פורום אימהות השלב הבא (עמוד 33)

בס''ד

 

בוקר טוב אהובות,

 

כולם מחוץ לבית פתאום, והלב מלא עד גדותיו...

ומכל מה שמציף אותי כרגע, רציתי לדבר איתכן על משהו אחד:

 

אני מרגישה שיש בי משהו שקצת התייאש מחהצליח להטמיע ולראות שינויים.

 

אני כבר אסייג את עצמי ואגיד שיש דווקא כל מיני שינויים שהצלחתי להכניס לאורך חיי ולהתמיד בהם ב''ה. בכללי אני אפילו רואה את עצמי כאדם בעל יכולת התמדה גבוהה.

 

אבל יש גם דברים שמרוב זה שעדיין לא הצלחתי איתם לאורך זמן, אני כבר מיואשת שאצליח אי פעם. זה פוגש אותי בצורה חזקה עכשיו בכל מה שקשור לללכת לישון מוקדם בלילה, לקום בזמן, להעיר את הילדים מוקדם ולדאוג שהם ייצאו בזמן למסגרות. כל שנה, אני מצליחה למשך תקופה, ואז משהו מתפקשש לי. לפעמים זה הריון. ולפעמים סתם עייפות מצטברת שלא נותנת לי להשמיך בקצב הזה.

 

אני חושבת ששנה שעברה הצלחתי לאורך הכי הרבה זמן, אולי עד אמצע השנה אפילו. אבל אחרי זה, זה התרופף לי והחודשים האחרונים של השנה התאפיינו בבקרים לחוצים וביציאה מאוחרת מהבית.

 

הבוקר ב''ה כולם יצאו בזמן אבל משהו בלב כבר אומר לי ''חכי, חכי, עוד X חודשים ושוב תקומי מאוחר, את הרי אף פעם לא הצלחת להחזיק את זה לאורך כל השנה'' ומאייש אותי עוד לפני שהתחלנו.

 

*

 

אבל זאת גם תחושה כללית יותר, לגבי כל החיים. אני מרגישה ייאוש מסוים שהחיים באמת ישתנו למשהו שלו יותר, רגוע ונינוח יותר.

 

וגם כאן כבר אסייג את עצמי ואגיד שאני יודעת שהצלחנו להטמיע הרבה מאד דברים טובים בבית, במשפחה. שיש שינויים שקרו ושבהחלט מחזיקים לאורך השנים. שיש מפתחות שמצאנו והם יעילים עד היום.

 

אבל לצד הסיוג הזה, אני כבר כמה שבועות מסתובבת עם תחושה עייפה של אדם זקן ו''מפוקח''. עם תחושה של ''אין חדש תחת השמש''. השרשור של @סליל בפורום השכן על איך מצליחים לחוות אימהות נינוחה ממש מתחבר לי לנקודה הזאת. אני שנים מחפשת, ועדיין יש עומסים גדולים, פנימיים וחיצוניים והרבה תסכול נלווה. שאני לא במקום של השאיפות והחלומות שלי. כלומר, יש הרבה רגעים שאני כן. אבל יש גם מלא רגעים שאני לא. 

 

ואני יודעת שאדם צריך לדעת לחיות עם הפער הזה, בין הרצוי למצוי.

שהפער הזה הוא גם זה שעושה את החיים למעניינים, כי תמיד יש איך להתקדם עוד.

ואני זוכרת את המשל של האיש שעולה בסולם, והראש שלו שתמיד גבוה יותר מהרגליים, @בארץ אהבתי.

וזה מתחבר גם למה ש@כתבתנו כתבה יפה כל-כך בשרשור הנ''ל של סליל, שעדיין טעם העץ לא כטעם הפרי

ואני יודעת שכל רגע הוא בריאה חדשה והזדמנות חדשה.

 

אבל כמה שהשכל מבין ומסכים, הלב חווה יאוש. 

שתמיד יהיו מריבות בין הילדים.

שההתחצפויות ימשיכו.

שאמשיך להרגיש עומס ולחץ בחיים.

