אני בדיוק קורא את המדריך לטרמפיסט בגלקסיה, והתחשק לי לנסות.
עריכה: אולי אעלה בתור קובץ. יהיה יותר קריא.
תחיה עומדת בטרמפיאדה בשמלת סיאם קצרה, מכנס ג'ינס וחיוך מסטול של אחרי סיגריה.. כבר די משעמם לה ובכלל היא צריכה להספיק להגיע לבית בזמן הקרוב כי ישלה לוז להספיק היום.. מתישהו מצטרפת לתחנה אמונה.. חברה שלה מפעם. "אמונהה יא איזה כיף לראות אותך! מ'נשמע? איך החיים?" "וואי ישתבח שמו שנים לא נפגשנו..שלומי שמח לראות אותך! מה איתך? איך את?" תחיה ענתה לה בחיוך ש"וואלה טוב" והם התיישבו על שפת המדרכה.. "את יודעת? השתנית..." אמונה אמרה ואז הסתכלה על תחיה לרגע והוסיפה "אה לא בעצם לא"..
תחיה שהסכימה עם אמונה בחצי הראשון של המשפט, פתאום לא הבינה.. "מה?מה זתומרת?" הייתה שתיקה קצרה ואמונה ענתה "סתם, לאידעת.. את לא באמת השתנית. את אותה נשמה יפה וטהורה כמו שהיית שהכרתי אותך בפעם הראשונה וגם כמו שהיית ביום שנולדת.. אין דבר כזה להשתנות.." אמונה קוותה שתחיה מבינה מה היא מתכוונת. כי זה הכי חשוב לה בעולם שהילדים של ה' יתברך ידעו ויזכרו את זה תמיד..
"אני לא מבינה.. את כאילו חושבת שאין משמעות למעשים שהאדם עושה ולבחירות שלו? זה נשמע שאת די מתכחשת למציאות" היא נכנסה לתוך בועת המחשבות שלה וכבר לא כל כך מפריע לה שלא מגיע הטרמפ המיוחל..
"כן.. המעשים שלך הם בינך לבין ה'.. בינך לבין עצמך.. אבל בשבילי הם לא משמעותיים. בשבילי את יהודיה אחות עם נשמה יפה ומאירה וזהו.. ומה אני צריכה יותר מזה? ונכון, צודקת לה' יתברך יש עוד רצונות ממך ועוד עצות טובות לחיים שמחים וקדושים.. אבל מה אני אגיד לך? זה כבר לא תלוי בי.. והלוואי שזה היה תלוי בי. כי אני כלכך נקרעת מהאיבוד הזה שכולם משתוללים בו. אבל אם זה מה שה' רוצה אז אני אפתח את זה מולו.. את התפילות, את הדמעות.. " היא נאנחה לעצמה בשקט בתוך הלב והמשיכה, "אז קיצר הבנת? זה לא אמור לעניין אותי שהשתנית, כי זה שינוי חיצוני...." תחיה ישר קטעה אותה, " מה? רגע! לא.. אמונה אני כבר מלא זמן מחפשת מישהו שיעניין אותו מה שעובר עליי. אל תנסי שזה לא יעניין אותך. הפוך! את יודעת כמה אהבה זה עשה לי בלב לדעת שאכפת לך?ובמיוחד אני מחפשת מישו שאכפת לו מהאני האמיתי הזה שנעלם.. וואי אךך כמה שאני מתגעגעת אליו, אל האני הזה. אז מה את אומרת? את באמת רואה אותו? מה, הוא עדיין בתוכי?"
"חח בטח כפרעלייך! ברור שהוא כאן! אם את כאן אז גם הוא כאן.. את זה הוא והוא זה את..כל השאר סתם קליפות שנדחפו בעוונותינו ולא ברצוננו.. את יודעת? אבא שלי כל היום אומר איזה משפט אחד מהגמרא 'קדושה שבהם להיכן הלכה?' שמעי.. הקדושה לא בורחת לשומקום.. היא כל כך נצחית ואינסופית.. לאן יש לה ללכת אה? חח וואי כמה כיף להיות יהודים.." אמונה סימה עם אורות בעיניים, עם נחת שבלב. ומשהו בתחיה ממשיך להתעורר. "אבל אמונה.. איך? איך חיים אתזה? איך מקלפים תקליפות? איך מביאים תמקום הנסתר לעולם הזה?"
