בדיוק מה שאמרתי...
לכן אני משתדל בשירים של @רחל יהודיה בדם לא להגיד מילה על השיר, כי כשמורידים אותו לתמליל רגיל ולמסרים חיצוניים רגילים, הוא מאבד מהקסם ומהמיוחדות שלו, פשוט להשאיר ככה ולא לגעת, זה הורס את השיר.
אני יודע שזה קצת לא מסתדר עם הסגנון שלך, @פרצוף כרית, כי השירים שלך עממיים ופשוטים כאלו, מסרים ישרים וקולעים בלי יותר מדי סיבוכים, אבל תביני שזה לא הסגנון, זה סגנון שונה לגמרי...
את האמת שאת הסגנון של @רחל יהודיה בדם לוקח קצת זמן להבין אותו ולרדת לסוף דעתה, אבל אחרי שקולטים במה מדובר זה פשוט תענוג לקרוא את השירים וליהנות מכל המסתורין והערפל מסביב לשירים שנותנים להם קסם מיוחד ונגיעה אישית.
נכון מאוד.
וואו, תודה רבה.
נגעת בנקודות חשופות אך חשובות, תודה על התיאור הנפלא.
במגרש הישן בקצה הרחוב
הוא נוכח,
מאפיל את היום, מחשיך את הלילה,
סותם כל ניצוץ של של האיש הצעיר
הפיקח.
כבר שנים הופך כל חדש לפיסח,
שיתווכח
עם הנוכח
לְנַצֵּחַ. לָנֶצַח.
חוקים
הכתובים בדם שיבש ועידנים לא בעבע,
אותיות
על אותם שאינם ולא יוסיפו געגע.
בבית הקברות הישן בקצה הרחוב איש צעיר
התפכח
פוסע למגרש החדש הרחק מהעיר
את הלב הוא פותח.
המגרש הוא שומם, האור כה בהיר,
תפילה אחת בליבו של האיש הצעיר,
שלא יסתנוור, שלא יבעיר.
ראיתי מלאכים בכל מיני צבעים
ראיתי מלאכים בחולצות לבנות קופצים ראשונים להצלת חיים
ראיתי מלאכים באפודים כתומים קופצים מאופנועים ישר אל הפצועים
ראיתי מלאכים בצבעי שחור וצהוב רצים לחלץ לכודים ולכבות שריפות
ראיתי מלאכים באפודים צהובים דואגים לאלו שאינם בין החיים
ראיתי מלאכים בחולצות כחולות מגנים על כולם, מכוונים ועוזרים
ראיתי מלאכים בצבעי זית שומרים ומגנים על מי שלידם
ומאחורי הצבעים
ראיתי נשמות
עם כיפות בלי כיפות
עם מטפחות ורעלות
עם חצאית או עם מכנס
עם לב ענק
שרוצים לעזור
שקופצים ראשונים
שלפעמים מוותרים על חייהם
כדי להציל את חיי אחרים
ראיתי אותם
ראיתי את כולם
וגם ראיתי את השקטים
האנשים בלי הצבעים
שאין להם חולצה מיוחדת
או אפוד זוהר
אבל תמיד יבואו לעזור
עליהם לא ידברו
אותם לא יזכירו
להם לא יודו
כי הם לא צבעוניים
הם פשוט
אחים
אהבתי את השקט שמתלווה לשיר הזה. או שזה רק אני.
מתנגנת באוויר אותה מנגינה המוכרת
היא חוזרת להאיר אותה אהבה לא מושלמת
קשר כמו של אחים רחוק קרוב
נותנים את היד אחד לשני בלי לעזוב
מביטים דומעים צוחקים ביחד
שומרים אחד על השני מפני הפחד
שנינו בסירה אחת מעל המים
אוחזים ידיים מסתכלים בעיניים
קשרי הדם זורמים בפנים
מהסיבה הזאת אנחנו אוהבים
מהעיניים של החיים
לפעמים צריך לתקן לבבות שבורים
העיניים דומעות אבל לא מעצב
רוצה איתך לשמוח גם בערב
סוף יום מגיע שנינו גמורים
עוד יום עבר שהצלחנו להיות שמחים
מביטים בתקרה וגם בכוכבים
לראות אחד את השני גם ממרחקים
לא נצליח להשלים אחד לשני את החיים
יושבים בלילות כותבים אחד לשני סיפורים
ואין לזה סוף לזכרונות לאהבות
אני איתך גם אם צריך לא להיות
בים של אותיות מנסה למצוא את המילים
לנסות לראות איך אהבה מאייתים
כן אני בן....
