פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 601)

תקיעת שופר

תוווווווווווווו

אותנו בתשובה מחזירה

אני רוצה לחזור

תו תו תו תו תו תו

 

שרשרת

 

עלמות בלבן יצאו לרקד

בחצות נגלה הירח. והשועלים

עוד מסתובבים בין חורבות

עזבו כרם למחוללות.

שדה חרוש, סמליל מצבה לבניין

אחרי חודשים, אחרי גשם ראשון

אישה צעירה על סיר חם

הַבֶל, עם האחד שבחר בה

ובשדה עפר בוצי ושאריות מהשריפה.

ועם עולל תינבט חיטה, או צמח כלשהו

בלי שם. ובקן אב ואם שאוהבים.

השועלים חזרו לכרם.

ובירוק שלאחר הגשם עקבות

מדם המכבים זיכרון קלוש לפרחים של כהנים.

אוהב מכרם אל הבית ישוב, בחיקו גור שועלים

מתנה של יום נישואים. ובנייר קרטון יגיש זר

של גבעולים.

 

*קשה לי עם ההסטוריה של היום הזה, אני לא מצליחה להבין איך ולמה עשו את זה?

גם הצפיפות שלו עם תשעה באב לא נח לי, לא מצאו דרכים אחרות אלא רק לשלח את הבנות כמו פתיות, פרוצות כביכול בלי בחירה מצידה, בלי החלטה או שיקול דעת מי שירצה בי יבוא ויטול. למה?

 

 

 

 

סיפור שכתבתי לפני חצי שנה בערך, ומפאת אורכו אני העליתי אותו כקובץ word. אני מקווה שתהינו ותגיבו כמובן 20130710092629.doc.

מהבוקר צפיתי בה, באותה עלמת חן שלא פסקה מלטופף בין עוללות הכרמים,

משתזפת עימם ומחוללת יחד עם חברותיה.

 

כולן חסודות, כולן בלבן, אבל היא עלתה על כולנה. כל הבחורים נשאו עיניהם אליה,

ספקו כפיים ופילסו דרכם בין שריגי הגפן הריחני, שנסתעף ונתערבב בריח הזעה והירק הנישא באוויר,

באותו ט"ו מנחם אב קייצי ומהביל.

 

פרישת הזרועות נדמו לסיבובן מול נרות שבת, מותניה פיזזו כבתפילת העמידה, וריח הניחוח שעלה ממנה- כאישֶׁה לפני ה' נחשב בעיניי.

תליתי בה מבטי משך שעות ארוכות, בחנתי כל צעדיה, כל תנודות פניה וקפלי שמלתה- ומצאתי את שאהבה נפשי. השבח לאל, ליום זה ייחלתי!

 

אז התפרצתי, תפסתי אותה במותניה וכשהיא על גבי מצווחת ומייללת נשאתיה לבית אבא. קול ששון וקול שמחה!

(בהשראת אלעד)

שרשרו משמחים, זרי פרחים, כרמים, רגליים יחפות, שמלות לבנות, מלחמות אחים, שלום ושלווה, חתונה ושמחה, חברויות ועוד.

טו באב, יש סיבה ממש טובה לשמחה (ולקטעים שכאלה)

התאספנו כולנו הנכדים בחנוכה להדליק נרות, ולשמוע עוד סיפור

מפיו של סבא שלנו, סבא משה שטיגליץ.

הפעם ידענו – סיפור זה יהיה קשור בחנוכה, מותח ומעניין.

סיפור על חנוכיית הכסף היקרה. וכך סיפר סבא:

משפחתנו גרה בטרנוב (עיירה בגליציה), והשתייכה לחסידות בויאן.

היינו אמידים, וחיינו בנחת. עד לאותו היום...

 

'הקוזאקים באים! הקוזאקים באים! כולם לברוח!', רבי יהודה רץ

ברחוב וצעק לכולם שיזהרו וימהרו להתחבא. כולם היו מבוהלים

ומפוחדים. אני הייתי אז ילד קטן בן שמונה, אך ידעתי שהקוזאקים

הם אנשים רשעים. פחדתי שאחיי הקטנים ייבהלו, ולא חשבתי

שהקוזאקים יגיעו עד לעירנו.

 

אמא שלי לא ידעה מה לעשות. היה לנו הרבה חפצים שקיבלנו

בירושה ועלו הון רב, והיא לא רצתה להשאיר אותם מאחור.

אבל היינו חייבים לקחת רק מעט דברים. אבא שלי ארז בשבילו

תיק עם תשמישי קדושה וספרי קודש. אני ארזתי לי ולשני אחיי

הקטנים תיק עם קצת צעצועים ובגדים. ואמא -ארזה אוכל,

ובגדים.

הסתכלתי בחלון וראיתי את השכנים ורבי יעקב בורחים, וגם את

המשפחה של אברהם חברי הטוב. רציתי להגיד שלום, אך באותו

הרגע אמא אחזה אותי בכוח ביד, ומשכה אותי לסלון. ושם, ראיתי

את אבא שובר לחלקים את חנוכיית הכסף הגדולה שקיבלנו בירושה

מדורי דורות. ורק שתבינו שבביתנו על כוננית בסלון עמדה חנוכיית

כסף בגובה מטר עם פיתוחים מיוחדים. נבהלתי מאוד, אך לא

הספקתי להגיב, ואמא החלה להכניס את החלקים של המנורה

לתוך החולצה והשרוולים שלי. אמא רצה לחדר והביאה בגדים,

חיתולים ומעילים ועטפה אותי בהם. אני צחקתי שאני נראה שמן

וחמוד, אך הורי נראו עצובים. לקחנו את התיקים, עשינו סיבוב

אחרון בבית, ויצאנו החוצה. אבא הוריד את המזוזה, אמא בכתה

ואני הבנתי שזה רציני.