"שאלה טובה תאמת.. רבינו אומר שהעולם צריך לחיות באלוקות.. ולכן הלב של יהודי הוא הבית של העולם.. לא העולם אמור להיות הבית של הלב.. זה עמוק, את קולטת? הלב שלנו הוא השולט.. לא אמורים לחפש פה מקום ומשכן ללב.. אמורים פשוט לחיות את החיים והעולם בתוך הלב. בתוך האלוקות ששוכנת בתוכינו. אז נשמה.. פשוט תהיי את, תהיי מחוברת לעצמך האמיתית ועל הדרך גם תחיי בעולם.. וזה קשה, כי זה הפוך לגמרי ממה שהתרגלנו.. התרגלנו לחיות את העולם, את היומיום ומידי פעם לנסות להופיע בו את האור שלנו, או לנסות לתדלק ת'נשמה.. אבל מה אני יאגיד לך? הכל זה עליות וירידות.. וואלה לא פשוט.. אבל זה שווה אתזה.. הלוואי שנצליח בזה אפילו קצת.."
הגיעו לתחנה עוד אנשים והחיים התקדמו להם, ואיתם גם תחיה ואמונה..
אבל דיבורים של אמת נשארים עמוק בלב.. כי 'קדושה שבהם, להיכן הלכה?'
ואני אשמח לשמוע הרהורים וכו
ומאיזה בחינה ליטוש..
תודה
ומעניין אני אשמח לשמוע תהרהורים וכו..
וזה לא מבוסס על זה אבל המשפט של 'קדושה שבהם' אז כן.. אך זה נחרט לי עמוק. אין על לולי.
ואני אשמח לשמוע מאיזה בחינה ליטוש..
נהנתי לקרוא.
ממש התחברתי
אולי קצת הגזמה אבל בהחלט העלת חיוך 
נקדימוןכּוֹסִית שֶׁל מַשְׁקֶה,
שֶׁל חָרִיף עִם נִיחוֹחַ -
לֹא תָּמִיד שׁוֹתִים אוֹתָהּ
כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ.
גַּם חַזָּנוּת וּקְצָת שׁוֹפֶּן
שֶׁמְּאִירוֹת סָלוֹן אָפֹר,
אוּלַי מְלַוּוֹת אוֹתוֹ
דַּוְקָא כְּדֵי לִזְכֹּר.
אֶת הַיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי הַמִּלְחָמָה,
וְהַפָּנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ רַק בַּתְּמוּנָה,
וְחֲבֵרִים וּמַכָּרִים, וְחָלוֹם אֶחָד רָגִישׁ
עַל יְלָדִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ לְהַגִּיד עָלָיו קַדִּישׁ.
סֻכָּרִיּוֹת מִיָּד שְׂרוּפָה
בְּשַׁבָּת, צָרִיךְ פֹּה כֹּחַ,
וּבְכָל זֹאת הוּא בּוֹחֵר
לִזְכֹּר וְלֹא לִשְׁכֹּחַ.
אָנוֹנִימִי לָעוֹלָם,
לַמְרוֹת שֶׁהוּא גִּבּוֹר;
אַחֲרֵי מֵאָה עֶשְׂרִים
הַאִם הַלֵּב יִזְכֹּר?
זֶה מְחִיר שֶׁל יוֹם כִּפּוּר
אִבֵּד בָּחוּר אֶת כָּל אוֹנוֹ;
יָפְיוֹ, חַיָּיו - נִתְּנוּ לָאֵל,
נִתְּנוּ לְמַעַן יִשְׂרָאֵל.