ואהבתי ממש איך שהגבת לא היית צריכה להגיב יותר בעדינות
ועוד פעם ריגשת אותי!
את אומרת לפרסם את זה ככה בנשואים טריים?
אני ממש לא נשוי אני רק בן 16
לפרסם את זה כמו שזה ככה בנשואים טריים?
אז ככה פשוט לשים בנשואים טריים?
הגיבו לך בהורות?
את החיים (לא רק פה, בכל מה שפרסמת לאחרונה).
ולא הבנתי למה משועממים? בדרך כלל זה אדישות או לשקוע בענייני היום-יום, לא?
מסכים עם הרעיון לגבי המסגרת שהיהדות נותנת.
אני הבנתי שאת עושה השוואה בין עולם לא יהודי (נקרא לזה כך לצורך העניין) לבין העולם היהודי. ואז הכותרת אומרת, לפי מה שהבנתי, שמי שלא הולך בתוך המסגרת הזאת אז הוא משועמם.
ודעתי היא שמי שנמשך אחרי דברים חיצוניים / ענייני העולם הזה / כל מה שלא קשור ליהדות ממש - זה לא בגלל שהוא משועמם אלא בגלל שיש משהו מושך בדברים אחרים (וגם יש איזו נקודה של טוב). סתם ככה כדי לא להיות משועממים כל מסגרת של עבודה או לימודים יכולה להספיק. גם בלי להיות דתי.
או שאת מתכוונת לשעמום במובן עמוק יותר?
מבין ומסכים לגמרי עם מה שאת אומרת.
הקונוטציה הראשונה שלי ב"חבורת משועממים" הייתה שונה מההסבר שלך, אבל עכשיו אני מבין למה התכוונת. ומעניין שבחרת לנסח דווקא ככה, כי התוכן עצמו די מובן לעומת הכותרת שהיא הכי קשה להבנה חח (מבחינת עומק של הדברים)
!תות"ח!בהחלט חשוב, לא לראות את המצוות בתור "עול" חיצוני כפוי אלא זו האמת וזו המתנה האמיתית, השכר של המצוות הוא לא רק מה שנקבל לעולם הבא, אלא עצם עשיית המצוות עושה אותנו יותר מאושרים ויותר טובים, יותר מסופקים ויותר רוחניים, יותר א-לוקיים, הנשמה שלנו באה לידי ביטוי ואנחנו לא מספקים את עצמינו במשהו רגעי חולף שרק נראה לעיניים כאילו הוא יפה ויספק אבל באמת הוא רק הורס ולא נותן מענה אמיתי לרצון שלנו הפנימי העמוק.
יפה מאוד...!
!תות"ח!אשרייך...!
בעצם הבנתי. מסר מעניין,
קצת עצוב לשם שינוי חח
איזה שמחה יש לך, בלי עין הרע 
נראה לי שאת בגישה כמו שכתבת לי פה: זה בדיוק הרעיון - פרוזה וכתיבה חופשית
וגם אני מצטרף לנקדימון (אם הבנתי אותו נכון) ולא מבין את זה כל כך, איך את יכולה לתאר מציאות שנשמעת מעייפת/קשה ולהגיד שדווקא המציאות הזאת היא מה שעושה לך טוב. אני הייתי מצפה שהתיאור יהיה יותר מדגיש את השמחה הכללית מקיומם של הילדים, בלי לרדת לפרטים, כי הפרטים המציקים של היום-יום הורסים כביכול את ההרגשה הטובה.
האמת שהסגנון שלך מזכיר לי תיאורים שקראתי רק בספרים על אמהות, אז יש מצב שפה נעוץ חוסר ההבנה, אבל עדיין זה יפה מאוד כי לא שמעתי שמתבטאים כך בדרך כלל.
