולא להרוס,
שניה אחרונה של שקט.
הם בחרו להרוס את השניה,
(הם )בחרו להיכנס בנו ולנצח.
בלילה כבר היינו בדרך לאיזה מלון.
האוטובוס היה מלא מפונים, אחים שלי.
כל אחד לקח את עצמו וביד השניה את הלב. את כל הזכרונות שהצליח לרכז. את מה שנשאר לו שאף אחד לא יכול לקחת (לו).
היום אני שוב חורטת, והפעם על (ה)דף (שלי)- כי זה מה שנשאר לי,
"נשבעת לחזור"!
לחזור להילחם, לחזור להוכיח למה אני עוד חיה.
למה הגב שלי שבור וגם הלב.
לחזור להניף דגל ניצחון, דגל של חירות, של חיים.
נשבעת לחזור ולא לסלוח-
נשבעת לסיים את המנגינה..
מקסים לדעתי.
ממש מעורר השראה. קראתי הכל במהירות, כי רציתי שזה ימשיך עוד. איזה כתיבה יפה!
שונמיתאחרונהזה ממש מעביר את התחושה שלי לפעמים, שהתורה וחיי עבודת ה' שלי שומרים עליי שפויה. מחזיקים אותי, מעמידים אותי על הרגליים.
שיר ממש מוצלח!
האזעקה מרעישה,
מטלטלת ומעוררת.
רגע, אני מפחדת!
עוד מעט יתנפץ הכל.
ואז, לאן אלך?
איפה אקבור את עצמי?
האזעקה מטלטלת,
בין עולמות שונים.
זה אמיתי? רציני?
מתעוררת מהשינה.
ריחות טובים של טוהר,
וקול תפילה. יום כיפור.
קול השופר מהדהד בחלל בית הכנסת,
הוא אמור להעיר אותי,
אך לרוב מתעלמת.
צועק הוא לי-
חפשי מקלט!
עוד רגע ייגמרו החיים,
ואז?
מה תגידי לבורא העולם?
היכן תקברי את עצמך?
עשי תשובה!!
כמעט אף אחד לא לקח את העניין של המבצע לגבי תשובה לעצמנו.
כל היום מתלוננים על זה שממשלה שלנו על הפרצוף ולא חושבים שאנחנו צריכים לחזור בתשובה (כי לגבי המבצע עצמו הוא די טוב..).
ולגבי השיר, אהבתי את הדימוי של האזעקה לשופר, ששניהם מעוררים ובשניהם אפשר לברוח למקלט ולהתחפר בעצמנו (דבר שבמלחמה צריכים לעשות ובתשובה אסור לעשות).
התחברתי...
כתוב ממש עדין, מוסתר כזה. בהצלחה!
בוקר אחד הפציעה השמש
ערב אחד היא שקעה
לילה אחד ניצנצו כוכבים
ונשארו, קיבלו את השליטה
ואיש לא הבטיח שהשמש תחזור
ואיש לא הבטיח מאומה
ואיש לא הובטח שיאיר עוד הבוקר
לא הובטח שתזרח החמה
וירח קטן שהולך ונמוג
שולח מבט של חיבה
אך אט לאט הוא נחסר והולך
בתוך רקיע של קטיפה
גם מיליון כוכבים לעולם לא ישוו
לשמש אחת גדולה
ובלילה ארוך אפשר כבר לשכוח
שפעם היתה עוד אורה
אך מי שיודע כי הכל מכוון
גם בכוכב ימצא נחמה
יחפש אחריו כל עת וכל זמן
ושפתיו ממלמלות תפילה
הוא ינוסה, וכוכבו יכוסה
והמנסה ילווה באהבה
רק יאמין, יתאמץ עוד מעט
והנה, השמש עולה---
מליוואוו.פשוט. ככ"ככ אוהבת.
אפשר לומר שהסגנון מאד מזכיר חלק מחיבורים שכתבתי..
איזה קטע חזק, אדיר, עצמתי, מהמם!!רוש לילה.אחרונהשרו'שהבית האחרון במיוחד-חרוז במושלמות.
רוש לילה.אממ ארמונות בחול ---
צחוק של ילדים זה מעין שגרה, מישהו צוחק, זה לא משהו מיוחד. אבל בעצם זה דבר שמסמל בעיניי אושר מיוחד, אושר נדיר, שאני לא בטוחה שכל אחד מצליח להבין כמה זה לא מובן מאליו וכמה זה טוב לראות ילד צוחק. עם ילדות מאושרת.