התחלנו לרוץ לבית הכנסת, היה קשה לי לרוץ עם המנורה וכל

השכבות עלי. נכנסנו אל בית הכנסת, אבא ניגש לארון הקודש,

פתח אותו, והתחיל להעביר את ספרי התורה למרתף. אולי הם

יישמרו שם. לקחתי סידור מהמדף, ושמתי בתיק שלי.

ידעתי – בימים האלו אשתמש בו הרבה.

אבא ואמא התלבטו לאן ללכת. אבא הציע שנלך לאדמו'ר,

אך אמא אמרה שרחל השכנה אמרה לה שהקוזאקים כבר היו

בעיר של האדמו'ר. לבסוף החלטנו- ליער.

התחלתי להרגיש חום בכל גופי, אבל לא יכולתי להוריד את שכבות.

המנורה היקרה בתוכם. היה לי חם למרות הקור מסביב, כי הייתי

עטוף בהרבה שכבות וגם הזעתי בגלל הפחד.

נכנסנו ליער, מצאנו מקום מסתור ושם אכלנו ארוחת צהריים.

כל אחד היה שקוע בעניינים שלו. אמא בטח חשבה על כל העושר

והחיים שהשארנו מאחור ומי יודע אם נחזור לשם. ואבא, על שאנו

מתרחקים מהאדמו'ר ומהקהילה. אני אמרתי פרקי תהילים,

ואחי רק ישבו ואכלו. ארזנו את האוכל והמשכנו ללכת אל העיירה

הקרובה.

זהו, אחרי שהלכנו יום שלם ביער הגענו לעיירה. כשיצאנו מהיער

שמענו קול קורא מאחורינו. ראינו יהודי עם גרזן על הכתף צועק

שהקוזאקים בדרך. שמענו את פרסות הסוסים שלהם מהדהדות

בין העצים. אמא התחילה לבכות, ואבא זירז אותנו. רצנו מהר

אל תוך הכפר, נכנסו לחצר ודפקנו על דלת.

אמא הייתה חוורת. יהודי קשיש פתח לנו את הדלת, ובמאור פנים

ובזריזות הזמין אותנו פנימה. נכנסנו מהר ובקשנו כוס תה לאמא,

שלאט לאט נרגעה. הזקן, שבינתיים התברר ששמו בערל, ביקש

מאשתו שרה זיסל להכין לנו שתייה כי בוודאי אנו צמאים. האישה

פנתה עם אמא למטבח, ובערל ישב איתנו בסלון. 'מי אתם?',

שאל, ואבא ענה שאנחנו משפחת שטיגליץ מהעיירה הסמוכה טרנוב,

ושאנחנו בורחים מהקוזאקים. הזקן ענה – 'אה! משפחת שטיגליץ

סוחרי העצים'.

שמענו את הקוזאקים מתפרעים בחוץ. אמא ושרה זיסל' הגיעו

בריצה מהמטבח, והציעו שנרד כולנו למרתף. ירדנו למרתף

שמתחת לבית. במרתף הרשתה לי אמא להוריד את השכבות.

המארחים שלנו התפעלו מאוד מהמנורה העתיקה. שרה זיסל

פרשה לכולם שמיכות על הרצפה, וכולם נרדמו. אך אני לא יכולתי

להירדם. ישבתי על השמיכה והתפללתי שה' ישמור על כל

היהודים, ועל הבית והרכוש שלנו ושל המארחים שלנו.

התפללתי הרבה זמן ולבסוף נרדמתי...

התעוררנו ועדיין שמענו מהומות בחוץ אז נשארנו במרתף.

אבא סיפר לנו סיפורי צדיקים, ואנחנו היינו מרותקים.

אכלנו, שיחקנו, והתפללנו לה' שישמור עלינו. ככה העברנו

את כל היום, ושוב ישנו במרתף. למחרת בבוקר שמענו את הכרוז

של העירה מודיע-

 

'אפשר לצאת מהמסתור, הקוזאקים עזבו את העירה!'.

 

הודינו לשרה זיסל' ובערל על האירוח הנפלא והחלטנו לחזור

לטרנוב, אל ביתנו. מכיוון שלא היה לנו כוח והיינו מותשים

לחזור לטרנוב ברגל, הלכנו לשוק. כל הדרך לשוק ראינו הריסות,

ובעלי חיים ואנשים פצועים.

כשהגענו שכרנו עגלון שייקח אותנו לטרנוב. ישנתי כל הדרך,

וכשהתעוררתי היינו בפתחה של העיירה שלנו. העגלון עצר,

ואנחנו ירדנו והתחלנו ללכת הביתה. בדרך ראינו חנויות הרוסות,

וזכוכיות מנופצות, ושוב אותו המראה שראינו בדרך אל השוק

בעיירה של בערל. שמחנו לשוב הביתה, אך היינו עצובים והמומים

מההרס הרב.

