פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 604)

אז שני שרשורים חדשים

בראשית~

בראשית ברא אלוקים

את האוויר.

לנשום, לשאוף, להריח.

בשנית ברא אלוקים

את העולם.

לראות, להבין, ללמוד.

באחרית ברא אלוקים

את האדם

שינשום, יבין, יחכים ויבנה.

לבוש כמלאך,

גבריאל אותו לקח.

עלה לשמיים,

דמעותינו כמים..

הנער הטוב,

הלך לבלי שוב..

2: (עם שיפוצים)

זהו. הבנתי. נגמר, הוא לנצח הלך. היה לי חבר, היה לי אח.

המבטים של אבא. הדמעות של אמא. הלחישות של כולם מסביב.

ואני ילדה קטנה, מה העולם רוצה ממנה לא מבינה.

ריבונו של עולם, למה??? למה לקחת אותו?!

האח החבר! גדול ממני ב-3 שנים, אבל הרגשנו כמו תאומים.

אסור לי לשאול שאלות, אתה עושה מה שאתה רוצה.

אבל אני מנסה להבין, וידעת שאני לא אמורה.

הוא רצה לחיות! תמיד אמר, שהחיים הם הסיכוי הכי טוב למות,

ובכל זאת 'ובחרת בחיים'.

הוא נלחם, בעוז ובגבורה אבל בסוף המחלה אותו ניצחה.

הבעיה היא שלא עשיתי לפי כל ההוראות. (אני עדיין תלמידה טובה!!)

לא כתבתי על גשם של שבועות, וישבתי לבד רק חלק מהזמן, אבל יצא משהו!!

היא בלשה אחריו לכל מקום ולכל פינה.

מצאה. כמה טוב.

ההרגשה הייתה סיפוק.

אבל הבעיה היתה-

לשמור אותו קרוב.

העצלות התגברה עליה.

לשמור ולהתמיד?

קשה. קשה כל- כך.

אולי לא קשה בעצם,

אבל בלי רצון זה כן.

והוא עזב לאט לאט.

שוב השמיים היו אפורים מלאים עננים,

ושוב הזדחלה לה התחושה-

ששום דבר כאן לא שווה.

אולי נהנתה מדאגת אחרים?

עד שההחלטה לשוב ולחפש אותו

גמלה בליבה שוב.

בסופו של דבר-

רגשות רעים זה נמאס.

ושוב יצאה לחפש אותו.

את האושר.

ו.. אוף! בכתב של מחשב לא מובע בכלל רגש!

הערות יתקבלו בברכה..

גם הארות..

חיים של שלכת. וחום, ואפור.

קול פצפוץ העלים שנקרעו ממקור חיותם.

האמת, שצורחת ונאבדת בשקט של הסתיו.

ורוח קרה, שאינה מרחמת.

ועלה בודד, שנשאר לבדו.

(וכל השאר למטה. שלכת, אמרנו)

קר. וגשם. וצמא.

לא שייכת, שלכת.

את לא זוכרת

את לא שומרת

את לא לומדת

את חוזרת שוב ושוב

ולא, הוא לא יהיה קשוב

לא לכל מילה

כי את עוד פעם מתחילה

ואת כל כך לא מכילה

אותו ואת עצמך

הרחיבי עולמך.

עכשיו צריך מנגינה. אבל המילים הריקות הללו לא שוות אותה...:-/

ללכת בצל החשיכה

את זה אתה מכיר היטב

זה כול כך קל!

ללכת בצל האור

את זה אתה לא מכיר

זה כול כך קשה!

הכדור הגדול, בכף ידה הקטנה.

אל הדרך יוצאת, נשמתה נכונה.

מבטה החודר, בעולם שוב נתקל.

מנידה אצבעה, שוב סובב הגלגל.

עין תופסת יבשת ברשת,

נועצת, חורצת לה, זו העיקשת.

שוב סובב הגלגל, מתייסרת העין,

ביבשת אי שם, לכודה היא עדיין.

