ה' אייר, קווים ברורים: ליום העצמאות אין כל קשר לאהבת ארץ ישראל. קיבוץ גלויות? יתרחש רק לאחר בניין בית המקדש. יהדות בכלל איננה דמוקרטיה. ניסים? בט"ז תמוז הובסו הגרמנים במצרים, רגע לפני שפלשו לארץ. למה לא תולים דגלים ואומרים הלל בתאריך הזה? אחרי שהבן קפץ כבר מהגג האב לא יפקיר אותו. אסור לטשטש ולהתבלבל. המלך הכניסנו בחסדו להיכלו ואנחנו גירשנו אותו.
הרב דוד מאיר דרוקמן, רבה של קריית מוצקין בראיון החלטתי וחג-משמעי ל'שטורעם' מניח קווים ברורים ומנפה תחושות מרוחות זרות. קובע את העמדות האמיתיות, עונה על כל השאלות ומחדד את ההבדלים שדהו.
הערה: ניתן להפנות שאלות לרב דרוקמן באמצעות מערכת התגובות, והן תיעננה על-ידו.
לאחרונה אנו עדים למפל של קונטרסים, חוברות, דפי הסברה המוצפים בבתי הכנסת המעודדים את ציונו של "יום עצמאות" כיום חג, וכמועד של אמירת "הלל". מה דעת הרב על התופעה?
אצל חסידים היו מפרשים בדרך צחות את הפסוק "אז ירננו עצי היער", שלעתיד לבא, כשתתגלה האמת בעולם, יוכלו להשתמש בנייר של הרבה ספרים וחוברות לצורך ..הסקה (לחימום ובישול), כי יתברר שאיך ערך לדברים המודפסים על ניירות אלה, ואז "ירננו עצי היער" – כלומר: העצים ירננו וישמחו שלא ישתמשו בהם להסקה אלא בניירות..
ואחרי שיצאנו ידי חובת "מילתא דבדיחותא" – לגופו של עניין: בציבור גוברת יותר ויותר התחושה שאין לצערנו על מה לשמוח; כמה וכמה מאותם יהודים יקרים שחינכו שנות-דור כי יום העצמאות מבטא תהליך בגאולה – מתחילים להרגיש כי ההשקעה החינוכית שלהם יורדת לטמיון, ולכן הם מנסים "לחזק את השורות" באמצעות חומר הסברה זה.
אבל אי אפשר הרי להתעלם מן העובדה כי בשנת תש"ח התרחשו לעם ישראל הרבה ניסים. אומות העולם עמדו לכלותנו – רח"ל – האם לא ראוי שלא נהיה כפויי טובה ונודה לקב"ה על הניסים?
השאלה הזו אכן חוזרת וצפה מידי ערב ה' אייר, כאשר בציבור החרדי מוטחת הטענה השחוקה: אתם כפוי טובה לקב"ה; אינכם מודים להשי"ת על הניסים שעשה עימנו.
יצא לי לאחרונה לשאול תלמיד ישיבת "הסדר" האם בישיבה שלו חוגגים את התאריכים: "ט"ז תמוז" או " כ"ג חשון". הלה ניסה לגרד את מצחו להיזכר מה התרחש אז, ולא העלה דבר (והאמת שגם במחננו הדברים לא כל כך ידועים).
ובכן, לידיעת כולנו: בתאריכים הנ"ל לפני 64-5 שנים ניצל הישוב היהודי כולו בארץ-הקודש, יצא מסכנת מוות ושם נפשו בחיים כפשוטו. אין איש ממעודדי חגיגת ה' אייר שם על לב!
