פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 71)

לשמחה היתה נטיה לחזור על כל עיסוק שריתק אותו אלף פעמים.
חמשת אלפים במקרים טובים במיוחד.
שעות על גבי שעות היה מבלה על השטיח מתבונן בגולות, בפסלוני נייר, בספר שירי ילדים שלא מזמן הצליח לקרוא (ובינה לבין עצמה הודתה גם אביגיל שיש בו משהו מושך. לא כל המאיירים יכולים להתגאות בתוכים מתוקים כל כך). בימים הנדירים בהם היתה אביגיל משכיבה אותו לישון, היתה מקריאה לו סיפורי ילדים, ומקפידה תמיד לסיים שלושה לפחות.
"אביגיל" קטע אותה פעם "מה קרה לנמר הג'ינג'י?"
דקה שלימה אבדה לה בניסיון להבין מתי דיברו על נמרים ג'ינג'יים בכלל.
-"זה היה הסיפור הראשון, שמחה, קראנו את כולו"
-"לא שמעתי"
-"וודאי שמעת"
-"לא הספקתי. את רצה מהר, ואני לא שומע כלום. ובכלל למה נמר ג'ינג'י? רציתי כחול, שתהיי שמחה"

כבר שנים שאינה שמחה.
ובאמת למה נמר ג'ינג'י?
נמרים כחולים היו מעניקים לה נחת, אולי אפילו לשתי דקות.
מחשבות מטופשות שכאלה. כמוה ממש.

****
"מה חשבת לעשות?" הבחורה עם התלתלים הכהים והסוודר מתקרבת אליה. אביגיל כועסת. זו הפינה שלה, הדשא שלה, הפרטיות שלה, ושתלך כבר מפה.
הבחורה ניצבת ליד אביגיל ואינה מתיישבת. כמכריזה ללא קול- 'מקומי כאן הוא עראי, וכרצונך אמצא כאן'

"חשבתי לעשות כל דבר שנאסר עלי ועוד כמה שהיו נאסרים לו רק עלו במחשבתו של הרודן התורן. על מה מהכול את מדברת?"
הבחורה מתבוננת בה. מבט שאינה יודעת להגדירו.
"שיחות הסיכום עם היועצת נגמרו לפני שעה. ראיתי אתכן מתווכחות, משהו מפריע לך"
-"ולמה זה עסקך?"
-"בכנות?.. איני יודעת. פעם פגשתי את אחיך. הוא סיפר לי עלייך. אולי בזכותו הרגשתי קשורה"
-"אחי?" היא מנסה, בלי להצליח הרבה, לנשוף בבוז "מה סיפר עלי? וודאי משהו על נמר ג'ינג'י.."
-"דווקא כחול.." מיכל ממלמלת, מנסה להזכר איפה הנמרים בכל הסיפור והאם הבריכה הארורה ההיא הכילה עוד משהו חוץ מהכדור ההוא וכמה חיידקי שפעת עקשנים.

ישנם רגעים בהם אין צורך בגוף ולא בעיניים.
משהו מתוך נפשה של אביגיל מניעה את מיכל להתיישב.
פעם אמר לה יצחק 'שתיקה היא מכונה משוכללת שכדאי לנסות'. משלא הבינה, הסביר לה: 'כל חיי ניסיתי למצוא את הכפתור ההוא, שאם רק אלחץ עליו תוך מילוי כל ההוראות, אירגע מיד ואבין. לא חשוב מה. כל שם שקראתי אז לעצבות. הבנה בבני אדם, בנוף, בהורים.. ואז שתקתי. וגיליתי שבלי הרצועה בא היופי בחופשיות. צריך רק לחכות לו קצת'.

אז היא שותקת.
למרות שאינה מבינה עדיין היכן היופי.

"לעזוב חשבתי. ללכת".
אביגיל היא הראשונה לשבור.
-"ללכת לאן?"
-"לא יודעת. לגמור עם המקום הזה. שיגידו 'כל הכבוד, גיבורה, למדת את החיים ואל תעשני יותר אף פעם' ויעלו אותי לשלב הבא, לא יודעת איך קוראים לו. החבורה הזו של הגיבורות שמחפשות את עצמן ומספרות איך התגברו על הכול ושהמלחמה הזו לא נגמרת אף פעם. אם כבר להגיע- אז עכשיו, לא? מה כבר ישתנה בחיים?"

