"לא!" הבחורה עם התלתלים הענקיים צרחה לתוך הטלפון כאילו היה בכוחו לשנות את הגזירה "לא! למה? למה?"
הכול קרה תוך שניות. הצרחה, הבכי, עשרות בנות מתגודדות בערימה, הרגישה התורנית מבקשת שיתרחקו כי "אדם בהלם צריך להיות לבד" וכולן מתרחקות ומתחלקות לקבוצות שמרכלות באותה צורה.

בחורה עם שיער קצוץ יוצאת, מנסה לברר מה קרה. אומרים לה שזה לא חשוב, אישי, "צריך לתת לה מרחב".
היא מבינה הכול.
והלעג לא מאחר להגיע.

"אז מישהו בטח מת. אם בוכים ככה- בטח הודיעו לה על מוות בטלפון.. תיכף נשמע שעוד מישהו מת. אנשים מתים כל הזמן"
כמה בנות מזדעזעות ומתחילות לצעוק. "זה לא עניינך", "זה לא שלך", "תפסיקי כבר, כולם שומעים!"
היא מגחכת. היה ברור שתצליח לעצבן אותן.
חבורה של רכרוכיות.

ואז היא רואה את הבחורה עם התלתלים.
היא שמעה.
******

היא יוצאת החוצה ובורחת לשדה.
אני אדם מיותר.
מוקצה.
שטות.

כמה ציפורים שלא נרדמו קוראות אחת לשניה.
הטבע קורא גם למי שאין לבני האדם צורך בו.
היא עוצמת את העיניים ומנסה לדמיין...
**

"אפשר להתקשר, את יודעת"
גם לאנשים שאוהבים אותה יש תלתלים. רק בצבע שחור.
אביגיל צוחקת "להתקשר? אין קווים לשמיים.."
"ובכל זאת" היא מחייכת "בימינו אפשר לדבר גם בלי טלפונים"
-"איך?"
-"כמו עכשיו.. קוראים לי, ואני אבוא"
-"את לא תבואי". אביגיל מבינה. היא שומעת את עצמה מתפרצת "את לא באמת כאן. לא תהיי יותר" היא רוצה לשתוק אבל לא יכולה
"אמרת שאת אוהבת אותנו. אמרת שתעזרי"
היא שותקת. למה מישהו שותק אם צועקים עליו
-"ובכלל" אביגיל מתחילה לבכות "זה מיותר לגמרי, כל זה"
-"את רוצה לספר?"
-"לא!"
היא לוקחת אוויר. תיכף יתפרץ הכול החוצה.. מגיע לה..
"זה כל כך מיותר, השקרים האלה. 'כולנו מתים, זה רק מעבר, אנחנו מקווים שטוב לה, אנחנו צריכים להתגבר, לדון לכף זכות, לחיות כמה שאפשר.. ובוא נדבר על זה, אבל לא כשזה כואב, ולא בשפה שלך, כי אף אחד לא מבין, ולא להתרגז, כי זה אסור, ולא לדבר כל הזמן על אנשים מתים, ולא ולא ולא!!!"
אביגיל מסתכלת עליה. נראה מה תגיד עכשיו!

היא לא עונה.
אינה צריכה לענות.

כשהיתה מגיעה ופותחת את הדלת, שתיהן היו יודעות שמותר לקפוץ ולחבק אותה. שהיא האוהבת והאהובה והיא המפקדת.
רוך נותן חיים.
חדות לוקחת אותם.

הלוואי שלעולם לא צריך היה לצעוק.
כך גם היא היתה יכולה לבכות על אבדנו של האדם שחיבק.
יום אחד תוכל.

עומד עכשיו ליד הדלת
נזכר במה שהיה פעם
כשלא היה לאן ללכת
והגיע הרגע של עכשיו או לעולם
ברחתי מהכל
עזבתי בלי לשאול
החלומות הסותרים, הלילות הארוכים
בילבולים, פריטה על המיתרים
הכוכבים לבדם שנותרו מאירים
שעות דיבורים, רק אני ואלוהים

מסגרת
רק בשחור לבן
נשמה מדברת
צבעתי, והנני כאן

מעתה
גמרא ולוגיקה יהיו יחד
האמונה התמלאה
המוסר קצת ירד
יש אינטרנט לא צריך עוד ספרים
להתקדם, זה מה שאנחנו רוצים
מאיפה אתה בא?, כבר לא אומרים שידוכים
אהבה זו המילה, בורח מהישנים
לא קורא לו ה', קורא לו אלוהים
ולאן כולם ממהרים?

מסגרת
רק בשחור לבן
נשמה מדברת
צבעתי, והנני כאן

ושואלים אם אני מתחרט
אין לי תשובה בהחלט
תמיד נשאר געגוע
לעתיק, ללא ידוע
לתמימות, להתחלה
מאיפה שאני בא
דף צהוב, תהילים, מנגינה ודף גמרא
סבא, כוס תה מהביל ולתפילה
סבתא, מנשקת מזוזה, דומעת על הנכדים
מטבע בצדקה, מבקשת מה' בריאות חיים טובים, בעצם... מאלוהים

היא יפה,
מבפנים ומבחוץ.

