פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 603)

קוקי. אני חושב שרק עכשיו הבנתי את השיר שלך.

הרבה יותר טוב לו ככה.

זאת בקשה מהבורא נכון? שילחש לך.

ואז אמור, ואיפה אתה?

שיאמר הבורא ,ואיפה אתה?

שיאמר כבר משהו.

שיר נהדר.

שיעירו לי על הסגנון והכתיבה עצה, סבבה? אז אל תייבשו

אז הנה פרק ראשון..

 

אני לבד עכשיו. כר שבוע שאני אומרת את זה לעצמי, אבל נדמה שהמחשבה הזו עדיין לא חדרה למוחי עד הסוף. זה נגמר, אני חוזרת. אני לבד עכשיו. .תקלטי.                            

אני נשכבת לישון, אבל לא מצליחה להירדם. דבר ראשון, כי ספסל מעץ בפארק ציבורי זה לא בדיוק מיטת החלומות שאפשר לדמיין, ודבר שני, כי ברגע שיש לי קצת זמן לחשוב אני נזכרת בכל מה שקרה. אני נזכרת ביום האחרון עם אבא, אמא וכריס, אחי הקטן בן השבע ואני, ג'סיקה, הגדולה מבין שנינו. כמעט בת חמש עשרה. נדחקנו כולנו במכונית הקטנה הירוקה של אבי, אבל אף אחד מאיתנו לא הרגיש צפיפות. להפך, הייתי ממש שמחה, כי היינו בדרך לקולנוע, לראות סרט חדש שיצא לא מזמן. זה לא קרה. ירד גשם, הכביש היה רטוב... משאית איבדה את הבלמים ברמזור... ו.. טוב, את ההמשך אתם מוזמנים להשלים בעצמכם.  אבא ואמא לא שרדו. כריס.. אני לא יודעת מה איתו. ראיתי אותו הולך עם אנשי שירות הרווחה רגע לפני שברחתי. אני לא הסכמתי ללכת איתם. עכשיו אני בורחת, כי אני יודעת שברגע שאנשי שירותי הרווחה ימצאו אותי אני אהיה בצרות. מיששתי את צמיד הקמעות הכסוף שעל פרק ידי. הזיכרון היחיד מאבא ואמא שנותר לי. הייתי חייבת להשאיר מאחור את כל מה שהיה לי. את הבית, החדר שלי, החברים שלי, החיים הקודמים. הכל נגמר, בדיוק לפני שבוע.

                                                       *****

בכי של תינוק וקרן שמש חזקה גרמו לי להתעורר בבעתה. כמה זמן אני כבר כאן.. יום? קצת יותר? אני חייבת להמשיך להתקדם. בסופו של דבר הם יתייאשו, ואז אוכל להתחיל חיים חדשים, בעיר חדשה. אבל כרגע הם עדיין מחפשים אותי, ועליי להסתתר.                             אני יוצאת לרחוב. לבושי המסמורטט לא מעודד אנשים להתקרב אליי. בימים אחרים זה היה מציק לי, אבל עכשיו אני שמחה על כך.  אני מחליטה להכנס  לחנות מקסיקנית וקונה ארוחת בוקר, בכסף האחרון שנותר לי. זהו, מעכשיו אצטרך למצוא כסף, כי גם זה לא נישאר לי. אני משוטטת בלי מעשה. לבסוף אני מוצאת את עצמי ברחוב "מסצ'וסטס אבניו". הייתי נוהגת להסתובב כאן עם הוריי, להתבונן בחנויות ולחלום על היום שבו ניהיה עשירים ונוכל להרשות לעצמנו לקנות בגדים ללא הגבלה, או לאכול במסעדות. החיים בבוסטון, בירת מסצ'וסטס, אשר שוכנת בניו אינגלנד, בחופו המזרחי של ארצות הברית אינם קלים.  יוקר המחייה מאוד גבוה, ולכן תמיד הייתי צריכה להסתפק במועט. נזכרתי איך שפעם הלכנו כריס ואני ברחוב 'ניוברי', ועינינו כמעט יצאו מחוריהן  למראה חלונות הראווה. אני פונה לעבר רחוב ניוברי, אבל אני נעצרת באימה. שני אנשים רצים לכיווני, ואני יודעת שהם לא פה בשביל לחלק לי גלידה. אז אני נעצרת, ומחכה. כשהם מגיעים למרחק של עשרה מטרים ממני אני מתחילה לרוץ היישר אליהם וחולפת על פניהם לפני שהם מספיים להסתובב. זו השיטה שלי לברוח. אני אף פעם לא מסובבת את הגב. אני רואה מרחוק את הבניין שבו נהגתי להסתתר כשהייתי קטנה ואני יודעת ששם הם לא ימצאו אותי. חיוך של ניצחון מתגנב בזוויות  ואני לא מספיקה למחות אותו מעל פניי לפני שאני מתנגשת בכוח ברכב שחור שמגיע מסביב לפינה. המחשבה האחרונה שאני זוכרת היא: הם מצאו אותי. ואז הכל מחשיך מסביבי ואני לא זוכרת כלום.

