פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 61)

כְּשֶׁטּוּרֵי הָאָדָם
נָפְלוּ בְּמַפֹּלֶת גַּלִּים אַדִּירָה
נָשָׂא הוּא אֶת אַחְרוֹנַת צַלְּקוֹתָיו
בִּדְמָמָה.

כְּשֶׁהָאָרֶץ רָעֲדָה לְכָל צַעֲדָם
וְהַשָּׁמַיִם הִשְׁחִירוּ מִקּוֹל הַדָּם
נָשָׂא הוּא אֶת כְּאֵבָיו
בְּדוּמִיָּה.

וְהַכְּאֵב הַזֶּה
וְהַשֶּׁקֶט הַזֶּה
צָרַח יוֹתֵר מִכָּל זְעָקָה
זָעַק יוֹתֵר מִכָּל צְרָחָה
וְשָׂרַף יוֹתֵר מִכָּל שְׂרֵפָה

אֱלוֹהִים
לוּ תַּחְמֹל עַל גּוֹזָל בְּלִי כְּנָפַיִם
שֶׁשָּׁכַח אֵיךְ לָעוּף
לוּ תַּבִּיט מִכֵּס שָׁמַיִם
תְּלַמְּדוֹ שׁוּב לָרוּץ
לוּ יָכְלוּ גַּלֵּי הַיָּם
לִסְחֹף אֶת כְּאֵבָיו
לוּ יָכֹל לְלַקֵּט חֹול שָׁמַיִם
אֶת אַחֲרִית צִלְלֵי חַיָּיו

וּכְשֶׁטּוּרֵי חַיָּלִים בְּמַסָּע בְּלִי קֵץ
הָלְכוּ בַּלַּיְלָה בִּשְׁתִיקָה
לְתוֹךְ כָּרִית דְּמָעוֹת אֲבוּדוֹת
נִבְלְעוּ בִּשְׁעָטָה

וּכְשֶׁהַדָּם עַל הַמַּדִּים
עוֹד לֹא יָבַשׁ
נָדַמּוּ הַצְּלִילִים
רָתְחוּ הֲרוּגִים
וּבִקְּשׁוּ אֶת חַיָּיו.

אֱלוֹהִים לוּ תִּנְצֹר רִבְבוֹת הַדָּמִים,
לוּ תִּנְצֹר,
לוּ תִּזְכֹּר...

נגעה בי הצינה
עטפה אותי הקרה
ביקשתי רק מעט חום
חום לנשמה.

מרבדי אבוקות ברחובות ציון
זורחות, נוגהות, את זוהרם אינן חשות.
צופה, מביט מהצד
אני רק לרגע, חלק קטן מהתמונה
מרווה את הנשמה בנעם זיוום

רוֹאָה
אֶת הַשָּׁמַיִם נוֹפְלִים,
אֶת הַפַּרְפָּרִים בַּכֶּלֶא
מִתְאַוִּים לַחֹפֶשׁ

מַרְגִּישָׁה אֶת הַלֵּב בַּמַּיִם,
מְחַפֵּשׂ אֲוִיר
וְהַגּוּף בַּחוּץ, מְהַלֵּךְ

מִתְגַּעְגַּעַת לַמַּיִם,
לַתְּחוּשָׁה שֶׁל חֹפֶשׁ
כְּמֵהָה לְפַשְׁטוּת
וְהַנְּשָׁמָה, בֵּין שְׁנֵי הָרִים


מַרְגִּישָׁה אֶת הַלֵּב בַּמַּיִם,
מְחַפֵּשׂ אֲוִיר
וְהַגּוּף בַּחוּץ, מְהַלֵּךְ.



🔹

קָשֶׁה לֹא לְהַרְגִּישׁ אָשֵׁם
כְּשֶׁחָצַב
עוֹמֵד כָּךְ
בַּשָּׁרָב
גַּעֲגוּעַ יָבֵשׁ
וּמַכְרִיז עַל סְתָיו שֶׁאֵינֶנּוּ

בֵּין הַיֵּאוּשׁ לְתִקְוָה אֲנִי מְיַחֵל לְחַלוֹם,
מְצַפֶּה וְכֹסֶף לִתְפֹּס לִי פֹּה מָקוֹם.
וְהַכְּאֵב הַשּׁוֹחֵק תּוֹפֵס לִי אֶת הָרַגְלַיִם,
אֲנִי רוֹצֶה לָרוּץ לִבְרֹחַ מִכָּל הָעֵינַיִם.
רָץ - נוֹפֵל - מִתְגַּלְגֵּל - מִדַּרְדֵּר,