ולעניין,
דווקא זה מביא משהו אחר - מיוחד, וטוב, כמובן - כאשר השיר שוזר בערבוביא מציאות קשה עם תחושות טובות עליה. כי הרבה פעמים רגילים לשמוע או דכאון או שהכל מושלם חח...
הבעיה היא רק שהיה צריך את ההסבר הזה מראש וקשה להבין אותו רק מקריאה של הטקסט.
לא חושב שכדאי לך להרוס את הסגנון השמח בחלקו שלך רק כי כולם פה פורקים... אולי אם את רוצה, אז טיפה שיהיה ברור יותר כבר מההתחלה הכיוון הכללי שאליו את לוקחת את השיר (וזה קצת נשמע ככה בשרשור הספציפי הזה).
נראה לי שכבר התרחקנו ממה ש @נקדימון רצה לומר (לא מצליח לתייג)...
קל לי לתת דוגמה ספציפית מפה (ואולי זה גם כי כבר הבנתי את הראש שלך משירים קודמים).
דבר ראשון הכותרת היא כבר בקונוטציה חיובית אז זה מעיד על ההמשך שהוא יהיה טוב בסוף ולא מבאס.
הנימה של המשפטים שפה היא איזה משהו... מרגיש קצת מחויך ושמח... לא יודע להסביר ממש
טוב התייאשתי. זה בגלל שאני כבר מכיר את הסגנון מראש. משוחד מדי...
נאבק
בכל כוחי
מעלה אבק
בתוך מוחי
אשר שטוף זוהמה
מלא בזבל
סופו לרימה
הכל הבל
כך מתגלה
במעשינו הקטנים
אך האדם מלא
ולא חסר אונים
מלא הוא במצוות
כוחות נפש גדולים
שכבות על גבי שכבות
אשר צפים ועולים
ונותנים לאדם אדרנלין
הרגשה עילאית ונפלאה
להיות חלק מקדישין עילאין
זה יתרון ומעלה
אך הרבה פעמים האדם נרדם
נותן לעיניו תנומה
הופך להיות פאסיבי, נדם
מול היצר העושה מלחמה
ולא מתגבר כארי
לא מבין שחוטף אש
הופך להיות בשר טרי
כי הוא מראש מתייאש
צריך להרגיז יצר טוב
כמו שריש לקיש אומר
לא להיות רטוב
מהבוץ של החומר
לברוח כמו משריפה
מהחטא המאיים עלינו
כמו דרקון עם נשיפה
המגיע ועומד מולנו
אפשר להיות פחדן
ולתת לו להפחיד אותנו
ואז ל"ע נהיה לו למעדן
ובכך לא עמדנו בתפקידנו
אנחנו גיבורים אדירים
עומדים ביד עם תיל
אך כמו שאומרים
קשת גיבורים חתים ונכשלים אזרו חיל
כי הכל תלוי בריבונו של עולם
הוא הנותן כוח לאדם
להתמודד עם הרשעים ולעמוד מולם
להתמודד עם כידונם וחודם
והוא אמר פתחו לי פתח
שאוכל למלא בו עוצמה
ואז אותו הפצע, החתך
הופך את האדם לזקוף קומה
ושלא נתמלא מזריקות סטרואידים
ניקח את כוחנו מקליפות הטומאה
שבשמים יהיו נגד האדם עדים
על החולשה ורפיסות הקומה
ושלא יתפס האדם בקלקלתו
יהיה בוש לעולם הבא
לנצח יהיה גלוי חטאו
ולא יוכל להיות נחבא
ואם ישפשף עצמו
יתקן פגמים וחתכים
שמוציאים את דמו
ולא מגלידים ומתאחים
כי אנחנו צריכים
להבין שיש לנו יכולת
ולא להיות חסרי יכולת, נכים
או חסרי אונים וחסרי תוחלת
לרדת לעומקה של הבעיה
לתחוב את הסכין לבפנים
לשים מעל את הרטיה
לא להיות תמים
כי כשאנחנו אחוזים דמיונות
