פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 98)

ואחלום
והנה כנפיים לבשרי,
סוככים הם
על חימר חומרני,
ורגליי אינם עוד על הארץ
אף ידיים הרפו אחיזתם,
וליבי ורצוני וכל רעיוניי
נבלעו אל על
כל כולם לאלוהיי.
ואיקץ ואירא
ונפשי תבערה
אם חופש הבחירה
הוא לי זכות
או צרה.

תְּהוֹם אַחַת זָכַרְתִּי טוֹב מִכֻּלָּן.
מָעַדְתִּי אֶל תּוֹכָה וְלֹא הָיָה קוֹל הַנְּפִילָה
נִשְׁמָע בִּי מֵעוֹלָם
לֹא הָיִיתִי נֶחְבֶּטֶת אֶל אֲדָמָה קָשָׁה
רַק נוֹפֶלֶת עוֹד וָעוֹד כִּמְעַט עַד נֶּצַח
לוֹמֶדֶת עוֹלָמוֹת שֶׁל זְמַן וְהַרְגָּשָׁה.
וְעַד הַיּוֹם לֹא יָדַעְתִּי אִם הָיִיתִי
עוֹזֶבֶת, עֲזוּבָה אוֹ נֶעֱזֶבֶת
נֶעֱצֶבֶת אֶל לִבִּי עַל עוֹלָמִי שֶׁלִּי שֶׁנִּשְׁכַּח.
וְאַתָּה?
הָיִיתָ הֶחָלָל הַמִּתְרַחֵב
תְּהוֹם בִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת.
וְכָךְ הִתְפּוֹגַגְתָּ, וַאֲנִי -
שָׁקַעְתִּי עַד תֹּם.
עַד שֶׁנָּטְשָׁה אוֹתִי הַתְּהוֹם
וְתֶכֶף וּמִיָּד שָׁמַעְתִּי
אֶת קוֹל הַחֲבָטָה.

*
וּבְפֶתַע, עֲלָטָה.

האם עד כדי כך ירדתי?
שכבר אין לי רצון לעשות טוב?
שאינני מאמין שאפשר לשנות?
שליבי מבקש רק הנאות?

ואיפה שלהבת הנשמה?
האין היא עולה מאליה?
האין היא חזקה מהכל?
האם היא נעלמה ?

איפה החיוך , השמחה?
האכזבה, האנחה?
החיפוש, החלום?
ובפנים, השלום?

איפה המלחמה ?
נגד כל פחד ואימה ?
איפה החרות האינסופית?
איפה האמת הפנימית?

הכל יטוהר, הכל יחלים.
את כל הרוע נעלים.
נהיה אדישים רק לאדישות .
מלך השלום , ייתגלה , לאחר היסתתרות.

אֲנִי לֹא שַׁקְרָנִית.
אֲנִי רַק רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ
שֶׁעוֹד תִּגְדְּלִי, וְתִפְרְחִי
רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ שֶׁאַתְּ כְּמוֹ פַּרְפַּר הַנֶּאֱבָק לָצֵאת מִן הַגֹּלֶם:
עוֹד רֶגַע אֶת תִּפְרְשִׁי כְּנָפַיִם וְתָעוּפִי
הֲכִי רָחוֹק בָּעוֹלָם.

אֲנִי לֹא שַׁקְרָנִית
אֲבָל כָּל כָּךְ רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים טוֹבִים.
שֶׁקָּשֶׁה קְצָת לִמְצֹא אוֹתָם
אֲבָל הֵם שָׁם,
מְחַכִּים לִפְרֹשׂ יְדֵיהֶם אֵלַיִךְ
וּלְהַזְרִים לְתוֹכֵךְ אַהֲבָה,
הֲמוֹן אַהֲבָה

אֲנִי לֹא שַׁקְרָנִית
אֲנִי רַק רָצִיתִי לְהַבִּיט בָּעֵינַיִם הַתְּכֻלּוֹת שֶׁלָּךְ
לִרְאוֹת אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וּלְהַבְטִיחַ לְךָ שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר
לְהַגִּיד לְךָ: חַיִּים גְּדוֹלִים נוֹלָדִים בִּכְאֵב.