אֲנִי כְּבָר מוּתָשׁ עַל הָרִצְפָּה מְהַרְהֵר,
מָתַי הַלֵּב שֶׁלִּי יַתְחִיל לִזְהֹר?
מְתֵי הָאִידֵאָלִים יוֹפִיעוּ בְּאוֹר?
בַּהֲלִיכָה אִטִּית אֲנִי מִתְקַדֵּם,
צָעַד וְעוֹד צָעַד רַק לֹא לְהֵרָדֵם.

זה התחיל בבוקר של סתם, יום רגיל שאין בו משהו מיוחד... קמתי לתפילה כדרכי, ובך הכול ידיד שאל אותי אחריה, 'מה שלומך'?

מה שלומי, נאננחתי בליבי פנימה, מה שלומי... שאלה כה קצרה, אבל התשובה? יכולה לעיתים להגיע עד כדי אורך כזה, שאילו דיו היו כל הימים שבעולם ודף כל השמים קלף, תקצר היריעה מלכותבה...

ואני נאנח בתוכי פנימה, וחושב לעצמי - מה באמת אתה רוצה לדעת? שמא התכוונת לאיך ישנתי הלילה, או איך עבר עלי יום אתמול מאז הבוקר בו שאלת אותי את אותה שאלה? האם תרצה לדעת את מה שעבר עליי בשבוע האחרון, או שמא התכוונת לשנה כולה? אולי אפילו מאז נולדתי? 

האם לומר לך את מה שעל לבי בנחת, או שאצה לך הדרך ואין לך פנאי לכך? כי ככל הנראה אם אתחיל לא אגמור לעולם. לא אוכל לתאר את הכעס שהכעיס אותי הנהג שכמעט ונתקע בי בדרך לעבודה אתמול, ולא אוכל לתאר את הרוגז על הכסיל שהקפיץ את החשמל לפני שהספקתי לשמור את העבודה שעמלתי עליה שעות, אף על פי שכתוב היה במפורש שלט 'המכשיר מקצר'. לא אוכל לתאר את העצב כששמעתי על התאונה בכביש, למרות שלא היו הנפגעים אנשים ממשפחתי, והלא כל ישראל אחים אלא שהגופים מחולקים... לא אוכל לתאר את הלאות כשנתבקשתי להישאר עוד קצת אחרי העבודה כי הבוס היה צריך עוד קצת עזרה, ואת הפגיעה שחשתי כאשר בא מישהו להסביר לי את הגמרא בנימה שאומרת, 'כיצד זה לא תדע, הלא אין פשוט מזה'? לא אוכל להתחילך לבאר את תחושת הבדידות שחשתי כאשר בגעתי לביתי, שחשוך היה מבלי כל יושב, לא אוכל לתאר את הדכדוך כאשר לא נרדמתי על יצועי עד שעה מאוחרת, ואת העייפות שפקדה אותי היום עת צלצל השעון המעורר...

 

ובסוף נאנחתי פנימה עוד אנחה, ובשפה רפה הפטרתי "ברוך ה', תודה", הנהנתי והמשכתי בדרכי, והוא כמו לא שם לב לדבר הפנה את הגב ופנה לענייניו. 

 

אני רואה את הגוף שוכב על האבן בבית ההספדים. תוהה לעצמי כמה שהייתי קשור אליו עד לא מזמן וכמה שהוא זר לי עכשיו.

הרבה אנשים יש כאן, חלקם אפילו איני מכיר אבל יודע בדיוק מי הם ומה חושבים.
חלקם מסתכלים ומרחמים על הגוף הדומם ששוכב שם וחלקם על המשפחה שנשארה ללא האבא.
איזה צער עמוק אני חש כי האהוביי בוכים וכבר מתגעגעים ומצד שני יש לי מעין ידיעה ברורה שהם יעברו את זה ועוד יפרחו.