שאמשיך לא להצליח לקום בזמן לאורך כל השנה כולה...

ושכל מה שאעשה בכלל לא יועיל אם לא תהיה הסכמה מלמעלה שהדברים יעבדו (נקודה רגישה אצלי בזמן האחרון).

 

אולי כי - משקיעים כל-כך כדי להצליח את החיים האלה שרוצים, פשוט, להצליח אותם?

ואולי אני פשוט עייפה מאד בתקופה הזאת? (זה סביר ++++).

 

*

 

אני כותבת את כל הדברים האלה לא ממקום של לשפוט את עצמי או את האמא שאני.

אני ממש מרגישה שאני עושה את המיטב שאני יכולה, 

שיש כמה חבילות לא פשוטות שקיבלנו ושכל הכבוד לנו (לבעלי ולי) שאנחנו מתמודדים

ושבסך הכל אני די בסדר ואפילו טובה ב''ה.

ויש בי באופן כללי גם המון הודיה והכרת הטוב על כל הברכה המקופלת בכל יום ויום.

 

זה יותר תהיה כללית על החיים

על הטעם של להמשיך להשתדל

 

וזאת אולי בקשה לעידוד ולתזכורת

שכשמתמידים, יש סיכוי טוב כן להצליח לבנות את החיים שחולמים עליהם בסוף...

ושהכי חשוב, זה להמשיך גם כשהייאוש קצת מרים את הראש?

 

תודה שקראתן חברות יקרות.

מקווה שהצלחתי לכתוב בצורה מובנית מספיק.

והלוואי ואקבל מכן יהלומים טובים, צידה לדרך לשנה הזאת ❤

 

אוהבת ומבולבלת,

 

קמה

 

 

נב - התיוגים לא עבדו לי

נב2 - טרם הצלחתי להגיב בשרשור על גיל ההתבגרות, תודה לכל מי שענתה, בע''ה אצטרף ברגע שיסתייע לי.

נשואה כמעט 16 שנים, הילדים באו בהדרגה יחסית (חוץ משניים ) - ועדיין לא למדתי איך לבשל בכמויות מספיקות...
אני מדברת בעיקר על האוכל לשבת, שאוכלים ממנו לפעמים גם בחמישי-שישי.
אני פשוט אוהבת לתקתק את הבישולים, ואין לי כוח לעמוד ולקלף הררים של תפו"א וכדומה... (כן יוצא שאני מקלפת הרבה וחותכת הרבה, אבל כנראה שזה לא מספיק...)
מצד שני - לפעמים נשאר חלק מהאוכל שאני מחממת בשבת... אז אני כבר לא יודעת כמה באמת צריך להכין!

אשמח לטיפים...
נקודות חשובות:
אנחנו צמחוניים,
חלק מהילדים בררניים נורא...

מתייגת את האם ברוכת הילדים, ברשותך: @באר מרים אבל אשמח שכולן יגיבו מניסיונן...