ישבנו ביחד, שנינו כבר מבוגרים, הראש שלה שעון על הכתף, ודמעות זולגות על לחייה. אבל הדמעות לא היו דמעות של בכי רגיל. לא, היא לא בכתה משמחה, זה היה ממש מתוך כאב, אבל היה בדמעות איזה משהו אחר...
לפעמים אנחנו שוכחים שההווה הוא כהרף עין. וכל פעם כזו, שאנחנו מסתכלים על ההווה כעיקר ועל כל השאר כטפל, אנחנו מתחרטים אחר כך, מבינים את הטעות. הרי ההווה לא עומד בזכות עצמו אף פעם. תמיד יש לו או 'איך' או 'למה' שבגללו הגעתי. זה יכול להיות כי קרה ככה או אחרת, וזה יכול להיות כדי שיקרה ככה או אחרת.
כשהיא בכתה, הבכי לא היה בגלל החיסרון הגדול שפתאום מורגש אצלה. זה לא היה בגלל מכה, או בגלל איזה נזק פתאומי. זה היה חוסר שזועק תמיד, אבל אנחנו לא שומעים אותו...
הגענו לפני כמה ימים, בראש חודש, להתפלל במקום הכי קדוש. וזה אף פעם לא עובר כאילו כלום. לפעמים אנחנו מתעלמים מזה, או כי זה קשה מדי או כי יש מספיק הסחות דעת שלא נותנות לנו לחשוב על זה, אבל זה העיקר ואליו אחנו צריכים להתייחס.
כי הבכי שלנו לא נובע מזה שאין כלום, או שיש בעיות. הבכי שלנו נובע ממה שהיה ומה שיהיה. הוא בכי על העבר בשביל העתיד. ואפשר גם לצחוק- כי 'בידוע שנבואתו של זכריה תתקיים'. כי גם במצב הכי קשה שלנו יכול להיות המבט הזה, ה'רבי עקיבאי',שאומר שכשאנחנו רואים שועל יוצא מבית קודשי הקודשים הסוף יהיה טוב.
"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"
הייתי מחבק אותך
אני גם צריך אתזה
מחזק את ידיך.
ושוב דבר שם לא נשכח
לאט לאט החוט נמתח
והקשר מסובך
בתוך הלב, שקצת הושלך
זוהר בחושך, עומד לבד
זועק בשקט, אל תפחד
דמעה זורחת, תקוות הדך
ושמש צצה מכל חרך
והאור שובר את כל המסכים.
"בקשת" הרב חרל"פ מן המשוררים (מ"מ ח"ו ש"ב פ"ו) - לכתוב על התשובה, שהכל תלוי בה (פחד יום הדין, ביטול הולכת השולל בהתברכות הלב כי "שלום יהיה לי").
ואז לא ארגיש כבר כלום
אמן
האנשים הגדולים הם מי שלא אבדו את הרגש, את הלב, אלא בנו על גביו את השכל, כך ששתי המערכות משפיעות אחת על השניה, מדייקות.
אבל צריך לתת לגיטימציה לרגשות, להביע אותם, אולי לספר לחברים, אולי דרך כתיבה (הדף מוכן לספוג הכל!!!), לפרוק ולחשוב עם עצמך מה המסקנות שלך..... לדעתי הכי עוזר
צריך לפרוק, כדאי להרגיש
ומי שלא רגשי - כמעט לא מסוגל להבין את זה , זה כמו לדבר איתם בשפה זרה - הם לא מבינים מה נסגר איתך, ואתה עוד יותר מרגיש רע עם זה שעושים ממך דפוק - אז עם אנשים כאלו אל תצפה ליחס מבין או משהו כזה, תן הבנה לעצמך ב"שפה" שלך ....