אבל היא לא רואה את זה.

היא לא מאמינה
שהיא טובה.

היא לא מאמינה
שהיא ראויה לאהבה.

אהבה♡
כלפי עצמה.

שוב אותה פינה
שוב אותה דממה
לב מסרב להרגע
יחסים אני אתה
הריחות העמומים
הקולות, הרעשים
השריטות מהשנים
שלא מרפים
הדמעות הקבועות לאלוהים
פריטה במיתרים, זורק כמה חרוזים

חיים בלופ חוזר
מה שאפשר העולם שובר
כשכל המוכר מתרסק
כשכל היציב שוב מתפרק
ואתה... אתה ממשיך לשחק.

דשא, שמים כחולים
באותו זמן עננים קודרים
הכל פה מעורבב
הולך ותמיד שב
הבזקי האורות
התמונות, קברי החלומות
ממאנים לעזוב
נשארים תמיד קרוב
עדיין מחפש מי ומה לאהוב

חיים בלופ חוזר
מה שאפשר העולם שובר
כשכל המוכר מתרסק
כשכל היציב שוב מתפרק
ואתה... אתה ממשיך לשחק.

וכמה שהלב הזה עבר
מזמן זה לא נספר
וחשבתי הנה, זה נגמר
טעיתי, תמיד עוד נשאר
מסע לעבור
לב לשבור
הר לטפס
אהבה לחפש
ולא נותר למי להתחפש
והרגש הזה שברחתי, שוב צף
שוב אנחנו במרדף
המרדף...התמידי לאושר

הייתה מישהי שידעה לקרוא אותי
ופעם היא אמרה לי שהשירה שלי היא כמו סכין שחותכת
ןמשאירה אותך ערום ועריה- רק בכדי לגלות
שאחרי שמסירים את כל מרבד הזיוף והמגננות, לא נשאר כלום.
וזה כל כך כואב ונורא להבין ולדעת שזה כך.
שכל הזמן הזה למעשה שלית את עצמך כל כך.

ופתאום חשבתי על כך שאולי עבורי זאת בדיוק המטרה
היכולת הזאת לגעת בלבבות האנשים.
הדרך בה שפטתי את שירי על פי יכולתם לזעזע את אמות הסיפים האנושיות.
ושאולי למעשה כל מטרתי כל אותו הזמן
הייתה ללטש עוד ועוד את חרבי
על מזבח העולה המיותם
לפצוע את הלבבות
לטלטל את עולמן
ובעיקר בין כל מסך הזיוף והרקינות של עולמינו-
לגעת בנקודה, ולגרום להם להרגיש.
לפחות משהו...

ארספואטיקה /

את המילים הנעדרות
אני חורטת בי בדרך הקשה.
אותיות שלא מצאו את מקומן על הדף
נולדו והתיתמו לנגד עיניי החסרות.

את הנהדרות, אני חושפת לאט
במתיקות אינסופית.
טועמת את כל המשמעויות.
(אני חושבת שאני מכורה.)

את הגדולות והנאדרות
אני שומרת לימי קיצון
מטמיעה בהן בעדינות אוצרות לשון.

כמו קישוט, אני מנקדת הברות
ממתינה בסבלנות
למילים הנדירות.

דילוג אחורה בזמן
האור הזה חשוך לי
לעיסות חדות, עמוקות
מנסה להאחז בפיסת בייגלה
פעם היה פעם
והיינו אנחנו

שקט.

האנשים האלה 

שאף אחד לא שם לב אליהם

 

 

 

 

 

 

~מחשבה שאני לא יכול להביע~

 

 

 

 

 

3 שירי נרות.
על האדם מול עצמו

הדלת נפתחה אז נכנסנו

שמחנו סופסוף לחזור הביתה

מרגיש כאילו מעולם לא עזבנו

זה היה חלום אבא נכון?

לא באמת גרשת אותנו..

אבא? אבא.. תראה חזרנו! אנחנו כאן

אבא למה אתה לא מתעורר??

קום אבאא זה אנחנו! התגעגענו אליך תמיד

קום אבא בבקשהה

ישנו אדם,
וכשהוא חי,
הוא יוצר.

ישנו אדם,
כשהוא זז,
הוא מזיז מציאות,
משנה עולמות,
סדרי בראשית.

ישנו אדם,
יש בו הכוחות,
לעשות לקדם,
לחדש, לתקן.

ישנו אדם,
מנגן ושר,
שירת חיים,
שירה של הלב הפועם.

ישנו אדם,
והוא רצוף רגשות,
עם כוונות טובות.
שוקק רצונות,
להבין ולבנות.
.
היה אדם,
והוא איננו עוד,
אבדה נפשו,
אבד עולם ומלואו.

