ב"ה אני בהריון נוסף, שמגדיל את המשפחה מאוד (לפי התחושה שלי... כבר לא נכנסים ברכב 7 מקומות).
ההריון הביא איתו הפתעה פחות נעימה ולא מוכרת - דכאון בהריון. היה לי דכאון אחרי לידה, אבל בהריונות עד עכשיו דווקא הייתי "פצצת אנרגיה" ומלאת חשק ושמחה... עכשיו אני נאבקת על המצברוח.
רופא הנשים ממש ביקש שאני ספציפית, מכל מיני סיבות רפואיות, אנסה להימנע מתרופות.
ובעלי מעודד אותי לא לקחת. לעשות הכל כדי לא לקחת עכשיו, אלא רק אחרי הלידה.
אני יכולה לא לקחת, אבל לא יכולה להמשיך בקצב החיים המטורף שהיה לי. זקוקה להרבה מנוחה וזמן לעצמי.
וכך יצא שהורדתי בחצי את היקף המשרה. ולמרות זאת הכנסתי ילד למעון, בלי דרגה (רק קרוב מאוד - עובדת 20 שעות+זמן נסיעה לעבודה).
למען האמת, אני מאמינה ששאר הילדים מרוויחים ושהכי חשוב אמא רגועה בבית. בלי קשר להריון.
מפה לשם, כמובן המשמעות היא שאנחנו נכנסים למינוס, ולכן מצמצמים דרסטית את מה שאפשר לצמצם. בערך כלום. החיים שלנו תמיד פשוטים מאוד.
אז אנחנו לא נסע לטיולים, בלי לארח חברים בשבת, יותר בגדים מגמ"ח, זה הכיוון ויהיה בסדר.
אני יגיד לכם איפה כואב לי.
היום גילינו שההורים של בעלי תומכים באחיות שלו באופן קבוע בסכום של כמה אלפים בחודש.
איך גילינו? ההורים הבינו שאני עובדת פחות, הם פנו לבעלי ואמרו לו שאם הוא יאלץ להיפגע בגלל ההריון- להתקדם פחות מבחינת מקום העבודה והלימודים שלו- אז הם יתנו לו כסף כדי שימשיך כרגיל (ובכסף נשלם לעוזרת/בייביסיטר).
כי הם נותנים לאחיות שלו כדי שלא יצטרכו לוותר על החיים שלהם בגלל הבעל (אני לא מפרטת כי זה ארוך להסביר)
בעלי אמר שאנחנו לא מתכננים שינוי אצלו, רק אצלי, וככה השיחה נגמרה.
אני כועסת ועצובה וקשה לי להשתחרר מזה.
בעלי אומר שזה זכותם, והוא צודק, לדאוג לילדים שלהם ולא לדאוג לכלות שלהם. לכל אחד יש הורים שידאגו לו, כמה חבל שאני הכלה היחידה שצריכה לדאוג להורים שלה ואין מי שידאג לה.
האחים שלו כולם חיים ברמת חיים גבוהה פי כמה משלנו. דירות יקרות. רכבים חדשים. נופש בחו"ל. בגדים. בילויים.
אני הייתי בדיכאון אחרי לידה בין השאר בגלל שפרנסתי לבד את בעלי כשהיה אברך, כשהיה סטודנט, כשהיה בתחילת הדרך ועוד לא עבד במשרה מלאה. שנים של עבודה קשה מאוד וצמצום קשה ולחצים והשלמות הכנסה בניקיון בתים תוך כדי שאני בהריון ואחרי לידה. (גם בעלי עבד).
ברור שהרווחתי דברים מהעבודה הקשה וההתמודדות.
אבל בימים האלה שאני לא יודעת איך אשלם על ברית, ואיך אקנה עגלה (נשברה בתינוק הקודם), ואיך נחזיק מעמד כשאני לא עובדת מספיק,
כשאחותו שולחת תמונות משופינג ובתי קפה, ומקבלת עזרה כדי שחס וחלילה לא תצטרך לשלוח את בעלה לעבוד עד 18:00 ולהישאר לבד עם הילדים (מי שישמע... בעלי חוזר ב20:00 הכי מוקדם... עכשיו למשל עוד לא חזר)
קשה לי להכיל את זה.
