פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 70)

שלושה אבות
שלוש הלוויות
שלוש אלמנות
שישה הורים
שישה עשר יתומים
עשרות עולמות שחרבו
אינסופי חלומות שנגדעו
ועם ישראל אחד 
שמתאחד בתפילות
ומחזק אחד את השני
למען שלושת האבות  
יהונתן חבקוק הי"ד, 
בועז גול הי"ד,
ואורן בן יפתח הי"ד
ושלושת הפצועים 
שטרם השתחררו
מבית החולים
שנרצחו ונפגעו 
ע"י בני עוולה 
ימח שמם וזכרם
בדם קר
במוצאי יום העצמאות התשפ"ב

תתרחק . תתקרב. תתרחק
הסכין. החום
הוא מאיים, ואוהב
טבעת חנק, אך רגוע.
אין קרוב.
העלם. נעלם.

כמה כמה.

"קדושת השבת יש שנים בכחה:
האחד מה שהיא מקדשת ומעלה את ישראל בקדושתה העליונה ומרוממת אותם בעצם קדושת היום למעלה מכל עניני חול ומדבקתם בכבוד עליון וקדושה עליונה.
חוץ מזה, היא ממשכת ג"כ את כח כל ימי המעשה עם כל חילונותם ושפלותם, שע"י שהם נזכרים בקדושת השבת הנם מתרוממים".
(עין אי"ה על שבת ב רע"ח)

חיכיתי לך
כל יום חשבתי עלייך
כל רגע
חיכיתי ליום הזה

יש כבר
קדושה באוויר
רוגע
שלווה

מחכה
לקבלת שבת
לשמחה
לקדושה

שבת יקרה ♡

איזה כיף שהגעת
תבואי גם שבוע הבא
בבקשה

''הנה מוטלות גופותינו הוא שיר שכתב המשורר הישראלי חיים גורי למחרת נפילת חבריו ממחלקת הל"ה בינואר 1948. השיר, המעלה על נס את התפיסה המקדשת את הקרבת החיים למען הכלל, היה גורם מרכזי שתרם להפיכת הל"ה לאחד המיתוסים המכוננים של מלחמת העצמאות, והיה לאחד מנכסי צאן הברזל של תרבות השכול הישראלית.''
(ויקי)

את רשאית 

ומותר לך 

ואפילו מצווה

 

להיות מאושרת

שמחה

ליהנות 

מהחיים ומהכל

 

לא צריכה להיות קרבן

לא קדושה מעונה

וגם לא 

לעשות חסד מעל לכוחותייך

הגופניים

הנפשיים

או סתם איך שמרגיש לך

 

רשאית 

רשאית 

רשאית 

 

מותר לך 

מותר לך 

מותר לך

 

פתחי פיך בשיר

בצחוק

פתחי במחול

האזיני לשירת הצפורים

הביטי על לבלוב העלים והפרחים

הרגישי את האוויר נושב בעורפך ובגבך

קחי נשימה 

עמוקה או לא

 

ופרצי אל העולם בשמחה ובבטחון

אהובה 

אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ
בִּנְמוּכַת הַקּוֹמָה,
בַּדַּלָּה, בַּשְּׁפוּפָה,
בַּבָּנָאלִית;
חֲלוּלָה שֶׁכָּזוֹ,
מֻפְרַעַת,
גַּסָּה כְּמוֹ
נַעַל אוֹסְטְרָלִית.

אֲנִי רוֹצֶה בַּיְשָׁנִית,
סְעָרָה אַדְמוֹנִית,
רֹאשָׁהּ עָנָן בַּשָּׁמַיִם;
נָאוָה,
עֲדִינָה,
לֵב אֶל נֶפֶשׁ, קְדֻשָּׁה,
בְּקִצּוּר
אֲנִי רוֹצֶה אַהֲבָה.

מעבר כזה חד ומהיר;

מחליפים כולם לבגדים לבנים

ומכניסים את הפלאפל לסיר.

 

יום אחד הוא יום די עצוב,

של מה שהיה ושוב לא יהיה;

זוכרים בו את הבית שעדיין חרוב

זהו יום מחשבות לבדד, יום נוגה.

 

היום השני הוא כבר יום חגיגה,

על מה שהתחיל להיבנות;

יום שמחת האומה על כל מה שהשיגה,

למרות כל מה שנרצה לשנות.