אבד אדם,
נגדעו חיים,
נגדעו חיי,
דורות שלמים.

נעלם אדם,
נעלם אורו,
עלתה נשמתו,
מתוך עפרו.

נפל אדם,
בידי אויבו,
נשפך דמו נשתת יינו.
נחסר עולם מתיקונו.

יקום אדם,
תשוב לו נשמתו,
יתקבצו חייו,
תיראה גאולתו.

לומדים הם אהבה
לכל באי עולם,
כולל לרשע ולרע המושלם,
ובצוואר שחוט -
כמובן של אחרים,
שמחים על שזכו
לתת קרבן
לאלים.

מסעות.

מסעות שלמים
רצה
הלוך ושוב
על מדרכות נפש צרות
שנדמו כגשר
ר-
חב
אינ-
סופי
שנמשך
לתומו
עד האופק
ומעבר לו.

גשר,
בנוי לטל
פיות
ועיניים
שנדמו לים
תיכון
תחת רגלי מבשר,
מחבר,
שמיים וארץ.


אוצי
גם לו,
דרך.

קפצי
עבורו
כמותו,
הדולג על גבעות.


חלי פניו
בחיל,
בקשי צעדיו
על גוך.

התחנני לו
שיבוא.

כי בינתיים,
אצות רק
הזולגות
למשמע משבר.


(מה שהוציא ממני הערב הזה...;( )

סגול.
שירחם ה'.

כשראתה שיש כאן דשא חלף בה הרהור- אולי יש תקווה. עכשיו הסתבר שבניין המגורים סגול.
כשהחליטה, לפני שנתיים, שבניין מגוריה מגעיל בגלל הפסים הוורודים ה"מעטרים" אותו, חשבה שזה הגיוני. הרי תמיד נגעלה מצבע וורוד. עכשיו הבינה שהכול מתרוצץ- רק בתוך ראשו של האדם.. בחוץ- אין לדעת מה מתרחש.

בטח בעוד רגע תבוא לכאן אחת הבחורות, או העובדות, כדי לספר כמה נעים להיות כאן... למה שלחה את עצמה לפה?
'זו היתה הבחירה שלך' היא מנסה להבהיר 'רצית וקיבלת'.
'רק רגע!' מתמרד בתוכה האריה הזה, שמחזיק אותה שנים ולא מרפה גם עכשיו 'בכלל לא ביקשת להגיע הנה! הגעת למקום אחר, הלבן ההוא, עם האנשים שצורחים בכניסה, והם אמרו לך להגיע לפה. אמרו שכאן יתאים לך יותר, שהמקום הזה יותר משוחרר וכל החניכות בו בנות בגילך.. חשבו שזה מפתה, לא מבינים כלום..'
'אתה צודק' מתערבת שמיכת-שיקול הדעת (המעצבנת) שיודעת לאזן הכול 'אולי זו הפתעה לא מתוכננת, להגיע דווקא לכאן, אבל מה עדיף? להיות שם, במקום הלבן החונק ההוא, עם כל אלו שלא יכלו לחיות עם נפשם לבד? ברור לכל כי רק מתוך גחמה של רגע הגעת לשם. כך היית רוצה שיימשך הכול?'

מאחר שאינה רוצה להכריע לטובת שיקול הדעת, המרגיז אותה בהיותו צודק ומרסן, היא מפסיקה לחשוב. היא רוצה להתיישב, אך נמנעת. מוטב לעמוד, לא לשחרר את השליטה אף לא לרגע.
"עף לי הכדור!"
משיכה בשולי החולצה גורמת לה להביט מטה. המטרד הקטן מגיע בקושי לגובה מתניה.
"עף לי הכדור" הוא חוזר, כאילו לא שמעה את ההודעה הגורלית ממש עכשיו.
"לא ראיתי" היא עונה. שיילך כבר, עוד יגידו שהיא מלמדת אותו שטויות של משוגעים..
"גם אני לא ראיתי!" הוא מבהיר "משעמם לי עכשיו!"
"אין לי מה לעשות עם זה"
"אבל אביגיל לא ראתה בכלל את הכדור! ואמרתי לה בטלפון שאני מביא, והיא לא תראה אותו עכשיו!" המטרד הקטן כמעט שמתחיל לבכות. די, היא לא יכולה להיות אכזרית...