הגענו הביתה, וכשפתחנו את הדלת - חשכו עינינו. הפרקט שעל

הרצפה היה שבור, והיו סימנים של פרסות סוסים וגללים

על הרצפה. המון דברים היו חסרים. אמא התיישבה על הספה

הקרועה והתחילה לבכות. בבית היה ריח של אורווה, ולכן יצאתי

החוצה לשאוף אוויר. בחוץ פגשתי את השכן שלנו- דוב בער.

'כבר חזרתם?', הוא שאל. 'הייתי בדרך לספר לאבא שלך משהו,

אבל אני אגיד לך ואתה תגיד לאבא. הקוזאקים הפכו את הבית

שלכם לאורוות סוסים'. 'ועוד דבר', המשיך בטון עצוב,

'גנבו לכם את חנוכיית הכסף העתיקה, לא מצאתי אותה'.

'אל תדאג' – הרגעתי אותו, 'לקחנו איתנו את המנורה'.

הוא נשם לרווחה, ואני חזרתי הביתה לנוח.

למחרת הלכנו לצורף מומחה שחיבר את כל החלקים של המנורה,

ואיתה עלינו כעבור שנים לארץ ישראל.

 

'אבל זה כבר סיפור אחר' - סיים סבא את סיפורו.

 

סבא נעמד להדליק נר ראשון של חנוכה בחנוכייה המיוחדת.

כולנו עמדנו, ופעם ראשונה התרגשנו כולנו מהדלקת נר חנוכה

בחנוכייה, חנוכיית הכסף העתיקה שסבא שלנו הציל.

 

לפני שסבא רבא שלי נפטר הוא הביא לסבא שלי את החנוכיה

ועד היום היא עומדת על ארונית מיוחדת בסלון של סבא וסבתא שלי.

כל שנה הוא מדליק בא נר חנוכה ומי שמכיר את הסיפור ויודע

גם את כל התלאות שעברו (גם בדרך לארץ) מאוד מתרגש

בהדלקת הנרות!

 

והנה החנוכיה לפניכם-

ביום רעה לעם נבחר
כשהסבל נתן אותותיו
זמן עלה הצר
והאור כיסה פניו
אלפיים שנה בעבר
כשבית מקדשנו חרב
עת נעלמה תקווה
והלבבות מלאו תוגה
הלווים במקדשם שרים
זמרתם בוקעת רקיעים
ובני ציון היקרים
בקול  שפלות מודים
בדמעות כנחלים
לך חטאנו אלוקים
מלאכי שמים זועקים
שובו בנים םשובבים

מה לא עברנו בדרך
חיפשנו היכן הוא האור שבקצה-
המנהרה שהיתה לא קלה
היא הדרך עוד לא הסתיימה.

ותחזינה עינינו דומעות בתוכנו
שמחה שפורצת כמו צחוק -

של ילדים משחקים בחוצות הערים
הנבואות של אחרית הימים
לנגד עינינו הולכים ומתגשמים
כל מה שחלמנו שנים.

בתוך כל השמחה לא שכחנו
נגנבו דמעה שזלגה מעיני-
הכלה זו אנחנו בסנה ארסתנו
בהר לקחתנו לעם.


על מה השארתנו ביחד-
על מה החזקתנו בעוז הרוחות
לא שקטו הדעות
התרבו התקוות התחזקו התפילות שכוונו-
אל קיר אחד שעומד
לא נוטה לא מועד
מבטנו משם לא יורד
האם חיכתה מחתה דמעתה
על אם הדרך לשוב הבנים מצפה.

 

 

ותחזינה עינינו דומעות בתוכנו
שמחה שפורצת כמו צחוק

של ילדים משחקים בחוצות הערים
הנבואות של אחרית הימים
לנגד עינינו הולכים ומתגשמים
כל מה שחלמנו שנים

 

 אז בסוף העלתי, וכמובן שיניתי קצת, והורדתי קצת ואם תתנהגו ממש יפה, אז אולי אני אסכים להעלות את המקורי.. סתם לא.

 

צרחה חזקה, צורמת, הראש מתמלא והיא לא יוצאת. גוברת גדלה וכל כך מאיימת. אני אמות! אני אמות! שוב מתעוררת שטופת זיעה. כל כך רוצה לבכות, אבל כלום לא יוצא. חלול וריק שם בפנים. ואני- כל כך הרבה זמן לא ביקרתי... אותי. מחר בבוקר אומר לאבא שנמאס לי. הפעם אני לא אוותר! אבל אני כבר מכירה אותי, הוא כל כך רוצה לעזור לי, כל כך מבקש שאראה לו איך, ואני לא יודעת... הלוואי והייתי יודעת. עלאק מכירה אותי. חשבתי שהכל עבר, חשבתי ששכחתי, אבל אז זה התפרץ, וזה כואב יותר. יותר, יותר, יותר!!! הייתי עוזבת מזמן, זה כבר לא שווה את זה. אבל אבא עוד לא  התייאש, ואני חיה בשבילו, כמו שהוא בשבילי... אז אני אנסה, אבל אני לא מצליחה לומר לו... אבא!!! פגעו בי!!! נשברתי.. לא נשאר ממני כלום... חלקים קטנים, לא מכוסים, והם נמסים בשמש, ונעלמים...

