פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 602)

ממעטים בשמחה..

אז נעשה תרגיל קצת מיוחד..

תכתבו איזה שיר או סיפור או מכתב או קינה או כול דבר על תשעה באב.

ושיהיה עצוב כן?!

אז בהצלחה!!!

בשתיקות המתוקות השפתיים שלך נקיות
ומחזיקות בלי בושה את הסיגריה הארוכה, הירוקה.
זה טבעי אתה מהמם לי בחריץ שנותר פתוח
ובכל זאת הולך הצידה,

אל הפינה של החתולים המתענגים על קמצוץ המזון של התל אביבית שמבקרת כאן בלילות.
שם נקבצים השיכורים.
ונשמות טהורות מחלקות קופסאות שחורות כדי שתניח על הראש,
ואתה עוד עונה להם שלא טבלת.
נו באמת אידיוט,
אני לא מצליחה לשמור בפנים את החיוך.

בוא נמצא לנו את הירח ונאחז בו ונחלק קצת לכל אחד.
אבל אותך הירח לא מעניין.
תסתכל דרך העדשה החדשה שקנית בברלין,
אפשר לראות את החורים שם?
ומה דעתך שנמצא לנו חור שיתאים לנו?

(כמו השקע בצוואר, כמו הגומה למשל)

בשתיקות המתוקות היית יורה לכל הכיוונים. מחפש משמעות מחפש חיות מחפש תום חן ענווה שקט ורעש. בדציבלים של חולים.
שצריכים טיפול.

אבל אין טעם לטיפול בשעה הזאת.
האלילית, האדומה, הבתולית (למרות שהיא סוף אבל כל סוף הוא התחלה)

שבכל יום מתכסה בשתיקה
הזאת, בשפתיים
האלה.

בירוק
שלך (העגול)
שיכול לבהות ולחשוב. ולחייך
שהרוח מצלה אותו, ממתיקה אותו, ואותך.
והאדום עם הירוק, השלמות של המעגל האין סופי הזה שנכנס אלינו במשפך של קפה אלכוהולי מלא קרח, אני מתנצלת ואתה שואל מה החיוך ואני..
פה
ואתה, גם

מבראשית.

******
זה ככה בתולי עוד ועדין ושביר.
ואני לא יודעת אם ארצה לשנות ולהרחיב או לצמצם. ואני לא יודעת אם זה טוב אם זה רע אם זה כלום או אין.
זה פשוט זה.
(לפעמים הלב מכתיב לנו מוזרויות)

אולי מרוב שקט ארצה רק לנקד.
אז.. אז.. אנא היו עדינים איתו.

(אפילו שם אין לו)

 

 

 

/Mosaic/Read/25058

 

 

ממש אשמח לביקורת וכו!!

 

רשרושים חרישים מעירים אותי בעדינות, אני פוקח את עיני לאט ומסתגל לחושך הסמיך שסורר בחדר. אני רואה אור חלוש מהמיטה הסמוכה, אלומת אור עגולה שבוקעת ממכשיר פלאפון. מבט מהיר בשעוני מורה לי על השעה שלוש לפנות בוקר.

בפליאה אני מחדד את שמיעתי ומאזין.

בתחילה רק נהמות חלושות נשמעו, אחר כך חצאי מילים ולבסוף הצלחתי לשמוע בבירור את קולו- "לאה"הוא נאנק , תמיד היא הייתה בשבילו כזאת ישירה, בלי גינוני כבוד של סבתא, פשוט לאה. "אני יודע שלא תשמעי את זה". הפסקה. השתנקות בכי. "אבל רציתי להגיד לך שאני מתגעגע. אני כבר לא יכול יותר." הרבה זמן לא שמעתי אותו מדבר כך בפשטות, בלי משחקי גישור.

"אני רוצה שתדעי שאני לא שוכח אותך לרגע. אל תדאגי. ואני רוצה לאחל לך שנה טובה ו...תחזרי מהר" שוב הפסקה. בכי גובר. לפתע הוא אוזר כוח, וממשיך. "אני כבר לא יודע אם אני מאמין בתחיית המתים. כשהיית בחיים, ידעתי בבירור שתישארי לנצח, עכשיו אני כבר לא בטוח בכלום.." השיחה נקטעה בצליל חד והועברה למענה הקולי של הנמען.

אני ממהר לעצום את עיני כשבן דודי סוגר את הטלפון ומחזיר אותו למקומו. עוד שמעתי את הבכי החרישי שליווה אותו עד שנרדם. אני כבר לא יכולתי לישון. נשארתי מהורהר ומחשבות רבות התרוצצו במוחי. ישנתי שינה טרופה והתעוררתי חליפות כשאגלי זיעה נוטפים מראשי. לבסוף עלה השחר. התעוררתי עם הנץ והתפללתי במתינות, ערב ראש השנה היום וההכנות הרוחניות בשיאן. תפילה זכה וטהורה יצאה מפי, תפילה של חרטה ותשובה, שמנסה למרק את החטאים הרבים שנידונים לחובתי.

 

שלנו מפעם פעם.. אז הנה שלי, אם אני זוכרת נכון אחים שלי הוסיפו פה דברים שלא קשורים, אז סורי מראש, ובכוונה לא שיניתי כלום..

ובחייאת תזרמו!!

avid">הכלה  ואז  הם  אמרו  לי  בבקשה או סליחה כי הם לא זוכרים איך לדבר   שבאת  לחתונה  שלנו  ותודה  על  העוגה של הביצים והעוגה עם הביצים

avid">

avid">זמן  הכל  ילדה  ילדה ילדה ילדה ילדה  קטנה  מאוד  ואחרי  המון  זמן הילדה גדלה

avid">ועכשו   היא בכיתה א'  .לילה  אחד   התעוררה  הילדה  משנתה   וטסה     

avid">הנוצצים  ללבנה . 

avid"> 

avid">

avid">ובבוקר  הכם  קמה  הילדה  וטסה  לביתה  בחזרה  וההורים  דאגו  לה

avid">מאוד  ואז  הם  אמרו  לה:  איפה  היית חמודתנו החביבה ?

avid">ואז  היא  אמרה:  טסתי  לירח!  וגם ישנתי  שם!

avid">ואחר ארוחת הצהרים

avid">מיהרה תהילה למכולת כדי לקנות לאבא שלה מתנה ליום הולדתו ה23. לקנות מתנה  מיוחדת מאוד

avid">. וגם לקנות גלידה ועוד בלונים, וממתקים.

avid"> 

avid">ביום הולדת נתנו הרבה מתנות נפלאות.