קשה לי לא לכעוס.
תעזרו לי...
ההריון הביא איתו הפתעה פחות נעימה ולא מוכרת - דכאון בהריון. היה לי דכאון אחרי לידה, אבל בהריונות עד עכשיו דווקא הייתי "פצצת אנרגיה" ומלאת חשק ושמחה... עכשיו אני נאבקת על המצברוח.
רופא הנשים ממש ביקש שאני ספציפית, מכל מיני סיבות רפואיות, אנסה להימנע מתרופות.
ובעלי מעודד אותי לא לקחת. לעשות הכל כדי לא לקחת עכשיו, אלא רק אחרי הלידה.
אני יכולה לא לקחת, אבל לא יכולה להמשיך בקצב החיים המטורף שהיה לי. זקוקה להרבה מנוחה וזמן לעצמי.
וכך יצא שהורדתי בחצי את היקף המשרה. ולמרות זאת הכנסתי ילד למעון, בלי דרגה (רק קרוב מאוד - עובדת 20 שעות+זמן נסיעה לעבודה).
למען האמת, אני מאמינה ששאר הילדים מרוויחים ושהכי חשוב אמא רגועה בבית. בלי קשר להריון.
מפה לשם, כמובן המשמעות היא שאנחנו נכנסים למינוס, ולכן מצמצמים דרסטית את מה שאפשר לצמצם. בערך כלום. החיים שלנו תמיד פשוטים מאוד.
אז אנחנו לא נסע לטיולים, בלי לארח חברים בשבת, יותר בגדים מגמ"ח, זה הכיוון ויהיה בסדר.
אני יגיד לכם איפה כואב לי.
היום גילינו שההורים של בעלי תומכים באחיות שלו באופן קבוע בסכום של כמה אלפים בחודש.
איך גילינו? ההורים הבינו שאני עובדת פחות, הם פנו לבעלי ואמרו לו שאם הוא יאלץ להיפגע בגלל ההריון- להתקדם פחות מבחינת מקום העבודה והלימודים שלו- אז הם יתנו לו כסף כדי שימשיך כרגיל (ובכסף נשלם לעוזרת/בייביסיטר).
כי הם נותנים לאחיות שלו כדי שלא יצטרכו לוותר על החיים שלהם בגלל הבעל (אני לא מפרטת כי זה ארוך להסביר)
בעלי אמר שאנחנו לא מתכננים שינוי אצלו, רק אצלי, וככה השיחה נגמרה.
אני כועסת ועצובה וקשה לי להשתחרר מזה.
בעלי אומר שזה זכותם, והוא צודק, לדאוג לילדים שלהם ולא לדאוג לכלות שלהם. לכל אחד יש הורים שידאגו לו, כמה חבל שאני הכלה היחידה שצריכה לדאוג להורים שלה ואין מי שידאג לה.
האחים שלו כולם חיים ברמת חיים גבוהה פי כמה משלנו. דירות יקרות. רכבים חדשים. נופש בחו"ל. בגדים. בילויים.
אני הייתי בדיכאון אחרי לידה בין השאר בגלל שפרנסתי לבד את בעלי כשהיה אברך, כשהיה סטודנט, כשהיה בתחילת הדרך ועוד לא עבד במשרה מלאה. שנים של עבודה קשה מאוד וצמצום קשה ולחצים והשלמות הכנסה בניקיון בתים תוך כדי שאני בהריון ואחרי לידה. (גם בעלי עבד).
ברור שהרווחתי דברים מהעבודה הקשה וההתמודדות.
אבל בימים האלה שאני לא יודעת איך אשלם על ברית, ואיך אקנה עגלה (נשברה בתינוק הקודם), ואיך נחזיק מעמד כשאני לא עובדת מספיק,
כשאחותו שולחת תמונות משופינג ובתי קפה, ומקבלת עזרה כדי שחס וחלילה לא תצטרך לשלוח את בעלה לעבוד עד 18:00 ולהישאר לבד עם הילדים (מי שישמע... בעלי חוזר ב20:00 הכי מוקדם... עכשיו למשל עוד לא חזר)
קשה לי להכיל את זה.
קשה לי לא לכעוס.
תעזרו לי...
)
איך מזהים?