"אולי אביגיל תשכח?"
"לא! היא לא תשכח!"
"אז אולי תבקש יפה סליחה והיא לא תעשה לך כלום?"
הילד בוהה בה, לא מבין, והיא קולטת שהחטיאה איזה עניין.
"מי זו אביגיל?"
"זאת אחותי! היא גדולה גדולה, יותר ממך, ויש לה שיער ארוך ארוך, אבל אמא אמרה שעכשיו יש לה קוצים. איך עושים קוצים בשיער ארוך?"
"אולי עכשיו הוא קצר?"
"את לא מבינה! הוא כזה ארוך! כזה!" הוא מנסה למתוח את ידיו לשמיים "הוא לא יכול להיות קצר אם הוא כזה ארוך!"
היא מוותרת על ההסבר.
"והיא גרה כאן?"
"כן. ואמא ואני מבקרים אותה. עכשיו היא מדברת עם אמא ואני מחכה לה. אתמול אמרתי לה בטלפון שסבתא מינה קנתה לי כדור, ושאני אביא אותו לשחק איתה, שיהיה לה כיף, והיא אמרה 'איזה כיף, אתה מתוק!' ועכשיו אני לא מוצא..."
מיכל מרגישה שתיכף הדמעות מגיעות והיא לא רוצה, אין בה כוחות לדמעות של ילד.
"בוא נחפש אותו".
הם עוברים בין עצי הדקל, ליד פינת-הישיבה, ליד המזרקה..
"הנה!" הילד רץ באושר לכיוון בריכת המים, שם צף לו בשלווה כדור כחול. מיכל ממהרת לעצור אותו, שלא יירטב ויצטנן ויאשימו אותה..
"אי אפשר להביא אותו, הוא במים"
הוא שוב תולה בה עיניים לא מבינות
"אז תיכנסי למים" (אה, אני כלב הגישוש?)
"אי אפשר, אני ארטב"
"ואז תתייבשי"
"אבל יהיה לי קר"
"אז תקחי שמיכה"
"אי אפשר"
"למה?"....

היא לא מבינה. היא פשוט לא מצליחה להבין. איפה קיימים מין יצורים כאלה, שאין כל הסבר הגיוני המניח את דעתם?
אבל, בין דמעות לרטיבות- ברור מה היא בוחרת..(שקרנית שכמוך, לא התגברת על הרגש, את כבולה אליו..)
היא נכנסת לבריכה עד לגובה ברכיה ושולפת את הכדור לקול תרועותיו של מכרה הבלתי-הגיוני.

"יש!" הוא מקפץ סביבה "אביגיל תשמח ותהיה מאושרת!"
"איך היא תהיה מאושרת? אין בעולם הזה אדם מאושר. ובטח שלא פה".
הוא בוהה בה, כאילו תוהה לעצמו היכן מסתתרים קשייה בהבנה.
"היא תראה את הכדור, ואז היא תשמח. היא אוהבת כחול. כל הבגדים שלה תמיד כחולים, והיא אומרת שכחול עושה לה שמחה. והיא אומרת שאם אני משחק איתה- היא שמחה. זהו זה".

הם מתיישבים בשמש. פתאום היא מבינה שאינה יודעת את שמו.
"איך קוראים לך?"
"שמחה"
שמחה... שם כל כך אבסורדי לחיות איתו בעולם.
"כשהייתי תינוק, אמא רצתה שאביגיל תהיה שמחה, אז היא אמרה שהיא תביא לה תינוק שהיא תוכל לשחק איתו כל היום, ואז היא קראה לי שמחה, כדי שאביגיל תשמח כל היום".

החיוך שלו.. אי. כמה שזה כואב.

"ועכשיו אביגיל שמחה?" היא שואלת, למרות שזה כל כך ברור
"אני לא יודע. כשהיא תראה את הכדור, היא תהיה שמחה"

היא חושבת. חושבת עליו, עליה, על הכדור..
"אתה לא פוחד ממנה?"
"ממי? ממדוזה?"
"מאביגיל. מאמא. אתה לא פוחד שיכעסו עליך אם תאבד את הכדור?"
"לא. זה בכלל הכדור שלי."
"אז למה בכית כשהוא אבד?"
"לא בכיתי"
"בסדר.. למה היית עצוב?"
"כי רציתי שאביגיל תהיה שמחה. היא לא שמחה כשאין לה משהו כחול, הכדור שלי כחול, את רואה? " הוא מושיט לה אותו כאילו לא הבחינה.

קריאה של אישה בשמלה סגולה וכיסוי ראש מקפיצה אותו ממקומו. וא מסתובב אליה, מצביע על האישה ואומר "זאת אמא שלי" ורץ לכיוונה בקריאה "אמא, הכדור היה בבריכה והילדה הוציאה אותו! אביגיל תהיה שמחה!"
****

מיכל נשארה בדשא.
חושבת. מלאה במחשבות.

עליה. ועליו. ועל כדורים כחולים, ועל אביגיל, ועל מה שקורה לה ואחיה הקטן כלל אינו יודע.

והיא חושבת על כל מי שהביט בה בעיניים כל כך לא מבינות, כשאמרה את האמת, ועל העיניים של שמחה, שלא הבינו אותה כי לא הקשיבה לאמת שלו...

החלפתי צד. התבגרתי. עכשיו אני שקר.