זה הכל.
ארמונות בחולרוש לילה.פשוט החלטתי לכתוב בסגנון קצת שונה..
תודה!!
תודה רוש לילה.אחרונהשורה ועוד שורה במילים מתמלאות. המילים כליבי עליהן נשפכות.
פצועות. שבורות. חסרות.
ובכל מצב הן תמיד מקבלות. סופגות. לא נלחמות. לא מתגוננות.
רק את הקליעים שמעפרוני מוטחים הן קולטות.
וכל קליע - אוצר הוא.
והן עוטפות. מלטפות. עמלות לשמור מכל פגע.
ברכות מלטפת הן אוספות אל חיקן קליע-קליע. מילה-מילה.
לא שופטות. לא מתדיינות מי כן ומי לא.
פשוט באהבה אוצרות את אלו בעדינות ולא מרפות...
רק צמאות, משתוקקות ועורגות לעוד כאלו משתפכות הנוטפות טללים. מתעגלים. מתגלגלים.
עד אשר נעצרים.
(התש"ע)
נוסטלגיה...מה כתבתי לפני ארבע שנים...
יעלשיר שכתבתי לא מזמן..
שתיל שנטעתי
וסמוכות לו נטעתי
גדל והיה רענן
עץ שצמח פה
ישר מטפס כה
וסמוכות נטו על צידן
בעיניו של הנער
עת נכנס הוא בשער
לעג ומבט ניצחון
העץ עצמאי הוא
הסמוכות רק הפריעו
לבדו הוא גדל בגאון
עת דידה הזקן כאן
נאנח, מרט הזקן
הכושי עשה את שלו
עתה אין בו צורך
הוא סתם עוד הלך
תם ונשלם תפקידו
שתיל שנטעתי
וסמוכות לו נתתי
גדל והיה רענן
וגם אם עוקמתי
ואף אם נפלתי
עוד ישר העץ שבגן
כל הכבוד!
מליאחרונהזה כ"כ יפהההה!
יש צום, י"ז בתמוז.
בטח מה שרובנו חושבים הוא "אוף, דווקא בקיץ?" או "טוב, אז נישן וככה לא נרגיש את הרעב.."
אז זהו, שלא!!
בשביל מה בעצם יש צום?
בשביל שנעביר אותו בשינה ואנחות?
בית המקדש צריך להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל. תחשבו שעכשיו יום כיפור! בעצם, כל היום אמור לעבור בתפילות ותחנונים לבניית המקדש ולגאולה השלימה.
אבל מה לעשות שזה קשה...?
נכון. קשה. אמנם קשה יש רק בלחם וכ'ו, אבל זו באמת משימה מאתגרת וקצת מסובכת. אז בואו נעשה פשרה- במקום לבלות את היום בבית הכנסת ובמקם לבלות אותו במיטה, נקבע עיתים לתורה ותפילה, והרבה. לדוג'- לימוד מגילת איכה יכול מאד להתאים היום. גם תפילה אמיתית יכולה לעזור מאד. אפשר גם לעזור לאמא ולהכין לקטנים ארוחת ערב (
). כי הרי על שלושה דברים העולם עומד- על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים.
אגלה לכם סוד? יכול להיות שהוא מועיל.
בכל יום בחופש, אני לומדת משנה אחת ויחידה ממסכת אבות. את המשנה הזו אני לוקחת לחיים האישיים, ובקשר למה שכתוב בה אני מתחזקת באותו היום. במקרה התחלתי את זה אתמול, ובמקרה היום יצא לי המשנה השניה בפרק הראשון. אז היום אני מתחזקת בתפילה (התפללתי בבוקר!!), בתורה (מדי פעם אני לומדת איזה ספר קצר מהתנ"ך) וגם בגמילות חסדים. אני משתדלת להתנהג יפה לאחים, שזה חסד עצום מצידי...
אז אמרנו שהצום לא יכול להמשך איך שהוא.
גם אמרנו איך הוא כן יכול להמשך.
אז מה נשאר? להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות!!
בהצלחה, ושנזכה עוד היום לראות פני משיח צדקנו!
פתחתי קריאת תהילים לבניית המקדש. מוזמנים להצטרף גם ולקרוא אפילו פרק אחד-
http://tehilimyahad.com/mr.jsp?r=op3jCeN3fu
ולהוסיף עוד אבן לבניית המקדש!
מליאחרונהאני לא יודעת איך להסביר לך.אבל מרגישה צופה מהצד.כי זה בדיוק(!) מה שעובר על חברה שלי..