הוא צעד בשביל העפר המפריד בין עיר הבירה ליערות מפחידים

וסבוכים. מולו זעקו השלטים: 'עצור! גבול לפניך'.

חיוך קל עלה על שפתיו, 'מכאן הדרך אל החופש', הרהר לעצמו,

וביעף עבר את הגבול בדרכו אל היערות האפלים...

 

'אבא, נמאס לי כבר להיות כאן! בין משרתים ושרים,

כל כך הרבה בלאגן, בשביל מה זה? למה שלא נגור לבד

בפרטיות? למה צריך את כל הבלגן הזה??'.

'בני יקרי', השיב המלך לבנו, 'קודם כל עליך להודות שיש לך

את הזכות להיות נסיך. דבר שני דוקא בגלל שאני מלך אני חייב

להתעסק בדברים האלה. אם נגור בפרטיות לא יהיה מי שישגיח

על הממלכה'. לאחר הרהור קצר אמר: 'יודע מה, עשה מה

שאתה חושב, רק דבר אחד תזכור: שתמיד יש לך אבא שמחכה

לך בארמון!'...

 

לילה. כל יושבי הארמון ישנים בחדרם ורק בחדר הנסיך

דולק האור. בפזיזותו הוא החליט לעזוב את הארמון ולעזוב

את הממלכה, הוא ארז מעט מטלטלים ועזב את הארמון...

 

'ידיים למעלה!' הצעקה פילחה את חוט מחשבותיו של בן

המלך. תוך זמן קצר מצא עצמו מוקף חבורת בריונים אוחזים

בידיהם מקלות עבותות. הנסיך התעשת מיד, הוא שלף את חרבו

מנרתיקה ובמיומנות דילג היישר אל הבריון העומד מולו...

'האאאאאא' זעקת הבריון פילחה את דממת הליל.

הנסיך החל לרוץ בכל כוחותיו כשחבורת הבריונים אחריו.

לאט-לאט הם החלו לצמצם את המרחק, לפתע ראה הנסיך

סבך קוצים, הוא לא חשב פעמיים וקפץ היישר לסבך.

בקפיצתו רגלו נחבלה אך הוא התאפק ולא צעק, הוא שמע

את נשימותיהם של השודדים ממש בסמיכות אליו הוא כלא

את נשימתו וציפה לבאות. 'היכן הוא' צרח ראש החבורה,

'לאן הוא יכול להעלם?' שאל שודד גוץ אחד. הנסיך שכב

בשקט כשלפתע הזיז בטעות את רגלו הפצועה שהשמיעה קול

רעש. אחד השודדים הסתכל וקלט את הנסיך בין הסבך.

'הנה הוא!', צעק השודד, 'תפסוהו!!!' צרח ראש החבורה.

השודד הגוצי התקרב לסבך הקוצים. הנסיך לא היסס ובכל כוחותיו

משך את רגלו של השודד והוא צנח עם כל כובד משקלו על הסבך,

חבריו נזעקו לעזרתו והותירו את בן המלך חופשי.

הנסיך מיהר לעזוב את המקום ולהתרחק ממנו כמה שאפשר.

כך הלך כל הלילה כשרגלו פצועה. 'אולי אחזור לבית?',

חשב הנסיך בליבו, והתמלא חרטה על הצעד הפזיז שעשה.

'לא, אני לא מוותר על החופש, אני מעדיף חיי צער חופשיים מחיי

הארמון הכובלים אותי ולא נותנים לי שקט ופרטיות'.

כך המשיך בן המלך במעשיו בלי להתחרט על מה שעשה.

הוא עדין לא הבין כמה טיפש הוא, וכמה הוא עוד יתגעגע לאביו

שבארמון.

כשהפציע השחר שמע הנסיך קולות שירה והוללות. 'בטח אלה

שבטי האינדיאנים הפראיים, לא אתקרב אליהם, השמועות

אומרות שהם אוכלי אדם', חשב הנסיך לעצמו, אך רגליו משכוהו

לכיוון הקולות. לאחר הליכה ממושכת יכול היה לראות בברור

את דמויות האנשים שישבו במעגל מסביב למדורה, הם היו

שיכורים משתיית אלכוהול שלאחר זמן קצר הרדימם.

לאחר שכולם נרדמו, אזר בן המלך אומץ והתקרב לעבר אנשי

הפרא, הרעב הציק לו כל כך עד שחש שאם לא יאכל עוד כמה

שעות יגווע ברעב, בני השבט נחרו בקול גדול שהשתיקו את קול

פסיעות הנסיך. אנשי השבט היו לבושים חצאיות עור וחולצות

פשתן שנטוו במיומנות רבה. את ראשם עטרו כובעי נוצות

מרשימים שירדו עד רגלי הלובשים.

ריח בשר צלוי עלה מערמת הגחלים שאך לפני שעה היתה

מדורה לוהטת. הנסיך קרב אל ערמת הגחלים ושלח את ידו

לעבר גוש בשר צלוי היטב. הוא שלח את ידו לפיו כשלפתע

שמע קול מאחוריו: 'הי ילדון, מה הנך עושה פה הסתלק מכאן

מיד ולא...'