אני מרגיש בלב המון שירים
כמו מראות של המקרים
שכל היום עלי עוברים
כמו שליחים, כמו תמרורים
בחוץ תמיד יש נושא קבוע
תחפושות שונות בכל שבוע
איך כל אחד הוא מיוחד
לא שונה, אבל יושב נפרד
הכל התחיל די מבפנים
בתוך השבט, קנאת בנים
כולם שווים, אין מדרגות
חוּדש מצב המחלוקות
ואז פתאום
נפערה תהום
בלעה הכל
לא נותר יתום
והשלום לא בא
רק אחרי זמן ארוך
אז הוקם צבא
לצרור ולדרוך
בסוף זה מסע
עוד סיפור שבדרך
רק ששוב לא נשכח
שאחים זה לא בערך
והשלום לא בא רק אחרי זמן ארוך - הנני נותן לו את בריתי שלום
אז הוקם צבא לצרור ולדרוך - צרור את המדינים והיכיתם אותם.
אני אישית חושב שברוב המקרים חריזה ומשקלים יוצרים שיר יפה יותר, אבל יש מקום לחריגות פה ושם.
לאחרונה למדתי כוזרי ושם בסוף מאמר שני הוא מדבר על השפה העברית שלא מתאימה לחריזה ומשקלים, עייני שם.
שזו מעלה גדולה לעשות דבר כזה, אולם יותר בתור אומנות ופחות בתוך 'תוכן כללי', כלומר - זו מומחיות, לא כולם 'צריכים' לדעת אותה ולא כולם מתחברים אליה, וזה מובן. אבל מי שיכול ומצליח - זה פשוט אומנות. היום השירה והפרוזה היא פחות ופחות אומנות, יותר הוואי, כיף, או מהצד השני - פריקה. הסגנון של ימי הביניים לא יתאים לשיר של סטטיק ובן אל או לשיר של נתן גושן, אביתר בנאי או חנן בן ארי. זה יותר מתאים לישי ריבו או הראל טל שהם בעלי תפילה, וגם אז... בסופו של דבר זה סגנון מאוד כבד שמתאים יותר לדברים בעלי משמעות.
ובכללי - תסתכלו בחמישיה של הרב זצ"ל, השירים שהוא כותב כמדומני לא עובדים כך. "יש לנו אישור"...
איך כותבים עם משקל? יש לכם טיפים לזה?
איך כל הדבר הזה של ניקוד עובד, אח"כ לומדים על סוגי משקלים, מתבוננים על פיוטים שנכתבו ע"פ התורה הזו, מחקים אותם, פיוט דומה על כל סוג משקל ולאט לאט לומדים איך לעבוד עם זה לבד..
פשוט תחפשי... נתתי כמה טריקים יותר מעשיים למעלה.
לדעתי משקלים וחרוזים מדויקים זה מוסיף מאוד, אבל לא ממש קריטי.
יש משהו קצת בעצבן בסגנון הכתיבה המודרני שמידי מידי מזלזל בחוקים ובכללי האומנות. כמו שורות באורכים שונים ולא קשורים וחריזה חלקית וחובבנית
ניקוד, על אף שהוא לא "עבודה" כיום, מרים קצת הרמה אבל רק באופן חיצוני. לכן יש משהו מתיש בלקרוא שירים באינטרנט. לא אומר שאני ברמה אחרת, רק שכשיש שיר איכותי אז הוא ראוי להוכרה.
בחירות! אני הנני כאינניאחר דיבור עם @משה (בכוונה לא תייגתי, לא רוצה לשגע אותו סתם) ונסיון התנהלות מול המנהלים הקודמים-נוכחיים (שלא צלח עקב חוסר מענה), הוחלט (בהצעתו של @משה הנ"ל) לערוך בחירות למינהלת הפורום. מוזמנים להציע את עצמכם או להצביע על אחרים שנראים לכם!
כמה תיוגים בסיסיים (תוסיפו את מי שנראה לכם אכפת לו):
וכו' וכו'
(כמובן שאני מציע את עצמי)...
אני בעד @אני הנני כאינני
אבל אני לא מעוניין כרגע לרוץ לראשות הפורום.
ואיך אמורה להתנהל ההצבעה? האם בפומבי או בשאלון אינטרנטי או בפרטי?
ובכלל, עדיף להתחיל הפוך - קודם שאנשים יציעו את עצמם, ואחר כך נבחר מהרשימה.