avid">לאחר היום הולדת הבת אמרה לאבא שלה מזל טוב. אחר כך ירדה תהילה לחצר וקטפה את כל הקוצים כדי לעשות הפתעה לאבא שלה כי הוא רצה לנקות את החצר

avid">ואחר כך ירדה אל המכולת לעשות את רצון האם

avid">והיא רצתה אחר כך לאכול תפו צ'יפס שנשאר מהיום הולדת של אביה

avid">ואחר כך הלכה אל אהובה חברתה האהובה ושחקה אתה בגן שעשועים שאבא של אהובה בנה.

avid">"אהובה את הבת שלי" אמר האבא של אהובה" ולא של תהילה.

avid">ואז תהילה אמרה אני צריכה ללכת הביתה אל ההורים שאני הכי אוהבת .

avid">ואז אהובה אמרה כל ילד אוהב את ההורים שלו הכי למשל כמו שאת הכי אוהבת את ההורים שלך. ואז אמרה תהילה לאהובה חברתה אני מאחרת כבר אני צריכה לאכול ארוחת ערב.ואז בדיוק ההורים של תהילה באו ואמרו אנחנו נוסעים לסבא וסבתא .

avid">ואז תהילה צעקה ... יש! ואמרה להיתראות!!! אהובה.

avid">הי שככנו להגיד איך קוראים להורי לאבא ישראל ואמא רחל.

avid"> 

avid">ואז ניכנסתי לאוטו והתחלתי לשיר את השיר מקהלה עליזה. ובנתיים.......... הגענו

avid">לסבא וסבתא.ואז שאלתי את אמא. אמא בכלל למה באנו לכאן? ואז אמא אמרה כי יש לסבתא

avid">יום הולדת ואז שאלתי אמא למה אמרת לי בשקט את זה?

avid">כי היא שכחה שיש לה יום הולדת ואנחנו סכמנו שיהיה לה מסיבת הפתעה.,

avid">למה? שאלתי. אמא אמרה שסבתא תמיד מכינה הכל בשבילנו אז הפעם .... סבתא אמרה:

avid">"מה אתן מתלחשות ומסתירות ממני סוד?" לא רק דברנו על משהו  אחד.

avid">ופתאם התחילו לשיר שירי יום הולדת.

avid"> 

avid">סבתא היתה מאד מופתעת , וגם סבתא היתה  שמחה עד מאוד , וגם אנחנו שמחנו בשמחתה של סבתא . אחרי שנה אמה של תהילה ילדה תינוק קטן ומתוק , תהילה שמחה עד מאוד.......

avid">אחרי המון שנים......... כשתהילה ואחיה התחתנו היא ילדה 5 ילדים. ואישתו של אחיה ילדה  כ-7 ילדים . ועכשיו תהילה  אמא ויש לה אחיינים והיא דודה.

avid">פעם היתה מסיבה משפחתית, ותהילה עשתה חידון עם בעלה. ואז בנה של תהילה התחתן,ותהילה

avid">נהיתה  סבתא !

avid"> 

avid"> 

avid"> איך? זה מוזר קצת, לא יודעת למה.. תתמודדו..

לאט לאט, אני אגמר.

טיפות המים האחרונות יקרבו לקיצם, וגופי ייבש.

הכוחות האחרונים שעוד יוותרו בי יאזלו.

ראשי יצנח אין אונים על אדמת הטרשים היבשה, המחכה ללחלוח מים.

הדמעות יסחטו את טיפות המים האחרונות בגופי,

עד אשר יגבר היובש על הכאב.

עיני ייעצמו, ליבי יקרוס.

וכך, אני אשכב שם, רפויה.

בחום הלוהט, ובצינה הקפואה.

שפתי ישוועו למעט מים, גופי ישווע למנוחה.

יכאב לי, ואני אצעק. אבל

אף אחד לא ישמע.

 

מקום לשחק בו, מקום לאכול, מקום להיות. בית זה המקום שאתה מגיע אליו ובו בעצם אתה חי.

בבית רגיל יש הרבה קשירות. קשר של ילדות ושל שמחה, קשר של שלום, קשר שלא עובר זמן. בית זה מקום שאתה תמיד רוצה לחזור אליו. עד שמשהו משתנה בו.

בית. מה זה בעצם בית? בית זה מקום בטוח. (כי ניסיתי למצוא הגדרה פשוטה לבית בחי הרבה מילים. וזה עדיין לא אומר הכול)

לפעמים הכול נשבר ככה לרסיסים. כמו מגדל קלפים. (ואולי בית זה בעצם רק מי שגר בתוך הבית,וכשהוא הולך ואתה נשאר אתה הולך רק בשביל לא להישאר במקום שכולו געגועים. אולי)

(ואולי כבר פה אני צריכה להמשיך ולדעת ולחלום. כי לקטע הזה צריך להיות סוף.)

בית. זה משהו שאתה בונה ב10 אצבעות של דימיון ואהבה ובסוף מה שאתה הכי זוכר ממנו זה מה שנשאר בסוף. להבות.

ואני ישאיר קצוות פרומים כי אני לא רואה שיכול להיות פה סוף בכלל.

הבוקר עולה ושתי מדריכות נכנסות לחדר ומקימות אותנו.

"קומו!" מישהי מטלטלת את גבי. אני פותחת את עיניי ורואה את המדריכה רוכנת מעל היילה, הבחורה שהכרתי אתמול.                                                                                               

היילה מתווכחת עם המדריכה, אבל אני לא מצליחה שלמוע על מה. אני קמה ומצטרפת אל קאטי ואד. בדרך אל חדר האוכל מצטרפים אלינו גם דמיאן, היילה וחבריהם לוקאס ודיאנה. כולנו בערך בני אותו הגיל. כולנו לכודים באותו המקום הסיוטי הזה, וכולנו חולקים גם את אותם הצרות, פחות או יותר. כולנו חברים.                                                                                                                        אנחנו מתיישבים ליד השולחן הקבוע, בקצה האולם.                                                                       

"איזה שיעורים יש לנו היום?" שואל לוקאס בעניין. יש לו עיניים ירוקות ושיער בלונדיני עד הכתפיים. הוא נראה קצת אירי.                                                                                                                  

"נו באמת," נושפת דיאנה,נו באמת.. עם כל הזמן שאתה פה אתה עדיין לא זוכר את מערכת השעות שלך?"                                                                                                                                 "מה אני אשם? אני בעיקר משתדל לשרוד..."                                                                                   

"אוך באמת... " העיניים השחורות של דיאנה מתקמטות בגלל חיוך מוסווה. "יש לנו שיעור בחץ וקשת, אחר כך שעתיים אומנויות לחימה, שעה של אימונים גופניים, ארוחת צהריים, ואז משימות אישיות."                                                                                                                           "מה זה משימות אישיות?" אני שואלת.                                                                                 

"כל אחד מקבל מערכת שעות שכוללת גם שעות שבהם אנחנו מקדישים שעתיים של שירות לפנימיה ביום. זה יכול להיות כל דבר, מניקוי אורוות עד תורנות מטבח." עונה לי דמיאן.             