מיכל מביטה בה שוב.מתלבטת. 'שמא אין זה מקומי לומר'

-"נשרטת פעם בידך?"
-"אל תתממי.. עשר פעמים לפחות, וזה עוד לא היה 'מקצועי'. חכי שתדעי מאיפה באתי.."
-"הראי לי"
בלי להבין למה, היא מפשילה את השרוול. צלקת זמנית קטנה, לא יותר.
"ממתי?"
-"חודשיים, שלושה חודשים.."
-"כאב לך?.."
-"פתאום זה חשוב? לא!"
שתיקה
-"יש מקרים שזה כואב"
-"ותפסו אותך?"
-"כן"
-"ומה אמרו?"
-" צרחו והתקשרו להורים"
-"ושטפת כלים למחרת?"
-"לא. התחבושת לא יכלה להירטב. לפחות תועלת קטנה צמחה מהסיפור.."

הן נותנות לציור המתהווה בפנים עוד כמה שניות.

-"כדי לשטוף את הלכלוך מבפנים, צריך לקשור טוב טוב את התחבושת, שתהיה אמיתית, ותיפול רק מדי פעם. לבדוק שהפצע מתחת אינו מדי כואב. אולי אפילו להסיר את התחבושות. רק אחר כך מנקים את הרסיסים"
אביגיל חושבת. מסתכלת לצד אחר. מותר לה.

-"חייבים להספיק הכול"
-"למי?"
-"לא יודעת. לאמת הזו, שרוצה שלם"
-"ואיפה היא, האמת הזו?"
-"מה זאת אומרת? למעלה, מנהלת רישום ומסמנת כל יעד שהשגת"
-"ומתי מסיימים?"
-"כשמזדקנים, אולי, ולא חייבים לעשות כלום"
-"ולא לפחד?"
-"גם"

מיכל מנסה, מתפללת ללא-יודעת-מי שלא תטעה ולא תשתגע ואלוקים יודע מה קורה פה בכלל ואיך היא רגועה כל כך למען ה'.

-"נקרעו לך המפות"
אביגיל מסתובבת אליה בתמיהה
-"לא שטפתי את המסננת במטבחים"
-"לא.המפות בפנים נקרעו לך"
-"איזה מפות?"
"המפות לאוצר הזה, האמת, השלימות.סובבת אותה וקרעת חלק, את חושבת שהחיצים מראים למעלה"
-"וכי לא?"
-"לא. פנימה"

****
שמחה סיפר לה בטלפון שיבוא מחר. הפעם יביא נמר כחול. בזהירות רבה שאל אם תרצה לדבר עם אמא, לשמוע מה אמרה עליו הגננת היום, ובעצם היא מתגעגעת..
'שלום' אביגיל מזיזה את השקט
-'שלום.. מה שלומך?'
-'תבואו מחר?'
-'אם תרצי, נבוא (שתיקה) שמחה מתגעגע'
-'גם אני'. ורצתה להגיד - 'גם את'.

היא תלך, היא תעזוב, אבל השעון יחכה. קודם שיירפאו הפצעים, ולו במעט. קודם שתחייך.
גם לנמרים יש מקום. כחולים, ג'ינג'ים, אפילו עם מטפחת.
אם לא היה להם מקום- לא היו נמרים.