מה נעשה אם כולם יבחרו ביאיר לפיד אבל הוא בכלל לא רוצה? (הרעיון ממשי, הדוגמא לצרכי ליצנות בלבד)
בקונספט שהיא מתנהלת כרגע. צריך קצת יותר לזרז את השאר להצביע ע"י תיוגים...
והגיע הזמן באמת
לא יודעת אם יש לי פה זכות בחירה אבל לזכר הימים הטובים..
בעד @אני הינני כאינני
ואני גם בעד @בין הבור ו@אנה, אבל אני לא יודעת אם יש להן כוח לעבוד ולהשקיע בזה ואם הן רוצות את זה
חבר'ה, אשמח אם מישהו יכול לאזכר חבר'ה נוספים שפה..
עד מתי?אני הנני כאינניבלי נדר ביום חמישי הקרוב אעביר את התוצאות ל@משה. מוזמנים להשפיע!
התראה אחרונה אני הנני כאינני@בין הבור למים (בקשו אותך פעמיים) ו@אנה. - בשרו את תגובתכן! @חלילוש - הבנתי שלא?
מחר בע"ה אפנה ל@משה..
אהבתי את המסר (לפחות איך שאני קבלתי אותו).
וַיָּעוֹף גַּרְגֵּר הָאָבָק
סְבִיב הָעֲדָשָׁה הַנּוֹצֶצֶת,
"כַּדּוּר" קוֹרְאִים לוֹ
אֵיזֶה יְצוּרִים דַּקִּים,
וְהָעֲדָשָׁה תִּכָּבֵד
אֶצְלָם בַּשֵּׁם "שֶׁמֶשׁ".
וְהַגַּרְגֵּר בְּכָל קָטְנוֹ,
גָּדוֹל הוּא לְאֵין חֵקֶר,
לְעֻמַּת שׁוֹכְנָיו הַקְּטַנְטַנִּים,
הַפְּזוּרִים עָלָיו מִסָּבִיב.
וּמֵהֶם יְצוּר אֶחָד,
לוֹ שָׂפָה וְהִגָּיוֹן,
לְעַצְמוֹ קָרָא "אָדָם",
אַבִּיר נָנָסִים הַלָּלוּ.
כְּמוֹ עָמוּד נִצָּב,
כָּכָה גַּם יִצְעַד,
בְּהָנִידוֹ חֲלָקִים מִגְּוִיָּתוֹ,
לָהֶם "רַגְלַיִם" יִקְרָא.
וּמִנִּיצוֹצֵי הָעֲדָשָׁה
סְבִיב הַגַּרְגֵּר נִמְּלָא זֹהַר,
חוּג קָטָן יֵגָּלֶה
בְּלֵחַ וָעוֹר קוֹרֵא "עֵינַיִם".
וִיצוּר קְטַנְטַן זֶה
מָלֵא דִּמְיוֹן עַז,
בְּהִנָּשֵׂא עַל גַּרְגְּרוֹ
מוּל הָעֲדָשָׁה הַזּוֹרַחַת.
גָּדַל הַגַּרְגֵּר בְּעֵינָיו,
וְלָעֲדָשָׁה נָתַן כְּבוֹד אֵל,
וּפֶלֶא רֶגֶשׁ גָּאוֹן
נִמְּלָא הַיְּצוּר הַדַּק.
וְהַגַּרְגֵּר, בְּסוֹבְבוֹ אֶת הָעֲדָשָׁה,
יִמּוֹד לִיצוֹר זְמַן,
שֶׁיִּגְדַּל גַּם הוּא לוֹ
כְּגֹּדֶל מְעוֹנוֹ גַּרְגְּרוֹ.
וְנִיצוֹצֵי הָעֲדָשָׁה
יַזְרִימוּ גַּם חֹם,
בּוֹ יִחְיֶה הַיְצוּר
וְכָל חֲבֵרָיו שׁוֹכְנֵי הַגַּרְגֵּר.
וְהַחַיִּים יַעַרְכוּ לָמוֹ
כְּמִדַּת אֵיזֶה סִבּוּבִים,
שֶׁיִּסַּב הַגַּרְגֵּר
מוּל הָעֲדָשָׁה הַנּוֹצֶצֶת.