הדוברים אחד אחרי השני משבחים בהספדים. אני רואה את האותיות שלהם עולות ונכנסות לי במרחב. כל כך זר לי להיות במרכז. על כל מעשה טוב שמוזכר עולה הפניה מול עיני. כל כך קשה לעשות מעשה טוב אחד ללא שום רבב בתוך הגוף הזה. אבל רציתי, ה' עדי.

אני חושב כי כמה קצרים החיים על פני האדמה ואיך הם ארוכים ועמוסים בכל כך הרבה אירועים, חוויות ומחשבות. נראה שדבר היחיד שקשה להתרגל כאן, להתקיים ללא הזמן כי כל השאר נראה מוכר.

הנה רואה את האותיות של קדיש עולות ומלטפות את מהותי, מתחילים ללוות את גופי בדרכו האחרונה. אני גם מלווה אותו כעין חוט בלתי נראה קושר ביננו. נחת פנימי עוטפת אותי, מין תקווה גדולה שמשהו חדש מתחיל. האדמה מכסה את גופי והקשר מתרופף.
אני יודע שעוד מעט אכנס למרחב אחר שאזכה לפגוש את האהובים שאבדתי. את הרבי שלי האהוב שנרצח על קידוש ה' ואת הסבתא ברטה שתמיד אהבה אותי. יש בי פחד אבל תקווה גדולה שמלווה אותי. אני שומע את בני ששר "לך אלי תשוקתי בך חשקי ואהבתי" הפיוט שכה אהבתי...

הגיע זמן לעבור לשם לתת דין וחשבון. אני רואה אותיות רבות, מלאות וזוהרות לצדי.
אני משנן במהותי את דברי המתוקים של הרמח"ל "הַמְּקַוֶּה אֲפִילוּ נִכְנַס בַּגֵּיהִנֹּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְקוֹיֵ יְהֹוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר", ה' מֵאִיר עָלָיו. וְכַמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים מַעֲלִים אוֹתוֹ הַמְּקַוֶּה – "אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים" וּמִסְתַּלְּקִים עִמּוֹ לְמַעְלָה, וְתִקְוָתוֹ הִיא טָהֳרָתוֹ, "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל" 

עקרונית, אני כותב את זה לעצמי.. כך שלא בטוח עד כמה מבחוץ יכולים באמת להבין 

מה שאני מכניס בפנים. אבל בכ''ז..

 

עומד על הקצה,

למעוד.

לא,

כן, למעוד.

רעד עולה,

מבט אל התהום.

שחורה. חשוכה.

 

מתבונן עמוק יותר, אל החושך,

אופל שקט.

האדמה רועדת,

קול אפל לוחש, כן,

פול, לשם.

לאבדון.

ליאוש.

 

האפילה אופפת,

סמיכה,

מטשטשת,

חונקת.

 

צמרמורת חולפת.

נקודה קטנה, על קצה ההר.

אפס אפסים.

פול ודי.

שקט דממה.

 

זז מעט קדימה,

כמתוך אילוץ.

זהו הרגע. עכשיו,

תחליט!

 

מתבונן,

עמוק,

עמוק.

 

זכרון עולה,

עיניים מופלאות.

טהורות.

זכות.

מאמינות.

 

הבזק תכול חלף בחשיכה.

 

העיניים האלה, אח...

נכנסות,

חודרות,

מקלפות,

מסירות אבק.

פורצות מחסומים.

 

אח.. העיניים האלה.

 

מביט שוב באפילה,

גרגור אפל עולה,

אך המבט מעמיק עוד.

עמוק,

עמוק.

 

נצנוץ קטן בזוית העין.

דמעה קטנה.

זכה כבדולח,

פורצת שערים,

סוללת לה שביל.

ונופלת.

 

נופלת לתהום,

בדרכה הבזקים עולים לקראתה.

צובעים את החשכה,

הדמעה ממשיכה בדרכה,

מרחפת הלאה.

כאילו הצמיחה כנפי אור,

הלאה.

אל עומק האופל.

 

ושם, בהגיעה,

נחתה על סלע עתיק יומין,

סלע המעיין,

כמו חיכה רק לה.

 

קרן אור תכולה האירה ממנו,

ודרכה הן פרצו. בנחלים,

משקות את העמק.

 

הדמעות,

מעיין של דמעות.

דמעות שמחה,

מחיות, מפזזות,

רוקדות,

מאירות את השמים.

 

הבטתי שוב אל ליבי,

התהום זהרה.

