עוד בימים השקטים בחיידר
לימדונו היטב על "צוויי דינים"
אז לא האמנו שיקום ה"זייכר"
וישלח קרונות ואוקראינים
נדחקו כולם, כמעט בלחש
חוץ מאבא שמאחור נשכח
אז כך אמרה לי אמא
בוכה, כשחיימק'ה בחיקה מונח.
ואז הגענו, און קיין צייכן איז אונדז ניט געגעבן געוואָרן.
רק מספר, מי לזמן קצר
עיניינו שחו לעפר, ולא ידענו כי הוא אפר.
דאן האב איך גוט פארשטאנען
כשאמא וחיימק'ה נישט צוריקגעקומען
אוי, את ה"צוויי" של רב זלמן
כשהחושך בעינים הורכב מעשן ומכאב.
אני הנני כאינניאחרונהאני זוכר קופסא צהובה
ושני ילדים על שטיח אדום
אני זוכר קלפים ועוד בובה
שישבה צופה מאיזה מקום
אני זוכר את ה"ישש!!"
ואת "לא יודע להפסיד כבוד"
אני זוכר אותך מבקש
ואותי בתורי מנסה לא למעוד
אבל המנטרה ששבה
שגורה בלשונך
עומדת ניצבה
"עכשיו זה תורך"
והזמן כרגיל
כשנגמר הוא קטן
ואז בתרגיל
הוא לא שב. יונתן.
אז אומרים שנשארתי
ואתה ממשיך בדרכך
אבל אני אל על צעקתי
"עכשיו...
עכשיו זה תורך".
תודה.
הייתי קדוש
הייתי טהור
הייתי רוחני
הייתי שיכור
שיכור מאהבה
מעורפל חושים
רק ה' ואני
בלי ניחושים
ידעתי שזה הוא
והוא מחבק ועוטף
ישקני מנשיקות פיהו
אפילו כשאני חוטף
כי זה ייסורים של אהבה
שאדע שהוא למעלה
שנר א-לוקים טרם כבה
שלא תמה התפילה
תפילתה של הנשמה
הכוספת ומשתוקקת
מייחלת, עורגת, הומה
לא רועשת, אלא שותקת
כי ה' לא ברעש
לא בדברים חיצוניים
אלא לכל מי שחש
את הנשמה, הפנים
ולמי שעוצם עיניו
נסוך בעוז ובבטחון
מתבטל, נהיה עניו
שפוף זוחל על גחון
יכול להרגיש ולחוש
להתחבר לא-לוקות
ואז כל כאב ומיחוש
יהפכו מקשיות לרכוּת
כי כאשר ייסר איש
אבא שאוהב את בנו
לנו צעדים מחיש
יביא אותנו גנו
ונאכל פרי מגדיו
טעם פריו ועצו
הביאנו המלך חדריו
שוב ורצוא
אך הייתה שבירה
קריעת החוטים
אסון אירע
אנו לבד שטים
המנהיג מסתתר
מציץ מן החרכים
נפלה המלכות, הכתר
צריך אותה להקים
ובינתיים אנו לבד
רחוקים מקדושה
היינו נע ונד
כמעט נטרפת הכבשה
והיום חושבים שהגענו
כבר הגיע הקץ
ועדיין לא נושענו
בטחונינו היה לרועץ
רואים את ההר
את ירושלים של זהב
אך שם בני נכר
שמדברים בלשונם כזב
ואנו כה משתוקקים
כוספים ומייחלים
אך אנו רחוקים
רק לשם מתפללים
אך לא נמצאים בתוך
נוכח פני א-לוקים
חמתך על הגויים שפוך
ונהיה בך דבקים
רוצים אנו לחזור
לבית א-לוקים
לתת לנפשותינו מזור
עלובת נפש להקים
השמחה תתפרץ
נרקוד לפניו יתברך
יבוא זרע פרץ
נשוב לציון עירך
ונעבדך בלב תמים
אורך יאיר ויבקע
יאירו לילות כימים
הרשע ישוב וישקע
ולא יהיו מחיצות
יתגדל שמו ויתקדש
רב תושיה ועצות
יבנה בית חדש
ונרומם שמו ברננה
נשיר לכבודו יתאדר
שוכן קדם מעונה
רועה צאן ועדר
יביאנו המלך חדריו
יקרבנו לעבודתו
ישיב ליבו ועיניו
תשוב אהבתו
תסור ערלת לבבינו
נתחבר לריבונו של עולם
נשליך עליו יהבינו
והייתה שמחת עולם
יחדש ימינו כקדם
תשוב שכינה לתוכינו
גן בעדן מקדם
ישוב האור לרוחינו
נזכה לאור באור החיים
ויזרח כאור שבעת הימים
מים גועשים ושופעים
נישאים על ההרים הרמים
קול ה' בדממה
בפנימיות ובנשמה
חזרה הנהמה
לגוויה הקמה
לאריה השואג
שיקום בעוז ובגאון
לא חושש ודואג
מכעס ומחרון
עומד ומתנשא
על ראש ההרים
שאגתו מגיעה לכסא
שוכן המרומים
והוא יגיע וירחם
יגאל הנרדמים
לא רעב ללחם
כי אם לה' הומים
עלינו מהרה יתגלה
יגאל גאולה שלימה
שמו יתרומם ויתעלה
תינתץ החומה
המפרידה בינינו
המהרסת ומבדילה
כי לי-ה עינינו
ישמחנו ככלה
ויבוא האיחוד השלם
לא יהיו מכשולים
נתעלה ונשתלם
לא נהיה חולים
איש תחת גפנו
ישמח ויטיב ליבו
יבוא דודי לגנו
הנחל יהיה באיבו
ישמחו הדוד והרעיה
תהיה שמחת עולמים
ישיט שרביט הזהב וחיה
נעבדו בלבב תמים
תודה רבה...