כדור כה גדול, בכף ידה הקטנה.

מסלול האתמול, אצבעותיה עינה.

יום יבוא ואולי, על אותה היבשת,

שוב תנוח לה עין, אבודה ועיקשת.

אני לפעמים

כמו סיר לחץ על

האש

ומתפוצצת.

http://www.goodpolk.022.co.il/BRPortal/br/P100.jsp

אווארה (מושג)

עולם הטל
אכן עולם הטל —
ואף על פי כן

(תרגום: יעקב רז)

שיר הייקו שכתב איסא ל(מצבת) ביתו הקטנה. עולם הטל מסמל את עולם החלוף. הטל נוצר בקור הלילה כשהלחות על העצמים מתעבה לה והמים החיים נגלים, ובחום הבוקר, שממנו ניזונה ומתפקדת האנושות, הוא מתאדה בחזרה ונעלם מעיניינו. 
עולם הטל אכן עולם הטל — עולם החלוף, אכן עולם החלוף, עולם שמתפקד כטל, חיים שמתגלים בחושך ובאינטימיות, ועם בוקר נעלמים, כשהבוקר מחייב את הקיום המואר־מדיי להמשיך, למרות החלוף. 
עולם הטל, עולם החלוף ומושג החלוף הם חלק מהתפיסה היפנית, אותם פרחי סאקורה שקמלים תוך 3-5 ימים. אבל הסאקורה מסמלת יופי בבסיסה, ואילו כאן — אף על פי כן. 
איסא מודע למושג החלוף ("אכן") וכן לסאבי ולוואבי (מושגים לפעם אחרת), ובעיקר — מודע שזה סדר העולם ו״אף על פי כן״, בחלוף שלו יש הפרש בין הרגש לבין ההשלמה עם החלוף, אותו מרווח שמסמל את ה"הזמנה, דלת פתוחה למחצה", של ההייקו. הוא (המרווח) נמצא שם אחרי האף־על־פי־כן ----

למראית העין, נמצאת שם (אולי, בין השאר), (חטא עומד להתבצע) – "סוג של תוגה, אותו שובל של עצב המופיע, למשל, כשאנו נפרדים ממשהו. זה העצב בשל חליפותם של הדברים." (יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה)

לתוגת החלוף הזאת בזן קוראים אווארה.

ברוכים הבאים.

(ותודה ל"שאלות בספרות" של דרור בורשטיין, שבו הוצג הרעיון היפה ומושג ה"אווארה")

חלומות שחלמתי ולא התגשמו

רעשים שביקשתי שיהיו שקטים- ובסוף רעמו,

דברים שביקשתי לעשות- ובסוף לא עשיתי,

דברים שסתם פספסתי...

היו ואינם,

יהיו וישנם..

בשנה הבאה!

איך נגמרת כבר שנה? זה מהר!!

כל כך קרה לי בזמן האחרון..^^^

אחה"צ טובים  

אני מוצא את עצמי לפעמים חסר מילים, פשוט לא מצליח לכתוב. 

מאז שקניתי מחשב הכתיבה נעשתה קלה יותר ולא רק בגלל שהאצבעות זורמות על המקלדת אלא בגלל האינטרנט. למשל, לרוב אני נתקע בכתיבת דיאלוג בתוך תסריט ואז אני נכנס פה לפורומים, בוחר שרשור ארוך ומתסרט אותו (אל דאגה אני לא שומר את זה), זה פותח לי את המאגר של המילים ואני ממשיך לכתוב. מצד שני אני יכול לפעמים להיכנס לאינטרנט ולשכוח שאני בכלל באמצע לכתוב.. 

בקיצור, מה אתם עושים? מה אתם קוראים? (מעדיף משהו על המחשב) 

תודה 

תתרגשו!!

עמיקם!