אור תכול עלה לקראתי,

ממריץ,

מחיה.

 

קול עדין לחש,

אל תפול..

קפוץ!

 

כך!

 

קפצתי.

מבטי נמשך כמאליו מטה,

העמק שר, מחולל,

חי.

 

הכנפיים נפרשו כמאליהם.

רוח קרירה נשבה,

עליזה, מרוממת.

דאיתי,

הלאה,

גבוה,

לשם.

הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ נִבָּט

מִכָּל פִּנּוֹת הַחֶדֶר

מִכָּל צְלִיל מְכֻוָּן

אוֹ גִּיטָרָה חוֹרֶקֶת

מִכָּל רַעַם שֶׁרוֹעֵם בַּמֶּרְחָק

אוֹ נְשִׁיקַת אוֹהֲבִים חִוֶּרֶת

כְּמוֹ סְעָרָה עֲטוּפַת שְׁתִיקָה

קוֹדֶרֶת, חוֹנֶקֶת

 

הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ עַכְשָׁו

מְחַיֵּךְ לִי מִפִּנַּת הַחֶדֶר

עָזַבְתְּ אוֹתוֹ וְהִשְׁאַרְתְּ

רַק רֵיקָנוּת מְהַדְהֶדֶת

אֶת הַבְּדִידוּת, וְהַשִּׁגְרָה

אֶת הָאֹשֶׁר שֶׁחָמַק

כְּמוֹ צְלִילִים שֶׁל שַׁלֶּכֶת

אוֹ סִיגַרְיָה אַחְרוֹנָה

כְּמוֹ סַפְסָל בְּעֶרֶב גָּשׁוּם

שֶׁמַּסְתִּיר אַכְזָבָה

 

וּלְוַאי וְלֹא הָיִינוּ

מַכִּירִים לְעוֹלָם

וּלְוַאי וְהָיִינוּ

נִשְׁאָרִים כֹּה לְבַד

נְעוּלִים בְּחִבּוּק

שֶׁל בְּדִידוּת מְשַׁגַּעַת

אֶת אַחֲרוֹן הַצְּלִילִים

מַדְחִיקָה וּבוֹרַחַת

 

לְוַאי שִׁמְשֵׁךְ

לֹא הָיְתָה מַפְצִיעָה בְּחַיַּי

מְגַלָּה לִי שֶׁאוֹר

הוּא יוֹתֵר מִמּוּאָר

שֶׁהַחֹשֶׁךְ בּוֹ חָיִיתִי

לֹא הָיָה כֹּה שָׁלֵם

מְנַפֶּצֶת חַיַּי

בֵּין דִּמְיוֹן לַעֲרָפֶל

 

לְוַאי בַּלֵּילוֹת

לֹא אֶשָּׂא עוֹד דְּמוּתֵךְ

חֲרִישִׁית, אֲפֵלָה

כְּמוֹ מָסַךְ עֲרָפֶל

לְוַאי לֹא אֶשְׁמַע

אֶת בִּכְיֵךְ הַדּוֹמֵעַ

הַמַּשְׁאִיר צַלָּקוֹת

בְּלֵב כֹּה פָּצוּעַ

 

לְוַאי לֹא הָיִינוּ

בִּכְלָל מַכִּירִים

לְוַאי אֶת לִבֵּךְ

הָיִית נוֹתֶנֶת לַאֲחֵרִים

שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים

לֶאֱהֹב, וְלָגַעַת

בְּמַכְאוֹב כְּאֵבַיִךְ

הַקּוֹדְרִים כְּמוֹ קַדַּחַת

 

לְוַאי וּשְׂפָתַיִךְ

רַק אֹשֶׁר יֵדְעוּ

וְרַכּוּת לְשׁוֹנֵךְ

אֲחֵרִים יְלַטְּפוּ

לְוַאי אֵי אָז

תִּזָּכְרִי גַּם בִּי

הַבּוֹהֶה נְכוֹחָה

בַּחֲלוֹם חֲרִישִׁי...

 

אלוהים היה אמור לשמור

אבל הוא לא שמר

לא על עדי, לא על רועי

ואפילו לא מיטל

העיינים שלהם

שרודפות אותי לילה אחרי לילה

הצעקות המעונות

הדם והצללים

שמתחפרים עימי עמוק עמוק

אל תוך הכרית.