חושבים שאנו מושלמים
בעיות נוצרות ונהיות
חסרונות צצים וקמים
אך אם בבשר נחתוך
למרות שזה קצת כואב
דווקא שם, מהכאב,מתוך
יבוא המזור ע"י האוהב
ע"י לב נשבר
התעוררות והשתוקקות
לב צמא כמדבר
מליחות שהופכת למתיקות
ע"י שנשליך את העץ המר
אל תוך המים בלי לחשוש
מרירות תהפוך למתיקות תמר
התרופה והמזור יהיו מהמחוש
תתפשט בגופנו רגיעה
הקלה גדולה
וטיהר את הנגע
אל הקב"ה העלה
כי כשאנו בתוך רוחשים
נותנים לפצע בתוך לפשות
אנחנו בוראים נחשים
ולא יכולים לשתוק ולחשות
המום בסופו של דבר יתגלה
יוצג לעיני כל פגמינו
אלא אם כן נתעלה
ננקה ונעשה שטיפה בתוכינו
התורה היא הרטיה
שלנו הקב"ה נתן
ונותנת מזור לכל נטיה
הכל הופך לקטן
כשעומד מול התורה הקדושה
דיבורו של האינסוף
הכל גמד נעשה
הכל ים התורה יאסוף
היא מרפאת ומרגיעה
נותנת לאדם את החיבור
אך זה עמל ויגיעה
אי אפשר להיות שבור
כי כששמים תחבושת
הפצע כואב כשמחלים
הפגם, הנזק והבושת
בנו מהתלים
אך באמת נותנת היא את התרופה השלימה
החיבור האמיתי וההשתוקקות
לנו ולנפשינו היא מתאימה
החיבור בריבונו של עולם, הדבקות
והיא מחזירה אותנו אל עצמינו
נותנת לנו מחסה ומסתור
טהורים ונקיים עודנו
כל החיצוניות רק קיטור
אשר עולה למעלה
ואד יעלה מן הארץ
זה רק חיצוני, מחלה
שקץ ושרץ
והוא מוחל עוונות
מקבל אותנו איך שאנחנו
משלים לנו החסרונות
מכפר לנו חטאינו
כל הרשעה עתידה להיעלם
תפרח כעשן מן העולם
פשוט צריך להתעלם
צועקים הם לפני שידם קולם
לא להגדיל ולנפח
כמו שארס הנחש עושה
צריך לשים קרח
וכך הארס לא פושה
כי כשאנו מתייאשים
לא מאמינים בכוחנו הגדול
בוקעים עוד נחשים
גורמים לנו מהטוב לחדול
אך אנו צריכים להתחזק
לתפוס את עצמינו מהר
שלא יהיה חלילה עוד נזק
להיות עזים כנמר
אך לא להשלות עצמינו
לדעת שעשן יכול להזיק
במיוחד שורף הוא את עינינו
מכבה את המאור והזיק
ואחרי שניצחנו בקרב
לטפל בתוצאות המלחמה
פן ביתנו יחרב
האור יתעמעם, של הנשמה
היא הולכת ובוערת
אף פעם לא כבה
כנהר ניגרת
זרם תמידי של חיילי צבא
אך יכולה להישאר כגחלת
להיות מעומעמת ומכוסה
בלי הרבה יכולת
להיות מעורבת, נשארת כמוסה
אך כאשר הפנימיות מתגלה
בתוך ליבו של האדם
ולא נשארת בתוך מחסה ומחילה
זורמת היא בדם
מגעת היא לכל קצוות האדם
נותנת היא חיות ומאירה
וכל תא מת נאדם
היא את הרדומים מעירה
האדם מגלה כוחות שלא חשב
לא ידע בקיומם בתוכו
ורק אחרי שנתן לנשמה להתגלות, עכשיו
זורמת היא ללב ולמוחו
מחזירה את החמצן הא-לוקי
את הבריאות הטבעית
ואז האדם את הרוע מקיא
כל עיוות אותו מבעית
וחוזר הוא לתיקונו השלם
מגלה את עצמו באמת
עומד יציב כחומה וכתלם
ולא כבר מטלטל כמת