"הָעוֹלָם מֻרְכָּב" אָמַר הָאִישׁ וְסָפַק כַּפָּיו בַּהֲנָאָה, עֵת הִנִּיחַ אֶת חֶלְקוֹ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַפָּאזֶל אֲשֶׁר הִרְכִּיב אֶת תּוֹבָנוֹת חַיָּיו.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע, הוּא חָשׁ כְּאִישׁ הַפְּלוּרָלִיסְט וְהַנָּאוֹר בָּעוֹלָם.
מִבְּלִי לְהָשִׁית לִבּוֹ לְכָךְ שֶׁהוּא רַק חֵלֶק אֶחָד מִתּוֹךְ הָאַלְבּוֹם הַמֻּרְכָּב שֶׁל הָעוֹלָם וְשֶׁהַחֲלָקִים שֶׁמַּרְכִּיבִים אֶת חַיָּיו, מֵעוֹלָם לֹא הִוּוּ גּוֹרֵם גָּדוֹל מַסְפִּיק מִכְּדֵי לְשַׁנּוֹת, וְלוּ בִּמְעַט, אֶת הֶרְכֵּבוֹ שֶׁל הַפָּאזֶל הַכּוֹלֵל הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא- הָעוֹלָם.

וְכָךְ הֵם רֹב אֲנָשָׁיו שֶׁל הָעוֹלָם, כְּשֶׁהֵם סוֹף סוֹף מַסְכִּימִים לְמֻרְכָּבוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם , הֵם לֹא קוֹלְטִים אֶת הָאַבְּסוּרְדִּיּוֹת שֶׁבְּכָךְ. כִּי הַמֻּרְכָּבוּת כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה עַד שֶׁדַּעְתָּם - אֲפִלּוּ הַדֵּעָה שֶׁהָעוֹלָם מֻרְכָּב, אֵינֶנָּה מִשְׁנֶה, דָּבָר.

גַּאֲוָה וְדֵעָה קְדוּמָה
כַּמָּה חֲכָמָה הָיְתָה נִמְנַעַת אִלּוּלֵא אוֹתָהּ גַּאֲוָה.
אִלְמָלֵא אוֹתָם נְאוֹרִים הַבְּטוּחִים שֶׁהֱיוֹת וְהוֹאִילוּ בְּטוּבָם לְוַתֵּר עַל דֵּעוֹתֵיהֶם לְמַעַן הַהוֹדָאָה בַּמֻּרְכָּבוּת , יֵשׁ כָּעֵת מָקוֹם לְדֵעוֹתֵיהֶם , הָיוּ מַמְשִׁיכִים לְהַטְעוֹת עַצְמָם בְּכָזָב.

וַהֲלֹא אִם הֵם הָיוּ נְאוֹרִים
הֵם הָיוּ מְבִינִים שֶׁעוֹבֶדֶת הֱיוֹתָם סוֹבְלָנִים וּמַסְכִּימִים לַמֻּרְכָּבוּת לֹא מְשַׁנֶּה כְּלוּם לְאוֹתָהּ מֻרְכָּבוּת וְלָכֵן לֹא הָיוּ מִתְיַחֲסִים לְעַצְמָם בִּרְצִינוּת יְתֵרָה.

***

הָאִישׁ הִבִּיט עַל חֶלְקֵי הַפָּאזֶל בְּעֶרְגָּה
הִבִּיט בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת, וְלֹא הֵמִישׁ עֵינָיו,
הוּא לֹא נִרְגַּע.

⏳
לְאוֹר הַנֵּר הִבִּיט בּוֹ, כְּשֶׁהִגִּיעָה הָעֲלָטָה.
הִבִּיט, וְאַט אַט מָלְאוּ עֵינָיו תּוּגָה.
דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה, שָׁעָה אַחַר שָׁעָה.
וְיִתְחָרוּ הַדְּמָעוֹת, בַּזְּמַן.

וְעַל כָּל צְלִיל, שֶׁהִשְׁמִיעַ הָאוֹרְלוֹגִין, הִתְוַדָּה עַל גַּאֲוָה אַחַת,
מַחֲשָׁבָה אַחַת,
שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה בִּכְלוּם לְמֻרְכָּבוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם וְשֶׁל הַזְּמַן.

🌃
וְיִתְמַלֵּא בֵּיתוֹ חֲשֵׁכָה אֲיֻמָּה וְיָעֵל הַבַּיִת בְּלֶהָבוֹת הַחֲרָטָה.