ואני פשוט רואה אותה שם!!
זה מדהים..נכנסתי לזה!
אז תודה..
חברה שינתה מילה באחד מהשירים של אודי דוידי וזה הוליד שיר ...קראתי לו רק כשהלב נשבר אפשר להקשיב.
אני עדיין מתלבטת אם להעלות אותו כאן...אם תרצי אשלח לך באישי.
המילים כל כך נוגעות. נכונות.
כואבות.
כל אות מעבירה את הכאב האצור הזה.
הקליפות מתקלפות אט אט ככל שמתקדמים בקריאה.
הכנסת אותנו לאחד המקומות הכי פנימיים בנפש האדם,
אלו שלא תמיד קל לדבר עליהם (עובדה שגם הדמות המרכזית לא נפתחת כל כך בקלות).
מזכירה לנו עד כמה אנחנו אנשים שבירים.
תודה.
נהניתי לקרוא את הניתוח הטוב שלכם לקטע. ותודה על המחמאות.
עכשיו רחוקה,
רוצה אני לשכוח,
אך כשתבוא השעה,
הכול יחזור למוח,
אולי הוצאתי אותה מראשי,
אך בליבי היא שם תמיד,
זה התחיל מקשר אישי,
היה איזה בלבול בתפקיד,
רוצה שיגמר,
רוצה אני לברוח,
הראש אולי שומר,
אך הלב לא נותן לשכוח.
מישהי=)אחרונהיותר מידי פסיקים
רוצה בזיו השכינה להסתופף,
לעבוד את ה' בשלמות,
ופתאום הכל כמו נעלם,
ואני נמלאת עצבות.
מקבלת קבלות ונמלאת באורות,
בטוחה שלא אתייאש,
ואח"כ לא מבינה לאן,
נעלמה לה כל האש.
אנא ה', מלך המלכים,
הרי אין דבר ממך נסתר.
תן שעוצמות וקבלות שקיבלנו,
ישארו יתנו גם למחר.
נועם האני ממש מזדהה. באמת, המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל מהקב"ה היא לעמוד בקבלות שלי. רגעי שמחה והתרוממות, ומיד לאחריהן שבר של תלונות ובעיות. כ"כ מזדהה.
הבית האחרון הכי מודגש, לדעתי. במשפט האחרון יש טעות- לא יתנו, אלא איתנו...
ממש מדהים!
מוכר.איזה טוב ה'!אחרונהאשמח מאד להערות בונות - אני די חדש בקטע של הכתיבה...
נַד- נֵד
לבי חצוי בשלמותו,
חציו לי וחציו לד'.
מי יסדר לי אותו,
יתקן את מה שהתעקם?
הוא נמשך לכאן ונמשך לשם,
כך רצוא ושוב.
פעם כך ופעם כך,
בלי למלאות משוב.
אני בוכה שאני שם,
ובוכה שאני לא.
אני מתענג אך שוכח,
למה ד' ברא אותי בעולמו.
'ננסה את האמצע',
משכנע את עצמי.
'נרקוד על כל החתונות',
אך מי אמר שזה אפשרי.
והנה אני מדלג בין הטיפות,
בין העולמות, בין השיטות.
מנסה, מנסה, אך ללא הצלחה,
סופג עוד נפילה ועוד נפילה.
וכל יום מחדש לעצמי אני אומר,
'די כבר, נמאס מכף הקלע' על עצמי אני שומר.
נמאס מהישות, מהטיפשות, מהגרר,
נמאס מהטמטום, השטויות והשאר.
לאחר נדנדת ייסורים קשה רבת מכאוב,
"ואני קרבת אלוקים לי טוב".
בתיאורים שונים מכל כיוון וזוית,
תיארת דבר אחד מציאותי ויומיומי כ"כ,
אהבתי אהבתי
עלה והצלח!! והעיקר להישאר עם הראש למעלה
כולנו כותבים ומתחדשים יום יום,
סחה על האומץ כך להתחיל ולהיכנס,
והאמת שנכנסת בגדול!!עם שיר כואב ומקסים,
תודה רבה!!!
לא בטוחה אם קיים או לא,
לא יודעת אם להאמין,
אך לקסם יש כוחות משלו,
הוא מרפא פצועים.
הוא יכול להפוך יום שחור לשמח,
הוא יכול להיות כה נעים.