'את לא שקר' מנסה השמיכה ההיא להרגיע אותה 'בסך הכול גדלת, ושכחת את האמיתות הפשוטות.. שכחת שהעולם שייך לאמת'
אמת.. מה היא בכלל? וכי העולם שייך לה? לא לשקר? לא לתיאורים, הדיבורים, העלבונות, הסיסמאות של בני האדם?

'לא. כי כל אלה , לא משנה כמה יתחכמו, כמה שמות יקראו לכל אדם, כמה ירצו להתבגר, אף פעם לא יוכלו לשקר למציאות...

אם קופצים למים- מתייבשים.
אם מתקררים- מתכסים בשמיכה
אם מאבדים- קוראים לחבר
אם עצובים- מחפשים משהו יפה, או ילד, להרגיע את הלב הזה, השרוט.. רק אמת חסרה לו, ושלווה אמיתית.

היא פותחת את התיק, ומוציאה ממנו את הסוודר שלה. הוא דק, לא מחמם, אבל הוא כחול.

וזה לא שקר- הכול בסדר עכשיו.

אני יודע שזה לא מקובל. אבל ככה קרה, וכמו כל הדברים שקרו- זה מה שהשם רצה. ולא תמיד קל להבין את זה, אבל הפעם ההיא... הפעם ההיא היתה שונה. מכל הבחינות. ואני לא יודע איך בדיוק להסביר, ולכן פשוט אספר. כי מעל ההבנה והידע נמצאת החוויה, הסיפור.

לפני הרבה זמן, אבל כמו שאמרה התורה- "ויהיו בעיניו כימים אחדים". אני סתם הייתי בדרך הביתה, נוסע כרגיל בטרמפים. אבל היה שם משהו מיוחד- חתול ועכבר, תחרות סמויה. באחת התחנות בדרך, סתם ככה עמדה שם מישהי. לא הכרתי אותה, לא ידעתי מי היא ולאן היא נוסעת. אבל היא עמדה שם, עם היד מושטת- כמו כל הנוסעים, מבקשים עזרה באופן מיוחד. אבל היה שם עוד משהו- איזה דבר, לא ברור מה, לא ברור איך. לא יודע להגיד יותר.
היא שאלה לאן אני נוסע, לא יותר. אבל כשהיא שאלה את זה- הנסיעה לא הייתה משהו רגעי, בדרך לאני אני כרגע. זו היתה שאלה כוללת- על החיים, על הדרך הארוכה. דרך שלא אני הראשון ולא האחרון שהלך בה, שכולם עוברים דרכה- ואף על פי כן אני הולך בה יחידי. ולמרות שהלכו בה אבותינו- היא דרך חדשה. חדשה בת כמעט ששת אלפים. זה עמד שם, מאחורי שלוש המילים הפשוטות שלה- לאן אתה נוסע. עניתי במילה אחת, לירושלים. אבל מה עומד מאחורי המילה הבודדת הזו... היסטוריה, חיים שלמים, שאיפות, חלומות, קדושה, שכינה, אומה שלמה, שמאז ו עולם עמדה בפיהם המילה הזו- ירושלים. זה היעד, זו התחנה הבאה, וגם הסופית, גם אם נזוז משם- כי למרות הקשיים, השאיפות בסוף לא נותנות מנוחה ולא נחלה, בשום מקום אחר.

זהו, לא דיברנו יותר באותה תחנה. מיד אחרי זה הגיע טרמפ, עם מקום אחד עליו. אבל בערך רבע שעה מאוחר יותר, ירדתי גם אני מטרמפ- והיא עמדה שם, בדרך. הנהנו אחד לשני, כמו שניים שמכירים כבר תקופה, ולא כמו כאלה שהחליפו רק ארבע מילים. אבל שם כבר גם אני שאלתי- ובדרך לאן את?
היא חייכה, חיוך ביישן, סודי, נעלם- ואמרה 'לאותו מקום'. ואני לא ידעתי אז איזו רוח הקודש היתה לה, שאמרה 'אותו מקום'.
משם כבר היו שני מקומות בטרמפים, או יותר- כבר הלכנו שני יחידים באותה הדרך, דרך ישנה. אני בדרכי לומד קצת, וקצת נזכר במילה ההיא, בתשובה שאין אחריה שאלה- ירושלים. אבל מדי פעם הצצתי שמאלה- היא גם פתחה ספר. זה היה משהו עתיק, של כל כך הרבה אנשים ביחד- שנוגע לכולנו. ספר של דוד המלך, משה רבנו, אברהם אבינו, המשוררים מבני לוי- שכולנו פותחים בעת צרה. תהלים. בירושלים כבר נפרדו דרכינו, אבל לא להרבה זמן.