 

אלוהים אמר שהוא ישמור

אבל הוא לא שמר

גם לא על עומר, מורן

ואפילו לא על נדב הקטן.

אלוהים הבטיח,

אני כאן- הוא אמר

אבל את תל הקבורה

אני חפרתי

את הקבר הקטן.

 

אלוהים לא היה פה

כשהלכתי לנחם את מיכל

הוא לא היה צריך לספוג את השתיקות

ואת הבכי שלא נדם

אלוהים יודע לשתוק

הוא אלוף במחבואים

אלוהים יודע לכעוס

רק כשאנחנו אלו ששוגים.

 

אלוהים לא היה שם

בסג'עיה, או לבנון

הוא לא אסף בלילה

את גופות חבריו לשריון

הוא לא אטם כל מחשבה

והמשיך ללחום ללא לאות

אלוהים לא ריחם

אפילו על שיחי התות

 

הוא הביט מלמעלה

שותק

וכתב עוד תו אחרון

במחברת שירים חרישית

נוגן עוד צליל שיברון

ואמא אחת

מחתה עוד דמעה

ואבא אחד

נדם ליבו

בדממה.

 

ואלוהים אז אמר

לא עת לחשות

אל מזבח זהב

יש עולות להעלות

עוד נשמת שלהבת

הגיעה לכאן עתה

עוד עלם צח הוקרב

על מזבח השתיקה.

 

החיים הם כמו גלגל ים,
והעולם הזה הוא כמו אוקיינוס.
אתה מתחיל את החיים
לאט לאט מהחוף בבוקר,כשהגלים שקטים.
אבל איפשהו לקראת הצהריים
פתאום מתחילים גלים גדולים,
והגלגל פתאום עובר קילומטרים בדקה
והוא מתהפך שוב ושוב
עובר מצד אחד לשני בשיא המהירות
וזה מתחיל להראות כאילו אין בו אוויר
והאוקיינוס עומד להטביע אותו.
אבל אז
לאט לאט,
תוך כדי שהשמש יורדת
הרוחות נחלשות
והופכות נעימות
והגלים מלטפים את הגלגל
ואז הוא שם לב
שהם חלק ממנו
והוא חלק מהם
.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

 

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

 

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

 

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

 

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

 

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

 

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

קחי את ליבי
את אחרונת צלקותיי
את השקט
הדממה
ואינספור שעות
של געגוע

קחי את ליבי
ואספי אותו אל קרבייך
אחי את השברים
לקטי אט אט את הרסיסים
המדממים שהיוו את חיי
את האור ואת החושך
המשמשים בערבוביה
את רגעי האושר
ואת רגעי העלטה

קחי את ליבי
את כל כולי
את כל כולך
קלפי את שכבות
ההגנה בהם עטפתי את נשמתי
כגולם ללא פקעת
כעבד ללא אדון
הסרי את מרבד העלים
שטוויתי בלכתי
בארץ זרועת בוץ וסופות

לטפי את משברי
כגונן אם על עוברה
ערסלי תחת חיקך
את הילד שמעולם לא גדל
עם העיינים הכחולות
והמבט העז
עם כיסופים לזמן אחר
ללא עולם אכזר

ואולי כבר תבואי
בין מציאות להזייה
את אחרון המשברים
תפוגג האפלה
ובין אור לחושך
בין סיוט לביעותים
היא תופיע כמו פעם
כמו אי מלא שירים.

שעת לילה

ואני עייף

מכרסם חצאי מחמאות

מחפש נואשות

אות קיום

איזה לייק או שניים

שיהיו שווים

את טרחת חיי

 

לילה

בחוץ כולם נמים

ורק אני פה

עוד ער

מחכה נואשות

להפוגה

במירוץ המטורף הזה

גם אני

כמו כולם

בוהה בחשיכה

 

ואת לוחשת

אהובי

מתי כבר תברח?

תעזוב את היאוש

המר- מתוק הזה

ותשכח

לילות מלאי עצבות

ערפילי בדידות

של שחר

 

אהובי

מתי תפרח

שנית

בליל ירח

וסער?

 

ואני נודם

רדוף שתיקות

רדוף שדי עבר

המכים ללא הרף

שתיקת בלהות

נודמת

להט חלילים

מלא עשן

נמוג בעלטה

האינסופית

הלוחשת

המפתה.