הרקיע צבע את עצמו באפור כהה. דכאוני משהו. עמיקם הביט בחלון ארוכות מנסה לחפש קרן שמש שתעודד אותו. הוא הסתובב לשמע צהלת בנו אלכסנדר. אלכסנדר, נעמד על רגליו, צעד צעד אחד ונפל צוהל לרצפה, ושוב נעמד. כך כמה פעמים, נופל, קם נופל.. הנפילות היו מלוות בצחוק טהור ונקי. הדלת נפתחה בדיוק כשרעיון מסויים החל לחלחל למוחו. נאוה אשתו עמדה בפתח וגירשה את כל העצב וגם את הרעיון ההוא לירכתי מוחו. הוא ניגש אליה במאור פנים וסיפר לה את החדשות: "נאוה'לה! את לא תאמיני! אלכסנדר צעד צעד לבדו!" היא חייכה בסיפוק וכרעה על ברכיה לחבוק את בנה. "ומה עוד חדש?" שאלה, פניו נעצבו. "כלום, אתה עולה חדש מגרמניה, עברית שלך לא טוב. לך למקום אחר, אולי שם אתה למצוא עבודה." היא קמה עם אלכסנדר בידיה והלכה להכין לשניהם קפה. "לי היום קראו גרמניה.."  ***

עמיקם הקשיב לשיחה של מר אביגדור הורביץ. "ואז, לאחר השואה שעברתי אני ומשפחתי שהיא כאמור נספתה כולה.." קולו רעד והוא הוציא ממחטה וקינח את אפו, "הבנתי שאמנם נרצחו שש מיליון, ולא נשכח ולא נסלח, אבל עמי- עמ"י- קם! עמ"י חי! הם לא ניצחו אותנו! אנחנו כאן!" עמיקם הרהר בדבריו והמחשבה ההיא משבוע שעבר שוב עקצצה במוחו 'עמי-קם... אלכסנדר..' מחיאות הכפיים היסו את מחשבותיו והוא הצטרף למחיאות הכפיים."   ***

"יקה! אתה זוז הצידה ומהר! אני עם משא כבד!" צבר צעיר חלף במרוצה כשמשא כבד על גבו, לא טורח להביט בעיני האדם בו פגע עכשיו. עיניים גדולות עצובות, וגוף רזה וחיוור. עמיקם. הוא חזר לאמצע השביל, מנסה לשכוח את ההליכה בצדדים בגרמניה..

מנסה לא לכעוס.

מנסה..   ***

על הדלת ניצב שלט מוכר: "עיריית ת"א, האגף לאבטלה." הוא נכנס פנימה למקום המוכר, מתיישב על כסא ההמתנה הקבוע, ממתין לתורו. הפקיד הרים את עיניו. "כן?" שאל בחוסר סבלנות, "אני לחפש עבודה" התאמץ עמיקם לדבר עברית תקינה "בכל דבר." הפקיד נאנח והתמתח "מה אתה יודע לעשות?" שאל את השאלה הקבועה שעייפה את שניהם. "כל דבר, אדוני, כל דבר." ענה בנכונות, "מה שמך?" שאל הפקיד, "שם שלי עמיקם, שם של משפחה רוזנבלום." אמר לאט. "אה, זה אתה, היית פה כבר לא פעם אחת, מדוע אינך עובד בעבודות שהוצעו לך, הא?" כעס הפקיד. "בגלל אני יקה." ענה עמיקם בקול שקט, רועד וכנוע.  ***

"נאוה אשתי האהובה! ואלכסנדר בני הקשב גם אתה!" אמר עמיקם בגרמנית, "עברית, עברית.." הזכירה לו נאוה בחיבה. הוא חייך "עברית... טוב, אני לראות את אלכסנדר בן שלנו. מנסה ללכת, נופל קם, נופל קם. שוב. שוב. עם חיוך גדול על הפנים. לא מתייאש. לקום מחדש אפילו שזה כואב. לנסות שוב. השם שלי הוא: עמי- קם, עם של ישראל לקום מהשואה. אני- קם עם עם שלי יחד, עם חיוך." הוא עצר, בוחן את פניה של נאוה שלו, מחכה שתבין. חיוך הפציע על פניה כשהבינה, "מצאת עבודה?" שאלה, והוא הנהן מחייך. "לא כמו של פעם, אבל אנחנו נתגבר."