זו הייתה ההתחלה. את ההמשך אני יכול לספר, אני זוכר כל מה שהיה שם, אבל זה פרק אחר, מזמור בפני עצמו. השביל הבא בדרך

הפעם בלי המשכים. סתם חתיכה של אלול שהאירה בי סוף סוף💜

ילדה עם שיער שחור נורא ופנים לבנות נורא מתלבטת על צבעים של גלידה. העיניים שלה מרחפות, חולמות על כל הטעמים.
בסוף היא מכריעה. ''ורוד. רק ורוד.'''
המוכר צוחק. ''רק ורוד??''
''רק ורוד.'' היא מתעקשת.
''נו-נו. שיהיה לך רק ורוד'' הוא צוחק שוב ומגיש לה גביע עמוס.
הגלידה נוזלת על השפתיים האדומות שלה, יש להן צורה של תות מתוק.
התות מתרחב לצדדים בצחוק, חושף שיניים לבנות. וקול מתגלגל.
גלי מרביצה לעצמה בלב. נו-נו. למה את מסתכלת שעה על דברים שעושים לך דמעות. אה? למה.
אין לה תשובה לקול הזה שממשיך להצליף בה. זה כואב. כנראה לכן העיניים שלה מטושטשות ככה.
זה בכלל לא בגלל הילדה הנחמדה. נו-נו. זאת מהגלידה. שיהיה לה רק וורוד. אמן.
ככה היא אמרה גם למאיר כשנעה נולדה. 'תקנה בגד ורוד שיהיה לה רק ורוד בחיים.' הוא חזר עם שמלת מלמלה לבנה ואמר שזה אמא שלו קנתה אז הוא לא רצה לאכזב אותה. היא לא אמרה לו שהוא מאכזב אותה במקום את אמא שלו, רק הדמעות טישטשו לה הכל והוא מילמל משהו על זה שהוא חשב שכשיהיה לה תינוקת היא סוף סוף תפסיק לבכות.
וככה הם חזרו הביתה, עם פרצוף חמוץ ותינוקת בת יומיים בשמלה לבנה ולא נוחה.
וחיים לא ורודים בכלל.
גלי מתכווצת. כל פעם שהיא חושבת על נעה כל הגוף שלה מתכווץ מעוצמת הגעגוע. כאילו נדחק לפינה, נותן לאמא שבתוכו להתפרץ.
היא מכניסה אותה מהר בחזרה. נועלת במגירה, שלא תצא עכשיו. האמא הזאת. היא סתם מעציבה את גלי.
לוחצת על הידית.
''ג-לי!!'' הבנות מקבלות אותה בשמחה והרבנית מחייכת אליה את החיוך החם-רותח שלה.
פה טוב לגלי.
הרבנית אורה מדברת איתן כל הזמן על כמה השם אוהב אותן וכל הזמן זה לא מסתדר לגלי בראש. כי השם הוא כזה מושלם. ומושלמים. המ.
הם לא סובלים את מי שלא מושלם.
כמו מאיר. כמו המשפחה המעצבנת שלו. כמו כל העובדות הסוציאליות עם האודם הוורוד.
קול בכי נשמע מהקצה.
שיר.
היא מתייפחת ממש. ''השם לא יסלח לי. הוא לאיסלחלי. לאיסלח.''
מירי מחבקת אותה ומלטפת לה את השיער. הרבנית אורה מבטיחה שוב שהשם אוהב אותה הכי בעולם ורחל רצה להביא לה מים.
שיר דוחפת אותן. השם יעניש אותה זה בטוח.
''הוא יגזור לי שנה רעה. אני יודעת. אני יודעת---''
רחל מהסה אותה בגערה. ''חס ושלום. איך את מדברת??''
וכל האולם מתמלא צעקות מעורבבות.
גלי נדחפת בין כולם. נעמדת על ספסל.
''שה שה.שקט.''
הקולות דועכים.
''גלי מנצלת את ההפוגה הזמנית. ''שיר את רואה אותי? אני יש לי ילדה נעה. היא כל החיים. והיא מנומשת ושמנמנה. ו---'' הקול שלה נשבר.
''הם החליטו שאני אמא לא כשירה. כי את יודעת איך אני, לפעמים אין לי כוח לקום מהמיטה וזה.''
היא לא ממשיכה לתאר מה זה זה. אבל כולן מהנהנות בהבנה. האהדה מצליחה לגרום לגלי לחייך. ''כאילו אם יקחו לי אותה פתאום יהיה לי כוח לקום. עזבי, לא תביני.'' היא אומרת לשיר. ''לא תביני בחיים היגיון של נשים עם שיער צבוע בבלונד ואודם וורוד. '' היא נאנחת. ''בקיצור, כל יום רביעי אני מתארגנת יפה ואני הולכת בשני אוטובוסים כדי לפגוש את היפה שלי. פעם אחת אפילו קניתי לה ארטיק וניל בדרך.'' היא נעצבת לרגע. ''רציתי לקנות לה שוקולד אבל אבא שלה היה מתעצבן אם היא הייתה מתלכלכת אז קניתי לה וניל והיא בכלל לא רצתה. ככה! היא זרקה את זה לפח!'' העיניים של גלי שוב מטושטשות. היא מנגבת אותן. ''ככה היא, לא אוהבת אותי הילדה שלי. בגלל סבתא שלה ה---''
היא עוצרץ בשניה האחרונה. הרבנית אורה לא אוהבת שמשתמשים בשפה לא נקיה. ''ואנח עדיין מגיעה כל יום רביעי בארבע אפס אפס. אפילו שאבא שלה מאחר תמיד. אפילו שגם כשהיא מגיעה, אני מושיטה לה ידיים והיא לא מתקרבת. אני ממשיכה להגיע.'' היא יורדת מהספסל, מתכופפת לשיר. ''את יודעת למה? בגלל הלב הזה. רואה אותו?'' היא מצביעה על הלב שלה. ''הוא שבור ושרוט ודפוק אבל הוא לב של אמא. והוא אוהב את נעה תמיד תמיד. גם כשהיא בכלל לא רוצה אותו.'' אוף עם הדמעות האלה. מישהי מביאה לי טישו, היא לא לוקחת. ''בראש השנה, שיר. בראש השנה אם הוא יעשה לך בעיות, הקדוש ברוך הוא. אז תגידי לו שיבוא אלי, טוב?'' שיר מפסיקה לבכות סוף סוף. מהנהנת.
''תגידי לו שיבוא אלי ואני אראה לו מה זה. אני לא צריכה סידורים ותקיעות בשביל זה. אני אגיד לו לשים יד על הלב שלי ולראות מה זה אהבה אמיתית.
אני יש לי ילדה אחת. קוראים לה נעה והיא לא רוצה אותי, ועדיין הלב הזה - פועם בשבילה.
ולא משנה כמה פעמים היא תדחה את החיבוק שלי -אני אמשיך להציע לה אותו. כל יום רביעי בארבע.''
היא מרימה עיניים למעלה. ''ואתה? אתה יש לך ילדה אחת קוראים לה שיר. והיא מתחננת להתקרב אליך, היא בוכה שהיא רוצה אותך. היא משתגעת מזה.'' היא מנופפת עם האצבע באיום. ''אז שלא תעיז לא להושיט לה ידיים. אם אתה אוהב באמת באמת, אז תפתח לה ידיים כל פעם מחדש. תחבק אותה חזק.
ותביא לה רק ורוד, אבא. רק ורוד.
רק ורוד מתוק כמו גלידה.''

