פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 86)

ראש אחורה,
תנשמי, הכל טוב
תתמסרי לרגע
תרפי, לאט
לזרום
לשחרר

ראש אחורה
לשחרר
לשחרר

ערפילי ענן

נושקים לארץ

נבטים ירוקים

השמימה פניהם

 

טיפות הגשם על ראשי

והבית החמים,

הרוח הזכה שבאפי

והלב הפועם

 

אור הלבבות

דווקא כשבחוץ ערפל,

במיוחד כשהפאר שלכת

דיבוק אחים

אנחנו פוחדים ממנו
למרות שהוא כמונו, חסר, ותלוי בנעלמים אחרים כדי להגשים את עצמו.
אנחנו פוחדים ממנו, למרות שהוא חשוף, פגיע
והם, כל כך נעלמים.
אנחנו פוחדים ממנו, למרות שהוא השלווה והשקט
והם, כל כך הומים.

אנחנו פוחדים ממנו למרות שהוא כמונו, חסר.

לקחת מדי רציני -
דברים של שגרה,
ושינויים סטנדרטיים,

זה לא רצינות
או דבקות
או מסירות נפש

זה פחד
עצום
שמשתק
והופך למימדים מפלצתיים

שאפילו כשהסיבה חלפה ואיננה עוד,
הוא נשאר
וזה כבר הופך
ללא הגיוני בעליל

וכמה שאין בו ממש
לפחד הזה
אין לו אישיות בפני עצמה

וצריך פשוט -
לשלח אותו לדרכו לשלום
בברכה ובחיוך
אבל לשלח

הרחק הרחק
ושיהיה לו בהצלחה
וכל טוב

שלא יהיה מדי עמוס

אבל גם

שלא יהיה מדי רגוע ומשעמם

 

בדיוק בדיוק 

ככה אנחנו רוצים את החיים

 

ועבודת החיים,

היא לרצות כפי שקורה

ולא לצפות שכל שאני רוצה יקרה

קול המון טיפות שאן באוזניי,

פמליה של חורף באה.

מרבד של מים פרשו לפניו,

וענן שחור ממעל.

 

ובסערה אחריו, רוח קרב על פניו,

רקע ברגליים על מים,

בריות רעדו, מלאכים רעמו,

ושלג איפר עפעפיים.

 

כך בא לו החורף, שליט העונה,

צינה כמגן בידו,

ופמליה שלו כל סובבת מרטבת,

עוטה ערפל להודו.

 

הרי על גשם ביקשתי משמי מעלה

לאחר שניקוני מזדוני;

ואם לברכה ולא לקללה,

יבוא נא הסדר הקדמוני.

ואלא שמות

של אלוה זוכר ימות

עמי בלא מספרם

כחול הושם גבול לים

וגויים רוגשים לכסות

סגולת ישראל בגלות לזרות (לפזר)

גל אחר גל, זידונים, שיטפונות

קנה עומד איתן

כנה, גולה, צייתן

לרצון אל בלא טעם וסיבה

עושה, מאמין ביום הבא

וביום הזה אם תשמע

לגנוּז בעומק לבבך תכנע

וסוף סוף תבין שאין כל חדש

ועמך כולם צדיקים.

בְּגַן נַפְשִׁי פְּרָחִים פּוֹרְחִים
פִּרְחֵי שִׂמְחָה וְיָגוֹן
פִּרְחֵי יֵאוּשׁ וֶאֱמוּנָה

 

בְּגַנִּי רַבִּים הַשְּׁתִילִים
שְׁתִיל שֶׁל זִמְרָה
וּשְׁתִיל שֶׁל שִׁירָה

 

שְׁתִיל הַמִּשְׂחָק וּשְׁתִיל הַיּוֹפִי
נְטוּעִים עָמֹק
וַעֲתִידָם רָחוֹק

 

גַּם אִילָנוֹת יֶשְׁנָם
לְעִתִּים מְלֵאֵי יְרֹקֶת
וּלְעִתִּים- שַׁלֶּכֶת

 