🌄
וְאַט תַּפְצִיעַ חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ וְיַבֵּט הָאִישׁ מִבַּעַד לַחֲרַכֵּי כְּאָבִיו וְיִשְׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה.
כָּל יִסּוּרָיו, דֵּעוֹתָיו, מַחְשְׁבוֹתָיו וַהֲגִיגָיו הֵם כְּאַיִן וְאֶפֶס לְעֻמַּת הַכֹּל, אָז עַכְשָׁו הוּא יָכוֹל לְהַפְסִיק לַחֲשֹׁב, עַכְשָׁו הוּא יָכוֹל לְהַתְחִיל לִחְיוֹת.
"כְּאַיִן וְאֶפֶס" הוּא צָרַח נִרְגָּשׁ, וְהֵחֵל לִרְקֹד

מה עומד לכם בראש כשאתם כותבים שיר?
אני הרבה פעמים חושב על עצמי כמתרגם, אני רואה איזה מהלך (אין לי מילים להגדיר את זה בצורה מדוייקת אולי אפשר לומר "חזון" במקום "מהלך") במציאות ומתרגם אותו למילים.
חשבתי לכתוב על זה שיר אבל החלטתי שיהיה יותר מעניין לשמוע על זה ממכם.

אומרים שמספרים עגולים הם יפים. יהודה יותר אוהב את המספר 19. קראתם פעם את פרק יט בתהילים? לכן הוא אוהב את המספר הזה. תורת ה' תמימה, משיבת נפש, פקודי ה' ישירים, משמחי לב. כל פעם כשהוא קורא את המילים האלה הלחן המוכר מתחיל להתרונן וליבו כמו עולה על גדותיו באור גדול שצץ ומתפרץ לכל גופו, מי שיתבונן יוכל לראות את הכיסופים מנצנצים מעיניו.
לעומת זאת המספר עשרים נראה כמו לוח נקודות, עם כיתוב באדום זוהר המראה 2-0 ולא לטובתו. החיים פה הם מלחמה. הוא לא בטוח נגד מי או נגד מה אבל זה שואב ממנו את כל הכוחות והוא נשבע שהוא יכול לשמוע את השעון מתקתק והשתיים- אפס לועגים לו, יושבים בצד כמו אותם ילדים היושבים על הברזלים ומצחקקים בקול רם על השוטה שמנסה להצליח להבין, לנצח ולחיות.
להצליח פאקינג פעם אחת לחיות.
ואם יהודה יעז לחשוב שהנה הוא יכול לעצור, לנשום את אויר החיים, יבוא ההוא שמולו עם נשק חדש ובירייה קורעת-תופים יפתח סיבוב נוסף.
ההוא שמולו. כל פעם הוא לובש צורה אחרת. בילדות הגננת אמרה שקוראים לו יצר הרע והוא היה צבוע שחורים, אחכ החליף שמו לריקנות והוא חלול וחמקמק כרוח רפאים מקפיאת לבבות, בתקופת הנערות לבש אדום והכריז עצמו כמזוכיזם, היתה תקופות שהוא ארב במראה שעל הקיר בחדר האמבטיה.
יהודה חשב שכל פעם זה מישהו אחר, אבל לאט נראה לו שהוא מבין: הוא אחד. ושמו אלוהים. זה גם אותו אחד שתורתו תמימה, משיבה את נפשו של יהודה אחרי כל קרב. הוא נלחם איתו ולצידו, נגדו אבל בעדו. ועוד מעט יכריז בתרועת ניצחון שידאג שמישהו ידאג להזכיר- שתיים אפס, לטובתי.

יש כאלה שכ"כ חיכו לחודש הזה, ויש כאלה שכל כך "מפחדים" ממנו. לכאורה, החודש הזה הוא הכנה לראש השנה ויום הכיפורים, אולם חז"ל גילו לנו שהוא נתח משמעותית ממערכת הרבה יותר גדולה - ארבעים יום שעלה משה להר סיני כדי להוריד לוחות שניים. יוצא אם כן שהוא לא רק הכנה אלא גם דבר שעומד בפני עצמו. ואם כן - גם הוא צריך הכנה.

 

איך אתם "מתכוננים" לחודש אלול? מה החודש הזה מעורר בכם (עוד לפני שהוא בא)?