"ניקוי אורוות?"                                                                                                                    

"כן."                                                                                                                                           

אוי איכס אני מפשפשת בכיסי ומוציאה דף מקומט. "זה?"                                                                  

דמיאן פורש אותו מול פניו, "כן, אנחנו יום שלישי אז... המשימה שלך היא לעבוד בחלקת העגבניות."                                                                                                              "היי גם שלי!" קורא אד, "יופי, ניהיה ביחד."                                                                                     

אני מחייכת אליו בחזרה. "מגניב."                                                                                       

אני ממשיכה לאכול. הוקל לי שבמקום הנורא הזה אני לא תמיד לבד.

*****

השיעור בחץ וקשת מתחיל, והמדריך נכנס לשטח הדשא שהוקצה לצורך השיעור. כל הקבוצה נעמדת בשורה, מתוחה לדום. אני עושה כמוהם.                                                                                         

"חניכים!" קורא המדריך, "אני רוצה להציג בפניכם חניכה חדשה שהגיעה לפני יומיים. חלק מכם אולי הספיקו כבר להכיר אותה, אני מתאר לעצמי שרובכם לא מכיוון שישבה אתמול בחדר העונשים עם אד בלספר בעוון רצח וויל, המדריך היקר."                                                                                   

האדישות בקולו נשמעת בבירור.                                                                                             

"הגענו למסקנה שהיא לא אשמה במותו, מכיוון שירתה בכדור סרק ולא גרמה לשום נזק של ממש. אד בלספר נמצא אשם ברצח, והוא גם יישא בעונש. ברצוני להכיר לכם את ג'סיקה רייטר, חניכה חדשה. ג'סיקה, בבקשה תצעדי קדימה."                                                                                 

מחיאות כפיים מנומסות מלוות אותי כשאני נעמדת ליד המדריך. הוא מושיט לי יד בחביבות.                   

"אני אלכס, נעים מאוד."                                                                                                              

אני לוחצת את ידו וחומקת בחזרה לשורה ליד דמיאן וקאטי. ממש לא מתחשק לי לבלוט כרגע. 

המדריך מבקש מכולם לקחת את כלי הנשק שלהם ולהעמד בטור. לי כמובן, אין קשת.                                                                                                                       אלכס מבחין בי ומתקרב אליי. "בואי," אומר, "תבחרי לך קשת מהמלאי." הוא מוביל אותי אחריו אל תוך מחסן בקצה מגרש הדשא. אני מסתכלת סביבי ונשימתי נעתקת. הו, וואוו. עשרות קשתות תלויות על הקירות, בגדלים שונים ובצבעים שונים. ליד כל קשת יש אשפת חיצים וערכת חלקי חילוף וניקיון שמתאימים לה. יש קשתות משומשות ויש קשתות חדשות לגמרי.                                                                                                                      אלכס רואה את התדהמה המרוחה על פניי ומחייך בסיפוק. "קדימה, תבחרי."                                          

אני מסתובבת במחסן כמה דקות ולבסוף בוחרת קשת שחורה. החיצים שלה משוננים ועשויים משן של פיל, אבל הם קהים כך שלא יהרגו, רק יגרמו לכאב חזק. הקשת עצמה מלופפת ברצועות עור, וכשאני מרימה אותה אני מרגישה איזון מושלם.                                                                        

"אני רוצה את זאת."                                                                                                                       

אלכס מהנהן ואנחנו חוזרים לשאר הקבוצה. כשאנחנו מגיעים נער אחד מהקבוצה שאני לא מכירה את שמו מסתכל עליי. ואז על הקשת. פיו נפער.                                                                             

"אבל המדריך.." הוא קורא, העיניים שלו עדיין נעוצות בקשת שאני אוחזת, "אמרת ש..."            

המדריך מרים את ידו.                                                                                                         

"תודה מאט, אתה יכול להמשיך להתאמן."                                                                              

 "אבל-"                                                                                                                             

"מספיק." קוטע אותו אלכס. מאט משתתק, מעוצבן.                                                                    

"בסדר!" קורא המדריך. "כולם להתכנס, אנחנו נתאמן ביחד עכשיו. כולם יתמקדו באותה המטרה." חיוך אכזרי מרוח על פרצופו. "אד בלספר!"                                                                                  

אד צועד קדימה ונעצר עשר סנטימטרים מאלכס.                                                                 

"תמשיך, תמשיך ללכת." אומר אלכס, "תתקדם ותעיצר בין שקי החול שתלויים שם. היום אתה תשמש לנו כמטרה."

*****

אד פוער את עיניו בפחד אבל בכל זאת עושה את מה שאלכס אמר לו.                                               

  קאטי ניגשת למדריך. "תפסיק. זה לא הוגן."                                                                                 

 "הו, זה הוגן מאוד. הרי אתמול אד הפך את וויל למטרה, מדוע שלא יהפוך הוא אליה, היום?"                            זה משתיק את קאטי.                                                                                                             

"בוא מאט, אתה תיהיה ראשון." אומר אלכס.                                                                            

 מאט צועד קדימה וקאטי מנערת את ראשה. "זה לא טוב. מאט הוא הצלף הכי טוב של הקבוצה. והוא לא במצב רוח מאוד טוב."                                                                                                          

 אני מנידה בראשי. "מאט ואד יריבים?"                                                                                  

"לא בדיוק.. אבל הם גם לא חברים. מאט הוא מסוג הטיפוסים שיעשו הכל כולל הכל בשביל לקדם את עצמם."                                                                                                                         שתינו משתתקות וצופות במאט ניגש לעמדת הירי. הוא נמצא במרחק שלושים מטר מאד.                

"תתרכז," מורה לו אלכס. "אני רוצה שתכוון לעין."                                                                        

מאט מהנהן. "אין בעיה."                                                                                                         

"מאט, אל תעשה את זה." אומרת קאטי.                                                                                              

  אלכס פונה אליה. "גברת קאטי שייל! את רוצה להחליף את אד?"                                                   

   קאטי מאדימה אבל לא אומרת כלום.                                                                                         

 "כך חשבתי. מאט- הבמה כולה שלך."                                                                                         

אני רואה את מאט אוחז בקשת שלו, מכוון ויורה בקלילות, כאילו הוא צריך לפגוע בלא יותר מסנאי מסכן.                                                                                                                            החץ משייט קדימה וברור לי שאם הוא יפגע באד, אד יתעוור.                                                              

 ואז החץ מגיע למטרה, ואני שומעת את אד צועק.                                                                    

   והצליל הזה מהדהד באוזניי הרבה אחרי שאד קורס על הרצפה, מתפתל מכאבים

 

 

 

*** מוזמנים להעיר\ להגיב בכיף

עוד חמש שעות שבת

האוכל בסירים

ואני אומר אומר שיר השירים

 

עוד ארבע שעות שבת

המטאטא מסתובב בבית

ואני מחזיק אותו

 

עוד שלוש שעות שבת

שבת המלכה מתקרבת ובאה

כמעט הכול מוכן לקראתה

 

עוד שעתיים שבת

שיא הלחץ כבר התחיל

נקי ורחוץ אני ומגהץ הבגדים

 

עוד שעה שבת

כולם רצים כמטורפים

ואני.. אני יושב בהתרגשות יתרה מחכה

 

עוד חצי שעה שבת

ואני כבר מוכן ליציאה

והנה לא עצמתי עין

 

וכבר הצפירה...