בקיצור: הנאצים ימ"ש וצבאו של היטלר שכבר כבש את צרפת, גמרו אומר לחסל את הישוב היהודי שהתגורר כאן בארץ ישראל (שכונתה "פלסטינה"). צבא הצוררים בפיקודו של הגנרל הנאצי ארווין רומל התקדם לכיוון "פלסטינה" (בתחילה היה חשש שהנאצים יכנסו לא"י מהצפון, ובפועל הם התקרבו לתעלת סואץ מהדרום). כאן בארץ היו תכניות לרכז את כל הישוב בהר הכרמל ולהילחם עד טיפת הדם האחרונה. באביב 1942 החלה התקדמותו של צבא הנאצים בצפון אפריקה, כשמגמת פניו מזרחה לכיוון תעלת סואץ. ב"ישוב" (השם בו כינו עצמם יהודי ארץ-ישראל בתקופה שקדמה להקמת המדינה) השתררה חרדה. דומה היה שלאחר הניצחונות הגדולים של הנאצים ברוסיה באביב 1942 אין כוח שיוכל לבלום אותם בשערי תעלת סואץ, ואזי הדרך לארץ ישראל תהיה פתוחה בפניהם והארץ תיכבש על ידם.
באותה עת היה תהליך ההשמדה של יהודי אירופה בעיצומו, וידיעות על כך החלו להסתנן לידיעת מנהיגי היישוב. היה ברור כי כיבוש הארץ על ידי הגרמנים יביא להכחדת יהודי ארץ ישראל ולקץ המפעל הציוני. כאן בארץ התכוננו לגרוע מכל עד לכדי התאבדות ממש. יצחק טבנקין ממנהיגי השמאל ומראשי הישוב התבטא: "חצי מליון יהודים אלה אינם צריכים לסגת. אף אחד מאתנו לא צריך להיות ניצל, הוא צריך לעמוד פה עד הסוף, למען זכותו בעתיד, למען כבודו העצמי, למען נאמנותו ההיסטורית".
בסופו של דבר הצליחו הבריטים לבלום את התקדמותו של רומל 180 ק"מ בעומק מצרים, ליד העיירה אל עלמיין; הקימו שם קו הגנה חדש ומינו מפקד חדש, הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי, שפקד לבטל את כל תכניות הנסיגה ולהיערך למתקפה. שני הצדדים נערכו לקרב המכריע על גורל המזרח התיכון. הסכנה חלפה כליל ב-כ"ג חשון תש"ג – 3 בנובמבר 1942 כאשר כוחותיו של מונטגומרי פתחו במתקפה והביסו והדפו את כוחותיו של רומל בקרב אל עלמיין, נצחון שהיה אחת מנקודות התפנית במלחמת העולם השנייה ותוכנית חיפה לא הועמדה מעולם במבחן הביצוע, כי בחסדי השי"ת ב- ט"ז תמוז תש"ב (1 ביולי 1942) בא הנס הגדול (אגב, הרבי הריי"צ באחד מהמנשרים שפרסם צפה את הנס הגדול הזה באומרו "במדבר הזה ימותו").
נשאלת השאלה: כל המטיפים להודיה על ניסי השי"ת – מדוע אינה חוגגים את התאריכים הנ"ל? – כפי שאמרתי, למרבה האבסורד הם אינם יודעים בכלל מה משמעות התאריכים הנ"ל! לכאורה היו צריכים לקבוע ימי "הלל" בתאריכים האלה שניצלנו מהשמדה ברורה, ואולי אף לתלות את דגלי בריטניה שחייליה חרפו נפשם והיו שליחי ההשגחה העליונה לעצור את צבאות הנאצים בקרב אל-עלמיין?
מדוע, אם-כן, כל ההתמקדות היא סביב "ה' אייר"?
התשובה לכך טמונה במה שאמרתי: ההודיה היא לא כל-כך על הניסים כמו הבעת הזדהות עם "המדינה" שהיא גולת הכותרת של "החזון הציוני".
אני לא מבין, הרי גם הרבי לא פסק מלדבר על ארץ ישראל ושלמותה, וגם הרב בעצמו ביחד עם נוער ישיבות ההסדר התרוצץ בגוש קטיף ובשומרון כאשר אהבת ארץ ישראל יוקדת בתוכו. האם אין לזה קשר ל"חזון הציוני"?