 

חז"ל (ואחריהם כל שאר רבותינו לדורות עם ישראל) השתמשו בשמו של החודש כדי לרמז כמה מענייניו, כמו "אני לדודי ודודי לי" או "את לבבך ואת לבב". נסו לכתוב שיר (או פיוט) או פרוזה שממחישים את העניין, תוך הקפדה על כך שהאקרוסטיכון של הקטע יהיה שמו של החודש.  

 

א - ל - ו - ל ! ! !

אדמה

אל האדמה תשוב, מהאדמה באת

אל תזוח עליך דעתך, זכור למה נוצרת

אל תשכח, בשבילך נברא העולם

הלא יחידי נבראת, ויקרא שמך אדם

ולא הכל כל כך פשוט מאז שיש טוב ורע,

לא הכל בידיך אבל יש לך זכות בחירה 

והאדמה החומה כבר לא מושלמת, היא צריכה עיבוד

אל תלך בין  אינספור שביליה לאיבוד

אדם לעמל יולד

נוצר יחידי, ייקבר לבד

ואלוקים שואל אייכה

התזכור מאיפה באת ולאן אתה הולך?

זכור שיתוש קדמך

והאדמה הרחומה שעליה אתה דורך

כשיגיע יומך

עוד תאסף אליה

עוד תהיה מתחתיה

וביינתים מה לך לרדוף אחרי ההבל,

רק שב עליה ואחוז ברגביה

סור מרע ועשה טוב

כל עוד פועם ליבך

ויש בך דעת לחשוב

כָּל הַנְּהָרוֹת הַמַּקִּיפִים,
כָּל הַחֲלוֹמוֹת בַּשְּׁחָקִים,
כָּל מִי שֶׁלַּשָּׁמַיִם שׁוֹאֲפִים,
כֻּלָּם בְּסוֹף נִשְׁחָקִים.

וַאֲנַחְנוּ כְּמוֹ אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב,
מְחַפְּשִׂים לָנוּ עָמֹק בִּפְנִים,
בּוֹדְקִים מִתַּחַת לְכָל אֶבֶן וָרֶגֶב.
הַשָּׁמַיִם בְּהִירִים בְּלִי עֲנָנִים.

וַאֲנִי מְחַפֵּשׂ לִי מַקּוֹר שֶׁל מַיִם, נָהָר שֶׁל חַיִּים, מְשַׁוֵּעַ ל-

"כשהנשמה מאירה
גם שמיים עוטי ערפל
מפיקים אור נעים"
אבל
מה קורה כשהיא לא?
מה אם
הנשמה עצמה
עוטה ערפל?
מה קורה
כשקשה לה
והיא לבד?
מה קורה כשהיא מבולבלת?
ואין אף אחד
שיעזור לה
לנקות את האבק
שהצטבר,
שמכסה אותה
מכל הכיוונים?
מה קורה אז,
כשהשמיים מאירים
אך הנשמה עוטה ערפל?
מי יחמם אותה באור הנעים?

תּוֹהוּ וְגַם בּוֹהוּ,
יְקוּם שֶׁל עֲרָפֶל,
עָמוּם.
אֶפֶס וְאֵינְסוֹף;
הִתְגַּלְּמוּת הַכֹּל וּכְלוּם.

 

גּוּף הַגְּבוּל נִבְרָא,
רוּחוֹת לָבְשׁוּ
עַצְמוּת.
דְּמָמָה שֶׁנֶּעֶלְמָה
בְּלֵידַת הַמְּצִיאוּת.

 

* אולי עדיף במשפט האחרון: "עִם לֵידַת הַמְּצִיאוּת" ?

שקרים חיים פה הלילה.

שקרים יפים,

מתוקים.

שמבטיחים הבטחות,

ומפתים.

שמראים לנו

כמה

אנחנו עירומים.
 

שקרים צוחקים פה,

הלילה.

מבודרים, משועשעים

משתעשעים בנו

כבובה על חוט.

בשנינו.

מקרבים, ומרחיקים

ריקוד נודם

של שיכורים.
 

ואת באה אלי,

יחפה.

מבט פנייך נוגה

ואת זוהרת

בריקוד של שתיקה

פותחת בפניי

צופנות חייך.
 

