פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 70)

לשלח ביקורות לכל עבר
זה לעקור שתילים רכים,
לא לראות את הלב שמעבר
זה לכבות להבות שניסו את כוחם.

אבל באמת מה שכולנו רוצים
מה שכולנו צריכים-

זה לא קצת חיבוק,
זה לא קצת חיבה,
זה אינסוף
זה אינסוף של אהבה

הָלַכְתִּי עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
בֵּין פְּלָגֶיךָ
לַבָּה רוֹתַחַת
נִזְהַרְתִּי
לֹא לָגַעַת
לֹא לְלַכְלֵךְ
לֹא לְהִתְלַכְלֵךְ
וְאַתָּה
לֹא רוֹאֶה אוֹתִי
לֹא אוֹהֵב
חַי בְּקֹשִׁי בַּמִּטָּה שֶׁלְּךָ
שׁוֹכֵב

נִזְהַרְתִּי שֶׁלֹּא לְהַכְעִיס
הִקְטַנְתִּי אֶת עַצְמִי
לֹא בִּקַּשְׁתִּי אַהֲבָה
לֹא צִפִּיתִי לְהַעֲרָכָה
רַק תִּשָּׁאֵר רָגוּעַ
רַק אַל תִּצְעַק
עָלַי
עַל אִמָּא

נִכְשַׁלְתִּי
הִתְפָּרְצוּיוֹת הַזַּעַם שֶׁלְּךָ מְהַדְהֲדוֹת בִּי גַּם עַכְשָׁו
מַחֲסִירוֹת פְּעִימָה מִלִּבִּי
וְהַמַּרְאֶה שֶׁלְּךָ בַּפֶּתַח
הַתִּיק עַל הַגַּב
טְרִיקַת הַדֶּלֶת
וְהָאִיּוּם שֶׁלֹּא תָּשׁוּב
מְעוֹרְרִים בִּי פִּרְפּוּרֵי נְשִׁימוֹת
גַּם כָּעֵת


הִסְכַּמְתִּי לְוַתֵּר עַל אַהֲבָה
לֹא הָיוּ לִי דְּרִישׁוֹת
אֲבָל הָיִיתָ מֻכְרָח לְהַכְאִיב עוֹד
נָתַתָּ אַהֲבַת אָב לְזָרִים
מוּל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי
עֵינֵי יֶלֶד
קְרוּעוֹת לִרְוָחָה
לֹא מְבִינוֹת אַךְ מְסָרְבוֹת לִשְׁכֹּחַ
וּמֵאָז הַחֶרֶב שֶׁלְּךָ מִתְהַפֶּכֶת בִּי

וְהַיּוֹם
אֵין קַרְקַע
אֵין אַהֲבָה בֵּינִי לְבֵינִי
כָּל שְׁתִיקוֹתֶיךָ
עוֹמְדוֹת נֶגְדִּי
וְהַמִּלִּים שֶׁשָּׁמַרְתִּי נֶגְדְּךָ
מַטְבִּיעוֹת אוֹתִי
בְּעֶצֶב שֶׁאֵין לוֹ סוֹף

אֲבָל אֲנִי חָזָק יוֹתֵר מִמְּךָ
מָצָאתִי מְעַט אֲדָמָה
אִשָּׁה אוֹהֶבֶת
יְלָדִים יָפִים
וּבְכָל יוֹם אֲנִי מְפַנֶּה לָהֶם עוֹד מָקוֹם בַּלֵּב


רַק אוֹתִי אֵין
רַק לִי אֵין מָקוֹם בַּלֵּב שֶׁלִּי
הַקַּרְקַע נִשְׁמֶטֶת תַּחְתַּי בְּכָל יוֹם
וְהַתְּהוֹמוֹת שֶׁבִּי
כְּמוֹ תַּנִּינִים אוֹרְבִים בְּנָהָר
קוֹרְאִים אֵלַי מִבֵּין מַלְתְּעוֹתֵיהֶם
אִי אֶפְשָׁר
אִי אֶפְשָׁר
לְרַפֵּא
לֵב
מְחֻלָּל
שֶׁל יֶלֶד

שוב
הוליכו אותי רגליי
לאותו המקום;
רחוב מואר
בשעה מאוחרת
קצב פעימותיי
קרקע יציבה
בעולם הסחרחורת
והצלחתי לנשום.