יש 2 מושגים שאין לערב ביניהם: 1. ארץ ישראל, 2. "מדינת ישראל" שהיא המדינה – כפי שאמרתי – פסגת החלום הציוני שיסודו ב"חוזה המדינה" הרצל.
ראשית, עלינו להבהיר כי ככל יהודי – אנו חסידי חב"ד מחונכים לאהוב את ארץ ישראל, וכפי שתובע רבינו הזקן בתניא: "לעורר את האהבה הישנה וחיבת ארץ הקודש להיות בוערת כרשפי מקרב איש ולב עמוק", וכפי שכותב אדמו"ר מוהריי"צ (בהקדמה ל"קונטרס ומעיין"): "אחינו היראים, אהבתם לארץ הקודש היא מצד ההרגש האלוקי שבהם, ורצונם וחפצם בה' ובעבודתו ית', ולזאת המה חפצים בהמקום אשר בחר בו ה' הבוחר בציון ובירושלים, ואהבה זו היא בהרגש פנימי ואהבה עצמית ופנימים במקום הזה, והיו נושקים את עפרה ממש, וזה כל חלקם בחיים – אם יזכם השי"ת לבא לארץ הקדש, אשר לזה תכסוף כל לב וכל נפש".
אם כן גם אנחנו "ציונים"...
נכון, אנחנו אכן ציונים, אבל לא "ציונים" (במירכאות) ("ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים") וההבדל הוא תהומי! כפי שאדמו"ר הריי"צ מגדיר את זה, שההתעוררות לארץ ישראל של הציונים ללא מרכאות היא התעוררות שנובעת מרגש אלוקי, ואילו ההתעוררות של ה"ציונים" (במרכאות) נובעת מרגש לאומי וכלשונו הזהב של הרבי הריי"צ: "לא כן סיבת התעוררותם לציון אצל מנהיגי הציונות הרצל ונורדוי בפרט, והאות כי בהיות הרצל באה"ק נתרחק יותר מה' וחילל את התורה והמצווה בריש גלי, שנכנס לעה"ק ירושלים ת"ו כשכבר נכנס השבת-קדש, והלך על מקום המקדש, אשר גם מצד האנושיות לא היה לו לעשות כן לחלל את השבת בפרהסיא בעיר הקדושה ובמקום היכלו ית' לעשות הרע בעיני ה', ה' ישמרנו, אין זה אלא שנעשה בהדגשה מיוחדת להורות שיטתם הטמאה אשר כל עניין היהדות היא הלאומיות, וראש הציונים העמיד את צלם הלאומיות היא המרידה בה' והכפירה בתורה ומצוותיה גם במקום היכל ה'". (כאמור, הדברים מודפסים בהקדמת הרבי הריי"צ ל"קונטרס ומעיין", ובהחלט מומלץ לקרא את הדברים שם במילואם).
כפי שהבנו מדברי הרב, המדינה היא גולת הכותרת של אותה ציוניות / לאומיות נוסח הרצל. איך זה עולה בקנה אחד עם פעלו של הרבי לחיזוק המדינה?
שאלה במקומה, במיוחד נוכח הבלבול הקיים.
משל למה הדבר דומה? כאשר רחמנא לצלן אבא מתוודע לאיומי בנו המכריז שהוא עומד לקפוץ מן הגג ולהתאבד, האב האוהב כמובן פועל בכל השיטות ובכל האמצעים למנוע את בנו מן המעשה הנורא הזה. ברם, מה יעשה האב כאשר הבן איננו שומע בקולו ולמרבה החרדה הוא אכן קופץ מן הגג ויוצא בריסוק אברים? האם יאמר האב "עכשיו זה לא עסק שלי, מצידי שינמק הבן בפצעיו ומכאוביו"...?