(פריקה, אל תבנו על חרוזים)
"ואני בתוך הגוֹלה"
ובלב אני כבר הגוֹלה
יושב על נהר, סם חיים של מות
ורואה רק אש שחורה על גבי אש לבנה.
חֶלֶק. פשוט חלק.
ובלעז זה מורה על העומק - פָרְט - פְרָט
אבל אני לא בגובה.
רוצה לרוץ, רוצה להתבודד.
רוצה ואיִן.
ופשוט די לי. די.
כיף לקרוא שנהנת. תודה.
מוֹצָאֵי שַׁבָּת
הַבְדָּלָה
סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים
כְּמוֹ חֲגוֹרַת בְּטִיחוּת
לִפְנֵי הִנְחִיתָה
הַנֶּפֶשׁ מִתְכַּוֶּצֶת בִּמְקוֹמָהּ
חָשָׁה מְעַט מְאֻיֶּמֶת,
רוּחַ עַזָּה שֶׁל חוֹל
נוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי בֵּיתִי,
אַךְ בְּלִבִּי-
שַׁבָּת
אֵינוֹ מוּכָן לְהַאֲמִין-
הַלֵּב
שֶׁנִּפְרָדִים מֵהָעֵדֶן הַטָּהוֹר
שֶׁהַזֹּךְ וְהַנֹּעַם נְמוֹגִים
וּכְעֵת-
אֶל הַחַיִּים לָצֵאת..
וְאוּלַי הָעֵת לִכְסוֹף
לִמְבַשֵּׂר הַגְּאֻלָּה
לִמְבַשֵּׂר הַנֶּחָמָה
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
וְאוּלַי הַזְּמַן לָשִׁיר
לֶאֱהֹב אֻמָּתֵנוּ
שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל -
טוֹבִים טוֹבִים טוֹבִים!
תודה רבה
בכיף
משקף מאוד מה שעובר עלינו בצאת השבת. מרוגע ורוחניות אל הלחץ של תחילת השבוע, מנסים לשיר ולאחוז עוד מעט בשבת, תודה.
חיוך, מבט, מילה,
יד אוחזת יד.
ביקשתי מחילה,
האם הכל אבד?
חיוך, מבט, מילה,
זה עוד לא נגמר.
ביקשתי מחילה,
אך הוא, הוא כבר עבר.
חיוך, מבט, מילה,
הפנים כה כעוסות.
ביקשתי מחילה,
היהפכו מפויסות?
חיוך, מבט, מילה
והמילה- סליחה.
ביקשתי מחילה,
עכשיו, עכשיו תורך.
אני רוצה שזה ישאר ככה
ט ה ו ר
שלא ישתנה
לא רוצה עוד מהגועל ומהרוע הזה
מהכאב והכלימה..
שישאר תמיד ככה
טהור
הפחד הזה שהלב יקפא
והקור הזה של העולם
שמכווץ ומסתיר את כל האהבה
אהבה גדולה לעולם
שצריכה להתבייש שהיא קיימת
כי מה העולם יגיד?
ואיך הוא יגיב?
