****
"up up, קום, הגיע הזמן, להתחיל לעבוד, אין זמן". אביו של אמנון העיר אותו.
אמנון קם בבהלה מהמיטה, זינק, פתח את הברז ישר על פניו כדי לעורר את עצמו, והלך עם אביו לעבוד.
"תזיז את העץ ותחזיק לי, אני קודח בזה חורים". אמר אביו, וקדח עם המקדח. הרעש היה גדול.
"אבא, אני הולך להביא אזניות, שלא יהרסו לי האזנים...". אמר אמנון. "חבל על הזמן....". אמר אביו. "מה זה משנה שיהרסו האזנים? תיהנה כל עוד אתה יכול...". "טוב", אמר אמנון.
***
אביו של אמנון לוחש לו: "אמנון, קום, אמנון, הגיע הזמן לקום".
"עוד יום של עבודת ה' מחכה לי", חושב לעצמו אמנון. אומר אמנון בכוונה גדולה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", מדגיש כל תיבה ותיבה.
הולך אמנון ונוטל ידיים בטהרה ומברך: "ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם על נטילת ידיים". וכך אומר ברכות התורה.
אמנון צועד עם אביו לכיוון בית הכנסת לתפילת שחרית מוקדמת. אמנון מתפלל בכוונה, זכה אפילו לקרוא בתורה לציבור בקול ערב.
מקפל תפילין, ושר לעצמו: "איזה טוב ה', איזה טוב ה'....". חיוך נסוך על פניו, הוא זכה לעבוד את ה', זכה להיות יהודי, להרגיש את נשמתו ופנימיותו, ולא רק להתרוצץ במירוץ העכברים.
אחרי התפילה דוד התיישב ללמוד, כרגיל, פתח חומש והתבונן בפרשה. חידושים נפלאים עלו לו, מהלך גאוני נרקם בראשו, וכאילו היה אפשר לשמוע את צליל ה"דינג" של חידוש שירד לעולם. "איזה כיף, תודה רבה לך ה' שזכיתי לחדש בתורה ולהיות שותף עם א-ל".
בחזרה מבית הכנסת אביו אומר לדוד: "אמנון, רציתי שהיום נבנה איזה ספרייה לספרי קודש, תוכל לעזור לי היום בזה?". "כן, בשמחה, אבא", השיב דוד.
דוד לא שם אזניות, ואביו העיר לו על כך. "אבל אבא, מה זה כ"כ משנה?". שאל דוד. ענה אביו: "צדיקים חסים על גופם. הגוף הזה הקב"ה נתן לנו אותו במתנה, ואנחנו צריכים לשמור אותו. כל עוד אתה לא מפסיד מזה, תשמור על הגוף שלך, זה פקדון שאתה שומר עליו, ואתה צריך להחזיר אותו שלם". שתק אביו שתיקה קלה והרהר, ומיד המשיך: "וחוץ מזה, חבל שכשתגדל לא תוכל לשמוע טוב. עכשיו זה נראה לך נוח לא להביא אזניות, כי זה לא כזה משנה, אבל בתור יהודים, אנחנו חושבים על המכלול, חושבים על הכל, לוקחים את כל הדברים בחשבון, ואסור לזלזל בזקנים ולהגיד כמו עשיו: "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה?", לדעת את הערך של כל דבר בעיתו, ולכל גיל ואיבר יש תפקיד חשוב, אסור לזלזל".
****
"אבא, למה אני מתאמן? זה לא כיף לי לרוץ ולהתאמץ...", אמר אמנון לאביו.
"אמנון, אני יודע שזה לא כיף, אבל זה מאוד מספק ומהנה להיות בכושר, ואחרי זה תוכל להרשים את כולם בשרירים שלך, לטווח רחוק זה שווה". "מה טווח רחוק? אבל עכשיו לא בא לי....". "אני אקנה לך מחשב חדש אם תבטיח לי שאתה מתאמן..." סינן אביו. "יששש.....! תודה רבה, אבא, אני מבטיח".