יציאה מהבית..

יציאה בנחת.. יש עוד זמן..

 

 

        ----להקביל פני השבת---- ----להקביל פני השבת---- ----להקביל פני השבת---- ----להקביל פני השבת---- ----

כותבים וכותבות יקרים,

אנחנו גאים להציג בפניכם פרס חדש לעידוד יצירה - פרס סמיט, על שם אנשי הספר ציפורה ואלחנן סמיט.

לפרטים נוספים אתם מוזמנים להיכנס לדף הפייסבוק שלנו https://www.facebook.com/smith.publishing.award?fref=ts

או לשלוח מייל לכתובת smith.award@gmail.com  לקבלת התקנון.

 

מחכים לספרים שלכם!

הנהלת פרס סמיט

עד כמה אתם משתמשים בדימויים כשאתם כותבים משו (לא משנה מה)..?

 

שמתי לב לזה שהרבה יותר קל לכתוב ככה- וגם לקרוא ולהבין את התוכן..
 

אני היחידה?! 

מחפשים מקום להשתפר ובמה גדולה?

זה המקום! לפרטים נוספים והגשת מועמדות לחצו כאן

 

גם אתם לפעמים קוראים ספרים ובמקום להמשיך המוח מתחיל לפרק את המשפט ולבנות אותו מחדש , לשים ביטויים שונים שבעצם אומרים אותו דבר אבל נשמעים אחרת וכו' ?

 

או שזו רק אני ?!!

 

כבר כמעט קשה לי לקרוא

 

א.

ראש השוטר ערוף

שמלת הבארבי חסרה

אפילו אבא הלך

ביום ההולדת

יביא סמארט חדש, וילך.

 

ב.

ישנם טרוטי עיניים

עודם מחפשים אחר האמת

[היום זה טרנד.

אמת אושר אהבה אכזבה]

כשאחד מאותם צללים מרפרפים

על כנפי עש מפציעים לרגע

מבין ענני המוכר והבנאלי

הם רומסים אותם

 

ג.

ישנם אשר ימצאו פתאום

אצבע דובונית, לא הרבה רק

מפרק קטן

ופרוותי

בסנדל מסומר ימעכוהו

לפרקי פרקים

 

ד.

ישנם אשר ימצאו פתאום

רסיס

ופטיש עץ יכתשהו לאבקת זכוכית

קסומה.

[לא! לא קסומה! בנאלית!]

 

ה.

וישנם אחרים

 

ו.

אחרים

שבזו להרס ארמונות החול

שבזו לרצח קדושים, כלומר קדושים לשעבר

ובכלל, בנינו, כבר לא ממש אפשר להבחין בין אנשים לפרות.

בזים לטרוטי העיניים, לשוטרים לבארביות

 

ז.

הם כבר עלו לגן חובה

בשקט בשקט

בחדר האחורי

הם מציירים פרפר ולב.

המכנסיים שלו קרועי ומלאים חתכים. כל גופו מלא שריטות ויש לו חתך אחד עמוק  מעל הגבה.                                                                                                                        אד כושל פנימה בעוד איש הביטחון שהוביל אותו סוגר אחריו את הדלת.  אני רצה לעברו.                                       "אד! מה הם עשו לך?"                                                                                                                        אד יורק גוש של דם מפיו והרצפה נצבעת באדום. "הוא רצה לדעת מאיפה השגתי את המחסנית. כשלא גיליתי, הם התחילו להכות אותי. בסוף סיפרתי להם שלקחתי אותה ממחסן הנשק האישי של וויל."                                                                                                                                                               "מי זה הם?"                                                                                                                                 "איקס, והעוזר שלו – דילן."                                                                                                   "שיקרת להם? לגבי המחסנית?"                                                                                                                                          אד קורע פיסת בד מחולצתו, טובל את אצבעו בשלולית הדם שעל הרצפה וכותב משהו. הוא מושיט לי את קרע הבד ואני קוראת:                                                                                                       "יש פה רמקולים ומצלמות. אל תדברי בגלוי."                                                                              אני מהנהנת וזורקת את הבד לשלולית הדם שממשיכה לגדול.                                                                                אד גונח ואוחז בידו. "אני חושב שהיא נשברה."                                                                           אני ממששת את זרועו. "לא, זה רק נקע. תשתדל לא להזיז את היד יותר מדי. אתה ימני או שמאלי?"                                                                                                                     "בסדר... אז זה לא נורא מכיוון שהפציעה היא ביד ימין. פשוט.. תן לה לנוח וזה יעבור לך תוך יום יומיים."                                                                                                                                              אד מביט בי בשאלה. "איך את יודעת?"                                                                                                       אני לא עונה. אני לא מספרת לו שהייתה לי בדיוק אותה הפציעה אחרי התאונה. שאני בעצם חוזרת על מה שהרופאה אמרה לי בבית החולים, לפני בדיוק שבוע.                                                                                       שתיקה נופלת בין שנינו והדבר היחיד שמפר אותה זה אנחותיו של אד.                                                     בסוף אני שואלת: "הם אמרו משהו עליי? או על כריס?"                                                                                       דממה. אני מסתובבת להביט על אד ורואה שעיניו עצומות. הוא בטח נרדם. אני קמה ומתחילה להסתובב בחדר הקטן, אבל כשאני חולפת על פניו של אד הוא תופס בידי.                                  "אני לא רציתי לספר.." הוא אומר. "אבל איקס אמר לי להגיד לך משהו.."                                                                         אני נדרכת.                                                                                                                                         "כריס.. הם רוצים שתדעי, שהמצב של כריס הוא כמו המצב שלי.. הם גם הוסיפו שאם לא תקשיבי להם הם ימשיכו לענות אותו."                                                                                                                      דמעה זולגת במורד לחיי ואני ממלמלת ללא קול. למה? מה אכפת להם מכריס, ובעצם גם ממני.. מה אנחנו כל כך חשובים להם?                                                                                                            "הוא אמר לך עוד משהו?" אני מנסה לשוות לקולי יציבות. זה לא עובד. אד מהנהן.                                                      "הוא מודיע לך שזו אזהרה אחרונה. הוא אמר שכריס ימות בעוד שבועיים מהיום. והוא גם הוסיף שכל דבר שתעשי רק יקרב אותו למותו. איקס ביקש.. איקס דרש שלא תעשי עוד שטויות שרק יביאו עלייך ועל אחיך את מותכם."                                                                                                 הוא יורק עוד גוש של דם מפיו, נשכב על צידו ומתעלף.                                                                           