                                                         *****

כאב צורב. אור שמכאיב לעיניים. רעש חזק. אני מתעוררת.                                        

עיניים שלי נפקחות כדי חצי ואני מסתכלת סביבי. אני בתוך מכונית, אולי משאית הובלות. סביר להניח. שני אנשים יושבים לידי אבל לא מסתכלים עליי. עוד שניים נמצאים מקדימה, משוחחים ביניהם בלחש, אבל אני מצליחה לקלוט כמה מילים פה ושם.                               "...הוא יכעס עלינו, זה בטוח."                                                                                   

"..במשך שבוע.."                                                                                                          

"הוא לא חייב לדעת..."                                                                                                "

הוא יידע. הוא בטוח יידע."                                                                                       

טלטלה של המשאית מקפיצה אותי ולפני שאני מספיקה לעצור בעצמי אני פולטת צעקה של כאב. כנראה אני פצועה איפושהוא, אבל כרגע לא ברור לי איפה, כי כל הגוף כואב לי.             

אחד מהאנשים שיושב לידי סותם לי את הפה. "אז התעוררת.." הוא אומר בלגלוג. אני מנסה לנשוך לו את היד אבל הוא שם לב לזה ומרחיק את עצמו ממני.                                              

"מה אתם רוצים ממני?" אני שואלת. "איפה אני?"                                                              

הבחור השני מסתכל עליי. יש לו חולצה של אוטו גלידה, וזה מזכיר לי את כריס, מה שלא ממש עוזר לי להרגיש טוב יותר. "אנחנו אנשי שירות הרווחה, כמובן."                                      

אני משתדלת לא לצחוק לו בפרצוף. "בטח, ואתה גם באת למכור לי גלידה, נכון? אז תגיד לי את האמת. לאן. אתם. לוקחים. אותי.??"                                                                           אוטו-גלידה תופס לי את היד ומכופף אותה עד שאני מתחילה לצעוק. "את תחכי ותראי בשקט כמו ילדה טובה, את שומעת?"                                                                                הוא לא משחרר אותי, ואני ממש מתפתה להשתמש באולר שחבוי לי במגף. הם בטח לא יודעים שהוא נמצא שם, כי אני עדיין מרגישה אותו דוקר לי בגרב. אבל אני לא עושה את זה כי אני עדיין מקווה שאני לא אצטרך להילחם בארבעה גברים, שאני מתארת לעצמי שהם חמושים.                                                                                                               

"תספר לי." אני משתנקת. "לפחות שאני יידע מה אתם תעשו איתי."                                                     

אוטו גלידה עוזב אותי. "בסדר. את הולכת לאייץ' איי טי, לפנימייה. אם המידע עוזר לך במשהו."                                                                                                            "מה זה אייץ' איי טי"? אני שואלת.                                                                              

 אוטו גלידה עכשיו מחייך, חיוך מבחיל. "זה מקום, שבו החזקים והממושמעים שורדים. לפי המצב שלך," הוא מצביע על הרגל המעוקמת שלי ועל החתך המדמם שבידי, "את כנראה לא תשרדי הרבה זמן."                                                                                                                 "ומה אם אני לא אשרוד? מה תעשו בי?" אני בקושי מצליחה לשאול.                                        

"אה, זה קל." אוטו גלידה מצחקק. "נהרוג אותך."                                                                

ואז אני מרגישה כאב חזק ביד ואני יודעת שהם נתנו לי זריקה כלשהי.                                    

אני משתדלת להישאר ערה, אבל העיניים שלי נעצמות מאליהן ואני שוקעת שוב בחושך.