ואיך הגעגוע הזה שורף מבפנים
ובא פשוט לרוץ לחבק חזק חזק
אבל
הקור החזק הזה שבחוץ
החומות האלה שאתה נתקל בהם
ובום
אייש
בין נפילה לייאוש
זה מוריד דמעות
והלב שותת דם
כי יש בו ככ הרבה
וההרבה הזה לא יוצא
וזה כואב
מסתכלים לתוהו
נוכחים, אבל לא כאן
הם במקום אחר
מעניין אם יצליחו לטפס
להיאחז במשהו.. כל דבר
העיקר שלא יתייאשו..
כמה מוזר
שנשמות מלאות אושר
יכולות להיות ליד נשמות שפלות
ושום דבר לא ישתנה, ואף אחד לא ירגיש
אבל הם גם במציאות
הצעקה החרישית שלהם מהדהדת
היה שלום גשם ובא בשלום טל
כי באורך נראה אור וכל הרע יבוטל
ומי יתן וגם אני, מכל מה שעד הלום
כי אתה הוא מלך אדון לכל השלום
הגזמת... לא מדהים..
אני הנני כאיננילא מכוון
מבולבל ומפוזר
לא מובן
הכל מוזר
מה העצמיות שלי?
מה המשמעות של חיי?
האם אני רק כלי?
או שרק יש מישהו מעליי?
גוף זה חול
בר-חלוף ועובר
מצד שני זה הכל
את כוח הרוח עובר
סוחף סחף עוצמתי
מטלטל את האדם
נותן תחושה שזה אמיתי
בוער וזורם כדם
כוחי ועוצם ידי עשה
ורק לזכור שהוא עליון
או שאני נפעל, נעשה
והכל בעצם רק דמיון
בובה על חוטים מרקדת
חושבת שהכל טוב
אך היא על אש יוקדת
צל אדם שעולה באוב
רשעים בחייהם מתים
אלו לא באמת חיים
את היושר מטים
בשדות זרים תועים
כורת את הגזע
שממנו הוא יונק
מקשיב לאנטיתזה
לנחש שאותו חונק
אך הכוח הזה מסחרר
בוער באדם כאש
כוח הדמיון, המעורר
לא נרדם לרגע, מתעקש
לא עוזב לרגע, משגע
רוצה תשומת לב תדיר
ואני לילדות מתגעגע
שינה מעיניי מדיר
אין ביצר הרע ממש
צל חולף, עשן כלה
אך אם תצא מחומש
אתה תפסיד ותיתלה
לכן, צריך לדעת להירגע
לנשום עמוק, לעצום עיניים
לדעת שכל היצר זה הצגה
שוא נתעה, מחזה עיניים
לנסות להבין מה הוא רוצה
לשם מה הוא נשלח מלמעלה
מה הוא משדר כלפי חוץ, פוצה
ומה המטרה הסופית, הגדולה
לפני עבודת היצר, המלחמה
האדם רכרוכי ונמושה
לה' הוא לא צמא, כמה
אין לו מה' בושה
הוא לא מבטל עצמו
לפחות לא מבחירה אמיתית
ורק כאשר בוער דמו
יגיע למדרגה התכליתית
לפני כן אדם לא אוהב ה'
אלא עושה כי כך כתוב
אמנם הוא לא אשם
כי אסור לחטוא ולשוב
אבל ב"ה ה' הוריד אותנו
שם אותנו בעלמא דשקרא
לא שאל אותנו, בע"כ
כדי שיתגלה כבודו, יקרא
ואפילו שיש כביכול רע
דברים שמנותקים מהא-לוקות
לא הכל מושלם, יש עיתות צרה
יש בכי, "עיני לאה רכות"
אך כאשר פונים אליו בתחינה
מבטלים עצמינו בפניו
זוכים לגילוי השכינה
לזכות שיאר אלינו פניו
כשכל הבריאה מהללת
ואפילו הרשעים מתפללים
אז נפתחת הדלת
ואת הניצוצות אנו מעלים
ואז המשמעות של גופינו
גלויה וברורה לכל ההמון
כשזיעת אפינו וזוב דמינו
עולה לה' כקטורת, כקינמון
שכל החול משרת את הרוח
ומעשיר ומרחיב גוונים בתורה
מבטא אותה בפועל ולא רק בכוח
הופך את התורה לתורת חיים
מוסיף אודם וצבע לתורה
מעלה את מה שחבוי בבאר המים
מופיע את זה בצורה ברורה
ואז הרגש האנושי מתעלה
מתקדש ועולה לגבהים גדולים
לא הורס, מחלל ומכלה
אלא מוסיף, מחבר ומשלים
שנזכה...!
תודה רבה...
וואו, תודה.