                                                        *****

אני מאבדת תחושה של זמן. הרעב מציק לי, והחדר הקטן לא מקנה תחושה של נוחות. לבסוף אני נרדמת, והשינה שלי רדופת סיוטים.                                                                                                           הדלת נפתחת שוב, בפעם השלישית. לפי החושך במסדרון ברור לי שהערב כבר ירד.                                איקס בכבודו ובעצמו נכנס לחדר, ואחריו עוזר שמכרכר סביבו בלי סוף. דילן, ללא ספק.                 אד לא מתעורר, אבל אני קמה מיד ומתקרבת לאיקס.                                                                        "תשחרר אותו!! הוא לא עשה לך כלום!!"                                                                                                        צחוק לבבי מרעיד את כתפיו של איקס. "כמובן שלא... אבל את הרי עשית, ומישהו צריך לשלם, לא? אז כריס ישל את המחיר.. למעשה, הוא כבר שילם."                                                                                  "תעניש אותי!" אני צועקת. "זה הכי הוגן!"                                                                                      "הממ.. לא. לא מתחשק לי."                                                                                                                                        הקור והאדישות שבפניו מטריפים עליי את דעתי. אני קופצת על איקס וחובטת בו אבל דילן תופס אותי בעורף ומפיל אותי על הרצפה.                                                                                                      "אל תעשי שטויות." הוא נוהם ברוגז. "אם את לא רוצה שאטפל בך כמו שטיפלתי באחיך."                                                         דילן מעקם את ידי ואני זועקת בכאב. דילן אולי לא נראה חזק, אבל למרות הרזון שלו הוא מסוגל להכניע אותי בשניות.                                                                                                            "תשחרר אותה." מורה לו איקס.                                                                                            דילן עוזב אותי בחוסר חשק. אני מרימה מבט לאיקס. ,"מה אתה רוצה ממני?"                                                                                   "כלום. את משוחררת. לכי לחדר האוכל, ארוחת הערב מתחילה בעוד חמש דקות."                                                    "אבל-"                                                                                                                                        "יש בעיה?" נימת הקול שלו מאיימת.                                                                                      "מה עם אד?"                                                                                                                        "זה לא עניינך. עכשיו לכי."                                                                                                 "אתם תמשיכו להכות אותו?" אני מתעקשת.                                                                                                    "לא כרגע..." אומר איקס לאיטו, ואני משערת שהוא אומר את זה בשביל להיפטר ממני. "זאת ההזדמנות האחרונה שלך. את רוצה ללכת לאכול ארוחת ערב או לבלות כאן את הלילה?"                                                                                                                     אני מאוד רעבה. אני צריכה לשירותים.                                                                                    אני מסובבת את גבי לחדר הקטן ויוצאת למסדרון, ומשם לחדר האוכל.

*****

אבל יש לי רק בעיה אחת – אני לא יודעת איפה חדר האוכל נמצא.                                              אני מוצאת את עצמי משוטטת בין החדרים הרבים, מרחבי הדשא והאולמות. בחיי שהפנימייה הזו יותר דומה לעיירה קטנה מאשר לפנימייה רגילה.                                                                                 לבסוף אני מגיעה למקום שנראה כמו רחבת אספות. בטח לכאן מגיעים איקס וכל הצוות השטני שלו להחליט מה יהיו העינויים הבאים של החניכים כאן. הגיוני.                                                         אני ממשיכה ללכת בחושך ונתקלת במישהו.                                                                             "אחחחח! מה לעזאזאל-"?                                                                                                                        "ג'סיקה??"                                                                                                                   "אה-הא. אוי אלוהים... אתה לא..... כריס??!!!?"                                                                                  "הא? לא.. אני קאטי."                                                                                                                "אה..." אני מסתירה את אכזבתי. "טוב שפגשתי אותך.. איפה חדר האוכל?"                                                                קאטי מצביעה על מבנה מואר, בערך קילומטר מהמקום שבו עמדתי, בגבי אליו.                                       "בדיוק הייתי בדרך לאכול..." היא אומרת. "איך יכול ליהיות ששחררו אותך? הייתי בטוחה שיוציאו אותך להורג.."                                                                                                                  אני מרימה גבה. "טוב, עובדה שאני כאן."                                                                                             "ואיפה.. איפה אד?"                                                                                                    משיכת כתפיים. "הם שיחררו רק אותי. כנראה שאיקס יחזיק באד עד שיגלה לו מאיפה באמת השיג את המחסנית."                                                                                                                                                    קאטי שותקת לשנייה. "מי זה כריס?"                                                                                       אני לא עונה לה, רק מתחילה ללכת בכיוון חדר האוכל. קאטי קולטת את הרמז ונולכת בעקבותיי בלי לדבר שוב. שתינו שותקות אבל אני בכל זאת יודעת מה עובר לקאטי בראש. אנחנו חושבות על אותו הדבר אבל אף אחת לא מעיזה לומר זאת בקול.                                                                                                                אני אומנם שוחררתי.. אבל אד לא ייצא מזה נקי. הרצח של וויל... האם יוציאו את אד להורג?                                 אני ממש, אבל ממש מקווה שלא.