                                           *****

בפעם הבאה שאני מתעוררת אני שוכבת במיטה רכה. אני מסתכלת מסביבי. אני היחידה בחדר, למרות שיש בחדר הזה עוד כארבע מיטות. כולם מוצעות באופן מושלם, כמעט מושלם מדי. אני מנסה לקום אבל אז אני מרגישה כאב חד ברגל. פאניקה מתחילה להשתלט עליי. אני קשורה. אז אני עושה את הדבר הטבעי ביותר, אני מתחילה לצרוח.                   

"שחררו אותי!! הצילו!! מישהו?!???"                                                                                   

גבר לבוש חלוק נכנס לחדר בריצה וסותם לי את הפה.                                                 

"'זובותי. 'זובותי!" אני נלחמת ובועטת בו אבל אני חלשה מדי ורגליי הקשורות לא ממש עוזרות.                                                                                                             "תקשיבי!" אומר לי אדון פרנקנשטיין. "אם את לא תפסיקי להילחם עכשיו, קרוב לוודאי שנזריק עוד חומר הרדמה. והפעם בכמות שתהרוג אותך. את שומעת?"                       

הוא משקר לי. הוא משקר לי. הוא משקר...                                                                     

אני מפסיקה לבעוט.                                                                                               

 הדוקטור משחרר את פי ומחייך. "יופי.. את עוד תוכלי ליהיות חיילת מצויינת."                  

אני יורקת לו בפרצוף בשינאה. "חיילת? על מה אתה מדבר?"                                     

"הגעת לפנימייה צבאית."                                                                                           

"באמת הייתם צריכים לחטוף אותי בשביל להביא אותי לפנימייה צבאית??"                             

"זו לו פנימייה רגילה!" פרנקנשטיין אומר בכעס. "את עוד תביני הכל. בת כמה את?"            

דממה.                                                                                                                  

"שאלתי בת כמה את!!"                                                                                                     

כלום.                                                                                                                   

"את נראית לי בן אדם עם לב טוב..." אומר ד"ר פרנקנשטיין. "אני בטוח שאת מתגעגעת לאחיך, לא כן? את לא רוצה שימות, נכון? אני חוזר... בת. כמה. את.??"                            

קול חלוש. "כמעט חמש עשרה."                                                                             

הדוקטור מחייך וממש מתחשק לי להתנפל עליו. "מצוין. תוכלי להצטרף להכשרה עד שתיהיי בת חמש עשרה. אחר כך תצטרכי להילחם."                                                                

"אני לא מעוניינת להילחם באף אחד." אני זורקת. "בכל מקרה, ארצות הברית לא במלחמה. עכשיו ספר לי: מה עם אח שלי??"                                                                                        עכשיו זה תורו לשתוק, אבל אני לא מתכוונת לוותר. "אני עניתי לך. עכשיו תורך לענות לי. פייר, לא?"                                                                                                                 "אף אחד לא אמר כלום לגבי זה.." אומר הדוקטור. "אבל אני מוכן להביא אותך למישהו שאולי יענה לך. את מבטיחה שאם אשחרר אותך לא תתנפלי עליי?"                                      

"יש לי ברירה אחרת?"                                                                                                        

 עוד חיוך מזוויע.                                                                                                      

"מצוין." הוא משחרר את החבל שריתק אותי למיטה ועוזר לי לקום. כאב ראש פתאומי תוקף אותי אבל אני מצליחה לא להתמוטט. הדוקטור צופה בי משועשע. "את תצליחי ללכת?"                 

שום דאגה לא נשמעת בקולו.                                                                                           

אני חושקת שיניים. "כן. קח אותי לאח שלי."                                                                        

  "את זה עוד נראה.. בואי."                                                                                                   

הוא לא עוזר לי להתקדם ואני לא מתכוונת לבקש ממנו עזרה. אני מתכוונת לעשות הכל, אבל הכל, בשביל להחזיר את אח שלי.