וְהַחַיִּים חֲלִיפוֹת שָׁם
יְצוּר יִגְוַע,
וַאֲחֵרִים תַּחְתָּיו בָּאִים
בְּאֹרַח פֶּלֶא
בְּצֶלֶם אֶחָד כֻּלָּם.
וִיצּור פְּלָאִים זֶה,
אַבִּיר נָנָסִים אֵלוּ,
לוֹ רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה
וְחֵפֶץ מְאֹד עַז.
וְשׁוֹנֶה מְאֹד הַחֵפֶץ
בֵּין עֶדְרֵי יְצוּר זֶה,
וְשׁוֹנֶה הָרַעְיוֹן בָּהֶם,
הַפְלֵא וָפֶלֶא הוּא.
וּבַחֲלִיפוֹת יְצוּרֵי פֶּלֶא אֵלּוּ,
הָרַעְיוֹן מִתְנַחֵל בְּקִרְבָּם,
וְהוֹלֵךְ הוּא וְגָדוֹל,
וּמִתְרַחֵב לוֹ הַחוּג.
אַחֲרֵי סִבּוּבִים רַבִּים
שֶׁסָּבַב לוֹ הַגַּרְגֵּר אֶת הָעֲדָשָה,
נוֹדַע לוֹ הַסּוֹד,
כִּי סוֹבֵב הוּא מְעוֹנוֹ.
וְחִדּוּשׁ הָיָה גָּדוֹל,
כִּי נִגְּלָה לוֹ הָרָז,
שֶׁגַּרְגְּרוֹ כֻּלּוֹ סוֹבֵב
סְבִיב הָעֲדָשָּה הַנּוֹצֶצֶת.
וּמִתְגָּאֶה הוּא הַיְצוּר
בְּרָזוֹ הַנִּפְלָא,
כְּאִלּוּ בָּרָא עוֹלָמִים
שֶׁלָּהֶם יִפְעַת נֶצַח.
וּכְשֶׁנִּפְגָּשִׁים הַיְצוּרִים הַלָּלוּ,
עַל פְּנֵי חֶלְקֵי הַגַּרְגֵּר,
יֵשׁ אֲשֶׁר תָּקוּם מְהוּמָה
וְרִיב מְאֹד עַז.
וְכֵלִים בָּדְאוּ מֵרַעְיוֹן,
לְהַכּוֹת אִישׁ בְּאָחִיו,
וּמַרְבִּים הֵם לְהַפְסִיק אֶת הַחַיִּים,
אִישׁ מֵרֵעוֹ בְּהִפָּגְשָׁם.
וְהֵמָּה נִצִּים שָׁם
עַל אֵיזֶה חֵלֶק מִהַגַּרְגֵּר,
יָד מִי תְּהֵא מוֹשֶׁלֶת,
אֲשֶׁר בְּשֵׁם "מְלוּכָה" מְלוּכָה יִקְרְאוּ.
וּבִרְבוֹת הַסִּבּוּבִים
וְהַיְצוּרִים נֶחְלְפוּ רַבּוֹת פַּעַם,
גָּדַל הָרַעְיוֹן בָּהֶם,
וְהַמַּחֲשָׁבָה הֵחֵלָה לְשׁוֹטֵט.
[בסוד שיח]
נִרְאִים הַדְּבָרִים מִתְּנוּעוֹתֵיהֶם,
שֶׁהֵחֵלוּ לְהַכִּיר אֶת עֶרְכָּם כִּמְעַט,
וְגַאֲוָתָם עַל דְּבַר הַגַּלְגָּל
וְגֹדֶל הָעֲדָשָׁה גַּם יַחַד
הֻקְטְנָה אֶצְלָם בְּמִדָּה יְדוּעָה.