הבת שלי (מתחילה כיתה ד')
כנראה עוברת את התקופה ממש קשה.
אני באמת לא מבינה מה עובר עליה.
בליל שבת הלכנו ביחד לבית הכנסת,
חזרנו הביתה והתארגנו לסעודה,
רגע אחד לא הייתי עם הילדים,
וכשחזרתי הם כולם רבו מכות,
לא יודעת מה גרם לזה לפרוץ.
אז ניסינו מיד להתחיל בסעודה
כי תיארתי לעצמי שהם רעבים ועייפים,
אבל הגדולה פשוט לא הצליחה להירגע.
לאורך כל הסעודה שיגעה את כולם,
וקראה לאחים שלה בשמות גנאי בלי סוף,
(מזל שהם הצליחו להיות מספיק בוגרים
לקבל את ההסברים שלי שזה קושי שלה
וזה לא קשור אליהם בכלל
ולא להגיב ולריב איתה בחזרה).
אחרי סעודה מתישה ולא נעימה בכלל,
התחלנו להתארגן לשינה.
וגם שם היא באה אחרינו כדי להפריע.
מתישהו בשלב הזה כבר כעסתי עליה ממש,
אבל אז בעלי הצטרף וכעס אפילו יותר
בצורה מפחידה באמת (וכמעט אלימה,
היה באמת קשה כבר להחזיק את עצמנו).
ואני כעסתי עליו שייתן לי לנהל את זה
אם אני מצליחה כרגע יותר לשלוט בעצמי
והוא כעס שאני צועקת עליו
וזה הפך גם למריבה בינינו.
בסוף איכשהו נרגענו,
השכבתי את הקטנים,
אחר כך הצלחתי לדבר עם הגדולה
ודווקא הגענו לשיחה טובה.
ובבוקר היה נראה שהכל נרגע,
הילדים קמו ושיחקו ביחד
כשבעלי חזר מהתפילה הם עוד שיחקו
אז נתנו להם להמשיך עוד איזה שעה
בזמן שבעלי עשה קידוש וארגנו את הסעודה.
ואז כשאמרנו שצריך לסדר
שוב משהו גרם לה פתאום 'להשתגע'.
אולי זה היה ה'כל הכבוד' שאמרתי לאחיה
שהתחיל לסדר כמו שביקשתי
כשהיא לא מיד הקשיבה.
ומאותו רגע - שוב זה לא נגמר
הפעם היא גייסה עוד אח לצידה
ושניהם היו 'נגד' האח שעליו היא כעסה
(שלא עשה לה שום דבר, רק קיבל 'כל הכבוד',
אבל היא כל הזמן טעונה עליו יותר משאר האחים).
הפעם הגבתי יותר בכעס מאתמול,
הצבתי גבולות ולא נתתי לה שוב להרוס את הסעודה.
לא שזה עזר יותר מידי,
הלכתי איתה לחדר כדי שתירגע,
והיא רק השתגעה שם עוד יותר,
בסוף נעלתי אותה בחדר לבד
עם ספרים שתקרא כדי להירגע,
והכנסתי לה גם משהו לאכול,
ואחרי לא הרבה זמן פתחתי לה
והזמנתי אותה להצטרף אלינו לסעודה,
עכשיו היא כבר היתה באמצע לקרוא,
היתה נראית רגועה יותר,
אבל לא רצתה לבוא.
בסוף היא כן באה לאכול
אבל ברגע שהיא באה
היה ברור שהיא עוד היתה באותו מצב רוח
'משוגע' כזה שאי אפשר לדבר איתה
ורק מנסה להתגרות בכולם.
אחרי הסעודה היא עוד לא נרגעה
ניסיתי להביא משחקים שישנו את האווירה
היא בחרה לשחק לבד בפליימוביל
ולא נתנה לאף אחד להצטרף אליה למשחק
(תוך כדי שהיא כן התערבה במה שהאחרים עשו),
באיזשהו שלב היא התחילה תוך כדי המשחק
להעליב את הדמויות של האחים שלה.
בשלב הזה זה כבר ממש הרגיז אותי.
למה במשך כל כך הרבה שעות,
וגם אחרי שהיא קראה ספר
ומצאה משחק שמעסיק אותה וכיף לה,
היא נשארת באותו מצב רוח מעצבן
וכל מה שעושים כדי לעזור לה להירגע
היא רק דוחה ומתעקשת להישאר שם.
ואמרתי משהו על זה שאולי נתייעץ
עם הפסיכולוגית של בית הספר
לראות איך אפשר לעזור לה כי זה מוגזם,
וזה ממש הלחיץ והכעיס אותה
והיא דרשה שאני אבטיח לה שאני לא אעשה את זה
(לא הבטחתי לה, אמרתי לה שאני האמא ואני מחליטה
ואנחנו רק רוצים לעזור לה
ומרגישים שמה שקורה כאן כבר באמת מוגזם).
אחר כך היא באמת נרגעה
(כדי להוכיח לי שבעצם הכל בסדר איתה)
קראה ספר ושאלה אותי עליו דברים
כאלו שהכל כרגיל וכלום לא קרה.
אבל גם זה לא החזיק המון זמן,
ביקשתי מבעלי לארגן איתם את הסלון
ואני הלכתי לחדר לכמה דקות
(הייתי חייבת לבכות עם עצמי אחרי כל מה שהיה),
וכשחזרתי היא באה אלי בטענות
שאח שלה הציק לה והרביץ לה
וכשבעלי הגיע (מהחדר השני) הוא כעס רק עליה
למרות שהוא ראה את האח מרביץ לה.
היה ברור לי שהאח לא הרביץ סתם בלי סיבה
ולא היה לי כבר כוחות להתמודד עם זה,
אז אמרתי שאני כבר לא יכולה
להתערב יותר במריבות שלהם כרגע
ועכשיו אני יוצאת החוצה עם מי שרוצה.
אחר כך הכל כבר נרגע כי היא נשארה בבית לאכול
ואז יצאה לסניף עד מוצ"ש
וחזרה מלאה בחוויות שהיא רק רוצה לשתף.
אבל אני פשוט גמורה,
על סף בכי,
ומרגישה המון כעס עליה שהיא הרסה לנו את השבת.