 

                                             ******

הדוקטור סוף סוף נעצר בסוף מסדרון ארוך ופותח לי דלת, שרשום עליה "מנהל כללי". אני נכנסת והוא סוגר אחריו את הדלת. החדר לא גדול, אבל מספיק מרווח בשביל בן אדם אחד. היו בו שולחן ומחשב, שני כסאות להמתנה וצנצנת ממתקים מימי המצאת הטוסט.                 "איקס!" קורא הדוקטור. "אתה כאן?"                                                                            

אה... איקס....? זה מישהו?                                                                                             

אנחנו מחכים כמה שניות ואז הוא מופיע. אני קופצת בבהלה כי זה נראה כאילו הוא ממש הרגע יצא מתוך הקיר הימני של החדר.                                                                               מבט בוחן ננעץ בי. אני מתעשתת.                                                                                    

"איפה אח שלי?" אני שואלת בשקט, נימת קול קצת מאיימת וקצת חוששת ממה שהוא עומד להגיד. איקס מצחקק, "ישר ולעניין, מה?"                                                                        שתיקה. אני בוחנת אותו. הוא די גבוה, שער שחור ועיניים שחורות וקטנות. יש לו גוף של מתאבק סומו, ואני יודעת שבמכה אחת הוא יכול למחוץ אותי. אבל אני גם יודעת שהוא חייב לי כמה הסברים. וגם הוא יודע את זה.                                                                              "אני מבטיח לך שכריס בסדר כרגע. ההמשך של החיים שלו תלוי עכשיו בך, אז כדאי שתקשיבי טוב."                                                                                                      אני נדרכת ואיקס ממשיך.                                                                                                        

"אני מתאר לעצמי שאת רוצה לדעת לאן הגעת. קוראים לנו אייץ' איי טי. H.A.T  אלה ראשי תיבות של High Army Training. זוהי רשת של פנימיות צבאיות שמתפרשת בכל שטח ארצות הברית. את נמצאת בפנימייה מספר שתיים. תזכרי את המספר הזה."                      הוא מעיף מבט בשעונו. "יש לי חצי שעה לענות לך על השאלות שמתחשק לך לשאול. אחר כך נצרף אותך לקבוצה שבה תשארי במשך החודשים הקרובים." איקס נאנח. "אז קדימה, מה את רוצה לדעת?"                                                                                                   אני מחליטה לשתף פעולה, כי אני ממש צריכה כל פיסת מידע לגבי המקום הזה אליו נזרקתי.                                                                                                                   "טוב," אני אומרת. "מה עושים בפנימייה הזאת?"                                                   

"מתאמנים. לומדים להלחם. כשצריך, אנחנו נלחמים. אנחנו פועלים בשירות כל מיני ארגונים, והמטרה שלנו היא לדאוג לבטחונם. יש בפנימייה הזו חמש יחידות. כל חניך מגיע לגיל חמש עשרה ובוחר יחידה שאליה הוא ישתייך ויקדיש את חייו בשבילה."                                                "ומה היחידות האלו?"                                                                                                     

"הו, זו שאלה קלה. יש יחידה ימית, יחידה טכנולוגית, יחידה רגלית ויחידה כימית. וכמובן, ה-יחידה המיוחדת, שאליה מגיעים רק הטובים ביותר."                                                        

"ב...ס..ד..ר." אני מושכת את המילה, לא כי אין לי מה להגיד אלא כי יש לי יותר מדי. אבל האיש הזה נשמע לי מטורף מדי. ומפחיד.                                                                             הוא מרים את גבותיו. "עוד משהו?"                                                                                

"איך קוראים לך?"                                                                                                           

 חיוך. "איקס."                                                                                                            

אני פולטת גיחוך שקט. "אני מתכוונת, השם האמיתי שלך."                                                            

איקס שוב מביט בשעונו ומצמצם את עיניו. "אופס! תראי מה זה! נגמר לנו הזמן!" הוא קורא בתדהמה מעושה שלא עושה עליי רושם.                                                                     "לא נכון. אמרת חצי שעה, עברו רק ארבע דקות". אני אומרת.                                                

איקס מושך בכתפיו. "באמת? טוב, אז שיניתי את דעתי. וויל," הוא פונה לדוקטור שעד עכשיו עמד בצד ולא הוציא מילה. "קח אותה למבנה מגורים מספר 17. זה יהיה הבית שלה בזמן הקרוב."                                                                                                                           וויל, הדוקטור, אוחז בכתפי. "חכה רגע!" אני קוראת. "לא אמרת לי.. מה אני צריכה לעשות בשביל לשחרר את כריס. לעזור לו."                                                                              איקס מצחקק שוב. "לשחרר אותו..?? לא... אף אחד לא אמר דבר כזה. לעזור לו, אולי, זה אפשרי. אולי תצליחי.. להאריך את החיים שלו מעט."                                                                 

אני בולעת רוק. "מה אני צריכה לעשות?"                                                                

"להקשיב להוראות, כמובן. לעשות כל דבר שתתבקשי. כך אולי תוכלי למנוע מכריס למות בזמן הקרוב.... הממ, אולי." איקס מוציא משום מקום פחית קולה ומתחיל לשתות.
"טוב, אז אני מאחל לך יום נעים!" הוא מחייך וגורם לי לרצות לזרוק עליו משהו.                            