הוא נושם, חי
אין רעל בנשימתו
באר לחי
ממנה שואב עמידתו
מים חיים זורמים
מעלימים את הפצעים
וכל מכשולים שקמים
אותנו לא מפתיעים
יכולים אנו להרוג
את הדוב ואת הארי
אלא אם כן זה יחרוג
מהמצב הבריא
ואז נתכונן ונהיה ערים
לא נהיה פתים
כי המים הקרים מעוררים
ולא נלך בדרך חתחתים
נהלך בדרך המלך
ללא חשש ופחד
שיזרקו עלינו איזה פלך
ולא יאחזנו רעד
כי לפני הרגל מתקנים את הדרכים
סוללים ובונים אותם
ואז פוסעים כבני מלכים
עלינו מתנוסס החותם
שאומר שאנו חזקים
עשויים כברזל
אך גם לה' זועקים
ליבנו עדיין נוזל
ולא מוצק כאבן
יודע הוא להרגיש ולחוש
לא מלא בקש ותבן
אלא הוא במטרה נחוש
תורה לו לתפארת
שזורה לו ככתר על ראשו מונחת
היא לו עטרת
מתהלך הוא בנחת
כי הוא מלא בביטחון
בריבונו של עולם, קונה שמים וארץ
וכל המציאות היא רק קצה הקרחון
עד שיגיע גואל, זרע פרץ
ויפרוץ את הגדרות המכסות
יסיר את המחיצות בינינו לבין השכינה
יסלול את הדרכים שמפלסות
את הדרך לטהרה, לשמחה ולרינה
וכך נהיה קשורים אליו באמת
לא נצטרך דברים חיצוניים
כי הפנימיות תהיה מותאמת
גם כלפי חוץ, איך שהדברים נראים
וכך נוכל להסתכל אל הנשמה
לראות את האור הגנוז הנעלם
הכל יהיה רק השתוקקות וצמא
והחוטא יהיה בוש ונכלם
שהיה עיוור ולא ראה
טמן פניו באדמה כיען
לא התבונן במראה
סירב להקשיב, מאן
ועכשיו כשאין הסתר
כשמציאות הבורא גלויה
כבר לא יכול להורות היתר
כבר לא יכול להיות כחיה
נשמתו הנעצבת מתגלה בצעקות
אשר אותה השתיק במשך השנים
לא נתן לה לדבר, נתן לה מכות
כיבה גחלתה במים גנובים
וכשקרני השמש הופיעו
שפכו אור ה' על העולם
את נוכחות הרשע הוקיעו
הכל לפני השם, הכל מצולם
עין צופה במעשינו
הכל כותבת
את צעקתינו
אשר את נפשינו מעצבת
לא משלימה עם הרשע
לא נותנת לו מקום לשכון
זה רע, זה פשע...!!
משהו לא בסדר, זה לא נכון
וכשיש דופק בלב
שומעים את רחשיו
כשיש רוח אחרת כמו לכלב
אשר לא השלים עם הרקב
אז הקב"ה נותן לנו הלם
חשמל שמעורר אותנו אליו
מתגלה בנו אותו הצלם
כשהוא עם הקודש משולב
חקוקות בנו אותיות קדושות
כתוב בשמים שאנו צדיקים
נשמותינו מקודש מתרגשות
כעל סעיפי סלע, נקיקים
אל הבורא מחכות
לגאולה שלימה
שיתגלה במהרה בלי עכבות
שתזרח עלינו החמה
שאור הלבנה יושלם
יתאחדו האינסוף והסוף
ואז יחגגו כולם
ה', את זרועך חשוף....!!
תות"ח!וואו, תודה...!!
ממש משמח...!!
אגב, אם אפשר לשאול, אני עצמי אותו דבר בכל השירים....?
או שיש שירים שאני לא אני כזה...?
טוב, מעניין לשמוע, תודה רבה...!!
ב"ה...
בסדר, אחלה...
אשמח לשמוע את דעתך אחרי שתקראי את הכל...(אלא אם כן לא יהיה לך מה להוסיף על תגובתך הראשונה...)