וחוץ מכל ההתמודדות מולה,
אני מרגישה תסכול מול בעלי,
שהוא באמת בעל טוב ואבא טוב,
אבל מולה כשהיא במצבים האלו
זה ממש קשה לו.
הוא מרגיש שהדרך היחידה להוציא אותה
מהשגעון שהיא נמצאת בו
זה לגרום לה לבכות,
כי אז היא מפסיקה עם השטויות,
וכעוסת עלינו לכמה זמן
עד שבסוף נרגעת
(אבל לפחות לא ממשיכה להפריע
אלא בורחת למיטה שלה).
זה באמת עובד לפעמים
אבל ברור לי שזו לא הדרך,
כי לטווח הארוך זה רק פוגע בקשר איתה.
(הוא עושה את זה על ידי כעס
שבאמת מפחיד אותה
ולפעמים גם עם מכה
כשהוא ממש מאבד את זה
ומרגיש שזה המוצא האחרון,
או שפשוט הוא לא שולט כבר בתסכול שלו)
ודיברנו על זה אינסוף פעמים
כשאנחנו בזמן רגוע בינינו,
ואמרתי לו שאני לא מוכנה שזה יהיה החינוך שלנו
וזה קו אדום מבחינתי
והוא תמיד מסכים איתי ומתנצל
ואומר שהוא לא יעשה את זה יותר,
אבל אז בזמן אמת
כשהיא ממש מגזימה
הוא שוב מגיע לזה
(בהתחלה הוא מאיים עליה
שעוד מעט הוא יתן לה מכה
כי שום דבר אחר לא עובד
ולפעמים בסוף זה באמת קורה).
ובמקרים האלו אני כועסת עליו,
גם בפני הילדים, וגם בצעקות לפעמים,
לא יודעת אם זה נכון,
גם לי קשה להיות בשליטה במצב כזה,
אבל לא נראה לי שנכון לתת לילדה הרגשה
שזה בסדר מצידי שאבא פוגע בה.
ואז הוא נפגע מזה שאני צועקת עליו
וכועס עלי בחזרה,
כאילו כל הבעיה אצלי
ואני זו שלא בסדר פה.
ויוצא שכל פעם שהיא במצב הזה
אני גם צריכה להתמודד מולה,
וגם לשמור שהוא לא יכעס יותר מידי
ולנסות לעצור אותו כשהוא מתחיל
להעליב אותה או לאיים עליה
או לפגוע בה באמת
(זו לא פגיעה פיזית של ממש,
אבל זו לא מכה של חינוך
שמגיעה מתוך שליטה,
בלי להיכנס לדיון אם יש כזה דבר או לא).

לא יודעת מה אני רוצה מכן.
לא יודעת אם מישהי קראה בכלל עד הסוף.
אבל אני מרגישה שאני באמת לבד פה
ולא יכולה לשתף אף אחד
בכל מה שעובר עלי
(על הילדה אולי אני יכולה
אבל לא על ההתמודדות עם בעלי).
אז לפחות פה באנונימי זה אפשרי…
תודה על המקום לפרוק.

