חשבתי עלייך היום אתה יודע?
בעצם למה שתדע, אתה בקושי מכיר אותי... רק זורק עלי דברים מלמעלה ומקווה שאני יעבור אותם.
אני כבר לא בטוחה שאתה בצד שלי, כמו שתמיד אמרו לי...
תמיד אמרו לי תתפללי אליו הוא יהיה איתך, הוא יעזור, הוא יחייך מלמעלה ותרגישי את זה.
ואיך אני יגיד את זה? כשאנשים לא מחייכים אלייך, אז כנראה שגם הוא לא כל כך...
אולי הוא בכלל היא? הוא הרי חסר מגדר. לא מצליחה לראות אישה מנהלת הכל בכזאת קשיחות.
אם זאת היתה אישה זה היה עם הרבה יותר חיוך ואהבה אבל אז זה גם היה מתפרק אולי יותר מהר.
אני מכירה אישה אחת כזאת, קשוחה צועקת בקול, כולם רועדים מפניה, היא הבוסית שלי אבל אף פעם לא זוכרת איך קוראים לי.
וכל פעם שהיא שואלת מה שמי, משהו בי נובל שוב, עוד דקירה בלב, השם שלך לא חשוב מספיק...
את כאן מסתובבת פה במזדרונות, הולכת פה ברחובות אבל לא חשובה מספיק.
אפילו לא חשובה מספיק כדי שיתייחסו אלייך, רק כדי שיתעלמו ממך... באדישות שכזאת.
כן ככה הוא מתייחס אליי, באדישות. וזה תמיד היה ככה! זה אף פעם לא היה שונה.
הוא כל כך אדיש כלפי החלומות שלי והבקשות שלי, ואני משתדלת כל כך, מוותרת על כל כך הרבה.
אני טובה מדי, מפחדת להיות כפוית טובה כמו המילים האלה שאני כותבת עכשיו, מפחדת להיות אמיצה.
ואז מי שאני נעלמת, מתמוססת. כל החלומות, כל מי שאני באמת נעלם.
ואז כל מה שאני זוכרת מהבחורה שאני או מהילדה שאני, זה חיפוש עצמי, תסכול ומחשבות בלתי פוסקות.
כי הדברים שכתבתי אז ביומן הם מי שאני אבל אני לא מספיק אמיצה בשבילם.
אין מי שיתן לי כוח, אין מי שידבר איתי, אני רק יכולה לראות את מי שיכלתי להיות נעלמת.
מתבאסת עם כל יום שעובר, עם כל יום הולדת על כך שאני לא מי שאני רוצה.
ואני שונאת את זה! באלי לצרוח את חיי, לעמוד ברחוב בגשם הנורא שיש עכשיו ולצרוח עד כלות.
אבל אני לא מצליחה לפתוח את הפה, להוציא קול או לדבר. כנראה מה שיש לי להגיד לא חשוב מספיק...
לפחות אפשר לנשום דרך האף, זה עוזר לי להמשיך לחיות, להמשיך הלאה.
בתקווה שעדיין איפשהו בפנים קיימת, שיהיה טוב יותר.
שאני יוכל להסתכל על הימים האלה לנשום עמוק ולהגיד שעכשיו זה כבר לא אותו דבר.
ולשיר בקולי קולות אל מול קהל גדול של אנשים שאוהבים אותי, ואתה תמחא לי כפיים או תמחה דמעה מאחורי הבמה.
סיפור חיי.