אך לפני שיתעופף כחלום פורח,
בואו ונסדר כמה עניינים:
הקסם לא אמיתי, הקסם לא ממשי,
ולכן הכל לא יבוא בלחיצת כפתור.
עלינו מוטלת המשימה הקשה-
איך הופכים חושך לאור?
התשובה כה פשוטה,
אך גם מסובכת.
בואו ונלמד איך עושים זאת!
חברים, עשו אזניכם כאפרכסת-
לוקחים את השחור,
ומערבבים עם קצת אור.
ואמרו חכמינו, וזה לא סוד-
מעט אור דוחה את החושך, מאד.
והנה, הפך השני שבקערה ללובן מבהיק,
והיום הפך לטוב, בצ'יק!
בזכות קצת יופי, בזכות נקודת אור,
הפך כל יומינו והוא כבר לא שחור!
אז לא לסמוך על הנס,
ולא להנות מן הקסם,
כולנו קוסמים, בניו של קוסם מספר אחת,
ועושים מה שביכולתנו כדי לפתוח פתח כמחט!
הי. אני חדשה כאן. רעיון מדהים של פורום.
אני רואה שהרוב כאן כותבים שירה.
אני אישית מתחברת לזה פחות.
מי כאן בסגנון אחר? סיפורים או כל זאנר אחר?
יש עוד כמה..
(סתם שתדעי -אמנם עוד לא הגבתי אבל את כותבת בצורה מעוררת התפעלות).
בהצלחה!
בס"ד
סיימתי לקרוא את הפתק שנכתב בכתב מרושל מאוד ועיקמתי את פני. אם עד עכשיו חשבתי שיהיה לי שותף לגורל אז טעיתי כנראה בגדול. אני פה לחלוטין לבד.
הרמתי את פני לעבר החלון, הוא השקיף בדיוק על הנער.
הבגדים שלו היו מרופטים, השיער מתולתל ונראה שלא סופר זמן ארוך. היתה לו כיפה על הראש מרופטת גם היא, לרגליו הוא נעל סנדלים ופתילי הציצית שלו הציצו מהחולצה. עורו היה שזוף מאוד ופניו היו מוצלים על ידי העצים.
נעים גם לך מאוד, אמרתי בליבי. למען האמת הופתעתי שהוא דתי , בדרך כלל פושעים לא דתיים. או שאולי רצו לסדר, איך לומר? סביבה תומכת.
הגעתי לפה העוון הפרעה חמורה לביטחון הציבור.
אל דאגה לא הפרעתי לאף אחד, פשוט בבית המשפט לא רצו להסגיר פרטים. אז הם קראו לפשע שלי בשם הזה. ואל תבלבלו את בית המשפט עם העובדות.
אמנם פשע הוא לא דבר חוקי, אבל גם מה שהביא אותי לבצע מעשה כזה זה לא באשמתי. כאילו כל אחד היה עושה כזה מעשה. הנה, תסתכלו התחלתי להצטדק.
אני לא מצטערת, והמקום הזה הוא כלא.
באופן כללי - חמוד.
העמדה, העמדה, העמדה! זה זועק... זה לא נוח.... זה מעצבן את העין...
מומלץ מאוד כשאת כותבת מחשבות לתחם אותן, "נעים גם לך מאוד." אמרתי בליבי(שורה 6).
זה יועיל לזרימה ולנוחות הקריאה.
משהו במשלב מפריע לי. צורת הניסוח לא נוחה כל - כך...
"בדרך כלל פושעים לא דתיים"(שורה 6) - מסורבל מה, לטעמי, אולי הייתי מוסיף "הם",
"אולי רצו לסדר,"(שורה 6) חסר "לי".
יש עוד מקומות, אבל זה לא נוח ככה...
עוד טיפ - זה לא נוח לקרוא קרעים קרעים מסיפור, קשה לי להיכנס ככה לאווירה.
שיווווו איזה יפה! תמשיכי מהר... אני מסוקרנת...
תופעה שנתקלתי בה, ולא רק פה
עד כמה אתם משתדלים להקפיד בחריזה?
האם, לדוגמה, הצמד חרוז-תפוז (הדוגמה הנפוצה) מתקבלת אצלכם כחרוז לגיטימי?
או שסטנדרט החריזה שלכם גבוה יותר?
ופה רק נותר לי לצטט את אחד מגדולי המשוררים של יהדות ספרד
"לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו,
שלח תשלח את השור למישור,
ואת החמור לארץ המור"
(ר' אברהם אבן עזרא)
זה משתנה.
וזה תלוי.