אני רוצה לצרוח. אני רוצה להתנפל עליו ולפרוק עליו את כל הכעס שאצרתי בתוכי מאז החטיפה, מאז שכריס נעלם. מאז שהכל התחיל. אבל אני לא מספיקה לעשות את זה, כי וויל תופס בזרועי ומושך אותי בכוח מהחדר, ולי אין מה לעשות חוץ מלהיגרר אחריו ולרצות בכל מאודי למעוך לאיקס את הפחית קולה בפרצוף ולתת לו אגרוף בשיניים.                                

באותו רגע אני מבטיחה לעצמי שאני אתנקם. אני אתנקם בכל מי ששותף לכל מה שקורה עכשיו לי ולכריס. מעכשיו, יש לי מטרה חדשה לחיים.                                                      

נקמה.

 

אפשר לשלוח להם עד יום ראשון בחצות, סיפורים עד 2500 מילים.

 

http://www.sapir.ac.il/generalpage.asp?div=ccp&subdiv=prasapir

סמילי,טליה, קוקי, מוריה, מישי, בקטנה, אוריה, צעיף ורוד. כל הכבוד לכם!

אני מצטער בשביל אלו שלא קיבלו תגובות.

נשתדל להגיב בהקדם.

 

יש שני דרכים מרכזיות להתמודד עם הבעיה שהשורה קצרה מדי.

פסיחה, כלומר פשוט לכתוב שורה ארוכה בשתי שורות או לרדת שורה, או לקצר,

או להשתמש בפסיחה.- http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t551467#6164072

 

לעיתם קרובות כשאנחנו כותבים משפט, אנחנו לא באמת חושבים עליו עד הסוף.

זאת הצורה בה השורה עולה לנו לראש, אז כוכה היא תיכתב.

אולי אנחנו עורכים אותה פעם או פעמים אבל בכללי, משאירים אותה ככה.

פעם עלה לי שיר בראש אבל ישבתי באוטובוס והיה לי רק פנקס אדום וקטן, כך שיכולתי לכתוב רק כשהאוטובוס עצר.

אז כל פעם שעלתה לי שורה הייתי צריך לחשוב עליה שוב ושוב ושוב, עד שהוא עצר ורק אז כתבתי אותה.

איכשהוא השיר הזה יצא הרבה יותר קצר, הרבה יותר מתומצת והרבה יותר טוב.

 

התרגיל הוא כזה, אתם לוקחים את השיר שלכם, מתקנים אותו עם חרגתם מגבול הארבע מילים, ארבע שורות.

(בקטנה, תרגיל שני, L ענק ואוריה.)

ואז הופכים את השיר לבעל שלוש מילים בכל שורה,ובנוסף להוריד גם שורה אחת.

כלומר אתם מצמצים את השיר לקטן יותר, ועדין לא משנים את המשמעות!

יש משהו שמשתמע מכל שורה, תשאירו אותו, ותורידו מילה.

אתרו את השורה שאומרת הכי פחות ותורידו גם אותה.

מותר לשנות שורות ולהחליף מילים אבל תשתדלו שהשיר השני יהיה זהה ככל האפשר לראשון.

בלי להוסיף מילים שלא היו קיימות בטקסט מקודם, אבל כן מילה לפה מילה לשם.

 

זה קשה מאוד.

צמצום הוא אחד מהקטעים הכי קשים.

 אבל הצלחתם להגיב ולהשתתף, ובאמת שכל אחד מאתכם יכול.

תרשמו לכם את השיר, תשבו עליו, תחשבו איתו, ותעלו לכאן את התרגילים המחודשים.