ואנחנו שותקים,

באהבה.

שלא יחדרו לנו

שקרים.

ואנו נושמים

בעלטה

נשימות חדשות

של אוהבים.
 

ואת פוסעת חרש,

הולכת מעדנות

אל קו הרקיע

שנפרש באופק

ואת

נודמת קלות

שכחול שמים

נמוג

בחורף.

לפעמים את אומרת, מילים כמו רוח, כמו אוויר, כמו כלום. אני יכולה להסכים איתך, גם ברוח ובאוויר יש כלום חי ובועט ומטלטל, הרוח מנכיחה אותנו, את הלב החי, הפועם, המתדפק, קומי לך, לכי לך, האוויר מכיל אותנו, אנחנו פולטים אותנו החוצה ונושמים טת זה בחזרה.
אם עושים את זה נכון אפשר ממש להרפא, להוציא מתוכנו את הרעש, לנשום את הנקיוּת.
הלב יודע לקום וליפול ולהתייאש ולאהוב וכל השערים נמצאים.
המפתחות בנשימה, בביטחון, בידיעה מוחלטת שמה שקורה הוא מה שנכון ומה שמדויק לטובתי העליונה.
המפתחות באהבה. שלי אותי, שלי אותך, שלי אותנו, שלי את השכינה.
פתחו לי שערי צדק, רק פסיעה, רק מחשבה חדשה.
הכל לטובתי העליונה
זאת יכולה להיות תפילה כזאת בוקר צהריים וערב.
פעם הלכתי לרופא וכשהוא הציע לי כדור פעמיים ביום אמרתי לו שהוא טועה, ושינסה להחליף כדור בחיבוק. פעמיים ביום, שתי דקות. למשך חודש.
זאת רפואה.
לפני שנתיים ישבתי על המיטה מבואסת ומעוכה בצום ט׳ באב, וממש הרגשתי את הכבדות הזאת, הרגילה, של החיים, שאני לא סובלת, נופלת עלי ומכבידה אותי ורציתי לצרוח. וגללתי ככה לתומי ופתאום ראיתי את רוחמה ורוחמה היתה בצום גם, וחיוורת וחלשה אבל זוהרת וחיה ומאירה את העולם. ועצרתי, והתיישבתי, ואמרתי אני רוצה גם! בקול אמרתי אץ זה. אני רוצה גם להאיר את העולם ככה דרך הפייסבוק. והיא דיברה שם על אהבה ושצריך לעורר אותה. היא אמרה ״הגיע הזמן לעורר אהבה״ ועצרתי אותה ואמרתי בקול- הגיע הזמן לעורר! הגיע הזמן לעורר אהבה! והרגשתי איך הלב שלי נפתח ופועם ורוצה לפרוח. וקמתי מיד, והכנתי אוכל לסוף הצום. ויצא הצום ורקדתי מלא מלא מלא.
הגיע הזמן לעורר אהבה הגיע הזמן לעורר אהבה הגיע הזמן לעורר לעוררר והלב שלי האמין בזה.
וככה התחלתי ללכת.
לפעמים כל מה שהלב צריך זה טיפת תקווה. מילה אחת טובה שמדליקה אותו. הלב הוא כמו נר, והוא תמיד מלא. השאלה אם הוא דולק וכמה הלהבה שלו מאירה או שורפת.
עכשיו אני אחרי שנתיים של הליכה, של קרקוע, של למידת הגוף והנפש והלב. שנתיים של חיפוש ותהייה ודרכים. המון דרכים.
עכשיו אני מלאה בתודה ואהבה גדולה ושמחת הלב.