*****

אנחנו נכנסות לאולם המואר וריח של תבשילים מכה באפי. הבטן שלי מתחילה לקרקר. אני תופסת צלחת וצועדת בעקבות קאטי אל עמדת ההגשה.                                                                           אני רעבה. מאוד.                                                                                                                                        השולחנות עמוסים מגשי אוכל. אני עורמת על צלחתי הר של נקניקיות, תםוחי אדמה אפויים ברוטב שמנת, כמה כפות של אורז ופשטידת בשר. אני מסתכלת סביבי, ולא יודעת ליד איזה שולחן להתיישב. למזלי קאטי מובילה אותי לשולחן סמוך לקצה האולם וחוסכת ממני את הבושה. ארבעה נערים ונערות כבר יושבים שם.                                                                                                                     אני מתיישבת לצד קאטי.                                                                                              "תכירו, זאת ג'סיקה." מציגה אותי קאטי בפניהם. אני ממלמלת "היי" קלוש.                                                "את לא זאת שירתה בוויל הבוקר במטווח?" שואל אותי אחד מהבחורים. אני מרימה מבט.                                "כן, אבל אני לא זאת שהרגה אותו."                                                                                                                   "אז איך את פה? כלומר.. ואוו! לא נענשת! הייתי בטוח שיגזר עלייך עונש מוות."                                          שוב העניין הזה. גזירת מוות. אני סוקרת את הנער ארוכות. יש לו עיניים חומות סקרניות ושיער בלונדיני חלק שכל הזמן גולש לו לעיניים. הוא ממש רזה וזה לא הולך בפרופורציה עם גודל הצלחת שלו.                                                                                                                                 "לא נענשתי." אני חוזרת אחריו כמו הד. "כן, בטח."                                                                               "אני טועה?"                                                                                                                                   "כן. עזוב את זה עכשיו, אני רוצה להינות מהארוחה."                                                                                                    "כרצונך. אני דמיאן:"                                                                                                                                           הוא מושיט לי יד ואני לוחצת אותה. בהתחלה אני חושבת שהיד שלו רותחת, אבל זה היד שלי. היא קפואה.                                                                                                                                                                                    "ואיפה אד?" שואלת אותי אחת הבנות. יש לה מבט קשוח והוא לא מתרכך גם כשהוא ננעץ בי.                                                                                                                      "היילי," מתערבת קאטי, "אד הוא זה שהרג את וויל. לא ג'סיקה. את לא באמת מצפה שישחררו אותו, נכון?"                                                                                                                             היילי מסתובבת אל קאטי. לבסוף היא פותחת את פיה להגיד משהו, אבל אני לא יודעת מה כי באותו רגע מצטרף סועד חדש לשולחן. הוא מתיישב ליד דמיאן. יש לו תחבושת מעל הגבה וידו תלויה במתלה. הוא החליף את בגדיו המטונפים בדם בבגדים רגילים יותר ונקיים.                                                         אד לוקח כף גדולה של אורז ומכניס אותה לפה. אני בוהה בו, כמו כולם. אד מסתכל עלינו בחזרה.                                                                                                              "פיספסתי משהו מעניין?"                                                                                                                      ברגע הזה אני שואלת את עצמי מה עובר במוח של איקס. ברור לי שיש לו תוכנית כלשהיא. ולא משנה מה היא, אני יודעת שהיא לא תמצא חן בעיניי. בכלל.

 

**מצטערת שהשורות יצאו ככה לא מסודרות, אבל אינלי זמן וכוח לתקן, אז סורי

*** תגובות הערות הארות ב ש מ ח ה !!

**** תודה על הפירגון גם בתגובות גם בש"א וגם במסרים! 

הנה אני נכנס לירושלים

שמחה וצמרמורת ברגלים

והנה אני מתקרב והעיר העתיקה בידינו

והנה אני זז וצמרמורת בחמורנו

ולפתע דמעות פורצות

חוזרות ונשנות

הכותל בידינו

והר הבית לא בידינו

בית המקדש חרב

זה עושה לי רע בלב

שנה הבאה אני יודע

שנה הבאה אני שומע

בדורנו כן אני יודע

בדרונו כן אני שומע

יבוא עוד רגע המשיח

ויבנה המקדש

יבנה כן יבנה

 

שתי ידיים חזקות תופסות אותי וגוררות אותי לעבר בניין גדול ולבן. אני מתארת לעצמי ששם נמצאים כל המנהלים של המקום. מרחוק אני רואה גם את אד, נגרר בידי שני אנשים לבושים במדים. הם נראים קצת כמו אנשי ביטחון, אבל מרושעים הרבה יותר.                                                                            אני מנסה להאבק אבל מי שסוחב אותי פשוט בועט לי בקרסול ואני קורסת. כל האנרגיה יוצאת ממני ואין לי עוד כוח להתנגד.                                                                                                      אד ואני מוכנסים לחדר בטון קטן ואטום. הדלת נסגרת אחרי שאנשי הביטחון עוזבים וקול של סיבוב המנעול מבהיר לנו שאנחנו נעולים. אד נאנח ומתיישב בפינה. הוא נראה ממש מסכן עכשיו, ואני כמעט מתחילה לרחם עליו.                                                                                                    "למה עשית את זה?" אני שואלת בשקט.  הוא מרים אליי את עיניו.                                                          

"אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה."                                                                                    

"אני בסך הכל רציתי להכאיב לו מאוד, אבל אתה הרגת אותו.."                                                     

אד צוחק צחוק מפחיד חסר חדווה. "זה הגיע לו. אני בסך הכל התנקמתי בו.... חתיכת חלאה..."                  

"אני גם התנקמתי בו." אני אומרת.  אבל מה הוא עשה לך?"                                                  

 אד שותק דקה שלמה לפני שהוא עונה לי. "הוא הרג את אבא שלי."                                                          

"אה." אין לי מה להגיד. מצב נדיר. "מצטערת."                                                                     

"מה לגביך? למה את ירית בו?"                                                                                                            

"הוא מחזיק באחי הקטן כריס." התשובה שלי משתהה קצת, כאילו אני לא בטוחה אם כדאי לי לספר לו. אחרי הכל, הוא נראה קצת משוגע. יש לאד עיניים חומות אבל אין בהן שמחה או צחוק. עכשיו אני מסתכלת בהן ואני רק רואה עצב.. עצב וכעס. אבל לבסוף אני מחליטה לספר לו הכל. "וויל איים עליי שאם אני לא אתנהג לפי הכללים המצב של כריס רק יחמיר. אני לא יודעת אם להאמין לו, אבל אני יודעת שאני לא אתן להם לסחוט אותי. אם מאיימים עליי אני לא אחת שתשב בשקט ולא תעשה כלום לגבי זה."                                                                                                                                   אד מהנהן ואני יודעת שהוא מבין את המצב כפי שהוא.                                                                          

   לפתע הוא מזדקף. "רגע!" הוא קורא בדחיפות, "את אומרת שוויל אמר שאם תעשי משהו רע הוא לא יתנקם בך, אלא בכריס??"                                                                                                 אני מהנהנת בפנים קודרות. "כן, אבל אני לא חושבת שהוא יפגע בו. אחרי הכל, כריס לא אשם בכלום. זה לא הוגן."                                                                                                                אד צוחק צחוק מריר. "היית צריכה להאמין לוויל. הוא לא אחד שמדבר סתם."                                                                            "ומה לגבי איקס?" אני שואלת בדאגה. "גם הוא איים עליי.. אבל לא הקשבתי לו. אתה חושב שהוא יפגע בכריס?"                                                                                                                    אד קופץ כנשוך נחש. "דיברת עם איקס??"                                                                                     

אני מתבלבלת. "כן, למה.. זה משהו רע?"                                                                                                          

 "איקס.. זה ממש רע." אומר אד לאט, כמעט מדבר לעצמו. "מעניין למה היית צריכה לדבר עם איקס. בדרך כלל הוא חשוב מכדי לדבר עם אחד מאיתנו, החניכים."                                                               

 המצח שלי מתקמט. "אז מה אתה חושב שיקרה עכשיו?"                                                                      

"לכריס? בטח משהו רע."                                                                                                                 

"אתה חושב?"                                                                                                                                     

"אני לא חושב. אני בטוח."