בן המלך בחן את האיש שעמד מולו. ללא כל ספק היה זה

ראש השבט 'קואצ'ו מונטוני', אימת כל הממלכה. פתאום החל

הנסיך לפרוץ בבכי. 'בן המלך אנוכי', אמר הנסיך והמשיך לבכות,

'רציתי לברוח מהארמון', וגולל את סיפורו מאז דבריו עם אביו עד

עתה. קואצ'ו המתין קצת ואז פרץ בצחוק מתגלגל שהקפיץ את

חלק מאנשי השבט משנתם, אך בכל זאת ריחם על הנער

המשוגע והציע לו- 'את הדרך מכאן לארמון לא תוכל ללכת לבד,

בוא תחיה אתנו ואנחנו ניתן לך אוכל לאכול ובגדים ללבוש'.

הנסיך הסס מעט ולבסוף הסכים.

כך התרגל בן המלך לחיי הפרא. אט-אט הוא למד את שפתם,

למד לאכל את תבשיליהם, ולצאת לצוד איתם. הנסיך שכח את

מוצאו ומאיפה הוא בא, וחי בפראות כמו אנשי השבט. אם אדם

זר היה נקלע למקום לא היה מזהה את בן המלך. הנסיך היה

לבוש בלבוש אינדיאני מסורתי, גידל שערות ארוכות ולא קצץ

את ציפורניו. רק עיניו הכחולות העידו עליו שהוא אינו מבני

המקום - הוא שייך לממלכה מפוארת של אביו.

בימים הנסיך שכח את אביו אך בלילות היה נתקף געגועים עזים

לארמון- הבייתה!!

 

 

כך עברו להם ימים, שבועות וחודשים ארוכים ובן המלך לשעבר

נטמע בין אנשי השבט. יום אחד הכריז ראש השבט קואצ'ו

מונטוני על מסע ציד גדול שיתחיל היום ויגמר בעוד שבוע.

המולה רבה והתרגשות הורגשה במתחם השבט.

אוהלים קופלו, שקי בד נארזו, סוסים נרתמו, וכלי נשק צוחצחו.

יום שלם עבדו על ההכנות למסע הגדול לעבר 'ג'ונגל האימים'.

המקום נקרא כך בשל השודדים והחיות הרעות השוכנות בקרבו.

לפנות ערב ניתן הסימן, ראש השבט ואחריו כל בני השבט פרצו

בדהרה. קול פרסות הסוסים נשמע למרחוק, וענני אבק כיסו את

האזור כולו.

הם דהרו בג'ונגל שעות ארוכות. המחנה עצמו נחלק למספר

קבוצות: א. מובילי הדרך, הם האנשים שמנווטים את המחנה

וקובעים לאן לפנות. ב. מאחורי המנווטים ניצבו הקשתים, הם

מכוונים את חיציהם ופוגעים בדייקנות מופלאה במטרה- חיות

או לחילופין שודדים ורוצחים. ג. מאחורי הקשתים ניצבים קואצ'ו

ושומריו על מרכבות לארבעה סוסים אבירים. ד. ומאחורי כולם

ניצבו הבחורים, תפקידם לאסוף את כל החיות הניצודות,

לערום אותם בערמה על עגלה גדולה, וחלקם אוספים את החיצים

שהחטיאו את מטרותיהם. גם הנסיך לשעבר היה שייך לקבוצת

העורמים. הוא רץ יחף בין ענני האבק וסחב איתו כל חיה מתה,

כבדה או קלה, וזורק את הגווייה לערמה שבעגלה. כך עשה

שעות רבות עד שגם חבריו ציפו להפסקה קצרה כדי לנוח

מהעבודה הקשה. סוף-סוף סימן ראש השבט לעצור. הנווטים

מצאו מקום טוב לעצירה והחנו את סוסיהם וכך עשו גם קואצ'ו

וכל בני השבט. הבחורים הצעירים ערכו ארוחה. הם סידרו את

הגוויות וצלו אותם במדורה גדולה שהכינו. בני השבט התיישבו

לאכול כשלפתע שמע הנסיך קול צלצול פעמונים. הם היו מוכרים

לו מאיפשהו. לאחר מכן נשמעה קול תרועת חצוצרות.

בני השבט נבהלו וקואצ'ו החליט שאלו הן רוחות רעות שרוצות

להשמידם. כל בני השבט שלפו את כלי נשקם והחלו לנפנף לכיוון

הקולות. רק הנסיך נשאר בצד, זיכרונות החלו להציף אותו.

לא, זה לא רוח רעה, גם לא שדים, זאת מרכבת המלך שעליה

פעמונים והמשרתים תוקעים בחצוצרות כדי להודיע על בואו

של המלך.

פתאום החלו לתקוף אותו געגועים עזים למלך ולארמון,

לימים הטובים שהיו ביחד, לאושר ועושר!...

וואו!!! בדיוק היום לפני שנה הוא עזב את אבא. כן, כן, מה אבא

אמר אז?... אהה הוא אמר כך: 'עשה כרצונך אך תמיד תזכור

שיש לך אבא שמחכה לך בארמון...'

הנסיך קפץ ממקומו ופתח בריצה מדהימה לעבר המקום בו

עברה שיירת אביו. הוא עזב את החיים עם האינדיאנים והשאיר

אחריו פרצופים מופתעים...