 

בלי רווח בכלל, בלי שום זמן לעכל

מפסיק הראשון בפתאום, מעין 'בום!';

לשני נכנסים לא כל כך בנקל,

בכלל בלי הפסקה, ממש כלום.

 

מהבגדים השחורים של האבל,

בשמן ששון הכל מושחים;

מותחים מהר וחזק את החבל,

מניפים את הדגל שמחים.

 

מעבר מהיר וחד,

אני נשאר קצת מסוחרר;

כי אחרי הכאב שלנו יחד

אני עומד ונשאר מהורהר:

 

אם אתמול כאבנו ביחד,

איך היום פתאום אני חוגג לבד?

למה אתמול עצרת איתי בצפירה,

וחלקת כבוד לנופלים;

והיום פתאום משהו קרה,

ואין לנו על מה לדבר, אפילו שתי מילים?

בזיכרון מתעורר
ליבנו
שב לפעום
עינינו
דמעות מוצפות.

מתייחדים ומתאחדים,
כאיש אחד
אוחזים בעקב הדורות
כקטנים
צועדים בעקבותיהם.
בפסיעות גדולי האומה
נפסע אנו פסיעותינו.

בפסיעות האבות והאימהות
המנהיגים הדגולים והמצביאים,
בעקבות אנשי הרוח
רוח התחיה.
עכשיו תורנו לתת הכל
עתה זמננו בסדר הדורות.

מלאי אמון בעצמנו
מלאי אהבה לארצנו
מלאי הערצה לאלוקינו
בוחרים בחיים
ודבקים בהם.

נדרשת הגבורה
ונדרש האומץ,
אך מי כמונו, בני הגאולה
החדורים בכח התשובה,
יודע למסור עצמו למענם.

יוצא אחי ממסגרתו
מקריב משלו לאחר
בחיבוק ומילה
בגוף ובנשמה.

כואבים אנו
מתגעגעים בלי גבול
לאחינו בשרנו
התלויים במסגרת על הקיר.

בחיוך, מתרוממים
עם הכאב והגדלות
נושאים תפילת תקווה,
מלאים באמונה.

 

הָרַבִּי נֶעֱמַד, וְעֵינַיִם עָצַם

רָאִיתִי הַדְּמָעוֹת רָאִיתִי הַכֹּל

יוֹם זִכָּרוֹן רִאשׁוֹן מֵאָז רֶצַח בְּנוֹ

וְתַחַת שְׂפָמוֹ שְׂפָתָיו נָעוּ בְּלִי קוֹל

 

עָמַדְתִּי לְיַד הָרַבִּי בְּהֶצְנֵעַ

מָה אֲנִי מֵבִין בְּצַדִּיקִים? מָה בִּשְּׁכוֹל?

אַךְ שָׁמַעְתִּי אֶת הַצִּבּוּר תְּמֵהָה

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הֵעַזְתִּי לִשְׁאֹל

 

עַל מָה הָרַבִּי הִתְפַּלֵּל אָז, בְּלַחַשׁ?

עַל צַעַר הַשְּׁכִינָה? תּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה?

בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ? בְּנִיַּת הַמִּקְדָּשׁ?

וְעָנָה לִי הָרַבִּי בְּקוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה:

 

"הַלְּוַאי,

אַךְ לֹא לָזֶה הִתְפַּלַּלְתִּי כִּי אִם-

הַתְּפִלָּה הָרְגִילָה מֵאָז הַגָּלוּת:

שֶׁרַק לֹא נָמוּת עוֹד, רִבּוֹן עוֹלָמִים,

רַק שֶׁנַפְסִיק כְּבָר לָמוּת"

היית/

היית טל
על שכבת מרבד
רצופה
אבני שיש צפים
היית שבילי
עלי כוכבים
נובטים, מנביטים
זוהרים.

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

היית מלך
עטור תהילה
נושא מטה
ואדרת קטיפה
היית מלאך
מבהיק בגוף
היית אור
מכוסה ועטוף

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

מה נותר
עוד לילל
עם אוושת הרוח
וירח אפל
מה נותר עוד
רק לבכות
על בדי עמל
דם יזע ודמעות

לוואי תנוח
על משכבך
בטהרה
לוואי אל ירומם
את עמו הנדכא
לוואי לא יפול
עוד חייל
נושא בשורה
לוואי ולעולם לא תקונן
עוד אם עבריה.