הבכי בלילות
הליכה על החוף
שעות עם חברים
במקום איתך

אהבה קטנה
קופצת לי בלב
שנים שאני שם
במקום שלך


ואת יודעת או שלא
שגם כש הייתי איתם
זוכר אותך עמוק בלב
מפחד להגיד לך
כמה שאני אוהב אותך עדיין
ואת לא קרובה אליי בנתיים

ואת זוכרת או שלא
שאהבתי חזק חזק
כשאת הסתכלת בי
השפלתי את המבט
כמה שאני אוהב אותך עדיין
ואת לא קרובה אליי בנתיים

שעות קטנות
ער לבד במיטה
חושב רק עלייך
חושב עלינו

תופס גיטרה
כותב עוד שיר
על כל העולם
של שנינו

סקוט היה אדם בודד ומרוחק מהחברה כבר מאז שהיה ילד קטן.
אנשים משום מה היו סולדים ממנו בצורה יוצאת דופן. אבל זה אף פעם לא הפריע לו.
הוא תמיד ידע להעסיק את עצמו בדברים מוזרים ואהב ללמוד מה שילדים בגילו פחדו כמו חקר המוות ודברים כעין זה אבל התחביב הגדול שלו היה הדבר המוזר ביותר שיכול להיות ואולי זה מה שגרם לאנשים להתרחק ממנו.
סקוט אהב לישון בבית קברות!!!

אדם שגדל כילד יתום שהוריו נרצחו בידי אחיו היה דיי ברור שלא יצא ממנו משו רגיל אבל סקוט היה מוזר אף יותר משחשבו.