 

הנסיך רץ בכל כוחותיו. הוא נחבל ונשרט בכל גופו וטיפות דם

כיסו את ידיו ורגליו. הוא גמא מרחקים עצומים, חלף על פני

ערים ועיירות, תלים וגבעות, העיקר- הבייתה. הוא עבר ליד

שלטים שהכריזו 'לבירה' - אל ארמון המלך, והפעם התפשט

על שפתיו חיוך קטן, אותו חיוך שחייך עת ברח מהארמון.

אך ההבדל הוא שאז הוא ברח לחיים רעים, ועכשיו הוא רץ

לכיוון ההפוך - לשוב לימים הטובים.

לב הנסיך החסיר פעימה מרוב התרגשות, הוא עומד לעבור בשער

המלך. הוא הביט בעצמו, אך אבוי! הוא נראה פרוע ומלוכלך,

הוא יחף, שערו פרוע, גופו שרוט וחבול והוא לבוש בבגדים

קרועים ומלוכלכים. מי יאמין לו שהוא הנסיך שברח מהארמון

לפני שנה?! אך בכל זאת התקרב הנסיך אל שער הארמון.

בשער עמד זקיף חמוש, אשר לא חנן את הנסיך ולו במבט קל,

נזף הנסיך בשומר- 'הי! אינך מזהה אותי? אני הנסיך, בן המלך,

שברח מהארמון לפני כשנה, ועתה חזרתי אל אבי! אנא ממך הכנס

אותי אל אבי-המלך!'. השומר לא התרגש מ'קשקושיו' של הנער

הפרוע'. 'הסתלק מכאן עכשיו, משוגע!', צעק הזקיף בקול תקיף,

'אם לא תתעופף מכאן עכשיו, אקרא לכל השומרים, ואז גורלך

יהיה רע ומר! הבנת?! תסתלק!!!'. הנסיך לא עמד בכל זה,

רגש געגועים עז הציף את ליבו, געגועים לאבא! למלך!.

ללא כל הודעה מוקדמת, פרץ הנסיך בבכי קורע לב,

מעיין דמעותיו נפרץ ודמעות חמות זלגו מעיניו. לפתע זעק

בכל כוחו: 'א-ב-א'. חלון הארמון נפתח והמלך הציץ לבדוק

מי צעק. לפתע זיהה את בנו הנסיך- 'בני בוא אלי כל כך

התגעגעתי אליך'. בן המלך נכנס לארמון ורץ אל אביו המלך.

'אבא אבא כל כך התגעגעתי אליך!'. והנסיך סיפר לאביו

את כל קורותיו מאז שעזב את הארמון עד עתה...

ובן-המלך נשאר עם אביו כל ימי חייו ולא עזב אותו שוב!

השיר הנבחר של השבוע (מספר 4')

נחמו

 

נחמו עמי מבשר
נרצה עוונכם בידי
דובר צדק מישרים
 

גאון עולם תחת עזבון
פאר תחת אפר
ארץ חפץ תקרא
לחומת אש ולכבוד
השריפה אשר שרף ה'

עת מלחמה ועת שלום

 

הוי סר מר
המוות השׂר,

לכבוד ולכסילות.

והאדם אשר לו חיות

לא יודה ולא יבוש.

 

נלכד בשלי בשחיתותו

כבוד האדם וערכיו

מומצאים ממצאיו.

 

אם ידע וישכיל לכבוד ה'

אשר בראה למטרה ושם

ידע כל אשר בו חיות

יתרון רוח על כבוד וסכלות.

 

הוי הרגתי די

הרסתי הכל במו ידי.

ברע לא יאבה להלחם

ימאן להנחם.

 

לא השכיל. ישכיל וידע

ללחום ברעה לשם הברואה.

יכחיד ארורות ורעות

כבוד ה' ירָאֲה ונוראות.

בטוב ה' ילכו לעולמים.

שלום אמיתי.