בואו נבחר שם של דמות וכל אחד יכתוב עליה קטע לפי התחושה שלו, בלי להסתכל מה אחרים כתבו (קוראים רק אחרי שכותבים).
מי רוצה להציע שם?

אֱלוּל
עַל שְׂפָתַיִם מִתְנַגֵּן;
אוֹרִי וְיִשְׁעִי, וְיִרְאָה.
שׁוֹפָר קוֹרֵא מֵאֶרֶץ הַחַיִּים
אֲפִלּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה.

פִּיּוּט סְלִיחוֹת,
עִם קוֹל תְּרוּעָה,
לְצַד אֱלוּל מְנַהֲמִים.
אֵ-ל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא
בַּשָּׂדֶה, מָלֵא רַחֲמִים.

פִּצְעֵי לֵבָב,
גִּלְדֵי שְׁנָתִי,
נוֹשְׂאִים בְּנֵטֶל גַּאֲוָה;
אוּלַי יָשׁוּבוּ יֵרָפְאוּ נָא
בְּמַחֲשֶׁבֶת הַתְּשׁוּבָה.

..
ראיתי על הקיר ציור של קשת,
ועל השביל מאחורי התאדה לו המבול.
ובין העננים האפורים הגיחה יונה,
ובפיה סחבה היא מקל חלול.
ולגמתי לפי חביות של יין,
כדי שלא אזכור כמה אני בבלבול.
וחטאתי לעצמי ולאבי,
מזל שהגיע אלול.
..


כותרת- אלול/נח/קשת?
אלול- השיר הוא על ההזדמנות שיש לנו לחזור בתשובה בחודש זה
נח- צדיק בפרווה, הסתכלות על חזרה בתשובה יחידנית
קשת- תקווה של יגיע יותר מבול

להיזרק
למציאות אחרת
שדוהרת
לא משאירה מקום
להינמק
גם בגומחא זועפת.

ננטש חלום,

ושם כבר אין
אותי היום

הרחובות והשבילים

שפסעתי בהם

נותרו כפי שהם

 

כך שנים.....

 

ואני גדלתי

הלכתי

וחזרתי אליהם שוב

 

ואיה אני ?

"אייך?" שאלתי את עצמי

אני אחרת

אישה

כבר לא ילדה 

ואני.........

מתגעגעת.......

למי?

לעצמי....

לתום 

לחוסר-דאגות

לחוסר אחריות

ולחברות שפיזזו, דילגו  וריקדו איתי שם בינות לשבילים

 

להשענות המוחלטת

לחוסר העצמאות

געגועיי

געגועיי..

 

...

זה שירשור שונה

 

אני רק מרגיש שאני רוצה לומר שאתם מדהימים, כל אחד ממכם.

ולפעמים מרגיש לי שלכתוב "וואו יפה" על משהו זה כאילו מוזיל את זה.

קצת כמו שלא שייך לשבח את הקב"ה כי שום דבר לא יתקרב באמת.

כל אחד ממכם הוא נשמה עצומה והדברים שאתם כותבים משקפים את זה.

וזה כ"כ יפה וטהור לראות שיש מקום באינטנרט שהוא כזה

אז טוב שאתם קיימים פשוט

 

 

צועד עם תיק על הגב

בכל מקום עוצר ופותח

בודק מה הבאתי משם

מה איתי אני לוקח

 

אזכור את תיקי בכל עת

תמיד הוא יהיה שם ממילא

אך לא אכבל במסגר

והוא לא יהיה לי לכלא

 

 

אם כן, אני אמשיך לכתוב....

 

הולך בבית אפל. חושך. דממה דקה מן הדקה שאפשר לדמיין אותה כמו חוט דקיק שברגע שיש רעש הכי קטן הוא מופר והחוט נקרע ברגע שקשה לעמוד עליו. קול פיצוח העצמות הוא לבסוף זה ששבר את הדממה. "אההה!", צעקתי, "עצמות!". "גם לך יש כאלו, תירגע", ענתה לו רעייתו. "איך הסתבכנו במצב הזה?". "אני אשם? רק רציתי שיהיה לנו טיול משפחתי מהנה, לא תכננתי את כל זה!".