תודה...
!!תות"ח!
, כן...
תודה...
זה כשרון גדול להביע סיפור / רעיון שלם בכזאת אריכות תוך כדי חריזה - ועדיין להשאר כל הזמן לגמרי בעומק
!!תות"ח!אחרונההכל מאיתו יתברך, ב"ה...
אימל'ה.
את, את.
רק שתדעי שאת מדהימה.
והכתיבה שלך, ברמה אחרת.
מדהים, עוצר נשימה.
כל פעם כשאני קורא את השירים שלך, פשוט אין מילים.
זה פשוט פורט על הנפש וכ"כ אמיתי ונכון.
תודה על הכשרון הנדיר שאת משתפת אותו איתנו.
בדרך כלל לא אוהב עיסוק בנושא הזה (אל תשאל)
אבל הפעם זה מרגיש מספיק עדין ונעים. לא רדוד מדי ולא גבוה מדי. נשמע שכל מילה שקולה ומדויקת.
את העומקים של הנפש ושל תפיסת המציאות שמהם מגיעים הדברים. כתיבה גבוהה ויפה. אהבתי ממש
צריך קצת רש"י. לענ"ד אצא.
אולי תסביר לי רק מה הנושא ואנסה להבין שוב לבד..
על זה שאת קוראת פה את כל הדברים שמעלים ולא מפספסת ועונה לכולם ואני בטוחה שאת משמחת פה הרבה אנשים..
אני בקושי כאן ת'אמת, אבל ישר שמים לב לזה ו,וואלה באמת מעריכה ואשרייך לגמרי!!
זה באמת כיך לשלוח משו כשיודעים שבטוח יהיה לזה יחס ממישו, וזה כיף גם לקבל תתגובות שלך.. נראה שאת משקיעה בכל תגובה קצת מחשבה ולא סתם קוראת ברפרוף ושולחת סמיילי.. אלא באמת מקדישה לכל דבר ת'יחס שלו..
בטח עוד הרבה פה מצטרפים אליי
ותודה גם לכל האחרים שעונים ומגיבים ומשמחים.. זה עושה טוב בלב ובטחון להעלות ולהמשיך לכתוב!
ותודה לכל מי שמעלה פה משו ומשתף ומחכים אותנו ומזכה אותנו לקרוא את הדברים שלו..
אנשים שפה, תדעו שברוך ה אתם מוכשרים אחד אחד
ואת הרב אני לא קוראת וכשאני קוראת אני לא מגיבה, אבל באמת ממה שאני כן רואה אז כולם פה ברמה וישלי הרבה התעוררויות מדברים שלכם שאני קוראת פה ושם.. ותמשיכו לכתוב. זה טוב לנפש. ושבעזרת ה יהיה לכולנו רק דברים משמחים לכתוב עליהם ושה' ישלח לכולנו גאולות.. וגאולה אחת שלמה לכל העם המתוקי שלנו
אשריכם ישראל
). שום מילים לא הצליחו לבטא ולשחרר, ואז זה הגיע באמצעות שיר. מה שהיה חסר לי זה הדימויים, וברגע שהם באו זה עשה ניקוז גדול. לכן כשהתחלתי לכתוב היו לי רווחים גדולים בין פעם לפעם, כי זה היה כמו תרופה וכשלא צריך אז אין מה לכתוב.מה עושים אם ממש רוצים לכתוב אבל כלום לא יוצא??
במיוחד שסביבי כולם כותבים בלי הפסקה... מבאס ברמות...
לא חושב שאני מבין באמת את המצב שלך, אבל אולי יעזור
כשעולה לך רעיון אז לכתוב אותו בתור נקודה קצרה (נגיד רשימה כזאת בפלאפון)
ועד שיגיע הזמן להתמקד ולשבת ולכתוב, הרעיון מתבשל יותר בראש ואז אולי יותר קל.
החסרון בזה זה שהרבה דברים שעלו במחשבה לשניה אחת נעלמים וכבר לא יחזרו, אבל כפרת עוונות... אם הקב"ה ברא אותנו עם שכחה כנראה זה לטובתנו
אפשר לנסות ללכת לאיזה מקום שאת חושבת שאת יכולה לקבל ממנו השראה.