אני מסתכלת באימה. היד של אד מדממת באופן די שוטף, אבל העין שלו בריאה ושלמה.                     "אבל, איך?" הרי מאט ירה לו לעין, לא?                                                                                        "אד הרים את היד כאינסטינקט בשביל להגן על עצמו." מסביר לי דמיאן. "רעיון רע מאוד, אני בטוח שאלכס יתנקם בו על זה עכשיו."                                                                                                      ואכן אני רואה את אלכס צועד בכעס לכיוונו של אד. "אתה רוצה שאקשור אותך אל העץ? אתה. לא. זז. בשום. אופן!! ולא אכפת לי אם אתה עומד למות! שמעת?"                                                 הוא מרים את אגרופו ומטיח אותו בכל כוחו בעינו של אד. עוצמת המכה פותחת את התפרים שמעל הגבה ודם מתחיל לזלוג לו על הפנים ומכתים את בגדיו המוכתמים ממילא.                                           אלכס מנחית עליו מהלומה נוספת.                                                                                                 אד רק עומד שם, חסר אונים, חבול ושותק.                                                                            אני מרגישה את הדם גועש לי באוזניים. אני עושה צעד לכיוון אלכס ואד אבל דמיאן תופס אותי. "תעזבי. אם תתערבי זה רק יחמיר את המצב."                                                                              אני מנסה להשתחרר אבל לוקאס מצטרף לדמיאן ויחד הם חזקים מדי בשבילי.                                  "הוא יהרוג אותו.." אני ממלמלת.                                                                                             "הוא לא."                                                                                                                          הביטחון של דמיאן מוכיח את עצמו, כי אלכס עוזב את אד וחוזר אלינו. "טוב ג'סיקה, תורך."                "מה?"                                                                                                                       "אמרתי שתורך. תעמדי כאן ותירי."                                                                                               "אתה רוצה שאני יירה על אד?:"                                                                                             תגיד לא. תגיד לא. תגיד לא.                                                                                                         "כן."                                                                                                                                   "אבל- " אני לא יודעת איך לגרום לו לשנות את דעתו. "אני לא יודעת איך משתמשים בחץ וקשת."                                                                                                                       "בואי." אומר אלכס.                                                                                                                   דמיאן ולוקאס משחררים אותי ואני נעמדת איפה שאלכס מורה לי. "תאחזי את הקשת בצורה הזאת,"                                                                                                                         אני עושה כדבריו. "ככה?"                                                                                                       ."כן. עכשיו את לוקחת חץ, מותחת בלי לגעת במיתר, מכוונת ואז משחררת. מובן?"                   "כן."                                                                                                                              "מצוין. עכשיו אני רוצה שתכווני לכתף של אד. את מוכנה?"                                                                    "לא."                                                                                                                                     "את רוצה שאדגים לך?"                                                                                                            ,לא."                                                                                                                                         "אז קדימה."                                                                                                                         אני נושמת נשימה עמוקה. ברור לי שגם אם אנסה לא אפגע בכתפו של אד, מכיוון שמעולם לא יריתי בחץ וקשת לפני כן. אבל אני לא לוקחת סיכון ומכוונת לעץ סמוך, ליתר ביטחון.                                        אבל שנייה לפני שאני משחררת אלכס ממרפק אותי קלות ומסיט את ראש החץ כך שיצביע היישר למטרה, כתפו של אד.                                                                                                                   ואז אני משחררת.

*****

החץ ננעץ בעץ, שני מילימטרים מראשו של אד. אני נושמת לרווחה. לא פגעתי.                                "לא טוב." אומר אלכס. "אמרתי כתף."                                                                                 אני מתעצבנת ומרימה את הקשת לכיוונו. "אני בטוחה שאם אתה היית המטרה הייתי פוגעת.. הכל עניין של רצון."                                                                                                                         אלכס מצחקק ללא שמחה.  אני רואה בעיניים שלו שהוא חושש ממני אבל הוא לא מודה בזה. "בסדר, לא חשוב." הוא פונה אל אד: "אתה יכול לחזור!"                                                                        "מה, זהו?"שואל נער שעומד קצת מאחורי מאט. אני לא יודעת מי זה. "אפילו לא הספקתי לנסות.."  הוא לא גבוה, אבל יש לו מבע מפחיד, כזה של גמדונים מרושעים.                                              "בסדר, ויק. אני מבטיח שעוד ייצא לך להתאמן על מטרה אנושית במהלך ההכשרה. ואם לא, תמיד תוכל להתאמן אחרי שתתקבל ליחידה."                                                                                        ויק רוטן לעצמו בשקט, והעיניים שלו מצטמצמות לגודל עיני עוף דורס. הוא קצת מלחיץ אותי.             "אם בכלל תתקבל ליחידה.." ממלמל מאט.                                                                           "תשתוק."

*****

השיעור מסתיים וקאטי, אד, דמיאן ואני צועדים אל הדוג'ו, שם יתקיימו שיעורי הלחימה. לוקאס, היילה ודיאנה משתרכים מעט אחרינו.                                                                                             אד נתמך בי ובדמיאן בשביל להתקדם. הוא הפסיק סוף סוף לדמם, תודה לאל, אבל התחבושות שלו התרופפו ויש לו פצעים חדשים. מצבו לא טוב.                                                                        אד גונח.                                                                                                                                "אתה זקוק לחבישה רצינית ולתרופות נגד כאבים." אני אומרת לו.                                                    "אני לא  יכול.. לא רוצה.. להראות להם שאני צריך אותם.." הוא עונה בקושי.                                         "אבל איך תסתדר? אם לא יטפלו בך מהר לא תצליח להתאושש בזמן לבחינות הקובעות ואתה יודע מה סופם של  מי שלא מתקבלים ליחידה כלשהי." אומר דמיאן.                                                       "אני יודע.."                                                                                                                       "אז מה אתה מתכוון לעשות?"                                                                                                       "אני יבקש עזרה מג'ולי."                                                                                                    "מי זאת ג'ולי?" אני שואלת.                                                                                                 "המדריכה של השיעור באומנות לחימה.. היא, טוב, את כבר תביני כשתראי אותה." אומר אד.                                                                                                                        אנחנו מגיעים כעבור כמה דקות לדוג'ו ומתיישבים על אחד מהמזרנים הפרושים על הרצפה.          שאר חברי קבוצת ההכשרה מגיעים מעט אחרינו ומתיישבים מסביבנו.  אני מבחינה בויק, מאט ובחורה נוספת יושבים סמוך לקיר. דיאנה לוקאס והיילי מצטופפים יחד איתנו. עוד שני בחורים שאני לא מכירה יושבים בקצה האולם ומסתודדים. בת אחת נוספת יושבת על מזרן שחור ובוהה באוויר, אוזניות תחובות באוזניה והיא נראית מנותקת לגמרי.                                 וזה כולנו, פחות או יותר. 13 נערים ונערות בני אותו הגיל, 14 או 15, תחובים במקום הנורא הזה, ללא יכולת לצאת.                                                                                                              המדריכה נכנסת וקוטעת את מחשבותיי.                                                                                            אני מסתכלת עליה לשנייה ואז מבינה בדיוק למה אד התכוון.