 

לפני יממה. "תוק תוק", נקישה בדלת. "יוחאי, תפתח לאורח שרוצה להיכנס הביתה", יוחאי הקטן רץ ברגליו הזעירות לעבר הדלת לפתוח אותה, ובעת הוא צועד לעבר הכניסה חולפת מחשבה בליבו של האבא שיש פה משהו לא טוב, מן הרגשת בטן בלתי מוסברת שמציפה את כולו. הילד מתקרב מאוד אל הדלת, האבא מהסס האם להגיד לו לא לפתוח. לבסוף הילד פותח את הדלת ובכניסה עומד אדם מבוגר נחמד עם זקנקן וכובע ברט שחור בלוי שמונח עליו באופן זרוק ומוזנח. "שלום, משפחה יקרה! אפשר להציע לכם חופשה משפחתית בהנחה גדולה?". האמא קפצה על המציאה, בכל מקרה הילדים כל הזמן במחשב וצריך שיצאו קצת החוצה, וכדאי מאוד שיקחו חופשה, למרות שקצת קשה לצאת לימי חופש מהעבודה, כדאי לעשות את המאמץ בשביל הילדים. "כמה זה יעלה?" שואלת האמא. "25 ש"ח לנפש" עונה האיש בקול נמוך. "וואו, מחיר טוב!", "איפה זה יהיה?". "אה, טוב שאת שואלת", "החופשה תהיה במושב לצים, מקום יפה מאוד, אווירה טובה, יהיה שם צחוקים", אמר וצחק בצחוק צרוד שנשמע יותר כמו קידוח פטישון של פועל עייף. "איפה זה?", "זה ליד קיבוץ גלויות". "טוב, תודה רבה!", "הנה, קחו כרטיסים" הושיט למשפחה כרטיסים והלך משם.

 

"שכנעתי אותם, איזה כיף! חשב לעצמו חואן. "כ"כ קל להפיל אותם ברשת, הם כאלו תמימים...הם לא יודעים מה מחכה להם, איזו הפתעה...". וצחק לעצמו בקול מרושע. אשתו נכנסה לביתם. "מה אתם זומם, חואן?". "אני? אני לא זומם כלום, סתם נזכרתי בבדיחה מאתמול...". "תשמע, אני לא רוצה להסתבך בצרות, אני יודעת שאתה אוהב הרפתקאות, אבל נמאס לי כבר מזה, אני רוצה קצת שקט לשם שינוי, אתה מתחייב שלא להתעסק בדברים כאלו שיכניסו אותנו לצרות ולבלאגן?", "אל תדאגי, הכל בסדר, לא יקרה כלום...". אשתו לא קנתה את זה, אבל לא הייתה לה ברירה, היא ניסתה כמה שיותר להניא אותו ולהזהיר אותו....

 

"הגענו לחופשה, ישששש!". "היי, אלעד, תראה, יש שם אופניים ובועות סבון, ויש שם גם ערסלים ודשא ובימבה...וואו...". "ילדים, אנחנו באנו לפה לחופשה וזה בשביל שנהנה, אבל ניתן כללים כדי שהחופשה שלנו תעבור בשלום ובשקט ובאמת נצא מפה עם דברים טובים ולא נבזבז את הזמן סתם מצד אחד ומצד שני לא נגמור חלילה בפציעות ובדברים לא טובים. אז ככה: בארוחות כולם נמצאים, אין כזה דבר שאחד אוכל בשעה א', אחד אוכל בשעה ב', אנחנו רוצים להיות ביחד, כל אחד יגיד מתי הוא מעדיף ונקבע שעות שיתאימו כמה שיותר לכולם...ב', שמים קרם הגנה לפני שנחשפים לשמש וכו'...ד', אף אחד לא נעלם והולך לכל מיני מקומות חשוכים ולא מוכרים, כולם נשארים ביחד באותו מקום, אם יש איזה מקום שאתם רוצים ללכת, תדברו איתנו ונראה אם אפשר שנלך כולנו, אבל שלא כל אחד ייכנס לאיפה שהוא רוצה לבד, זה מסוכן...זה מאוד מאוד חשוב, בסדר?", "כן..." ענו הילדים בשפה רפה, משולבת עם אנחה. "אני לא שומע אתכם! בסדר?!", "כן!" ענו הילדים בקול יותר חזק. "יופי, שתהיה לנו חופשה נעימה!".