לפעמים זה עניין של זמן, ואז זה משתחרר, ועד אז כל הזמן לנסות. כמו כשיש הפסקת חשמל, והאדם משאיר את המתג כבוי. ואז גם אם החשמל יחזור האור לא יידלק, הוא צריך להדליק את המתג ולבדוק אם החשמל חזר. אז כל הזמן צריך לנסות ולנסות, אולי החסם השתרר.
לפעמים החסם נובע מלחצים נפשיים כלשהם או מועקות, ואז צריך לחשוב מה גורם לזה ולנסות לפתור את זה.
לפעמים פשוט צריך ללכת למקום מרגיע ולהירגע.
לפעמים צריך פשוט לשבת ולחשוב עד שמתפרקים.
לפעמים צריך רעיונות והשראות, ואז צריך להסתכל בכל מיני כתיבות של אחרים לשאוב השראה.
תלוי.
תנסי להתבונן לראות במה מדובר.
ותפילות, כמובן, שיפתח את החסמים, כנאמר: "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון". הכל זה מאיתו יתברך.
על מה שמבאס בזה, מה זה גורם גורם לך להרגיש...
כשבאסה יורדת אז הלב נפתח לדברים חדשים
נראלי פשוט צריך לקבל אתזה שיש תקופות של יותר יובש בכתיבה..
וכן זה מבאס, מסכימה.
אֵיךְ מַגְדִּירִים לָאַחֵר
אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ בִּי?
אֵיךְ מַצְלִיחִים לְחַבֵּר
בֵּין טוֹב וְקֹשִׁי וְעִרְבּוּב
שֶׁאֲנִי.
כִּי אֲנִי
יֵשׁ בִּי עוֹלָם
שָׁלֵם
שֶׁמִּתְחוֹלֵל בִּי.
יֵשׁ בּוֹ הָרִים וּגְבָעוֹת
תְּהוֹמוֹת וּנְבִיעוֹת
וּמַיִם מְתוּקִים מְתוּקִים.
וְהַדֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת
בְּתוֹכִי
מֵהָרֹאשׁ לַלֵּב
לְבֶטֶן הַמִּתְעַרְבֶּלֶת
הַמְּחַפֶּשֶׂת
בִּי
מְנוּחָה.
מַרְגִּישָׁה
בְּהָרֵי הַגַּעַשׁ
הָרְדוּמִים.
הַלַּבָּה מְבַעְבַּעַת בָּם
מַמְתִּינָה
לִשְׁטֹף הַכֹּל
לֵב הַחַיִּים שׁוֹכֵן שָׁם
מְחַכֶּה
לְהַרְווֹת הַכֹּל
אֶת כֹּל הַצִּמָּאוֹן
וְהָרָצוֹן
וְהַכְּמִיהָה
שֶׁבְּעוֹלָמִי.
(איזו עוצמה יש בלהצליח לעשות את ההפרדה בין מי שאת באמת לאיך שאחרים תופסים אותך. יה"ר שתמצאי תשובה.)
לא יודעת איך מגדירים, אבל קוראים עלייך שיש בך טוב גדול. והבנה עמוקה.
והכתיבה, מדהימה. נגעה בי מאד.
איזה שיר יפה,
תודה שכתבת אותו.
מחכה לשיר המשך...
איזה הזוי זה.
כתיבה שהיא בום בלב.
זה יפה וכל כך עצוב!
כתיבה מהממת!!!
אליפות.
זהו אני כזה קוראת ומזמזמת לעצמי- נשבע שאלחם בכם---
זה מושלםם
עמוק
אני שומע רצון גדול לאמת,
ונכונות לקבל על עצמך את ההשלכות,
גם אם יהיו קשות. מתגעגע לזה.
יש זמנים של דיבור ויש זמנים של הקשבה.
לפעמים כשנמאס לך כבר לנסות, פתאום מוצאים מוצא.
וואו שזה נוגע.
כתיבה פלאית.