הסדנא הייתה יומיים לפני ט' באב והמשימות היו בהתחלה לכתוב על תחושת חסר ואח"כ על תחושת שלמות (בהקשר של גלות וגאולה כמובן.) וזה היה כתהליך עם הרבה פרטים לכן לא אפרט. אז הקטעים:
על החסר:

*

מפגש, חיוך, קריצה ושוב
שיחה, דיבור, פתיחה ושוב
קשר, לב, חיבור ושוב

 

הוא שם ואיננו,

נעלם והיננו.

 

חסר כמו ירח בראשי

חודשים.

 

חיוך קצת הפוך,

אין פנים

חדשים.

 

 

על השלמות
*

ושוב כמו הלבנה,
במלואה - בחסרונה
סובב סובב המעגל
ומתמלא.

 

והחסר, הוא רק
הקו שנעלם
בעננה.

 

ואם היה לבי
נפתח,
היה הקו
שב ונראה.

 

 

 

קצת על השני, באמת אני לא מרגישה תחושת שלמות והרגשתי יותר נכון עם השלמה עם החסר כמייצגת שלמות.

תכול שמים

הבזק של אור,

נחל שוטף כל רבב.

ברק עיניים

ירוק מסמא

פוגש במבט את פחדיו.

תכול שמים

הבזק של אור

נהר שוצף כל רואיו.

לחלוח עיניים

ענן אפור

מחשיך ומסתיר את פניו.

זוכרת שהרמת אותי כשלא רציתי ללכת?

עשית הכל כדי שיהיה לי טוב. שלא אעזוב אותך אף פעם.

 

היא התקדמה, צעד אחר צעד,

בטוחה שהפעם היא תצליח, 

שהפעם הדלת תיפתח.

היא הלכה לאט, ובעדינות לחצה על הידית,

אבל לא, שוב כמו בפעמים הקודמות,

הדלת היתה נעולה,

מוקפת בחומה גבוהה.

היא ידעה והבינה,

היא תצטרך לעבוד קשה כדי לפתוח אותה.

הדלת ללב קשה לפתיחה..

ממעטים בשמחה..

אז נעשה תרגיל קצת מיוחד..

תכתבו איזה שיר או סיפור או מכתב או קינה או כול דבר על תשעה באב.

ושיהיה עצוב כן?!

אז בהצלחה!!!

בשתיקות המתוקות השפתיים שלך נקיות
ומחזיקות בלי בושה את הסיגריה הארוכה, הירוקה.
זה טבעי אתה מהמם לי בחריץ שנותר פתוח
ובכל זאת הולך הצידה,

אל הפינה של החתולים המתענגים על קמצוץ המזון של התל אביבית שמבקרת כאן בלילות.
שם נקבצים השיכורים.
ונשמות טהורות מחלקות קופסאות שחורות כדי שתניח על הראש,
ואתה עוד עונה להם שלא טבלת.
נו באמת אידיוט,
אני לא מצליחה לשמור בפנים את החיוך.

בוא נמצא לנו את הירח ונאחז בו ונחלק קצת לכל אחד.
אבל אותך הירח לא מעניין.
תסתכל דרך העדשה החדשה שקנית בברלין,
אפשר לראות את החורים שם?
ומה דעתך שנמצא לנו חור שיתאים לנו?

(כמו השקע בצוואר, כמו הגומה למשל)

בשתיקות המתוקות היית יורה לכל הכיוונים. מחפש משמעות מחפש חיות מחפש תום חן ענווה שקט ורעש. בדציבלים של חולים.
שצריכים טיפול.

אבל אין טעם לטיפול בשעה הזאת.
האלילית, האדומה, הבתולית (למרות שהיא סוף אבל כל סוף הוא התחלה)

שבכל יום מתכסה בשתיקה
הזאת, בשפתיים
האלה.

בירוק
שלך (העגול)
שיכול לבהות ולחשוב. ולחייך
שהרוח מצלה אותו, ממתיקה אותו, ואותך.
והאדום עם הירוק, השלמות של המעגל האין סופי הזה שנכנס אלינו במשפך של קפה אלכוהולי מלא קרח, אני מתנצלת ואתה שואל מה החיוך ואני..
פה
ואתה, גם

מבראשית.

******
זה ככה בתולי עוד ועדין ושביר.
ואני לא יודעת אם ארצה לשנות ולהרחיב או לצמצם. ואני לא יודעת אם זה טוב אם זה רע אם זה כלום או אין.
זה פשוט זה.
(לפעמים הלב מכתיב לנו מוזרויות)

אולי מרוב שקט ארצה רק לנקד.
אז.. אז.. אנא היו עדינים איתו.

(אפילו שם אין לו)