                                                                           *****

אני קמה ומתחילה לדפוק על דלת הבטון כאחוזת טירוף. "תוציאו אותי מכאן!! אל תגעו בכריס!!" הידיים שלי כואבות וברור לי שאף אחד לא שומע אותי מבעד לקירות העבים, אבל אני בכל זאת ממשיכה לצעוק.                                                                                                                                אד מסתכל עליי, משועמם. "תפסיקי. זה לא יועיל לך."                                                            

אחרי כמה דקות אני צונחת על הרצפה באפיסת כוחות. "אז מה אני יכולה לעשות? אני חייבת לעזור לו... לכריס."                                                                                                                        הוא מושך בכתפיו, אבל אני יודעת שגם לו אכפת. "כרגע, כלום."                                                         

 המשפט הזה שובר אותי. אני מנסה להתאפק, אבל הדמעות בכל זאת מתחילות לזלוג במורד לחיי. אני יודעת שאד נבוך כי האו מאדים קצת אז אאני משתדלת לעצור את הבכי.                                       

"אתה חושב שהוא מת?" אני שואלת לבסוף. ולא, אני לא מתכוונת לכריס. שנינו יודעים את זה.   "וויל?" אומר אד. "כן. זה די בטוח.. כדור סרק בכתף, אגרוף בשיניים וכדור אמיתי בראש.. לא הגיוני שיצליחו להציל אותו בבית החולים."                                                                                                               

"אתה לא חושב שהתגובה שלי.. בעיקר שלך, הייתה קצת קיצונית?" אני אומרת בזהירות.      

העיניים של אד רושפות ולשנייה הוא נראה מפחיד. לא. הוא נראה מסוכן.. מאוד.                          

  "את לא יודעת על מה את מדברת! " אד נוהם. ואני מבינה שהשאלה שלי לא הייתה במקום. "כמה זמן את פה.. יומיים? שלושה? " הוא ממשיך. "את לא יודעת איך זה לחיות כאן. את לא יודעת מה זה הגיהינום הזה שעוברים פה. עדיין לא. אני בטוח שאם תגורי כאן חודש בסופו של דבר, גם את תרצי לקחת רובה, להרוג את כולם ולברוח. כמעט כל אחד פה חווה אובדן של בן משפחה. כמעט כולם פה יתומים. וברוב המקרים,, אלו שאחראים על האסונות שפוקדים אותך בחיים הם האנשים שפה. הצוות. ההנהלה. תזכרי את זה. אסור לך לבטוח באף אחד, אחרת תפגעי.ולא רק את, אלא כל מי שקרוב אלייך ייפגע. איקס ווויל.. הם רק שניים מתוך עשרות. כולם פה רציניים עד מוות, ולא יהססו להרוג בלי להזיז עפעף. תזכרי את זה. תזכרי שאת צריכה להגן על כל מי שחשוב לך, כי אף אחד לא יעשה את זה במקומך. אל תשכחי."                                                                                                      אד משתתק פתאום, מופתע מעצמו. "לא תכננתי לדבר כל כך הרבה.. " הוא מסמיק, "רק.. אל תהיי תמימה. העולם כאן הוא בכלל לא מה שאת מתארת לעצמך."                                                         

אני שותקת לכמה שניות. ואז אני מחליטה לשאול את השאלה שהכי מסקרנת אותי. "תגיד... מה קרה לאבא שלך? כלומר, איך הוא מת?"                                                                            

העיניים של אד בוערות באור מסוכן ואני מפחדת שהוא יתנפל עליי.                                                     

אני מתחרטת ששאלתי. "בסדר.. עזוב לא צריך ל-"                                                                          

"בשדה מוקשים."                                                                                                                                           אני מתבלבלת. "מה?"                                                                                                

  "שאלת  איך הוא מת. אבא שלי יצא עם היחידה שבראשה עמד וויל למשימה. בדרך וויל התבלבל ולקח פנייה לא נכונה. הוא והיחידה שלו נכנסו לשדה מוקשים. אבא שלי היה המאסף, ולפני שהוא נכנס הוא זיהה שמדובר בשדה מוקשים אז הוא צעק לוויל לעצור. וויל לא היה מוכן להודות שהוא טעה, גם אם זה בא על חשבון חייליו. הוא הורה ליחידה להמשיך ללכת, והוא עצמו יצא מהשדה. אבא שלי צעק לו שיחכה, אבל אז וויל דחף אותו קדימה ואבא שלי נפל על מוקש והתפוצץ. הפיצוץ החריד את היחידה והם כולם ניסו לברוח מהמקום באותו זמן. מכל היחידה, שמנתה שלושים וחמישה אנשים, רק שבעה נשארו. ווויל, כמובן, שברח משם בעוד מועד וחזר בלי שריטה אחת."                          אד מספר לי את כל זה בעיניים חסרות הבעה ובקול חסר גוון, כאילו שזה לא קרה לו אלא שהוא מספר את מה שקרה על מישהו אחר.                                                                                           "עכשיו את מבינה למה אני שונא אותו כל כך? למה הייתי מוכן לסכן הכל ולירות בו? במשך שנים אני מנסה להשיג מחסנית של כדורים אמיתיים. לא כדורי סרק. לפני שבועיים הצלחתי ומאז אני מחפש הזדמנות לירות בו ירייה בטוחה, שתבטיח לי שהוא ימות ולא ישרוד. הבוקר נתת לי את ההזדמנות שלי."                                                                                                                                           זה נשמע כאילו הוא אומר לי תודה.                                                                                              