 

ובבוקר

אור חיוור

מנתץ חלומי

גודע חיי

ונפשי

מרוב חמצן

לא יכולים

פשוט

להיות

פשוט

לנשום.

 

אני איש של חורף
כשלהבות בוערות מסביב
בתוכי יוקדת שלהבת
וכשכפור חרישי מכסה הכל
עד למלוא העין
תש כוחי.

כששכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי נשמתי
חונקת אותי עד לבלי משוא
אני אוגר בתוכי
רסיסי זיכרונות מבליחים
שהבליחו
מבין לילות חסרי שינה
רסיסי נשמה
שנכתבו בדם
ועולם
שהד אכזריותו
מהדהד מבלי שוב
משל הייתי כאחוז כישוף.

כשאור הבוקר החיוור
בוקע גלגלי עיני
אפרי מתנער
שנית
נושא בתוכו
צלקות שנחרטו
בתהום הצללים.

לו הייתי כותב
את ספרי
בדם חיי
היה העולם נמוג
לנוכח השתיקה
אך במקום זאת
אצפין סודותי
ואשתוק
את כאב הזעקה.

ארגונים וסידורים

קניות ודיבורים

אותי מבלבלים

ונותרתי ללא מילים

 

לא ייתכן

שכך ה' תיקן

אינני רואה טוב

אתחיל מיד לכתוב

 

כך הדברים יסתדרו

העבים יתבדרו

החלומות יתקשרו

וגשם של ברכה ימטירו

 

ומחר שלום ושמחה

ונעלה בשקט ובבטחה

פתאום הכל ברור

ועוד טוב אינסופי שמור

על השולחן שלי מונח עיפרון.

ליבו השחור חבוש קסדה.

הנייר עליו הוא יילחם

נדמה איום כמצודה.

 

שמש המילים שקעה.

כור הרעיון כבה.

מחקים פזורים בשפע

לאיים על הכתיבה.

 

וסך הכל, מה יש לו

לקונץ הפתאומי הלז?

הרי הוא אוויר פורח

ואני, אני פגז.