וְקָרוֹב הַדָּבָר, שֶׁבְּעוֹד אֵיזֶה סִבּוּבִים
יְחֻדַּד שִׂכְלָם לְמַרְבֶּה,
וְיַכִּירוּ אֶת מִדָּתָם הָאֲמִתִּית,
אֵלֶּה הַיְצוּרִים הַקְּטַנִּים,
וְאָז יִגְדְּלוּ בֶּאֱמֶת בָּרוּחַ,
כִּי יָתוּרוּ לָהֶם מָעוֹן
עַל נַחֲלַת הָאֱמֶת,
שֶׁהִיא לַכֹּל נֶחְמָדָה.
וְהָאֱמֶת הֲלֹא הִיא
הַמָּעוֹן הַחַי,
אֲשֶׁר גַּם אָנוּ,
בְּנֵי אֵלִים,
לָהּ כָּבוֹד יִתֵּנוּ.
וִיצוּרִים קְטַנְטַנִּים אֵלֶּה,
כָּאֲשֶׁר יִרְשׁוּ אֶת אַדְמַת הָאֱמֶת,
יִגְבְּהוּ מְאֹד בָּרוּחַ,
לַמְּרוֹת מְעוֹנָם הַדַּל.
וּבְחַיֵּי שֵׂכֶל יַעֲלוּ
מִמַּעַל לְסִבּוּבֵי הַגַּרְגֵּר
וּמֵעַל לְגֹדֶל הָעֲדָשָׁה,
וּבִמְלֹא רֹחַב אֵין קֵץ יִשְׁכְּנוּ.
וְיִפְעַת אַהֲבָה טְמוּנָה בְּקִרְבָּם,
וּגְבוּרַת רוּחַ מֵחֵי עוֹלָמִים,
שֶׁתִתְעוֹרֵר בְּרֹב חַיִל,
כְּשֶׁתִּשְׁתַּלֵּם הַכָּרַת קַטְנוּתָם.
יַעֲלוּ עַל גַּבֵּנוּ הַיְצוּרִים,
אֵלֶּה הַקְּטַנְטַנִּים,
בְּדַעַת וְרוּחַ אֱלֹהִים,
בְּחֵפֶץ כַּבִּיר, מָלֵא רַחֲבֵי אֵין קֵץ.
וְחַיֵּי עוֹלָמִים יָחֵלוּ לִזְרֹם בָּהֶם,
וְחוּגִים כַּבִּירִים לָמוֹ יְפֻּתְּחוּ,
וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם יִמָּלְאוּ עֹז,
וְרוּחַ אֱלֹהִים חַיִּים יְפָעֵם בָּמוֹ.
(מי שהגיע עד לפה שידע שלא אני כתבתי את השיר, הוא לקוח מקובץ בשם "הגיוני הראי"ה")
כ"כ נהניתי לקרוא את זה שהייתי מוכרח להעלות
סוף סוף משהו מכתבי הרב שאני מצליח להרגיש שהבנתי את רוב המלל.. ;)
לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת חָלָק
מֵהָרֶפֶשׁ הַבַּהֲמִי הַבּוֹלֵעַ-הֲוָיוֹת הַזֶּה.
הֵם הָיוּ כָּאן. קַיָּמִים. הֵם נָשַׁמּוּ כָּאן.
הֵם אָכְלוּ כָּאן. הֵם בָּכוּ כָּאן
הֵם בְּדַדּוֹ כָּאן. וְאַף אֶחָד לֹא יָדַע.
הֵם חָשְׁבוּ שֶׁזֶּה הַכֹּל כָּאן.
יֵשׁ הַרְגָּשָׁה מָבְעִתָּהּ מִזּוֹ?
הַטִּנֹּפֶת דִּאֲבָה לָהֶם אֶת הַנֶּפֶשׁ
כִּסָּה אוֹתָם בְּטִנּוּף
לָמָּה הַשֵּׁם? לָמָּה זֶה קַיָּם?
לָמָּה רֹעַ יָכוֹל לָגַעַת בְּטֹהַר?!
רַק שֶׁזֶּה לֹא יְכַסֶּה
הֵם אִתְּךָ עַכְשָׁו נָכוֹן?
כִּי אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לְהוֹשִׁיט יָד