היא מסתירה צלקות
ופחדים של סופשבוע
הילדות שלה כבר נגמרה מזמן
והלילה שוב מגיע ומכה הגעגוע
געגועים אל עצמה, געגועים לבני אדם

היו ימים, כן היא עוד זוכרת
בהם הוא ליטף ברוך את שערה
והרוח אז לחשה מיני ניגונים
על אושר ושמחה יפים כמו אגדה

שני ילדים, ארבעה זוגות עיינים
ואין מי שירפא את שריפת נשמתה
האושר כמו חומק נעלם בבין ערביים
אבודה כמו קרן שמש המכה במיטתה

עוד בוקר חיור ללא מנוח
ואין אותו ואין אותה
חיוך נבוך המנסה בכוח
להסתיר עוד דמעה של שתיקה

ולוואי יום יבוא ותדעי אהבה
ואהוב יקר את ליבך יפריח
לוואי עוד תדעי מנוחה נכונה
ובין זרועתיו תשכני לבטח

לוואי תתעוררי במיטה חרישה
תנצרי את מבטו המביט אלייך
לוואי לא תהיי לעולם בוכיה
רק תחווי שנית את חייך

פְּרִיחָה הָיְתָה בִּי וְנָבְלָה,
הַסְּתָו הִכָּה בְּלִבִּי.
עָלֶה אַחֲרוֹן נָשַׁר מִמֶּנִּי,
נִיטְלַה מִמֶּנִּי חַיוּתִי.

הַקֹּר הִכָּה בְּנִשְׁמָתִי,
הִקְפִּיא כָּל חֶלְקָה טוֹבָה.
הָרוּחַ חָזָק נָשְׁבָה,
הַדִּכָּאוֹן הִפִּילַנִי לַמִּטָּה.

וְנִצָּנִים הֵחֵלּוּ לֶהָנֵץ,
הַיָּרֹק שָׁב הוּא לִשְׁלֹט.
הַלֵּב הִתְחִיל לִפְרֹחַ,
הַנְּשָׁמָה הִתְחִילָה לִחְיוֹת.

וְעִם הַזְּמַן הַכֹּל הִצְהִיב,
עִם הַשֶּׁמֶשׁ הַכֹּל קָמֵל.
הַחֹם מֵאַדֶה כָּל טִפָּה טוֹבָה,
וְשׁוּב מִתְקָרֵב עֲרָפֶל.

יום יבוא וגם אני אזכה

כי לא יבזה תפילת נדכא

ואצא מגלות לאור גדול

ואצבע את כל חיי במכחול

 

זה היום חקוק בשמיים

חיבור האש עם המים

אלוקות חבוקה בתוך כלים

וכל ההסתרים מאליהם מתכלים

 

ומה שאעשה לא יזיז דבר

כמו לצעוק באמצע המדבר

הכל כבר נקבע, נחתם והוכרז

ובעבודת בוראי אהיה מרוכז

 

ואולי מחר ואולי בעוד חודש

ואולי עוד יותר אגיע לקודש

ואהיה אחוז בטוב ובשלם

ואז נדרי להשם אשלם

 

 

(חידה למתקדמים = סגנון של איזה סופר מזכיר הבית האחרון?)

כְּשֶׁלֹּא בּוֹעֵר כְּלוּם
נִיצוֹצוֹת אַחֲרוֹנִים שֶׁל דְּבָרִים
שֶׁיֵּשׁ לִכְמֹס, כָּבִים בָּךְ.
הַהוּמוֹר הַטְּרָגִי מְבַקֵּשׁ
לִהְיוֹת נִרְפָּה בְּתוֹכֵךְ.

יֵשׁ בָּךְ דְּרִישָׁה אִלֶּמֶת
לְנֶחָמָה שְׁקֵטָה.
בְּכָל דָּבָר טָמוּן פִּתְאוֹם הַפַּחַד
אוֹ הַפּוֹטֶנְצְיָאל לִתְקֹף.

בָּנוֹת מְשַׁחֲקוֹת קָרוֹב מִדַּי
אֶל חוֹמָה שְׂרוּגָה
הָרְגָשׁוֹת מִשְׂתָּרְגִים בָּךְ
וְאַתְּ מְפַחֶדֶת פִּתְאוֹם
לְהִשְׁתַּגֵּעַ.