קרן שמש הבליחה לרגע מתוך השמים האפורים והאירה את עמיקם, אשתו ובנו.

ישנם כמה וכמה חלוקות שלפיהם מחלקים קטעים. המוכרת לנו היא שירה/פרוזה/סיפור לירי(כתיבה בלשון שירית).

אחת מהחלוקות שלפיהם מחלקים את הקטעים (על פי תורתו של פרויד, מתוך הספר בונים סיפור של יונתן יבין)

היא חלוקה לשלוש ז'אנרים. איד, אגו, וסופר אגו.

לפני שאני אתחיל בהסבר, ולפני שתנטשו אותי כי אני משעמם אתכם

כדי שתדעו שיש כמה דברים שיכולים לקדם אתכם מאוד מאוד בכתיבה.

א) לקרוא ספרים.

ב) לכתוב ולקבל ביקורות.

ג)  ללמוד על הכתיבה, כלומר להבין מה אתם עושים.

תוכלו לכתוב גם בלעדיהם אבל הרמה שלכם תהיה בהתאם.

ונחזור לשלושת הקריטריונים, ונסביר אותם ממש בקצרה.

איד פרושו - כתיבה מתוך דחף, יש רעיון - מבצעים. כתיבה מהירה, לעתים מתבאטת בטעויות כתיב, בחזרתיות, בקטעים מיותרים.

סופר אגו- כתיבה מתוך ביקורת. האם נכון לכתוב כך מבחינה אסטתית? האם כך אמור להראות משפט מבחינה לשונית? כתיבה כזאת בעיתית  מבחינת הקושי לכתוב בה. אם נבקר כל מילה, לא נוכל לכתוב מתוך זרימה אמיתית.

אגו-שילוב של שני הקריטריונים. כלומר כתיבה זורמת ויציבה, אבל עם עריכות, בדיקה של כל משפט, מה משתמע ממנו וכו'

בכתיבת אגו נכתבים רוב הספרים, והסיפורים הקצרים.

אני מרגיש שרוב הקטעים שמועלים לפורומנו הם קטעי איד.

"חברה ביקשה ממני לכתוב" "נפלה עלי מוזה רגעית" "שיעמם לי באוטובוס" וכו'

התרגיל שלנו הוא-

תפנו לעצמכם זמן מוגדר מראש. עדיף חצי שעה, שלושת רבעי שעה, משהו כזה.

ובמשך כל הזמן הזה אתם יושבים לכתוב, בלי ללכת להכין שוקו או לשמש לחברה. לכתוב פלאפונים לשבת בשקט ולכתוב.

אני מבקש מכם לכתוב לנו קטע אגו.

זאת אומרת שאחרי הזרימה הראשונית אחרי שיש לכם קטע שלם ביד, אתם עוברים על כל משפט, לבדוק אותו. תראו את הקטע שלכם מבחוץ ותבדקו אם אפשר לשנות בו משהו, אם המסר מובן, או אם אין מסר האם לא שיעממתם את הקורא.

כדי שלא תתפזרו אתם מקבלים נושא מוגדר מראש, "הגשם של שבועות" תכתבו עליו, או על משהו שהתרחש בו, כל מה שמתקשר אליו.

תכתבו לנו קטע, תערכו אותו לפחות שלוש פעמים, ותעלו לנו אותו לשרשור תרגיל.

בהצלחה

צור.

קמנו בבוקר אמרנו מודה אני ורצינו לקום מהמיטה 

אבל המיטה הנעימה קורצת לנו.

היצר הרע זועק "עוד 5 דקות" 

והיצר הטוב לוחש "אתה תאחר לתפילה, קום תתגבר כארי לעבודת השם"

ומרוב זעקות היצר הרע אנחנו לא שומעים את היצר הטוב.