נוֹשְׂאִים עַנְפֵיהֶם בִּתְפִלָּה
עַל כָּל צִמְחֵי הַגַּן

 

בְּתִקְוָה שֶׁהַשַּׁעַר
שׁוּב לֹא יִסָּגֵר
שֶׁהַגַּנָּן יָשׁוּב 
וּבְיָדוֹ דְּלָיֵי מַיִם חַיִּים

 

כַּדִּים שֶׁל אֵמוּן וְאַהֲבָה

בהתגמד יום איכה

של שיקוף מרחבים

אספתי לבד את חונן מדיינים;
אדני בלע רוקנתי

אל נאד בכי ברוכים

לצור מתיקה בלוחות ערוכים.

גהינום אז נבקע

להזים השליחים,

אך קדירת פנחס

עוד נוצקה לבודים.

אז צל צלע נפל

מרחוק אל עולז,

ופתקו, הכתוב בכברה,

מסר מחזמר של סחבות מאורה.

הוא צועד לו במחשכי הלב כסומא
מרגיש רחוק מכולם מנודה וטמא
הבלחים של אור ושמחה בוהקים
רסיסים של תקוות שווא בלבו נוטעים

אחרי שמועד הוא על נגף
זועק לעולם "ממני הרף,
תתן לי לראות להבין ולדעת
תסביר לי איך נחלצים מהפקעת?!

סחופי מנורה על קרני מרטיר

אינם צדקנים כעמוד בשער,

כי ברוחב שדרה של רואי בשחור

צובאים במקומם כמהומת הבער.

ואודמי על עשן, על מטבן עוצמתם,

אף הם לא אוכלים בדממה,

כי גולמי תקוותם, כלעומת שבאה,

צוללים אל תקרה אטומה.

בואו צפון, לחשו ממקומם,

על תעלת גבות ועיניים,

בטרם יצוץ שם ראשון התוהים

ויבנה לו חורבן בית צידקות מספריים.

כשענף אדום

פוגש ארנב סמור שיער

אז נאספים כל מספרים בשוליים,

ושרים ככרוכיא על המון נהרות

פני תפארת גלויה

ועצלות נהריים.

אך כשענף אדום

הופך ערפיל אדום זנב

אז אין עוד מגשימי בדלתיים,

גם לא ראש מגדל וצופי מדורה

או שוקטי על מלעיל

בני רקיע ומים.

יש לי עבודה (בלימודים) ממש חשובה על חד פעמי

אז אם מישהו יכול לענות על הקישור לשאלון הבא אני ממש אשמח

שאלון כלי חד פעמי

ריח של אפור זה מֵעֵבֶר למחסה,

וחרפת אֲבִיבָיו עפעפי החוזה.

ומשעה שנפל יומנו מפני מדליון,

קם כל הודו אל משא חידלון.

כך, בטרם עטה אפודו,

וחגר את זרים לכלבו,

נע הוא ונד ומיד נעמד

ונזף בסוסו לעומתו.

והאחרון הוא צנף

אל בן בעל כנף

לקלוע עלי שושנה,

לצור על אָבְנַיִם

דמי ליל עֲלוּמַיִם

של חוב קודר אמונה.

אולי אתה חושב שאפשר לשכוח

לשכוח את הלב, את העבר, את הכל

אולי אתה חושב שאין לך את הכח-

וצריך כל כל הרבה לעבור כדי לגדול!

 

והשמיים מביטים מלמעלה וההד לא משיב

והשאלות נשארות לבד, מעיקות על הנשמה

ואתה צועק את עצמך, איש מלבדך לא יקשיב,

כשתכרה לעצמך קבר, תכסה אותו באדמה.

 

ואיכשהו אתה חושב שאפשר לגדול בלי עבר

לשכוח את כל הרגעים האלו, החלשים,

ואולי אתה חושב שנשאיר הכל מאחור, כבר,

ונתעלם, ולא נשבר. שתמיד נהיה חזקים.

 

ואולי, ילדון, אתה עוד צעיר, בלי חיים,

ואולי, ילדון, אתה לא יודע מה באמת יש בלב,

ואולי, ילדון, אתה לא מבין, לפעמים-

שאין כזה דבר גדולים. ילדון, גם לי כואב.