כַּמָּה קָרְבָּנוֹת אֶצְטָרֵךְ לְהַעֲלוֹת עוֹד
עַל הַמִּזְבֵּחַ
הַטֵּרוּף הַזֶּה
כַּמָּה אֲשֵׁמִים אֶמְצָא עַד שֶׁאַפְסִיק לִרְעֹד
הַכֹּל צוֹרֵחַ
וְהַכֹּל הוֹזֶה

שַׁלְּחוּ בְּנֵי שִׁנְעָר לִבְנֵי אֶרֶץ זָבַת חָלָב
מִי אֲשֶׁר יוּכַל לִבְכּוֹת עַל בֵּית הַזָּהָב
לְמִי אֶת מְגִלַּת קִינוֹת נְבִיא ה' כָּתַב
מִי אֶת גָּלוּת הַשְׁכִינָה כּוֹאֵב וְיִכְאַב

 

מִי שֶׁזּוֹעֵק 'אִמָּא' וְהִיא לֹא עוֹנָה
מִי שֶׁרוֹאֶה שׁוּעָל יוֹצֵא מִבֵּית כְּהֻנָּה
שֶׁחַי בְּאֶרֶץ שֶׁאֲבָנֶיהָ זָהָב וּפְנִינָה
וּמְחַפֵּשׂ וְלֹא מוֹצֵא אֶת הַשְׁכִינָה

 

וְאִם נְטֵה אֹזֶן בְּאֶרֶץ הִלְּכוּ אָבוֹת
נִשְׁמַע קוֹל זְעָקָה בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת
'הִשְׁלִיחַנִי בַּגָּלוּת וְעָלָה לִשְׁמֵי עֲרָבוֹת
וּבָנַי וּבְנוֹתַי נִתְמַעֲטוּ לַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת'

 

אַךְ קוֹל בָּרַמָּה נִשְׁמָע, קוֹל תַּחֲנוּנִים
וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כֻּלָּם מִתַּחְתּוֹנִים וְעַד רָמִים
מִתְגַּלִּים חֲסָדִים פְּשׁוּטִים וְרַחֲמִים
וְחוֹזֵר אֱלוֹקֵינוּ לִשְׁכּוֹן בְּבֵית עוֹלָמִים

אי שם בהרים הנמוכים חי צבי ושמו אריה כהן, אריה כהן מאוד רצה להיות צבעוני.

אממה הוא אמור להיות חום, אז הוא הלך אל חברו אמור הדג (כי אמור זה שם של דג),

הדג העיר לו שזה גזעני ומכליל לקרוא לו אמור רק כי זה "שם של דג",

אבל אריה חשב שבתור דג הוא אמור למלא את פיו מים ולא לדבר.

מכיוון שהעניין עם הדג לא הלך כמצופה, הוא הלך לחברו וופלה שדווקא כן היה מצופה.

אך בפלה היה עסוק מדי במחשבה האם ברכתו מזונות או שפטרנו מעטיפתו של זה,

נאנח לו אריה והלך אל אימו ריהאנה, והיא אמרה לו: "זה בסדר לא להיות צבעוני,

לצבעוניות יש קונוטציה פוליטית בימינו" אריה שאל: איזו קונוטציה פוליטית?"

אך אימו חשבה שהוא צעיר מדי בשביל לשמוע על הקונוטציה הפוליטית הזו

או כל קונוטציה פוליטית אחרת למען האמת, אז היא רק אמרה: "שתוק ולך לישון ילד מעצבן".

ואולי, לא היו הדברים מעולם
אולי
מעולם לא צפיתי בו,
באהוב מאדם,
משנה עצמו
ומכה
אוצרותי
אהבתי
שכל חייה סימן שאלה

ואולי
תעתוע הכול, בעיני האשם
אולי
תקוותי, כי חלמתי חלום

לשווא אקווה.

(באדיבות @רץ-הולך)

 

מכירים את זה שהתארגתם היטב, הכנתם את התיק כמו שצריך, התלבשתם והכל, יצאתם ומהבית ו - נזכרתם ששכחתם משהו? איזה דבר קטן שתמיד בורח לכם מהראש? פעם זה הכרטיס ההוא ופעם הפריט הזה, אולי אולי בכלל מדובר על ברכה אחרונה?

 

נסו לכתוב שיר על הדברים הקטנים שאנחנו שוכחים, דברים שאדם "דש בעקביו" (ולפעמים הם עושים את כל ההבדל).

 

בהצלחה!