בסוף הגבורה גברה קמנו ונזעקנו (לשמחת היצר הרע) לגלות שהתפילה התחילה לפני 10 דקות הגענו בריצה לבית כנסת באיחור והתפלאנו לגלות שאנחנו לא היחידים שנאבקו ביצר בכישלון מחוץ לטובתו.

חזרנו הביתה וחיסלנו את הקפה וארוחת הבוקר והפעם לא התעייפנו.

הרגשנו שאין סיכוי, זהו, הפסדנו ולא נתגבר יותר על היצר הרע.

שלום.

זהו? התייאשתם?

אז דעו לכם שאין יאוש.

זה הזמן להתגבר!

בבוקר הבא נקום לחופש הקורץ וכשהיצר הרע יתחיל לדבר לא נשים לב ונקפוץ מהמיטה וכך נגרום כעס ליצר הרע.

נקשיב לטוב - ליצר הטוב.

תדעו לכם שאתם הולכים לדבר אם בורא עולם - עם מי שברא כוכבים וחלל ואת מילארדי האנשים בעולם והחיות והצמחים וזיכה אותכם להיות אנשים, עם מי שזיכה אותכם להיות יהודים, עם מי שזיכה אותכם להיות שומר תורה ומצוות, עם מי שזיכה אותכם ללמוד תורה, עם מי בקיצור שזיכה אותכם בחיים על פני האדמה.

הביטו ותראו שהכול בעצם כול כך טוב!

אבא שבשמים דאג לכם לבית ללחם ולמיטה ולהרבה יותר מזה.

מי זיכה אותכם לקפה שבבוקר?

מי הביא לכם את החופשה הגדולה?

מי הגיש לכם במתנה את השבת הנפלאה?

מי?

אבא שבשמים!

שאתה בנו יחידו!
אלוקים יושב הכרובים!

שאתה עבדו!

קום אחי תתגבר!

תתגבר יותר מארי!

לך לדבר אם בורא עולם - להתפלל!

זאת זכות להתפלל - ובגלל מיטה לא תתפלל?

אתה זוכה לדבר שרבים לא זכו בו!

לדבר ישירות אם בורא עולם ועוד אביך!

שהוא מלך מלכי המלכים!

אז ודאי שתגבר!

מה יותר שווה - לדבר עם המלך או עם המיטה?

בהצלחה!

אין דבר כזה להישאר באותו מקום.

יש ירידה שזה הכי קל.

ויש עליה שזה קשה.

ואם תעצור תיפול בכאב.

וכמו שצור אמר אחרי שכותבים לעבור להפוך מהאיד לסופר טהור כמה שאפשר אז בבקשה-

חצי שקל

"אם תצליח לראות את החצי שמש שמתחת למים

אתן לך את המטבע"

הוא אמר והקפיץ את חצי השקל  הקלילות, תופס אותה ביד השנייה,

ומקפיץ חזרה, "כמו החצי שמש, השקל, העיגול שנוצר במעבר המטבע מיד ליד"

בעצמו יצר את חצי, השלם.

החוף היה ריק, כנראה דיבר לעצמו, לא הגיוני שידבר לקבוצת

השחפים שעמדה על ידו, למרות שכמה מהם הקשיבו בכובד ראש,

אם כי נטשוהו באמצע ופרצו בתעופה נמוכה על המים, אל האופק.

כנראה דיבר אל עצמו, כי אחרי כמה הקפצות נוספות ומבט שקט אחד שנתן לאחור

הוא זרק את חולצתו על החוף ובאיטיות של מחשבה הניח עליה את המטבע.

כמו ילד בתחילת קיץ פרץ בדהרה אל הים והשמש, אל האופק.

שהיה לפחות בעיניו רעוע כמו יציבות החול עליו עמד קודם.