קודם כל פרק ראשון,  למי שפספס: היה היה, או: איך הכל התחיל. אשמח לתגובות ארוכות | ערוץ ７

 

פרק שני: דרך שהלכו בה אבותינו

אותו היום היה יום בלתי נשכח. אחרי כל הדרך, הגעתי למקום קדשנו. איזו זכות, הר מרום הרים, ההר אשר חמד א-להים לשבתו. נקודת שיא, שקשה לממצוא כמוה. רגש מתפרץ, באופן לא שכיח.

ואחרי ה'רצוא' מגיע תמיד ה'שוב'. ויש ירידה, וחלישות הדעת ממה שהיה יכול להיות. אבל אחרי שירדתי מההר, הלכתי קצת לשבת במקום שקט. לא בתוך הרעש של העיר, לא בתוך הפיח וההמון. רק אני, העצים וריבונו של עולם, אבא שבשמיים. 

ויד ה' תמיד מופיעה איפה שאתה הכי פחות מצפה לה. ובמעיין ריק מכל אדם, בין עצי תאנה ועם חלילית בפה, היא יושבת ומחכה. "לאותו מקום". 

 

והפחד הזה, ה'נוגע-לא נוגע', לא נתן לי להתקרב עוד. התיישבתי לעשות את מה שאני תמיד עושה בזמנים כאלה- פותח מחברת, מוציא קלמר, והציור והכתיבה באים כאחד, אחד לצד השני, אחד משלים את השני. הידיים הוציאו מעצמם, כאילו מעל הדעת, את כל אותו היום- ובין הרים לגבעות, בין נחל אחד למטע שני, עבר השביל, מתפתל וממשיך לנצח. וכותרתו של הציור, מתנוססת באותיות של קידוש לבנה, זהב כולן- "והנצח זו ירושלים". ותוך כדי המשיכות האחרונות, החידודים והתיקונים שבסוף, כמו "והנה ה' ניצב עליו", הרגשתי שיש מישהו למעלה. המבט התרומם, כאילו מעצמו, וידעתי מי נמצאת שם- היא. באה כמו אליהו הנביא, כשליחה מיוחדת מהקב"ה, בתזמון שבו אני אוכל להפיק את המיטב עם ההכוונה הנכונה, באה עם קריאת כיוון דוממת, ללא מילים, בנוכחות בלבד.

 

אלא שהפעם- השתיקה לא באה. היא התיישבה, ממלמלת משהו כאילו היא לא רוצה להגיד אותו אבל אין לה בררה, על זה ש'אם לא נוח לך תגיד' ו'אני לא רוצה להפריע', הניסוח המדוייק לא מאוד משנה. וזה היה מוזר, כי אני לא רגיל לדברים כאלה, ובכל זאת שתקתי. והיא התחילה לדבר, תוך כדי שהיא מתיישבת, על כל מיני דברים, כמי שחיפשה הרבה זמן אוזן שתשמע ותשתוק, תפנים, תעכל ורק אז תגיב. ואני הייתי שם, דומם, שומע את המילים, ואת השתיקה שביניהם, את המנגינה העדינה שיוצאת, את הרוח שעומדת מאחורי הדברים שממנה הכל נובע. וכשנגמרו המילים התחיל הניגון. החלילית חזרה אל בין השפתיים, ואני נזכרתי בבית אבא, בניגון שהוא המשך של הניגון ההוא, בניגון שנשיר למשיח בן דוד. וישבתי ושתקתי, ועוצם את העיניים, לא ראיתי מה היא עושה, רק שומע את המנגינה לוחשת, מתגברת ויורדת שוב, פעם צועקת בהתרסה ופעם מקבלת בהכנעה את הדין. אבל גם בלי שראיתי, הרגשתי איך המבט שלה ננעץ בי בציפייה לקבל משוב, לשמוע את הצד השני של מה שהיא אמרה. 