 

בברכת כתיבה שפויה

העורכים

 

 

 

האמת שהתחלתי לכתוב סוג של ספר בזמן האחרון, ואני רוצה להעלות אותו לכאן. אבל זה משהו קצת בשילוב של "מפוצלים" ו"משחקי הרעב"..(מי שמכיר..) ואני לא יודעת אם זה בסדר לפרסם את זה כאן.  זה לא בקטע של בן ובת, זה יותר בקטע של קצת אלים..

אפשר?

הנפילה ואח"כ הכאב,

שמרפה ולא עוזב,

לופת בלי זרועות.

אתה מחפש ולא מוצא אורות.

מנסה לעלות אחרי שנפלת,

למצוא תשובות לשאלות ששאלת.

אתה קם, ושוב מוצא את עצמך בשפל המדרגה,

מנסה להיאחז במשהו-אפילו מגע,

משהו משם, מהמקום אליו אתה מסוגל להגיע,

מחכה לכוח שיבוא, לביטחון שירגיע.

תאמין, כי הכוח אצלך!

אם רק תרצה, שום דבר לא ימנע ממך!

יש לנו בעיה. בתור כותבים.

לפעמים אנחנו מנסים להכניס את השיר שלנו לאיזה שהיא מסגרת אומנותית (מה שבדרך כלל מתבטא בחריזה) או לפרוק כל עול ספרותי (יענו-קטע.-שיכול להיות ספרותי, אבל הוא לא מוגבל בכלל). מכיוון שאנחנו לא מספקי מוכשרים הרבה פעמים מרגישים את זה.

עדיין לא ראיתי שיר טוב ממש שהחרוזים בו השתלבו בצורה זורמת והשורות לא נאנסו כדי שבסופם תהיה שורה,

וקטע..טוב נו. זה בסרד גמור לכתוב ככה, אבל אז לא יצרת לעצמך שום קושי. אין קושי, אין התקדמות.

לכן אנחנו עובדים הפעם על מבנים.

ישנם כל מיני סגי מבנים. מרובע, טרצינה, הייקו (אהמ.) ובכללי אפשר לבנות כל מבנה ופשוט להיצמד אליו.

אתם מתבקשים, לא בחרוזים, בלי נושא מוגדר, (אידים, בשבילכם.) לכתוב שיר במבנה הבא:

 בכל שורה ארבע מילים, ארבע שורות בכל בית, שני בתים בסך הכל.

 

כלומר משהו כזה:

עוד-חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד-לך, עובר אורח

והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת ללכת.

 

נכון שאלתרמן לא בדיוק נצמד למבנה, אבל אני בטוח שאתם יכולים.

בברכת כתיבה שפויה

העורכים.

במסגרת לימודי המגמה שלי (קולנוע ותקשורת) אנחנו עושות סרט

וחסר לנו שם. אז חשבתי אולי יפציע איזה רעיון במוחכם.

הסרט מדבר על ילדונת מתוקה בת 12. חולת לוקמיה (סרטן הדם) כבר 6 שנים.

התמה (הרעיון המרכזי שלפיו הולך הסרט) שלנו הוא שלפי דברי גיבורת הסרט-

הסרטן הוא מתנה שהקב"ה נתן לה.

כמו שלאחד נתן כישרון ריקוד ולאחר היפרקטיביות.

והיא מתנהגת כמו כל ילדה רגילה בגילה מעבר לביקורים בבי"ח כל כמה זמן (כן. יש לה שיער ארוך ומהמם..)

אה, ואנחנו רוצות שהקטע עם הסרטן יבוא בהפתעה לצופים ולא יובן מהכותרת מלכתחילה.

אפשר לשלוח גם במסר"ש או באישי אם רוצים...

תודה רבה רבה!!!

התרשמתי ממנו והחלטתי לתרגם אותו. התוצאה לא משו אבל אני בכל מקרה מעלה אותו.

הדרך

חבר, איבדתי את דרכי

ישר היא ממשיכה.

ועוד דרך יש?

הדרך יחידה.

צריך אני על עקבותי לחזור

הדרך אבדה.

אך מוכרח אני לשוב

אין דרך חזרה.

אם כך אשאר כאן.

אך הדרך ממשיכה.

הישאר איתי. הישאר לעולם

אין איש נעצר באמצעה

אך אבדה לי דרכי בחשיכה

הלאה היא ממשיכה

הוי, המקומות בהם עברה דרכי

דרך זו נגמרה

בסיומה מה לי יחכה?