"מצחיק, החול שבורח בלי מצמוץ בין הצבעות היה יציב לעומת הים שהקיף אותו,

בו החל לחתור במרץ, באשליה של מיומנות. מידי פעם כשהיה מכניס את ראשו למים

ופוקח עיניים בוחנות היה תוהה אם חצי השמש שקיווה למצוא נמסה, נמהלת

וצובעת בגוונים חמים את הים.

  ילד עם דלי וכף שהגיע לחוף, אסף אליו את החולצה ושמר בה צדפים יפים שמצא,

חצי שקל שנפל על ידו נשאר על החול, אולי אם מישהו ירים אותו ויסתכל שוב על החול

יוכל לראות וגם זה לא בטוח, עיגול שלם חותם בעדינות על חוף שיזהיב לקראת שקיעה. 

Aniain someone perfect world
No person not just wrong
Some people with good morals
But these also make mistakes
If wrong someone dear
We must not forget, think last.
Emotion, it is something so gentle,
If the damage should immediately understand
Then come and apologize sincerely
And continue to quarrel and hostility.
After all, why not live in peace?
Peace is a dream.
The heart does not have to harden and strengthen
It can cut deep friendship
And if there is love and goodwill,
The need to release anger, leave,
That hug, a smile and a word of apology,
Can all be easily modified,
That this error only human weakness
And forgive - divine up!
Then smiled a little more and learn to give up,
That happiness - is the most important! Hear women sing

אני עובד עכשיו על ספר והרגע סיימתי טיוטה שנייה!

ארבעים וחמש אלף מילים.

וההרגשה. ההרגשה כל כך נהדרת ומספקת ו-

הרגשה של מלאות, שכל נשימה רק רוצה להישאר בפנים ולא לצאת לעולם.

זה כל כך מספק, ונהדר, ו.

ו.

אין ממש מילים כדי להגדיר.

יש כל הרבה מילים שנכתבו, אבל הרגש הזה.

הוא חדש.

כל נשימה כל כך טובה שאין בך רצון בכלל להיפרד ממנה.

בין אלפי טיפות
סחלב, אגודות בחרס מולבן.
שלמי תודה נלחשים
אל אל,
אל ריבון השלוות כולן.

15:00 - הכניסה לבית המשפט והתחלת הדיון.

17:30 - אדון דמון יוצא מאולם הדיונים עם ידיים כבולות באזיקים, שני שוטרים מובילים אותו לניידת ומשפחה שכוללת אישה ושני ילדים עומדים ומביטים כיצד אבא\ בעל שלהם מובל בביזיון.

-"זה לא ייתכן! בעלי בחיים לא היה עושה את זה, אני אשלם לך כמה שצריך ואתה תוכיח שהוא זכאי!"

-"זה באמת לא קשור לכמה שתשלמי לי, אם הוא באמת זכאי כמו שאת אומרת אז אני אצליח להוציא אותו." ענה עו"ד ששכרה אישתו של אדון דמון, מירי.

7:30, יום שלמחר - קרא עו"ד לבלש שעובד איתו דוד שקד.

8:00 - יוצא שקד למסעו כדי להוכיח את חפותו של דמון, דבר ראשון נסע למקום הראשון שבוא השתתף דמון במהומות, כשהגיע שאל כמה אנשים על בן- אדם שהתלונן ב- 19.5 על מהומות לא פוסקות בשעת לילה מאוחרת , באותו יום היה 19.6 אז לקח להם קצת זמן  להיזכר אבל לאחר כמה דקות הפנו את שקד לווילה מפוארת בראש גבעה ירוקה ונעימה למראה. שקד דפק על הדלק 5 דפיקות ומישהי פתחה לו את הדלת ולאחר שהבינה את העיניין הפנתה אותו לחדר מפואר עוד יותר מכל הבית בעצמו.

שקד חיכה אולי רבע שעה עד שאדון בן 45, עגלגל וקצת גבוה העונה לשם חיים, נכנס לחדר והתיישב מולו.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t546119#6111241