 

אבל שתקתי. חששתי שהסיפור ייגמר אם אני אגיד משהו. פשוט נשארתי לשבת בעיניים עצומות, כשהניגון עובר לניגון ישן, שטעמו כאילו אותו שרו אבותינו ביציאה ממצרים, ולניגון צלול כאילו אותו שרו הלויים בניסוך המים במקדש, ולניגון של ירמיהו יוצא מירושלים עם הגולה, ולניגון של עזרא מגיע לירושלים החרבה, ולניגון של החשמונאים המדליקים מחדש את המנורה, ולניגון של רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים ליבנה, ולניגון שלרבי אמנון ממגנצה שר ביומו האחרון את 'ונתנה תוקף', ולניגון של קדושי ספרד במרתפי האינקוויזיציה, ולניגון של תלמידי הגר"א עולים לארץ ישראל, ולניגון של האדמו"ר ברכבת למחנה, ולניגון של אבא שלי שבא לכסות את אשתו בחתונה, עד שהגיע שקט, עד שהגיע הניגון שלי. 

והניגון שלי...

עוד חיוך עם מדים ירוקים

נשאר קפוא בתמונה למזכרת

ועוד אבא ואמא חבוקים

מעל שיש עור דם ועופרת



בלילה האחרון הם נשארו בבית

מהחלון הצפירה הדקה שולחה

יש אנשים הצריכים יום זכרון

יש אנשים צריכים יום שכחה

אז נכון, זה קשה. ולא סתם קשה, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל למי שמאמין- יש עוד תקווה, ולמי שמביט קדימה- יש עתיד נפלא.

 

אבל המבט והאמונה שייכים למחר, ליום שבו כולנו עומדים ואומרים תודה.

 

והיום?

היום כולנו שותקים, עוצמים עיניים, מקווים להזיל דמעה.

מקווים שהלב שלנו יזוז, אפילו קצת, ושיוכיח לנו שאנחנו חיים, שיש לנו אחים, שהמשפחה שלנו היא קצת יותר גדולה מאיך שזה נראה. והיום זה לא משנה איך אתה נראה, מה אתה לובש או למי הצבעת בבחירות האחרונות- היום אני בוכה איתך על אח שלך, שהוא גם אח שלי. שיצא להגן על המולדת ומאז עדיין לא חזר. על אמא שלך, שכל חטאה היה שהיא יהודיה בארץ ישראל. על הבן שלך, שלמרות שהוא לא יהודי עדיין התגייס לטובת המדינה וחטף את הכדור שכוון לאח שלי.

 

היום אנחנו עומדים ומקשיבים- מקשיבים לצפירה, מקשיבים לסיפורים על הנופלים, מקשיבים ללב של השני.

 

מחר אולי נריב, אולי אני אומר הלל ואתה לא, אולי אני אלבש חולצה לבנה ואתה לא.

 

אבל היום אנחנו יחד, באותה סירה, באותה דממה, שבה המשפחה שלי היא גם המשפחה שלך- כי האויב לא מבדיל בינינו, מבחינתו אין הבדל. אז החצאית שלה קצת יותר ארוכה, אז הוא לא שם כיפה- לו זה לא משנה, כי יהודי אני ויהודי גם אתה. ולכן היום אין ריב או ויכוח, אין מילה בגנות או בשבח- היום יש רק אחדות.

 

כי היום כל היהודים עומדים, ואומרים יחד יזכור, וכואבים את רצח האחים.

 

"הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"

****אזהרת טריגר****

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.

כעת נשמע צליל דק

של הקשת מקלדת

חדר חשוך

ואור מסך.

 

ועל עיניים עייפות

תמונה עומדת

מילים מרצדות

על המחשך

 

ראש חסר חלום

ושאיפה בודדת

של ילד ער

בשעה עייפה

 

ובחוץ- הלילה

והרוח מרקדת

ריקודה עדין

יחפה

 

ועוד רגע קט

והעין נעצמת

והחלום יביאהו ימה

 

והנה כמעט

הריאה נושמת

משֹיחה ללב "נומה"

 

 

האצבעות מקלידות

והרגל נרדמת

הוא ער, ולבו ישן

 

רחוק מדם שה

על מזוזת הבית

רחוק מן ההר העשן

 

ובגדיו הדלוחים

על גופו מונחים

וגופו על נפשו

בכבדות

 

וקרעים וטלאים

ושריטות ופצעים

על ליבו וראשו

לעדות

 

על קול מים זכים

ויערות רחוקים

ודשא רווי אגלי טל

 

ולילות וימים

היינו כחולמים

וזכרם לעד לא יבוטל

 

.

 

אז היה, הזיה

ובלילה חשוך

אור מסך

כבה.

