קפטן סאמיקר סקר את האופק במבטו, לפי המידע שקיבל, חמש פלוגות אויב אמורות לעבור למחרת, סמוך למיקום המחנה שלו. הרוח בידרה את שערו החום בזמן שהביט אל השדות הירוקים שנפרסו מולו כשטיח של עשב מתוק שנע בצעדי ריקוד קלילים ברוח. במרחק, ניבטו העמודים הגבוהים של דרך המלך, ארוכים ודוממים על רקע השמים התכולים. הם נועדו כדי לסמן לתועי-דרכים, היכן נמצאת דרך המלך. מדי פעם חלפה ציפור בשמים, מחזה שהעלה חיוך על פניו של סאמיקר. הוא העיף מבט אחרון בנוף הירוק, והדהיר את סוסו בחזרה למחנה.
בדרך הוא חשב על אשתו הטרייה ובנו הפעוט שהשאיר בביתו, הוא השתוקק לחזור לביתו, לתת לעצמו ליפול לזרועותיה של אשתו, להניח את ראשו על כתפה ולתת לשער הבלונדיני והסמיך לכסות את פניו.
בנו התינוק היה לפי דעתו העתק מושלם שלו. לעומת זאת טענה אשתו כי ללא ספק, הפעוט ניחן בפניה.
סאמיקר לא היה רגיל לצאת לחזית, סאמיקר היה אסטרטג ולא חייל, הוא הביט בתמונה הכוללת של הקרב ולא בפרטים הקטנים של האיזון הנכון של הכידון ביד בזמן דהירה, למרות שהוא החזיק מעצמו סייף לא רע. לפי תפיסת העולם שלו: החייל צריך להתמקד בפרטים הקטנים לפי שיקולו האישי, ולציית לפקודות הנוגעות לפרטים יותר גדולים מהמפקד שלו. לעומת זאת המפקד יכול להתמקד בדברים כמו כמה חזקה צריכה להיות הסתערות פרשים, ולציית לפקודות של היכן להציב את ההתקפה מהאסטרטג. ואילו האסטרטג יכול להחליט היכן למקם את ההתקפה לפי שיקולו האישי ולציית לפקודות כמו האם לקיים בכלל את המתקפה, מטעמים פוליטיים: מהמלך. והמלך, יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אשתו טענה שהוא המציא את תפיסת העולם הזאת כדי למקם את עצמו כמה שיותר גבוה בשרשרת הפיקוד. אבל הוא עוד לא מצא בה פסול.
הוא הגיע למחנה שלפי דעתו, היה במיקום הטוב ביותר שאפשר לדמיין, הוא היה ממוקם בגבו, לצוק גבוהה שירידה ממנו היתה בלתי אפשרית והרוחות החזקות שנשבו בגובה הזה, ביטלו את האפשרות לחיצים, הללו היו מסתחררים ברוח ונופלים במרחק של קילומטר ממיקומם. בליסטרה גם לא באה בחשבון, בשטח הסלעי והמשונן שמעל המצוק לא ניתן לאזן בנוחיות אפילו לא רוגטקת יד.
מולם נפרשו קילומטרים על קילומטרים של שדות העשב הירוקים של המחוז המערבי. דבר שלא נתן לשום צבא של מעל לעשרים איש, אפשרות להתגנב בו בלי להתגלות. הוא הבטיח לעצמו שכשיחזור, יגיש לפני המלך קארמדג׳ הצעה להקים מבצר במקום.
הוא נכנס לאוהל שלו ונשכב על מזרן הקש, הוא התגעגע למיטת שלו בצפון הוא אהב קור וקור, לא היה מן הדברים שהמחוז המערבי יכל להציע בקיץ, לעומת זאת המחוז הצפוני, שבו גר, היה קר מאוד, ושלגי קיץ היו תופעה שכיחה אחת לשנתיים שלוש.
הוא נרדם על הקש ובצורה איסטקניבית, שלח יד כדי לחבק את אשתו אך היא לא הייתה שם, הוא החזיר את ידו ונרדם.
תרועת חצוצרות העירה אותו, זו לא היתה תרועת חצוצרות רגילה של הערה למפקד בוקר, היה בה משהו מאיים. וללא ספק, מאחורי ה-טההה, טההה! היה ניתן להבחין באימה ששרתה על התוקע.
סאמיקר יצא במרוצה מהאוהל, הוא לבש את השריון שלו וחבש את קסדתו הוא עלה על סוסו שלף את חרבו. וכאשר השקיף על השדות באור הקלוש של טרם שחר, הוא ראה מחזה מבהיל, כמאה פרשי אויב דהרו אליהם, לא הייתה לכך שום סיבה נראית לעין, לא היו מדורות שבערו בלילה, והאוהלים האפורים נראו למי שהסתכל מדרך המלך: כערמת סלעים, בני הצפון היו מוכשרים בהסוואה. נאמר עליהם שאין איש בעולם, שיוכל לדעת באילו מבין שני שיחים, מסתתר ילד מהצפון.
סאמיקר איזן את חרבו בידו והדהיר את סוסו אבל מהר מאוד, פרשים מיומנים ממנו עקפוהו.
קולות שיסוע וניפוץ נשמעו כאשר שני הצבאות התנגשו, הפרשים הצפוניים חבטו בחרבותיהם אבל לאויב היה יתרון של חמישה לאחד
׳הם לא יכלו לדעת איפה אנחנו׳ חשב סאמיקר בזמן שהפרשים שהיו לפניו , נפלו חלל תחת חרבות הארד של הדרומיים. ׳רק מרגל יכל לומר להם את זה׳ חשב בזמן שהפרש שהיה לפניו, נפל.
הוא הניף את חרבו, אבל זה היה מאוחר מדי, כידון כסוף חדר את שריונו, פילח את כליותיו ויצא מגבו נוטף דם, ״להתראות״ אמר בקול יבש. נשימתו האחרונה היתה כבדה ומתובלת בריחו המתוק והמתכתי של הדם.