זאת תדע בסופה.

אם למישהו יש הארות או הערות אשמח לשמוע.

השיר הנבחר של השבוע (מספר 3')
 

נא לכתוב בכותרת למי ההערה מיועדת, ואת התוכן בגוף ההודעה.

שני שבילים הם למולי-

ואני אחליט לאן

האחד מרוצף שחור, השני ריצוף לבן.

שתי דלתות הן בקצותן, ושתיים בפתחן

ואני צריך ללכת.. אך לאן, מכאן?

אז רק אמור לי אדוני, ובל תהי שאנן,

אך הדרך אל החופש, היכן?

http://www.goodpolk.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=624692

השיר הנבחר של השבוע (מספר 2')

היו השבוע כול כך הרבה שירים מדהימים ויפים שהבחירה הייתה קשה...אבל בסוף נבחר השיר הזוכה...קבלו את יצירת המופת - "הכדור הגדול" של היוצרת הדגולה - "מומין אמא2" קראו בהנה!

געגוע-

 

נערה יושבת ומרפקה שעון על סנטרה.

חלון נפתח בחריקה קלה.
רוח מנשבת קלות ומטלטלת את ענפי הדקל
חול הים שלא ייספר מרוב והמים שלא יימנו.
ולב אחד שצריך להכיל את כל הזיכרונות.

לב שלא רוצה לשכוח,
לב שמחשב להתפקע
לב שמרגיש, שבוער, שהומה ומתפלל.
תפילה חרישית וזכה יוצאת ממעמקי הלב וחדריו:

עשה שמה שנשאר יהיה חצי הכוס המלאה
שמה שנותר יבין את המטרה.
שקפלי הזמן לא יקהו את התחושה
שהזיכרונות יהפכו למעשי-הנצחה.
שהמעשים יזכירו את העבר,
והעתיד- שיקום על בסיס איתן.

 

געגוע שלא מרפה, כאב שלא  חודל, שיר שלא נגמר,

תפילה שלא תשוב ריקם.

אמת מארץ תצמח.

 

מה עושים עם הגעגוע הזה? 8 שנים ונראה שהוא רק מתגבר.
אם חשבנו שהחיים ישכיחו- הם מנציחים בכל פינה.
אם התפללנו שנתגבר בסוף- גילינו שהגבורה טמונה בזיכרון.
אם האמנו שהזיכרון הזה פשוט- נחשפנו לעומקו.

וזה הולך איתי בכל מרחבי הנפש, הגעגוע עוד פוסע עימי בכל תלם ותלם.

הוא פורש את משנתו בקפלי הזמן, מעמיק חרישתו בעמקי העשייה,

הוא נוכח, כמו שלא היה מעולם.

הוא מגיח במקומות הכי לא צפויים,

הוא לא נכנע לתכתיבי האומרים שהזמן מרפא ומשכיח.

הוא חודר, כמו קור חודר לעצמות, הוא איתנו בכל הוויות החיים ומחשכיהם, בכל פעולה.

הוא נמצא, ואני לומדת לנשום אותו, לשתות איתו נס על חלב טבול ב"פסק זמן",
אני לומדת לדבר עליו בחופשיות וגם לסגת,

להביא אותו איתי לכל מקום וגם להצניעו מהרבים.

הוא כאן מעצם היום בו נחרב הבית, אז הוא התחיל להיבנות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה היה טוב, זה בא בהפתעה ,

כלכך לא הייתי מוכן- לקבל ,להכיל ,

את האור, את היופי -שזרח

,שפרץ -הרים אותי אל אוויר צח 

למעלה, להסתכל. פתאום הכל נראה ברור ,

מבין- מי ,ולמה, איך, וכמה . 

 

להנציח- את האושר, את הטוהר, את האמת. 

שברגע אחד ברורה כל כך .

את הרגש , את היופי, שמתפרץ וביחד ממלא את הכל בשלווה עליזה, לא ברורה, לא מוסברת. 

בביטחון, בשלמות, בהבנה.

 

אי אפשר לעצור, להנציח, את הרגע צריך לקיים, להזין. 

לא נוכל להנות מעכשיו, צריך מעתיד .

אי אפשר לצלם, לעצור,

רק לזכור- את הרגע הראשון שחווינו -

 

אהבה .

 

 

 

זה הראשון שאני מפרסם . אשמח אם תגיבו .