 

 

לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים/ אֲפִילּוּ

לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים,
לֶאֱסֹף אֶת הַמִּלִּים,
מִתְחָרֶטֶת עֲלֵיהֶן וְגַם עָלַי.
לִבְנוֹת לִי מִגְדָּלִים,
לִבְנוֹת מֵהַשְּׁבָרִים,
לִפְתֹּחַ לִי צֹהַר לְמַחְשְׁבוֹתַי.
לִרְאוֹת אוֹתָם הוֹלְכִים,
לִרְאוֹת הֵם מְחַיְּכִים,
וְלָדַעַת שֶׁזּוֹ לֹא מְנַת יָמַי.
לִקְפֹּץ מֵרֹאשׁ בִּנְיָן,
לִקְפֹּץ לְמַעְיָן,
הַאִם טוֹב מוֹתִי מֵחַיַּי?
לְהַקְשִׁיב לַחֲשֵׁכָה,
לְהַקְשִׁיב אֶל הַדְּמָמָה,
אֶל הָרִיק לִשְׁלֹחַ אֶת יָדַי.
לִנְשֹׁם אֶת הָרוּחַ,
לִנְשֹׁם עוֹד נְשִׁימָה,
לֹא אֶמְחֶה דִּמְעַתִּי מֵעֵינַי.
לִבְכּוֹת בְּלִי דְּמָעוֹת,
לִבְכּוֹת עַד כַּלּוֹת,
וְלִזְכֹּר שֶׁאֵלּוּ הֵם חַיַּי.



וידוי,
נמחקו לי מעל 30 שירים. כואב.

זהו.
זה אתה, כמו שאתה
בדיוק שאין כמוהו
נשמה נפח בגופך
האלוקים.

ומעתה-
בידך הדבר
האם לחיות?
האם לבכות?

האם להחליט לשמוח,
להרשות לעצמי לסלוח.
על כל מה שאינני והוא בי
על כל תהום שבתוכי.

ועתה רק נשימה עמוקה
נשמה

בעת כחול שמים הוריק
נשא את מבטו למרחק
חגור אפוד, מבטו דרוך
סוחב על שכמו משא קרב

כנושא שם מלך חדור תהילה
יפה תואר וזיו תפארה
ידע לשלב יחדיו בחדווה
יד מלכות ויד תורה

כגיבור ארי משחר לטרף
כנשר יגביה מעוף
לוחם נועז, מתאמן ללא הרף
ראשון הוא תמיד לתקוף

ובעת חמה הרכינה ראשה
נדם אף צחוקו לעד
ואילמים נותרנו, אחוזי געגועים
על מלאך אדם שאבד

מפקדים וקצינים ספדו ובכו
על אותו עלם חן מיוחד
מפקד וקצין מצטיין- הם אמרו
שהיווה לחייליו דמות אב

והעולם כמו נמוג
נעצר סיבובו
עת הלך דוד ולא שב

אבודים, ובוכיים
נשאנו עיננו
כואבים לכתו לשווא.

הֵיאַךְ יָכָל בַּרְזֶל קָנִים
לִשְׁמֹר עַל עָמְדוֹ יָשָׁר?!
הֵיאַךְ לֹא זִנֵּק וְהִכָּה אֲדוֹנוֹ
אֶל מוּל דַּם יְהוּדִים מֻתָּר?!

מַדּוּעַ אָחֲזָה לְבֵנָה חֲבֶרְתָּהּ
בְּבִיתַן שֶׁהוּא שַׁעַר גְּהִינָם?!
מַדּוּעַ סֵרְבָה לִפֹּל וְלִנְתוֹץ
לְהַצִּיל דָּם נִשְׁפַּךְ בְּחִנָּם?!

הֵיכָן הָיָה עוֹף הַשָּׁמַיִם
לְאָן הוּא הוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל?!
הֵיכָן הִתַּמֵּם, הֶעֱלִים עַיִן,
כְּשֶׁהַנָּאצִים הִשְׁחִיתוּ הַכֹּל?!

הַאִם דָּמְמוּ מַלְאָכִים וְחַיּוֹת,
פָּמַלְיָה שֶׁל שְׁמֵי מַעְלָה,
אוֹ שֶׁמָּא נִסּוּ לִפְרוֹץ וְלִשְׁבֹּר
רְקִיעַ פְּלָדָה וּקְלָלָה?