אַךְ לְעֵינַיִךְ הַדּוֹמְעוֹת וּלְפָּנַיִךְ הַפְּצוּעוֹת אִי אֶפְשָׁר לְשַׁקֵּר

וַאֲנִי לֹא שַׁקְרָנִית.
אַתְּ מַבִּיטָה בִּי בִּשְׁתִיקָה עֲצוּבָה, מְבַקֶּשֶׁת נֶחָמָה
וּמָה אַגִּיד?
אֲנִי רַק רוֹצֶה לִמְחוֹת לְךָ דִּמְעָה מְבַצְבֶּצֶת בִּקְצֵה הָעַיִן.
הֲרֵי שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת;
אֶפְשָׁר פָּשׁוּט לִכְאֹב עַד מָוֶת, בְּלִי לִרְאוֹת חַיִּים גְּדוֹלִים נוֹלָדִים
אֶפְשָׁר לִהְיוֹת פַּרְפַּר בְּגֹלֶם כָּל הַחַיִּים
אֶפְשָׁר לְהִסְתּוֹבֵב עֲזוּבָה בָּרְחוֹבוֹת לְנַצֵּחַ וּלְהַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ טִפּוֹת אַהֲבָה בֵּין אֲנָשִׁים

ביקשת
לדבוק בטוב
ולסור מהרע

אז אני,
ילדה טובה,
אותנטית מירושלים,

סרתי לבקשתך
רק דבקה בטוב
כל הימים
וסרה מהרע
כל הימים

לימים,
קלטתי,
שמה שחשבתי שהוא 'טוב'
הוא למעשה
'רע'

ואז הבנתי
שהבקשה שלך
היא לא כזו פשוטה

---
עוד לפני ההדבקות בטוב
והבריחה מהרע,

צריך קודם כל לדעת,
ולאבחן היטב,
מהו ה'טוב'
ומהו ה'רע'

לפעמים, זה נורא מבלבל

ולפעמים,
רק אחרי שנים,
אתה קןלט
שה'טוב' הוא בעצם 'רע'

ואז צריך לעשות 'סוויטש'
סיבוב 180 מעלות,
לחשב מסלול מחדש,

ולהתחיל מהתחלה

אלוקיי,
תן לי את התבונה
לדעת להבדיל
בין טוב ובין רע

בין אור לחושך
בין ישראל לעמים
ובין כל מה שצריך.....

יהי רצון,
אלוקיי....







ותפילה נוספת לי
אליך
אם אפשר,
אלוקיי,

שאדע מהו טוב עבורי
ורע לשני

שאדע מה רע עבורי,
על אף שטוב לאחרים

שאדע להבדיל
להבחין
זה שלב חשוב בהחלט!

ולנהוג בהתאם....

והנה הסוסים והנה רכב אש,
איך היכן הוא אותו אחד
אשר עבורו פמליה של מעלה ירדה,
ירדה כאיש אחד.

במבט חמים שכולו אהבה
באור התורה שבוקע
ומאיר את העולם כולו בשמחה
בשיר שבלב נוגע

מתוך חדרי הלב
חיפשה נפשו מנוחה
בין דפי הגמרא והזוהר
אך עניו היה ולא רצה מאומה
רק לשכון בעולמות הטוהר

והרכב חלף ונסו הסוסים
לשכון בתוך ביתו
והכתר אבד ועתה נשארנו
ללא מלך שישא את ההוד

*8 שנים לפטירת הרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל*

'שמחה זו המידה הכי חשובה'
כך יום אחד שמעת, ולמעשה ישר זינקת ורצת

זנחת כל שאר המידות,
והתרכזת רק בחשובה שבחשובות
שמחה, שמחה ועוד חיוך....
דאגת שתמיד על פניך יהיה נסוך....

יום אחד, האזנת, התפילה בוקעת רקיעים
כך יהיה לך טוב ונעים
אז שוב, שמת הכל בצד
והתרכזת רק בדבר אחד -
להתפלל
ולמלל
לקל
אב ישראל

וכן הלאה בכל המידות ובכל המצוות
והתלבטת בכל פעם, מי היא החשובה שבחשובות

ולבסוף הגעת לתובנה מסכמת
הן כולם ביחד יוצרים איזו... שרשרת פנינים מהממת

להתרכז בפנינה אחת יחידה
זה יפה, אכן אני מודה

אך לא מספיק ואינו שלם
מכל שאר הפנינים להתעלם

אז צריך לתמרן ולג'נגל יחד עם כולן
ולאזן המינון הנכון....