קצת רקע על המדוברת.....

מצצה אצבע כבר ברחם

חכמה ורגישה מאד

סנדביצ'ית רצינית (מעליה בכורה ובן גדול, מתחתיה עוד בן ותאומות)

שיחות לא הועילו כלום

חבישת האצבע לא הועילה

וגם מרחת "מרה" לא הועילה בכלום...

אני כבר נואשת

שומעת את המציצה שלה מתוך השינה- כמו של תינוק בן יומו

לה זה פחות מפריע... בביה"ס לא מוצצת. רק בלילה ובזמני שיעמום. במהלך היום אם אני רואה אותה עם אצבע היא מיד מוציאה.

זקוקה לחכמת ההמוניות

תודה רבה לכן

ככה: 

- יש לי בת אצל מטפלת פרטית שמסיימת בשעה 3. לפני זה הם ישנים צהריים.

- יש לי בן שחוזר מבית הספר סביב השעה 3, *לפני ארוחת צהריים*. 

- ויש לי עוד ילד לאסוף מהגן עד 4:30.

 

רק אתמול בלילה נפל לי האסימון שהסתבכתי מבחינת שעת הסיום של המסגרות 😣. לא שמתי לב שהבן שלי יחזור בדיוק כשאני אצטרך להיות בחוץ אוספת את הבת!

 

הפתרון הכי הגיוני הוא שאני אאסוף את הבת שלי כמה דקות מוקדם, אחזור הביתה, אגיש צהריים לבן שלי ואשב איתו קצת ואז נצא לאסוף את הילד השני לגן. הקטע הוא שזה הופך את האיסוף למפרך ממש כי אנחנו בלי רכב, המרחקים לא קטנים ואנחנו גם בקומה גבוהה בלי מעלית. זה לצאת לאסוף את הילדה, למהר חזרה כדי להספיק צהריים, ולמהר שוב לאסוף את הילד השלישי, ואז עוד לחזור מהגן עד הבית, שזה בפני עצמו לוקח די הרבה זמן... וכל פעם מדרגות, לשים בעגלה, למהר שוב... אני רק חושבת על זה ויוצאת לי הרוח מהמפרשים... וזה בלי לדבר על זה שאני עובדת בעבודה שאני מאד אוהבת אבל שהיא גם ממש פיזית ומעייפת. אז בימים שאני עוד אעבוד בבקרים, זה מרגיש לי פשוט הישרדותי ממש. בעלי גם ככה לא בדיוק מצליח לעשות את כל שעות העבודה שלו אז אני מעדיפה לא לבקש ממנו לעזור עוד עם זה (הוא עוזר הרבה בכללי). לגבי רכב, זה פשוט לא רלוונטי לנו כרגע אז זה גם לא יכול להיות פתרון.

 

אפשר להשאיר לילד שחוזר מבית הספר (בן 10) אוכל שהוא יחמם לעצמו אבל זה די אומר שהוא יהיה לבד בבית איזה שעתיים וזה משהו שאני ממש לא רוצה. גם ככה אני לא בטוחה אם הוא ירצה לבוא איתי לאסוף את אח שלו בגן. בזמן האחרון אין לו כוח לזה ככ... הוא גדול ומתחיל להימאס עליו ''להשתרך אחריי'' כדי לאסוף את האחים הקטנים שלו, ואם עוצרים בגינה, אז בכלל... זה כבר לא בגילו מה שנקאה... יש לו חברים שהוא הולך אליהם או שיכולים לבוא אלינו בחלק מהפעמים אבל זה לא פתרון כולל לכל הימים ואני גם לא רוצה שהוא יהיה תמיד מחוץ לבית אצל חברים ולא יהיה איתנו בכלל.

 

אולי יעלה לכן פתרון מבריק שלא חשבתי עליו עדיין? איזו זווית ראייה אחרת?