הן יושבות במעגל בסלון של רות.
על הרצפה במרכז מעורבבים צבעים ודבקים מסוגים שונים עם גרוטאות וכלים ישנים.
באוויר עומד ריח עדין של לבנדר. ושקט.
רות שוברת אותו.
״אני רות.״ היא מחייכת חיוך קטן. ״ואני אוהבת להסתכל על דברים ישנים ושבורים ולחשוב מה הם היו יכולים להיות אם היו נותנים להם הזדמנות שניה.״
״תחביב מוזר.״ מעיין אומרת בלי להתכוון.
כל המעגל מסתכל עליה והיא מיד כועסת על עצמה בלב על כל הפעמים שהיא לא יודעת לחשוב בשקט.
גם רות מסתכלת עליה והמבט הלא נבהל בכלל שלה מרגיע את מעיין שמעיזה לשאול בקול חלש ״למה זה טוב?״
״כי אני נותנת להם אותה, את ההזדמנות הזאת״ רות עונה בפשטות ומחייכת.
החיוך שלה מצליח להדביק את כל המעגל והאווירה משתחררת טיפונת.
״אני רוצה שתתנו גם.״ רות מתיישבת על הריצפה, מלטפת את הגרוטאות. ״שתשבו כאן בתוכם ותתנו עיניים ולב לראות איזה משהו יפה יכול לצאת מהשבורים האלה.״
כמה נשים אמיצות מצטרפות אליה, אוספות מהריצפה מדפים ישנים ובקבוקי זכוכית מאובקים.
השקט נעלם ובמקומו אוויר נקי של יצירה חדשה מתערבב בריח הלבנדר.
חתיכות של מה שהיה פעם צלחת חרסינה עם עיטורים סגלגלים תופסות את העיניים של מעיין.
היא מתכופפת אליהן, נוגעת בקצה החד. מנסה לדמיין איך הייתה נראית הצלחת בלי הקצוות הדוקרים האלה. לפני ששברו בה הכל.
רות לוקחת חתיכת עץ עמוסה במסמרים עקומים ומתחילה למשוך אותם החוצה, אחד אחד. ״לא תמיד זה נראה שיש מה לתקן.״ היא אומרת בשקט. כאילו לעצמה. ״היו פעמים בחיים שלי שהסתכלתי על דברים ואמרתי, זהו. זה אבוד באמת. זה חורבן.
וכל פעם מחדש השם הראה לי שמכל גלות, גם הארוכה והבודדה ביותר - חוזרים.״
״אבל לא תמיד השם מראה משהו בכלל.״ משי מציירת פרחים כתומים על אגרטל דהוי והיא ממשיכה בלי להרים את העיניים ממנו. ״לפעמים השם סתם זורק אותך בשומקום ואין לך מושג אם הוא מתכוון לאסוף אותך מתישהו או שפשוט נגזרה עלייך גלות אינסוף.״
״את מדוייקת.״ רות מהנהנת. ״ככה בדיוק נראית הגלות שאנחנו נזרקות אליה המון פעמים. שומקום שאין לנו מושג מהו - אבל בוודאי הוא לא הבית״
רות מסיימת עם המסמרים ומתחילה לשייף את העץ. ״והשם?״ היא מרימה אליהם את הראש בחצי שאלה. ״השם שותק לנו״. היא עונה לעצמה. ״לפעמים השם שותק לנו המון זמן ובאמת לא יודעים כבר. לא זוכרים אם יש לנו תקווה בכלל, אם יש לנו בית איפשהו בעולם הזה.״
״אין לנו.״ אסתי לוחשת.
״יש לנו.״ רות עונה לה נחושה. ״כשמסתכלים על דברים ונותנים להם הזדמנות שניה, יש לנו.״
״כמה אפשר לתת..?״ מעיין שוב שואלת את מה שכולן שותקות. ״את בונה וזה נחרב, בונה ונשרף. מאיפה לוקחים כוח כל פעם לאסוף שברים ולתת להם הזדמנות להיות בית.״ היא מוסיפה בשקט.
רות רוצה לשתוק. כי איך אפשר בכלל ללכת בתוך ההריסות האלה. ועוד לדבר.
בכל זאת היא אומרת. נותנת למילים שלה לזרום, כמו מים. לא בכוח, פשוט לזרום ולהיכנס איפה שיש מקום.
״מהחלום.״ היא עונה למעיין. ״לכל אחת מאיתנו היו פעם חלומות, וורודים כאלה, זוהרים, של ילדות. עם מלא נצנצים.״
חיוך של הזדהות עובר במעגל.
״לאט לאט החיים ואנשים עייפים לימדו אותנו שאין כאן מקום לחלומות. שעדיף להיכנע למציאות המוכתבת, העיקר להתקיים. העיקר לשרוד. שכחנו בכלל מאיפה באנו, מה רצינו.״ רות נאנחת. ״המירוץ המטורף הזה מכאפה לכאפה לא נותן לנו שניה לעצור ולהבין שזה לא צריך להיות ככה.״
רות עוצרת לרגע וחוזרת שוב. ״לא צריך.״
היא רוצה שהם יאמינו לה.
״שבת חזון השבת.״ היא מפסיקה לשייף ומתחילה לצבוע בלבן מלוכלך. ״ר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב אומר ששבת חזון, מלשון מחזה.
בשבת חזון מראים לכל יהודי את בית המקדש.
שיהיה לו למה להתגעגע.״ היא מחייכת חצי חיוך ״וזה כמו להיות במדבר ולהריח פתאום ריח של הבית. לשמוע פתאום צחוק שמזכיר מישהו אהוב ורחוק.
אתה מתנער פתאום ואתה מרגיש את זה חד פתאום, אני לא שייך לכאן.״
היא מסתכלת אליהן. ״מבינות..? זה הכוח של חלום. הזיכרון הזה. מה שמת, עובר ונשכח. כשזוכרים משהו, סימן שהוא חי. יש לו סיכוי להבריא. יש לו תקווה. הוא לא אבד לגמרי.
לכן השם יתברך מראה לכל יהודי את המחזה הזה, שנדע למה להתגעגע. שלא נפסיק לחלום. שנזכור שבאמת מגיע לנו הרבה יותר. מגיע לנו בית. מגיע לנו לעלות ולהראות.
לא מגיע לנו להיות עזובים. בודדים. שקופים.
מגיע לנו בית.״ רות מנקה את המברשת וטובלת אותה באפור כהה. ״וכשהריח הזה של הבית מכה בנו, התמונות. הקולות. כשאנחנו מעיזים לחלום את זה. לדמיין את זה לפרטים. זה מערער.
כי פתאום אסור להישאר איפה שאני עכשיו.
פתאום כשיודעים שמגיע לנו הכל. זה מפחיד להישאר בכלום.
אבל העירעור הזה מתוק כי הוא סימן חיים. והוא דוחק בנו לא להישאר במקום. לחתור למקום האמיתי שלנו.
הביתה.״
***
כשהן מסיימות מאוחר בלילה ריח הלבנדר עדיין עומד בסלון, אבל הפעם הוא מתערבב בריח עדין של חלומות. עם נצנצים.
ועל הרצפה מעיין משחררת מהיד הקפוצה שני רסיסים של מה שהיה פעם צלחת חרסינה עם עיטורים סגלגלים. מסדרת אותם בתוך מסגרת עקומה של תמונה. אחד מרובע ומעליו עוד אחד, משולש.
אפשר לומר שיש לנו בית.