לפעמים הקפיץ במוח דרוך מדי ואם החרוז לא מושלם אני יכולה לשבת שעות מול השיר עד שימצא החרוז הזה.
לפעמים יכול להימצא חרוז שלא נראה כמותו, אבל לא יתאים לשיר...אז אוותר.
לפעמים השיר דורש את הקלילות הזאת, ואז גם חריזה לא מושלמת מקבלת מקום.
לפעמים הקפיץ מאוד משוחרר ואז...אין חריזה בכלל.
אני חושבת שיש אנשים שחריזה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהם...יש פעמים שאני מוצאת את עצמי כותבת פרוזה עם חרוזים.
לידע כללי אלו סוגי החריזה המקובלים בעולם הליריקה :
מצאתי משהו מעניין - לא אני כתבתי...
חריזה
הגדרה: שתי מילים שמסתיימות בצליל דומה או שוה, (המקנות לשיר אווירה מסויימת ורוח שירית.)
בדרך כלל החרוזים הם בסוף מילה, אך לא בהכרח.
גודל החריזה:
· עיצור-תנועה-עיצור: זהו החרוז ה"מושלם" (כשההברה האחרונה "סגורה") שבו כל ההברה האחרונה שווה בשתי המילים. בשירים מודרניים בד"כ לא מקפידים על כך. לדוגמה: מנחמֶת/קמֶט
· עיצור-תנועה: זהו החרוז ה"מושלם" (כשההברה האחרונה "פתוחה"), בה כל ההברה האחרונה (עיצור ותנועה) שווה בשתי המילים. בהברה פתוחה, בד"כ ימצא חרוז כזה. לדוגמא: ירוקָה/צחוקָהּ
· תנועה-עיצור: זהו "חצי" חרוז, (בהברה "סגורה") בו רק התנועה האחרונה והעיצור שלאחריה זהים, אך לא העיצור הקודם. כך בד"כ חורזים בימינו. לדוגמא: מנחמֶת/מנחשֶׁת
· עיצור-תנועה (חרוז אסוננטי): בהברה סגורה, לפעמים חורזים רק בעיצור האחד לפני אחרון ובתנועה שאחריו, ללא העיצור האחרון. לדוגמא: קשת/קשר, רשות/שוק, אופק/כפל
· תנועה: זהו חרוז דל מאוד (שלא תמיד הוא מרגיש כחרוז בכלל) בהברה פתוחה, שרק התנועה האחרונה זהה והעיצור שלפניה שונה. לדוגמא: רוצָה/הלכָה
שימו לב! לחרוז המודרני (בשירה העברית החדשה) חשובה מאוד ההטעמה של המילה! מילה מלעלית צריכה להחרז עם מילה מלעליית (חרוז נשי) והפוך (חרוז גברי).
לדוגמא: שָׁתַה/שָׁטָה . המילה הראשונה היא מלרעית ואילו השניה מלעלית. החרוז לא יוצא טוב.
מצלול החריזה:
· חרוז שווה: בחרוז כזה כל ההברות שוות לחלוטין. זהו החרוז הרגיל. לדוגמא: אליך/כליך.
· חרוז קרוב עיצורי: בחרוז כזה העיצורים לא ממש שונים, אך גם לא ממש זהים, אלא עיצורים דומים. (צ-ס, ס-ז-שׁ-שׂ, ד-ת, ג-ק, מ-נ, ל-ר, וכו') דוגמאות: סָפַד/לָפַת, חול/חור, עכשיו/נשף וכו'.
· חרוז קרוב תנועתי: בחרוז כזה העיצורים שווים לגמרי, אלא התנועות לא ממש, אלא קרובות, לדוגמא O וU; E וA, וכו'. לדוגמא: אורֶך/אורַח.
· חריזת צירופי מילים: מילה אחת שנחרזת בצירוף של כמה מילים, שבהגייה מסויימת נשמעים דומים. לדוגמא: תוהו/ידידו הוא, יפה עד בושה את/ שער. (בדוגמא הזו הוא גם חרוז א-סוננטי).
אופן החריזה:
· חריזה מסורגת: השורה הראשונה מתחרזת עם השלישית, והשנייה עם הרביעית.
דוגמא: "הָעֵצִים שֶעָלוּ מִן הַטַּל
נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת
לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשוֹם לֹא אֶחְדַּל
וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת" (אלתרמן- שימו לב ל"חרוז קרוב עיצורי" טל/דל)
· חריזה צמודה: השורה הראשונה מתחרזת עם השניה, והשלישית עם הרביעית.