   אני מבינה את מה שהוא אומר לי, אבל עדיין יש לי אלף שאלות שמתרוצצות בראש.
"רגע, זה לא פנימייה? כלומר... לא משתחררים מפה אחרי גיל 18?" אני מתבלבלת.
אד צוחק צחוק מריר. 
"את באמת חושבת שאפשר לשחרר מפה אנשים? את חושבת שאיקס ייקח את הסיכון להוציא מפה החוצה את מי שיודע את כל מה שקורה פה? תביני, הפנימייה הזו היא בעצם המקום שלך לכל החיים. מה יהיה הדבר הראשון שתעשי אם תשתחררי?"
"אגלה לכולם כמה נורא המקום הזה". אני אומרת בלי לחשוב. 
"את רואה? זו בדיוק הסיבה למה לעולם לא ישחררו אותנו מכאן. אבל בכל מקרה, מעט מאוד אנשים מצליחים לשרוד מספיק זמן כדי להקים משפחות." 
"אתה נולדת כאן?" אני שואלת. אד מהנהן. "שני ההורים שלי הכירו כאן והתחתנו. זה אחד מהמקרים הבודדים פה, כי בדרך כלל להתחתן פירושו עוד בן אדם שצריך להגן עליו, ומעט מאוד אנשים מסכימים ליטול על עצמם את הסיכון הזה." 
"אז מה עם אמא שלך עכשיו? איפה היא?" 
משיכת כתפיים. "אני לא יודע. היא נעלמה לפני עשר שנים כשהייתי בן חמש, מיד אחרי שאבי נהרג." 
אני שותקת. 
"מה לגבי ההורים שלך?" אד שואל. "איפה הם?" 
"הם נהרגו בתאונת דרכים." אני אומרת. "רק כריס ואני שרדנו. את כריס ראיתי שהאנשים משירותי הרווחה לוקחים אותו. כלומר, אז חשבתי שהם אנשי שירות הרווחה. היום אני יודעת שהם היו שליחים של הפנימייה. אני ברחתי במשך שבוע, אבל לבסוף הם תפסו גם אותי."
"הצלחת לברוח מהם במשך שבוע??" 
"כן, למה?"
אד פותח את פיו אבל אני לא יודעת מה הוא רצה לומר לי, כי בדיוק אז נפתחת הדלת.
בחור שנראה כבן עשרים וחמש, גבוה ורזה נכנס לחדר. יש לו שיער בלונדיני קצוץ ועיניים שחורות והוא מביט בי בסקרנות מהולה ביראה. "אז את זו שאיקס מדבר עליה כל כך הרבה.." הוא אומר מהורהר, טוב, אחרי מה שקרה הבוקר אני יש לו סיבה.."
"מה אתה רוצה?" מתערב אד בתקיפות. הבחור נראה מופתע, כאילו רק עכשיו הוא שם לב שאד נמצא שם. "באתי להביא לכם ארוחת צהריים." הוא זורק אליי שקית תפוחה.
יש שם בננה, שקית צ'יפס ופחית קולה לכל אחד. לא בדיוק ארוחת צהריים משביעה או מזינה במיוחד.
על אף קרקורי הרעב שלי אני דוחפת את האוכל הלאה ממני. "לא תודה". גם אד עושה כמוני.
"כרצונכם," אומר הבחור. "נאמר לי לקחת אותך אחרי שתאכל", הוא מצביע על אד. "מכיוון שאתה לא רוצה לאכול... אז בוא אחריי. איקס רוצה לדבר איתך."
אד מצטמרר. "איקס??"
הבחור מחייך. "אכן.. ולפי מצב רוחו, השיחה הזו לא תיהיה נעימה במיוחד." 
הוא אוחז בכתפו ומצעיד אותו אל מחוץ לחדר; משאיר אותי לבד עם קירות הבטון הקרים, בננה חצי מעוכה ומיליון שאלות שמתרוצצות לי בתוך הראש.

                                                               *****                                                            

הזמן חולף ואני מתחילה להתעצבן. אני רוצה שיקרה משהו, לא משנה מה. נמאס לי לחיות בחוסר ידיעה לגבי מה שקורה בחוץ, גם אם זה לכמה שעות.
אני תווה מה קורה עם אד. כמעט שעה עברה מאז שהבחור הבלונדיני לקח אותו לשיחה עם איקס.. והוא עדיין לא חזר. וחוץ מזה, אני ממש, אבל ממש חייבת לשירותים.
אמי מתחילה לנמנם אבל מתעוררת לשמע הדלת שנפתחת שוב. 
אני רוצה לקפוץ על מי שייכנס אבל מוותרת על הרעיון מחשש שזה יהיה אד.. ובאמת מזל שאני לא עושה את זה כי אד אכן נכנס לחדר.
אני רוצה להגיד לו משהו; אבל ברגע שהוא נכנס המראה שלו גורם לי לשכוח את כל מה שרציתי לומר..- ולצרוח.                               

 

הערות\ תגובות- בכיף!        

קוראים לי אביתר ואני כתב צעיר בעיתון ״אותיות״ 

 

רציתי לשאול אם משהו שמע על סדנת כתיבה לגילאי 13-16 בבית אריאלה שבתל אביב 

אם היה כזה דבר בעבר

ואם השתתפת בכזו מסגרת עד כמה זה שווה 

 

 

תודה רבה

אביתר

ירושלים עיר הקודש

ירושלים להבות אש

ירושלים שנים הרבה חיעכנו

ירושלים אנחנו עדין מחכים

לבית המקדש!

 

דואר הנשמה

-----------------

שלום לך ידידי הטוב צוחר,

אני מקווה ששלומך טוב.

אני לא רגוע.

בלילות האחרונים אני חולם חלום אשר אין רב שפיצח לי אותו.

הלכתי לרב הקהילה ובקיצור לכול הרבנים בשכונה ואין מפצח החלום.

נסעתי לירושלים לאחד מהרבנים הגדולים ואין מפצח לי החלום.

נזכרתי בך, בחוכמה והתבונה שלך.

אני לא יודע אם אתה זוכר אותי.

אם אתה עדין לא מבין מי אני עדיף שעכשיו לא תבין.

למה להרחיב בדברים?

זה חלומי:

והנה אני יושב מתחת לעץ המילה הסורית הגבוהה ועלים נושרים מהעץ.

ואני מתחת לערימת עלים.

ולפתע כול העלים עפים ומולי עומד צוחר (שזה אתה)

והוא (אתה) מנופף לי בשלום ושר שירי נשמה בניגונים מיוחדים.

והעץ הגדול נופל עליך ואתה ממשיך לשיר.

קולך נחלש ואתה ממשיך לשיר.

והנה אתה מפסיק לשיר ודגל מדינת רוסיה נופל עליך.

וכאן נגמר החלום.

 

האם תוכל לפצח לי את החלום?

תשלח את הדואר ל"דואר הנשמה" ותרשום על המעטפה לכבוד א. 

 

בשלום ידידיך א. 

 

מעגל אינסופי

סובב סחור סחור

נשאב לבי נפשי

כבויה

והיש נעלם ביתרון

הסכלות.

משָכַני אחורה.

סובבני לשמאל.

אחריך נרוצה.

 

נדמה לי כסופה

ואין עוצר.

אין יודעני. אין 

מוציאני.

 

זעק לבי איכה ואין

עונה.

סובבתי ימינה

צעד אחד.

מושכני,

אחריך נרוצה.

 

ימשוך ויפתח כמחט

ואני אפתח כאולם

הן ידעתי הפתח

לשוב לבורא עולם.

 

מוזמנים להציע שמות לשיר וחשוב יותר לחוות את דעתכם עליו..