ובואי עכשיו

תפרקי לי את הלב

כמו טיפת זיעה

מלוחה ביום שרבי

כמו יקיצת ירח ערפילי

בליל סער

ושתיקה.

 

ובואי

תעיפי את שמיכות

חדרי ליבי האטומים

תלחשי לי משאלות

הישר אל תוך הנפש

תפרטי לי על מיתרים

שכבר מזמן שכחתי

תנערי את שכבת האבק

הרוכנת מעל כנפי

נשמתי.

 

תלחשי

בשקט בשקט חזק

שאת אוהבת

תחבקי

כמו שמזמן לא קיבלתי

את האור בעיני

והטעם שבא אל חיי

תלטפי, תחבקי, תלחשי ותגידי

שעכשיו הכל

אפשרי.

 

ומול ירח

שותק

נלחש את שלהבת נשמתינו

הצופנת שתיקות רווי חלומות

את מיסתורי כיסופינו

נגלה שנית

עירומים למול ירח

המגלה את פגמינו

המלטף ומאיר

את האושר

של שנינו.

 

ובואי

תפשטי את ידיך

הנשואות אל על

הכוספות ומבקשות

טיפת מרגוע

 

ובואי

הסירי את מרבד העלים

שטווית בלכתך

בדרך זרועה בוץ

וסופות

 

ובואי

לטפי את שלהבות נשמתך

את מחולות כיסופייך

חוללי שנית

כשתיקה רווית מחשבות

 

את אש רוח נפשך

הוסיפי לחזות

את אושר מבט עייניך

נשאי שנית

 

ובואי

הכניסיני תחת כנפייך

כגונן אם על עוברה

לחשי מילות אהבה

בין מפלי האימים

של סערות חיי

 

ובואי

בין לילה

לאיילת השחר

בין עומק כוסף

לים מרובד

בין כניעה חרישית

לתוך זרועות הלבד

 

האירי שנית לילותיי

חשפי את אור טוהרך

הנגלה עתה

למול ירח

שותק.

 

 

 

 

 

קרדיט תמונה: שמחה אבן-חיים

אז למה אנחנו נפגשים היום?

 

לא יודע... זה גדול עלי.

 

מה גדול עליך?

 

כל זה (תנועות עם הידיים)... החיים.

 

ולמה אתה חושב ככה?

 

איך אני אסביר את זה... אתה מכיר את זה שיש לך רצון גדול לדפוק את הראש בקיר?

 

(שתיקה קצרה)

 

(ממשיך) אני חושב שהרצון הזה הוא ביטוי למשהו עמוק יותר. בתוך המעגל הזה יש מצבים שכל פעם מפילים אותך, וזה מרגיש כאילו אתה חי את החיים ודופק שוב ושוב את הראש בקיר. החיים "רצים", אולי אפילו דופקים ספרינט ואז יש את הדבר הזה שתמיד אבל תמיד נתקעים בו. זה שובר אותך לרסיסים. אחרי הרגע הזה אתה לא יכול לחיות עם עצמך. 

 

אני מקשיב.

 

אין כל כך לְמה... זהו זה, זה פשוט גדול עלי. 

 

למה?

 

כי אני לא מצליח לחיות נכון, אני לא טוב בזה, אני לא מצליח. אוף. אוף!