 

"אלעד, בוא נלך לחדר הנהלה וניקח לנו ממכונת הקפה שם, יש שם אפשרות לשוקו מוקצף, ואז נוכל להוסיף לנו גם קצפת ומרשמלו, יהיה טעים...", "אבל איתן, אבא ואמא אמרו לא לעשות דברים לא אחראיים, זוכר?". "נו, מה כבר יכול לקרות? זה לא מקום מסוכן או רחוק, זה בתוך המתחם וזה מקום מאובטח, הכל בסדר...", "טוב, נו...". הלכו לחדר ההנהלה ברינה ובצהלה, אך בדיוק כשסיימו להקציף את החלב במכונת ההקצפה שמעו קול מתקרב. "אלעד, תשמע, יש לי תחושה מאוד לא טובה, אולי כדאי שנתחבא?", רצו מיד והתכופפו מתחת לשולחן המרכזי בחדר. אחרי כמה רגעים נכנסו שני אנשים גדולים לחדר, שאחד מהם הרעיד את החדר בצעדיו. "אז מה אתה אומר? ניתן להם לנוח יום אחד לפני שיבוא ה"אקשן"? או שנתחיל מיד?", "נראה לי שכדאי לחכות, נתכנן את הדברים כמו שצריך שהכל יהיה חלק בלי תקלות..." ענה המגודל לחברו. "כן, אבל חואן לוחץ שנעשה את זה בהקדם, הוא חושש שאשתו תעלה על הסיפור הזה ותעצור אותו, הוא מעדיף לסיים עם זה כמה שיותר מהר....", "אל תדאג, נצליח למרוח אותו יום אחד, הוא לא כזה חכם, אפשר לתרץ לו תירוצים פשוטים והוא יקנה אותם...", "אל תזלזל בו כ"כ, אני לא חושב שכדאי, לא תמיד מה שכלפי חוץ נראה מעיד עד הסוף על האדם, יכול להיות שהוא באמת מאוד חכם ולא יקנה את התירוצים שלך...". "בסדר, בסדר, אין מה לעשות, זה המצב, נקווה שהכל ילך חלק....". "למה יש פה חלב במכונת הקצפה?" שאל המגודל את חבירו. "מה אני יודע? אולי חואן עבר פה ושכח שרצה להכין קפה...", "לא, החלב הזה הוקצף ממש עכשיו, אם זה היה חואן היינו רואים אותו יוצא מהחדר...". "נו, יכול להיות שפספסנו אותו בדקה והוא הספיק כבר ללכת לכיוון אחר....". "טוב, בסדר, חסך לי ללחוץ על הכפתור ולהקציף....".

 

המשך יבוא....

מַזָּל טוֹב,
לִי.
גָּדַלְתִּי
בְּשָׁנָה,
הִתְבַּגַּרְתִּי
בְּשָׁנִים.
מְשַׁפְשֶׁפֶת מֵעָלַי
כְּתָמִים
שְׁחֹרִים,
כְּתֵפָיִם שָׁחוֹת
מֵעֹמֶס הַחַיִּים.
מְאַחֶלֶת רַק לֹא
עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים.

הבטחת לי אהבה
בעיניים נוצצות
ואיזו אהבה זו הייתה
פרחים
ושלטי חוצות

גם נשבעת שנאהב נצח
ועוד המון מילים ריקות
ואני רק חיפשתי מישהו
שלא ירצה
למלא את השתיקות

עוֹמֵד עַל הַסַּף

בְּחֹשֶׁךְ, לְבַד.

יָדַי נוֹשְׁקוֹת לַמְּזוּזוֹת,

שֶׁלֹּא אֶפֹּל.

 

 

רַעַד מִתְגַּנֵּב לְתוֹכִי,

לִצְעֹד אֶל תּוֹךְ הָאוֹר?