דוגמא: "ואני ידעתי שאני אבל בגללי
ולא היה לך צורך לשמוע את קולי.
כי כשצלצלת רעד קולך
ואני ידעתי שאת כבר אינך" (נתן זך.)
· חריזה חובקת: השורה הראשונה מתחרזת עם הרביעית, והשנייה עם השלישית.
דוגמא: "רֶגַע קָטָן מְאֻשָּׁר הָיִיתִי בְּלִי-חֹק, וָאֲבָרֵךְ
אֶת-הַיָּד הַחֹלֶקֶת לִי מַכְאוֹב הָעֹנֶג הֶעָרֵב;
וּבְרֶגַע קָטָן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב
עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵךְ!"
· יש עוד כמה סוגי חריזות פחות מוכרות ושפחות נעשה בהן שימוש (A B C B; A A A A; וכו') , וזה נתון לשיקולכם האישי ביצירתכם.
מקווה שהועלתי..
למה לא הבאת לי את הסיכום הזה לפני המבחן?
מישהי=)כתבת מאוד מהלב.
השיר עצמו ישיר ומקסים.
ואח"כ הפכת את מה שכתבת למין קטע יפהיפ'ה.
תודה על האמת שכתבת.
רוש לילה.אממ- למי שהתבלבל- אני בת
ולשאר- תודה, כיף לשמוע דברים כאלו.
והעיקר שכתבתי מהלב..
הקטע גרם לי לבכות..
אבל א-לוקים, אני רוצה כבר לחייך. נמאס לי לבכות! רוצה שיבוא איזה משהו טוב פתאום שאני אוכל לחייך ולא רק לזכור את המוות ואת האובדן. זה כואב. כ"כ כואב.
וזה לא מרפה. זה לא מרפה.
רוש לילה.אחרונהוווואי
, איזה כיף לעשות גיחה קטנה ולראות שהחיים פה ממשיכים.
אתם מוכשרים , תמשיכו לכתוב ולהוציא את כל מה שיש לכם.
רציתי כל כך להגיב ולו בלטיפה קטנה, אבל למה? לאיזה אחד?
מדהימים אתם!!
איזה כיף!
בתוך הכל רק חיפשתי
מקלט.
לנפש, לגוף למחשבה שבורחת,
רצה,
שחורה מפחם מכוניות, ואבק
שנדבק לעצמו.
בתוך הכל חיפשתי את עצמי
נמרחת לא שוכחת,
לנשום.
(קטע מתוך.....
בהצלחה רבה לכם!!
באמת תהיתי לעצמי מה שלומך!
מה שכתבת יפיפה!הלוואי ואצליח להגיב נורמלי יותר..
תבואי לבקר יותר...
(אילת השחר שהיתה בא עט...)
ועט- תתחדשי על הניק ועל הזמן
רוש לילה.אחרונהאיזה טוב ה'!אזעקות, זעקות, אות.
אזעקות.
אזעקות בדרום, בצפון.
אפילו אצלי.
אצלי בלב.
סוף סוף.
הזעקה הזו, שנמשכת.
חיכו לה כל כך הרבה...
אזעקות.
זעקות.
זה אות.
אות, סימן ורמז.
שנתעורר.
לא סתם רצח, לא סתם כאב.
לא סתם דמעות.
זה אות.
אות שנתעורר,סימן שנתחבר.
בקשה להתאחד.
אין מה להסתיר, אין מה להסביר.
פשוט להתאחד.
להיות יחד, עם אחד,
בארץ אחת,
עם תורת אמת אחת.
אות.
נכתב לפני כמה שניות...
אשמח להארות.
נ.ב.
קוראת פה המון,
ופשוט כותבים מדהים!!!
תודה על הזכות לקרוא.
נקודה טובהוזה נכון. כמה נכון.
בדיוק חשבתי על זה השבוע..
תודה לך.
משורר מדורותאבל אני מכירה מישו שפשוט היה מתאים לו לכתוב את זה^^
אבל זה לא
חדשה כאן... אבל מרשה לעצמי להגיב
הטכניקה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) מעולה שבמעולות, כתיבה טובה, ורעיון נכון שאין מילים..
חשבתי שזה עוד שיר דכאון שמתחיל ונגמר בעצב אבל כנראה שהכאב שמובע יותר עמוק ויותר נכון ולכן הוא מוצא פתרון מסויים.
מקסים מאד! שכוייח!!