****
דוד הלך על לכלוך ודרך עליו, והמשיך בדרך. "למה אתה לא מרים את הלכלוך ומשליך אותו לזבל?" שאל אביו. דוד השיב בשאלה: "מה זה משנה? זה רק לכלוך קטן ושולי, למה זה כ"כ חשוב?". אביו של דוד עצר את ההליכה, הרצינו פניו, ודוד ששם לב עצר גם הוא, ואביו של דוד אמר לדוד דברים שיחרטו בליבו של דוד: "תדע לך, דוד. אל תזלזל בפרטים הקטנים. לפעמים דווקא הם משנים את כל התמונה. כל פרט ופרט חשוב. ובסוף, בשביל שהכלל יהיה גדול, יהיה נקי, צריך כל אחד ואחד, צריך כל פרט ופרט. אתה בוודאי מכיר את המשל של חז"ל על הספינה, שאחד מנוסעיה קדח בה והיתמם ולא הבין מה הבעיה, הרי "הוא קודח בחלק שלו", אבל הוא לא מבין שהוא פוגע בכולם. כשחסר בפאזל ענקי אפילו חלק אחד, כל הפאזל חסר. אנחנו מצד אחד אוהבים את הכלל, את הנשמה הגבוהה האינסופית שאינה שמה לב לפרטים, אלא פשוט כוספת ומשתוקקת, בלי הגבלות ובלי פרטים קטנים, אבל צריך לזכור שגם עבודת הפרטים היא חשובה, והיא משתלשלת מכוח הכלל, ובה יש את הכלל, אם מסתכלים טוב רואים את ההשתלשלות של הפרט מתוך הכלל, ואפשר להגיע גם הפוך, מהפרט להגיע אל הכלל.
הכלל הוא שארץ ישראל תהיה נקייה, יפה. וכל לכלוך ופרט הורס את זה, מלכלך את הארץ היפה שלנו. אם רק נשים לב לפרטים הקטנים, נדייק, לא נתעצל, כי בסוף אנחנו לא לעצמינו, אנחנו אוהבים את הארץ, "כי רצו עבדיה את אבניה ואת עפרה יחוננו". אנחנו אוהבים את היופי של הארץ, את האדמה, את הפירות היפים והמשובחים. "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", אמנם בהתחלה צריך להזיע, צריך לעמול, אבל זה לא מתוך מסכנות, זה לא כי חייבים לעשות אנחנו עושים, אנחנו אוהבים להזיע על הארץ שלנו....! אנחנו אוהבים את הדרך, את התהליך. ואחרי שעובדים כמו שצריך אפשר להיות באמת בני מלכים, בנים של הקב"ה. "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". וזה גם בדברי תורה אותו דבר, בשביל להגיע להבנות ולחידושים זה לא עבודה קלה, זו עבודה קשה, תהליך ארוך וממושך, וגם אם יש הברקה, צריך לחדד אותה, לראות איך היא מסתדרת עם פרטי הסוגייה, זה לא פשוט. אבל אנחנו צריכים לדעת ליהנות מהדרך, ליהנות מהעמל, ואחרי העבודה הקשה התורה גם יותר מתוקה, תורה שלמדתי באף עמדה לי. "לולי ישבתי בחושך לא היה ה' אור לי". דווקא אם לא הייתי בשאלה בסוגייה, אם לא היה לי קושי, התשובה לא הייתה מתוקה, ההבנה המחודשת לא הייתה יפה ונעימה, ודווקא זה הופך את הלימוד למשובח יותר, לטוב יותר, ומי שעמל סופו לקטוף פירות יפים.".
****
אפשר לראות שמי שעובד ה', ולא חי לעצמו ולהנאה הפרטית שלו, אז גם בדברי החול, וכ"ש בקודש, הוא מתאמץ, הוא לומד לשבור שיניים, לא להתעצל, לא להיות כבדים ולהימשך אל החומר, אלא לרוץ כגיבור, להתקדם, לא לעצור. זה לא שהעבודה היא רק בשביל התוצאה, והכל בשביל המנוחה שלי עצמי והרווחה שלי, אלא ההיפך...! המנוחה בשביל העבודה. העיקר זה העבודה, העיקר זו ההתקדמות, העיקר זה עבודת ה', ויש גם לפעמים הפסקות, לפעמים צריך לנוח כדי להמשיך בכוח יותר גדול אחרי זה.
המירוץ אחרי החיים החומריים, בלי להתחבר לדברים ורעיונות נצחיים, הוא פספוס של משמעות החיים. אנחנו עובדים ומתאמצים בשביל הרוח, בשביל הגדלת התורה, בשביל קידוש ה', בשביל לעבוד את ה', ולא ההיפך. לזכור את המשמעות שלנו, את מה שחשוב, לא לשכוח את זה.
****
שנזכה....!