אוֹר גָּנוּז.

אוֹ שֶׁמָּא אוֹר הָאוּר.

 

 

נִשְׁאַרְתִּי לְבַד, נָטוּשׁ,

מִגּוּפִי שֶׁהִתְפָּרֵק וּפֻזַּר.

אֵיךְ אֲחַיֵּךְ?

מִתּוֹךְ שְׁבָרַי.

 

 

אֶתְנַחֵם שֶׁרֹאשִׁי נִשְׁאַר?

נֶחָמַת שׂוֹטֶה,

כָּזָב הָאֱנוֹשׁ,

כְּאֵב הַקְּשָׁרִים.

 

 

הָרַכֶּבֶת נָעָה כְּבָר מִזְּמַן

הֶעָפָר שָׁב וְנָע בְּמַעְגַּל

הַאִם זֶה חֹטֶר?

עוֹד יִגְדַּל לָעֵץ?

 

 

הַקְשֵׁב, פְּנִימָה,

חַיֶּיךָ, כִּי כֵן לֵב הָאָדָם.

סַע בִּשְׁאֵלוֹת הַחַיִּים,

פְּחַד מֵהַפַּחַד לְפַחֵד.

 

וְהוּא שָׂם אִתְּךָ תָּמִיד,

פּוֹסֵעַ בַּחוֹל, אוֹחֵז יָדְךָ.

קְפֹץ!

הוּא מַשְׁגִּיחַ,

מִין הַחֲרַכִּים.

 

 

פְּקַח לְבַב עֵינֶיךָ,

כִּנְשִׁימַת אֲוִיר מַרְוֶה.

רַחֵף, נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ,

קָדִימָה.

כמו תמיד התחלתי

ברגל ימין

אולי קצת צולעת

אבל מי היה מאמין

 

ואז חלפה לה תקופה

ובאו משבר ומכשול

מי היה מאמין

שישתנה פה הכל

 

תהום אל תהום, "קוֹרֶה"

לפעמים קצת לא מאמין

והנשמה נדחפת החוצה,

צועקת,

כשמנסים עמוק להטמין

 

מי היה מאמין? אני? 

כשמגיעים אל הסוף, לפעמים זה לבד

אבל מתוך כל ההווה פורח פרח אחד

אסירותודה.

 

 

 

עַל חַלּוֹנִי הִתְיַשְּׁבָה צִפּוֹר

אֶת פִּיהָ פָּתְחָה בְּרַכּוּת

אֱלוּל

וְלֹא עָנִיתִי

 

בַּבֹּקֶר קָרָא תַּרְנְגוֹל

קִרְקֵר לְלֹא הֶרֶף

אֱלוּל

וְלֹא הִתְעוֹרַרְתִּי

 

בַּלַּיְלָה יִלֵּל תַּן

וְיוֹנָה הָמְתָה בְּקוֹל

אֱלוּל

וְלֹא הִקְשַׁבְתִּי

 

בְּדַלְתִּי נַקַשׁ אַרְיֵה

שָׁאַג בְּהֶבֶל לוֹהֵט

אֱלוּל

וְלֹא קַמְתִּי

 

וְאָז בַּבֹּקֶר

כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת הַשּׁוֹפָר

כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת הַסְּלִיחוֹת

כְּשֶׁהֶאֱזַנְתִּי 'תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ'

כְּשֶׁדָּמַעְתִּי 'כָּל נִדְרֵי'

כְּשֶׁיָּדַי אָחֲזוּ אֶתְרוֹג

כְּשֶׁהַקִּירוֹת רָעֲדוּ 'הוֹשַׁע נָאּ'

 

כְּשֶׁהָאָרוֹן נִפְתַּח

לִבִּי נֶעֱצַר

אֵיךְ לֹא הֵבַנְתִּי

אַךְ לֹא הִקְשַׁבְתִּי

הֲרֵי 'אַתָּה הׇרְאֵתָ לָדַעַת'

לָדַעַת הַכֹּל, לָגַעַת בְּהַכֹּל, לְהָבִין וּלְהַחְדִּיר

'כִּי הוי' הוּא א-לקים'

וּמָה שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה, וּמָה שֶׁלֹּא נִרְצֶה

'אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ'

 

 

וְעָנִיתִי עַל הַצִּפּוֹר, וְהִתְעוֹרַרְתִּי מֵהַתַּרְנְגוֹל

וְהִקְשַׁבְתִּי לַתַּן וְלַיּוֹנָה, וּפָתַחְתִּי לְאַרְיֵה

פָּתַחְתִּי אֶת לִבִּי וְהֵחַלְתִּי לִדְמֹעַ

כִּי אוּלַי מְאֻחָר מִדַּי

בְּרָא כַּד חָטֵי אָבוּהִי לַקְיֵהּ. אָבוּהִי דְחַיִּס אַסֵּי לְכֵאבֵהּ.
עַבְדָּא דְמָרִיד נָפִיק בְּקוֹלָר. מָרֵהּ תָּאִב וְתָּבִּיר קוֹלָרֵהּ.

אוֹי אַבָּא, אִם הָיָה קוֹלָר, הוּא הָיָה עוֹזֵר?

בְּרָךְ בֻּכְרָךְ אֲנָן וְחַטֵּינָן קַמָּךְ. הָא רָוֵי נַפְשִׁין בְּגִדִּין מְרָרִין.
עַבְדָּךְ אֲנָן וּמְרַדְּנָן קַמָּךְ. הָא בְּבִזְתָּא הָא וְשִׁבְיָא וְהָא בְּמַלְקִיּוּתָא.
בְּמָטוּ מִנָּךְ בְּרַחֲמָךְ דִּנְפִישִׁין. אַסֵּי לְכֵאבִין דִּתְקוֹף עֲלָן.

עַד דְּלָא נֶהֱוֵי גְּמִירָא בְּשִׁבְיָא:

 

וּבָכִיתִי וְשָׁאַלְתִּי, הֲרֵי קָרָאתָ לִי? לָמָּה לֹא שָׁמַעְתִּי.

 

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה, אַתְחִיל לִשְׁמֹעַ, אַתְחִיל לִדְמֹעַ

כְּבָר כְּשֶׁתָּבוֹא צִפּוֹר, תֵּשֵׁב לִי עַל הַחַלּוֹן וְתִלְחַשׁ שֶׁאֱלוּל מִתְקָרֵב

שֶׁקֶט וְחֹשֶׁךְ
וְאָז דְּמָמָה.
וְהָעֲקֵבוֹת שֶׁלְּךָ עוֹד עַל הַחוֹל
מוֹתִירוֹת אוֹתִי לְבַד.
אֲנִי מְחַכָּה לַגְּשָׁמִים;
אוּלַי זֶה יְטַשְׁטֵשׁ

נֶעֱלָמִים.
כָּאֵלֶּה שֶׁמַּהוּתָם הִיא הַהֶעְלֵם,
וּמִיתָתָם הִיא הַבְּהִירוּת.
נֶעֱלָמִים. הַצְּרִיכִים לַיֶּשׁ וְנוֹאָשִׁים לָאַיִן.
הַיָּם נִרְאֶה בְּעֵינֵיהֶם לְפֶלֶא
וְהַקֶּטֶל לְנִפְלָא
הַגַּלִּים הַטְּרוּפִים מְרַקְּדִים לָהֶם
אֶת רִקּוּד הַיֹּפִי, הַנֶּעֱלָם.

נֶעֱלָמִים. כְּכָל שֶׁנִּפְלָא יוֹתֵר, נֶעֱלַם יוֹתֵר.

אֱלֹקִים. נֶעֱלַם.
נֶעֱלָמִים.

🔹

זה משנה אם אזעק בשמם?
אני משתוקק ששוטי הברזל
יוטחו על הגב שלי. שידמם.
רק שיפסיקו להיעלם להיאלם.
אם רק הייתי יכול לעשות משהו לעצור את זה
זה לא כאן. אל תהיו כאן. שישאר כאן רק הזבל.
הכל נטמא אי אפשר לנתץ להפקיע את הטומאה.
תמשיכי הלאה. עופי. כאן את לכודה ונלחצת. אל תתלכלכי
אל תתני לי להכיל אותך. את תיכווי. עופי למעלה. כאן לוחץ.