 

 

 

לא יודעת מה לחשוב על השיר הזה, שכתבתי. הוא צריך המון ליטוש, לדעתי.

יש הערות? 

גם לכם יש את הקטע הזה שאתם כותבים אתם הרבה יותר מצליחים לבטא את עצמיכם?

כאילו שאני כותבת אני ממש מגלה דברים חדשם על עצמי...

 

תענו פליז ;)

הוא נשק לה ברוך
הסתכל לה עמוק בעיינים והבטיח:
"אני עוד אחזור"
וכשפסע אל עבר הגבול
הרחק מזרועותיה
זכרה היא שנים אחרות
לילות מלאי אהבה
שמחה מעולה בתוגה

כשהבטיח שיחזור
ידעה היא אשר נסתר ממנו
שמהמסע הזה הוא כבר לא ישוב
וכשרכנה היא מעל מצבתו הדוממת
בוכה את אחרון שברי מחשבתה
נשבעה שלעד לא תשכח
שלעד יהיה זיכרו נצור בליבה

התחננה בדמעות של אש
שיהיה הוא האחרון
אך עמוק בליבה ידעה
כי נהרות של אש ודם
עוד יעברו בארצינו החרבה
בטרם ישרור השלום

מבעד לשכול ולדמעות
לחשה היא לו
"כה צעיר היית, עלם חמודות של ממש
כה יפה היית, יפה כמו כאב...












"במיטתי כבר שבועות
ביקשתי את שאהבה נפשי
ולא מצאתיו
חיפשתי בכל רחובות העיר
העמוסה שקרים הזאת
ולא מצאתיו..."

*סליחה מראש אם השיר לא מובן הפעם

קחו בחשבון שיש בו מושגים ממתמטיקה,

אבל זו ממש לא כוונת השיר. להפך,

הכוונה היא מישהו שמחפש את ה',

בעולם של מספרים*

 

אני אינפימום

אני מקסימום

שואף לאינסוף

בלי הגבלת כלליות.

 

כשאני ממך מתרחק,

הלב שלי בי דוחק.

מה לך אצל מוגבלים.

שואפים לגבול סופי, ומתרצים.

 

ואני בחסדך בטחתי אלי .

שתשגבני בכל מבחן .

לא יהיה לשוא עמלי.

ומעשי ידך אתבונן.

 

דרך ארץ, מקצוע אקנה .

בהיתר בשמחה ארוויח מנה.

אם אין קמח אין תורה.

זכות הרמב"ם תעמוד בעת צרה.

 

 

אני איש של חורף
כשלהבות בוערות מסביב
בתוכי יוקדת שלהבת
וכשכפור חרישי מכסה הכל
עד למלוא העין
תש כוחי.

כששכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי נשמתי
חונקת אותי עד לבלי משוא
אני אוגר בתוכי
רסיסי זיכרונות מבליחים
שהבליחו
מבין לילות חסרי שינה
רסיסי נשמה
שנכתבו בדם
ועולם
שהד אכזריותו
מהדהד מבלי שוב
משל הייתי כאחוז כישוף.

כשאור הבוקר החיוור
בוקע גלגלי עיני
אפרי מתנער
שנית
נושא בתוכו
צלקות שנחרטו
בתהום הצללים.

לו הייתי כותב
את ספרי
בדם חיי
היה העולם נמוג
לנוכח השתיקה
אך במקום זאת
אצפין סודותי
ואשתוק
את כאב הזעקה.

קום עמוד,
והתחזק,
האמן בי ובך.
ואל תינזק.

עוד תבין,
כל קושי כל מכשול.
עוד תבחין,
איך גלשת בעזרת הנחשול.

אחוז בשתי קצוות החוט.
בקודש בחול, בלי פחדנות.
כי אחדות בין עולמות.
נעשית על ידי גדולים חולמי חלומות.

ואתה יודע,
שאף פעם לא הפסקת לחלום.
ועכשיו הקולות מתחזקים,
ומתחיל הדיבור מתהום.