אני יודע שיש מלא טעויות פיסוק ולשון , אשמח לתגובות הארות והערות .

(זה נכתב כטיוטה חלק כאיד וחלק כאגו [או הפוך ] אז יש הבדל כלשהו  בין החלקים )

 

 

 

 

(ביקשתי אישור מהכותבת המקורית להעתיק את זה גם לפה.)

היי- חברים יקירים!

 

אני אומרת את זה  ,בתור אחת שקוראת מהצד ולפעמים מעלה דברים ומשתדלת להגיב-

(ו)- כולם מאוד כישרוניים, מאוד יצרתיים, ומעלים-וזה יפיפה!

ומי לא היה רוצה שיגיבו לו, שיקדמו אותו, שיעזרו לו להגיע ליצירה, שיר, דקלום, סיפור, פתיחה וכו'- המושלם!!?!

 

אז בואו נעזור אחד לשני, לא תמיד כיף לנו לקרוא את כל מה שמעלים האחרים, אבל פתאום הפורום מוצף(וברוך ה')בלי עונים?-

וכוווולם מחכים!!

אז בואו נחליט, שמגיבים אחד לשני- כי זה יפה והיינו רוצים שיעשו את זה גם לנו.

באמת, זה כיף לראות את היצירות שלכם, זה כיף לעלות את שלנו- אבל בואון נגיב לאחרים, כדי שיגיבו גם לנו

 

סליחה על ההתפרצות וזה וזה....

(ואגב, לא חיביים להיות אומני יצירות וכו' וכו', כדי לתת מילה טובה, או אפילו הע\ארה קטנה על היצירה שקראנו- כי "על טעם וריח אין מה להתווכח" וכל תגובה הכי קטנה משפרת לנו את היצירה- אז...

 

לפני שהוא נקטף- חיים שלמים עוד עמדו לפניו.

הוא היה קטן. כל כך קטן שבקושי ראו אותו. אך גם כל כך חזק, שאפילו הרוחות החזקות שסערו בחוץ לא הזיזו אותו ממקומו.

עד שבא אדם אחד, ואמר לאדם אחר: לך. תקטוף. אל תשאיר אותו שם. אני לא רוצה אותו. הוא לא טוב לי. הוא מזיק.

והוא היה כל כך קטן. ויפה.

היו בו, באח שלי, גם מן החספוס וגם מן הישר והנכון.

גם מן הטוהר והנקיות, וגם מן המלוכלך.

וכיפה הייתה לו.

והיום יש שם חור.

רציתי אותם בחיים,

רציתי שהעולם יהיה טוב.

שלא נאבד כל יום אחים,

כל פיגוע עוד מישהו קרוב.

 

נחשון וקסמן, צחי ששון,

אחד ועוד אחד, אסון ועוד אסון.

אולי הפעם מישהו טוב יבשר?

אבל לא, גם אלדד רגב ואודי גולדווסר.

 

הפיגוע בבית הספר במעלות,

שם נהרגו התלמידים כקורבנות עולות.

הירי במרכז הרב-שמונה קדושים עלו בסערה,

חמשת בני משפחת פוגל-הרצח הנורא,

ילדה בת 12 נהפכת לאימא מסתם נערה.

 

חבל קטיף, עצמונה ומורג,

גם שם הרבה יותר מאחד נהרג.

מהגוש זוועות- האנשים מגורשים,

זקנים וילדים, גברים ונשים.

 

ידענו שערבים חסרי לב,

אבל שאחים יגרשו אחים-

זה כבר יותר מדי כואב.

 

אביתר בורובסקי, האברך מיצהר,

דקירה ועוד דקירה, המחבל לא עצר.

חמישה יתומים ואלמנה מול הבשורה עומדים חסרי אונים,

איך קורה דבר כזה לא מבינים.

 

אבל עם ישראל בגאון עומדים,

לא ניתן לערבים מה שהם חומדים!!

'למראה הזוועות לא ינצח הפחד,

בטוב וברע כולנו ביחד'

אז שני שרשורים חדשים

 

בראשית~

 

בראשית ברא אלוקים

את האוויר.

לנשום, לשאוף, להריח.

 

בשנית ברא אלוקים

את העולם.

לראות, להבין, ללמוד.

 

באחרית ברא אלוקים

את האדם

שינשום, יבין, יחכים ויבנה.