* נכתב בהגזמה ע'מ לחדד הרעיון






 

אני לא מאוזנת בכל המידות
וזה בסדר
מה את רוצה? להיוולד מאוזנת?
זה תהליך שלומדים ומתאמנים, כל החיים

אין לי מספיק חברות
זה נורמלי, יש לך טרדות

בליל מחשבות.
מעורבבות.
מנסות לרדת, 

לקבל מסגרות.
אך עם כל זאת, 
נשארות עלומות.

 

לאוזניי נשמעות,
אחת אחרי השנייה,
אך גם יחדיו,
במנגינה מופלאה.

 

וכשאת המנגינה אני מנסה להעביר,
ליצוק לכלים שיוכלו אותן להכיל,
נתקלת במחסום.
בקירות של פחדים.
בקולות אחרים שבראשי נשמעים – 
"אותך אי אפשר להבין,
לא משנים המונחים, כאלה או אחרים.
ואם יבינו, מה עלייך יחשבו?
כל עולמך ייחשף בשנייה,
ותהיי כך בבושה.
אז ותרי.
עם מחשבותייך תישארי."

 

איני מוותרת להם.
מנסה להיאבק.
לשזור אותן בכל זאת,
ליצור לאיטי הברות, מילים,
משפטים ורעיונות.

 

אך המלאכה דורשת זמן וגם יגיעה.
ומסביבי ישנם שקצרה להם השעה.
חלקם פונים לדרכם,
אחרים מנסים לפרש אותי בעצמם.
כביכול לסייע, אך אין כך הדבר.

 

מפסידים הם.
מוותרים על עולמי.

 

לא נורא,
יהיו בעלי אורך רוח אחרים,
שיזכו לשמוע אותי.

 

עומד מולך

לא מפחד יותר

מביט בחמה

לא חושש להסתנוור

ואין לי כבר בעיה

ללכת בלי שומר

לא להבהל מאהבה

כך מעכשיו אני אומר

כי אני רוצה...

 

להסתכל במראה

יותר מדקה

לא לברוח ולא להתחבא

לא להיות הזה שבוכה

 

לראות את אלוהים

בכל מקום בחיים

לחיות במציאות

בלי לאבד את השפיות

לא לשכוח את החלומות

בסערת העולם, הבעיות

מעכשיו אין בעתה

מלהיות אתה

אין יותר חרדה

מרגשות

אין יותר אימה

מהלילות

 

להסתכל במראה

יותר מדקה

לא לברוח ולא להתחבא

לא להיות הזה שבוכה

פנימיותי
מתוך שדה מוקשים חזרתי
להקשיב לתוך מי שאת ואני
איני יכולה לסבול עוד
את המילים היוצאות ממני בשטף בלעדייך
זרה אני לעצמי
נרמסת ורחוקה
איני שולטת בחיי, ברגשותיי ולא טוב הדבר, לא טוב.
בואי ונשב בצד הגן כל יום בשעת הליל
נקשור צמות של חמלה, רוך ואהבה אחת לשנייה
עד אשר.. עד אשר..
בעבותות אהבה נהלך.
כן.
נהלך.
הוי נהלך.

 

הִיא מַחֲזִיקָה מִשְׁעַנְתָּהּ בְּיָדָהּ
וְתוֹהָה
מָתַי תִּתְבַּשֵּׂם 
כְּיֵמֵי נְעוּרֶיהָ
בְּרֵיחַ הַקְּטֹרֶת;
מָתַי תִּלְבַּשׁ כְּכַלָּה
אֶת לְבָן הַכְּהֻנָּה;
מָתַי תַּחְבֹּק
תִּינוֹקוֹת זַכִּים 
וִילָדִים יְשַׂחֲקוּ בָּהּ;
מָתַי יִבָּנוּ חֻרְבוֹתֶיהָ
וְהִיא תּוּכַל לְלַטֵּף
כָּל אֶבֶן וָאֶבֶן
עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא בַּקֶּסֶם
וּשְׁמוֹ יְרוּשָׁלַיִם

 

 

*אשמח להארות*
 

גם אם אינך יודע

לב טוב ואוהב

וגם אם עינך

שבויה מראות האור

 

דע כי טוב אתה

ואהוב עד אין קץ

ומעבר למסכי המתה 

אור חייים שוב ינץ

 

ובהביטך מחדש אל האופק

תחוש שוב את הרוח

תנשום שוב אוויר לעומק

וחיוך יתפשט על הכל

 

מהבטן,

יוצאים כל המתחים

שמרעילים את העולם

בסירחון של שנאה עצמית

אך הטרול

לעולם לא יראה יום

 

וכאב זו מחלה

שיש דחף להדביק

להסיר מסיכה

ולהרוג רגעי חיים

אך הגרוק

לעולם לא תשבע חום.