אחרי תיכון שלם שבו חבריו היחידים היו חיות הפרא מהיער שסמוך לבית הקברות ועוד כמה אנשים חסרי בית מפוקפקים סקוט החליט לדאוג לעצמו לבית.
אבל הבית שרצה היה שונה.
הוא רצה בית ביער. כן היער הזה עם חיות הפרא. היער שסמוך לבית הקברות. זה בדיוק היה היער שלו.
הוא התחיל בבניה ואחרי כמה חודשים שבהם חטב עצים לבניית הבית ובנה לעצמו צריף הלך מיודענו לעיר למשוך כבל חשמל מביתן השומר של בית הקברות וכך משך גם צינור מים וקו טלפון אף על פי שבכלל לא היה מדבר עם אנשים ולא ממש זכר איך משתמשים בו.
וככה סקוט עבר והפך את הצריף למשכנו הקבוע כשהוא אוכל חיות שהצליח לצוד מתלבש בפרוותם ומעסיק עצמו בבנייה של רהיטים ודברים לביתו הקט.
עברו להם כמה שנים סקוט התבגר והספיק אפילו לשכוח איך היו החיים הרגילים של האנשים בעיר.
הכל היה שליו ורגוע עד אותו היום. אותו היום שבו הטלפון שהיה בביתו ולא ידע איך להשתמש בו צלצל ברעש גדול והחריד את היער.
סקוט בפעם הראשונה לא ענה. אולי זה היה טעות אמר לעצמו. אבל כשביום למחרת בדיוק באותה השעה הטלפון צלצל שוב הבין סקוט שזה לא טעות. לא חוזרים על טעות פעמיים ובוודאי שלא באותה השעה בדיוק. הוא ענה לטלפון ושמע קול אומר את המשפט הבא "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם נהיה אצלך בדיוק בחצות הלילה" ומייד לאחר מכן הגיע צליל ניתוק.
סקוט לא התייחס. יש הרבה אנשים שאין להם מה לעשות חוץ ממתיחות טלפוניות אמר לעצמו והמשיך על סדר היום.
אבל בשעה שמונה בערב הטלפון צלצל שוב וכשענה שמע את המשפט שוב "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם נהיה אצלך בדיוק בחצות הלילה" ושוב ניתק הזר את השיחה.
הפעם סקוט התחיל טיפה לחשוש אבל לא מספיק בשביל לעשות עם זה משו.
סקוט יצא אל היער כדי לצוד ארוחת ערב וכשחזר השעה הייתה כבר עשר. והטלפון צלצל שוב אך הפעם הוא לא ידע אבל ההודעה תהיה שונה.
הוא הרים את השפורפרת והקשיב. "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם ויש לך שעתיים אחרונות עד שנגיע" ואז צליל הניתוק חזר שוב.
סקוט הבין שהוא לא יכול לאבד אשתונות. יש לו שעתיים בלבד להתארגן וליצור מביתו מבצר.
הוא קם מקפאונו והתחיל לדחוף ארונות אל עבר הדלת והרים את המיטה כך שתחסום את החלון הצר שמשקיף אל החצר האחורית של ביתו. מרוב מתח התיישב סקוט ונרדם.

בשעה דקה אחת לפני חצות הוא התעורר לשמע קול רחש מבין השיחים המקיפים את הבית.
סקוט התקדם אל עבר הקיר והציץ מבעד לסדק שהיה בו. מה שנגלה לעיניו היה מחזה מפחיד.
לא פחות מתשע זוגות עיניים בוהקות התקדמו אל עברו לאט אבל בטוח.
סקוט עצר עצמו מלנשום ודפיקות חזקות החלו על הדלת.
סקוט לא זז אבל הדפיקות לא הפסיקו אלא התחזקו מרגע לרגע. הוא ניסה להציץ שוב מעבר לסדק ופתאום ראה דמות מגיחה מבין השיחים חוצה במהירות את המרווח עד לדלת ואז הדפיקות חדלו מהיות.

צמרמורת קלה עברה בגבו של סקוט.
ואז נשמע הקול המסתורי משיחות הטלפון.
אבל הפעם הקול היה מוחשי כמו המתח שנוצר באוויר.

ואז שמע את הקול אומר "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם.....
באנו לבקש פלסטר!!!"

הבור קר. אפל. הוא מסתכל עליו בחשש
עיניים מפוחדות. כלואות בתוך כלא לא מוגדר.
ואולי זה מה שמפחיד בכלא הזה. שהוא לא מוגדר.
וחוסר ההגדרה מערפל. שובה.
שובה עיניים ושובה בכלא.
הושט לי את היד , אנא, אני אוהב אותך, ילד
לאף אחד לא מגיע לחיות בכלא.
לאף אחד לא מגיע כאב.
שמעת אותי? לאף אחד לא מגיע כאב.
לאף אחד לא מגיע כאב
אתה ראוי לטוב. תן לי יד.
עכשיו רע לך אבל אני מבטיח לך שיהיה טוב

שני זוגות עיניים קטנות. בוכות.
בחושך הזה.
הילד מחוץ לבור. אבל הוא, הוא הוציא אבל נכנס בעצמו.
הבור הזה חקוק בו. הוא חקוק בבור.

והלוואי,
הוא יבין שהבור והוא
הם לא אחד,
שאפשר לחזור הביתה.

נֶעֱלָמִים.
הֲיֵשׁ נֶעֱלָמִים לְתָמִיד
אוֹ שֶׁזּוֹ רַק רוּחַ
שֶׁצּוֹפֶנֶת מֵאֲחוֹרֶיהָ בְּהִירוּת
שֶׁעוֹד תִּנְשֹׁב

וְתַבְהִיר הַכֹּל.