 

 

 

 

 

 

 

 

כלב כלב, אל תרוץ רחוק

כי בלבי יש עוד כליבך

כן, נה נה נה

ולו תרחק מני הדרך...

 

כלב כלב, בלבי יש עוד צחוק

שתוציאו בדרכך

כן, נה נה נה

לולא אאמין לראות.

"האמת היא השקר הכי אמין"...

לצערי,
אני לא חוני המעגל
לא כמו הפרפקציוניסטיות המושלמות
(והעצבניות)
לא יוצאות מה'מעגל' עד שכל הסירים שטופים
שלא יוצאות מהמטבח עד שהוא יוצא מבריק מושלם ספץ ללא רבב!

אז
לאט לאט
מקציבה זמן מועט
ומנקה כפי יכולתי
עד שנגמר לי הכח

כשהוא נגמר, הכל מיד זונחת
וחיש קל, למיטה - בריצה ובזינוק, בורחת

אמא יקרה!
קני לעצמך היום שוקולד טעים
או פרס מיוחד, רק עבורך לפינוק
גם אם ערימת הכביסה גבוהה מאד עדיין
או, לחילופין, הסירים במטבח...
גם אם אין איפה לעבור על הרצפה,
או הרצפה שחורה כמו שטיח של קולה,
עדיין-
מגיע לך פרס מיוחד היום, בבקשה
את ממש לא צריכה להיות חוני המעגל,
זה באמת לא נגמר, עבודה אינסופית בבית...

על חוט דק
אני ועצמי
רוקדים
ריקוד אחרון.

על חוט דק
בין שמיים וארץ
אני נאחז
בכל כוחי
בשפיות.

מול אדמת צללים
שזועקת
וקוראת לי אליה
בשעטה

אני אבוד
תאב לדעת
נפש הומה
צועקת מרה

ואולי אלוהי
עוד יביט ממרום
ואולי אי שם
עוד יש פתרון
ואולי יום יבוא
ושוב אדע לחייך
ואולי עוד תסבירי
לי למה ואיך

ואולי אמת
היא רק שקר בהיר
ואולי בין דמיון
המציאות עוד תזהיר
ואולי זה אני
שמחפש משמעות
בין גלי הלבד
בין לחיות ללמות.

אשמח שתקראו ותגידו מה דעתכם ומה הבנתם מהשיר. שימו לב, יש עוד בית אבל הוא לא גמור.

 

רחוק מהבית \ בחדרי חדרים

מה יש לי, מה אין לי \ כמה חברים

מעלי חגים בעיגול \ נשרים נשרים

בבור רטוב עמוק \ במים הקרים

כמה טיפות שעלי נפלו \ נהרות נהרות

מעלות את דכים \ מספרות, משקרות

מן שמים הגיעו \ טומאות טהרות

עין דומעת \ עינים משתברות

 

אין לי מילים \ אין לי כלים

רק ניגון קצת אחר \ קרוב לליבי אני נוצר

 

בקטע הזה אמורה להיכנס מנגינה, אשמח שתגידו לי איזה מנגינה\סוג מנגינה עלתה לכם בראש.

בשם השם נעשה ונצליח.

לפני כמה חודשים כתבתי מחברת על ההתמודדות שלי מאסון מירון שממש טילטל אותי, כבר הרבה זמן אני מרגישה צורך לשתף לפחות חלק ממנה... אני שולחת פה עכשיו חלק מההקדמה ואולי אחכ אשלח את ההמשך, תלוי בהרגשה שלי ובתגובות... אשמח ממש ממש להארות גם מבחינה ספרותית..

 

 

"משכיל לאסף האזינה עמי תורתי... בחוריו אכלה אש
ובתולותיו לא הוללו, כהניו בחרב נפלו ואלמנותיו לא
תבכנה..."
מה הקשר של המזמור הזה לעכשיו?!
מסביב כולם שמחים, הד השירים נשמע למרחוק, ואני עם המזמור התקוע
הזה...
שוין, נמשיך להתפלל.. עוד פרק, ועוד אחד, ואחרי עשרה וואלה כבר נמאס...
מוציאה מהתיק את הטלפון, אמא שלחה לי שמות לתפילה.
אלוקים, תעשה שפלוני יישמח, שלאלמונית תהיה לידה קלה, שהוא יילמד
תורה באהבה ושהיא תצליח בלימודים... שם רודף שם, והדמעות עולות,
הוספתי בקשות שלא כתובות על כל אחד וחתמתי בבקשה עליי, שאזכה
לקרבת אלוקים תמיד...
כבר מאז שהתגבשה בליבי ההחלטה כי השנה אהיה במירון בל''ג בעומר
קיוויתי לזכות לחוויה רוחנית מעצימה שתתן לי כח להמשך השנה, כי
וואלה כבר עוד שניה נגמרת לי הסוללה..
והחוויה בהחלט הגיעה, מלווה בהתלהבות מטורפת מכמות האנשים,
מהריקודים, מהשמחה.
רקדתי כמו שיכורה, ואז הצמא נתן בנו את אותותיו אז ירדנו למטה
לשתות, צחקנו, ירדנו על המים הדוחים ואז התחלנו לעלות בשביל..
לפתע אמבולנס אחר אמבולנס חצו את ההמונים, מפלסים דרכם בין
הנתיבים.
מה קרה? מה קרה?! כולם שואלים, כולם מבולבלים, ואיש אינו יודע, ולאיש
אין תשובה.
ואז השמועות מתחילות להגיע, חסרות בסיס וצורה, "נפלה מרפסת".. "מפולת
של אנשים"..
45 הרוגים אומר איש אחד, פחח.. יא דפוק.. בזתי לו בליבי, עדיין לא
עיכלתי, עדיין הייתי הנני בשוק, מבולבלת..

יורדים אט אט כל האנשים מההר, גם אני איתם, לא תופסת, ליבי ריק, חלול,
אבל לא מכיל, לא מכיל את עוצמת הכאב, לא מצליח להכיל את האמת.
מגיעים לאיזה בית, מתנחלים שמה בחצר, מקבלת הודעות ולא מצליחה
לענות, ולא רוצה לענות... מנסה להתקשר לאמא, להרגיע אותה, אין קליטה,
אין קליטה בכל ההר.
עסוקה בזה ולא בכאב, בסוף מצליחה לשלוח הודעה, הולכת לישון. קמה.
חוזרת לישון. שוב קמה. ושוב חוזרת לישון.
בוקר.
אור חדש מפציע. חוזרים. איך? לאן? לא ברור, שום דבר לא ברור.
יש קליטה, כבר משו, מדברת עם אבא, מדברת עם אמא, ועם המורה, משדרת
שהכל בסדר, כי אני עוד לא מבינה...
עולה על איזה אוטבוס, שמה אזניות, השירים מתחילים להתנגן, ויחד איתם
מתחילות הדמעות, ויחד איתם מתחלה ההבנה, ויחד איתם מתחילה תקופה
חדשה, תקופה של כאב, של כעס, של אי הבנה ובילבול, תקופה של צירי לידה,
צירי גאולה.
"עמוק בתוך הלילה נראתה דמותה"...
"הוא עושה רק טוב"...
"ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי..."
שיר רודף שיר, קילומטר רודף קילומטר, מגיעה למגדל העמק, יורדת
מהאוטובוס, הולכת כמו מסוממת ליער. צורחת שם, רואה מול עיניי את
המילים:
"בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו, כהניו בחרב נפלו
ואלמנותיו לא תבכנה..."

אחרי הנבירה האין סופית בליבך
את הבנת
הדברים שקרו שם
הם לא אשמתך
החיצים שמתוך הרגל הפנת אלייך
לומדים להתגמש עכשיו
אחרי שנים של קיפאון והרגל
להפנות את עצמם
למטה, לאדמה
המשקפת בין היתר
שפלות
חוסר ודאות צורב
שנמצא בך היום
שלתוכו תלכי אחרי 120
את תתמזגי עם העפר הלח
ותמיד תדעי
זאת לא את
את לא אשמה
כואבת שלי.