רבותינו הק', מתוך רגש אהבה ללא מצרים לכל אשר בשם ישראל יכונה, הזהירו והתריעו (יחד עם עוד גדולי ישראל) אודות הסכנה הרוחנית האיומה לעם היהודי כתוצאה מתכניות "התנועה הציונית", ועתה כאשר כל אלה לא שעו לאזהרות והקימו את המדינה כפי שהיא, האם יעלה על הדעת שאב האוהב את בנו – יפקירו ח"ו?
האם לפי זה יוצא שאנו כחסידי חב"ד צריכים להיות מעוניינים בחיזוק המדינה?
בוודאי ובוודאי, כי המצב הנתון הוא משמעות ערעור חוזקה של המדינה הוא מצב של פקוח נפש לא רק עבור מליוני אחב"י המתגוררים כאן אלא גם עבור יהודי העולם! ככל שיתקבל הרושם בעולם שהמדינה חלשה, גם ביטחונם של יהודים בכל קצוות תבל יתערער ח"ו (כפי שכבר רואים את התגברות האנטישמיות בעולם). וזה מחזיר אותנו לדברים נוקבים שאמר הרבי כי אם נוותר על שטחים מאה"ק – לא רק שהדבר יביא רח"ל לשפיכות דמים בארץ ישראל, אלא גם יהודים בחו"ל יהיו במצב של סכנה!
אגב, מטעם זה מתייחס הרבי בהערכה והוקרה לחיילי צה"ל המגנים בגופם על אחב"י (ורואה בחללי צה"ל הי"ד כקדושים לכל דבר), למעט כאשר מדובר בתלמידי ישיבה הפטורים משירות צבאי שכן זכות לימוד תורתם מגינה ומחזקת את ביטחונם של יושבי אה"ק (בתנאי כמובן שהמטרה היא חיזוק הביטחון, ולא חיזוק "כסאו" של פוליטיקאי זה או אחר, ודי למבין). אבל אין לזה קשר להשקפת הרבי שהמדינה איננה אלא מסגרת שלטונית-טכנית ותו לא.
שוב – וכפי שכבר נאמר – עלינו גם לדאוג לחישולה וחיזוקה של מסגרת טכנית זו כי בנפשנו הדבר, כולנו מצויים 'באותה סירה'.
אבל אי אפשר להתעלם מפריחת "עולם התורה" כפי שמתחולל לנגד עינינו מאז קום המדינה?
עם עובדות אי אפשר אכן להתווכח, אבל יש לנתח את הרקע להן.
כבר בתחילת דברי אומר: "עולם התורה פורח" לא בגלל המדינה אלא למרות המדינה.
כפי שעוד אסביר אי"ה בהמשך הראיון, יסוד המדינה איננו תורה ולא מחויבות לתורה (אפילו את צמד הראשי תיבות ב"ה (ברוך ה') סירבו לציין על מגילת העצמאות. "מכריז המדינה" בן גוריון התפאר פעם, שמליון עולים דתיים עלו לארץ וכיום הם אינם יותר דתיים. זו לא הייתה אמירה בעלמא: כולנו יודעים את פרשת "ילדי תימן" ו"ילדי טהרן", וגם כיום ההתנכלות לחינוך הדתי והחרדי ממשיכה ביתר שאת.
אלא מאי? היות ובכנסת ישנן מפלגות דתיות וחרדיות אשר השלטון לצורך יציבותו ומאווייו זקוק לקולותיהן, לכן במסחר של ה"קח ותן" מוכרח השלטון לזרוק כמה "עצמות" גם לציבור הדתי והחרדי. הגישה האומרת שיש להודות למדינה על "חסדיה" ותרומתה להפרחת עולם התורה אינה אלא מגוחכת. האם אני צריך לסגוד ולקוד קידה לבעל המכולת שנתן לי ככר לחם? לא ולא! מדוע? כי שילמתי עבור הלחם ממיטב כספי.
הציבור שומר-המצוות משלם מיסים לא פחות מאזרח אחר, ויש אומרים שאפילו יותר כי הצריכה הממוצעת של משפחה חרדית ברוכת ילדים כ"י היא גדולה, וממילא המיסים העקיפים (מע"מ וכו') הינם גדולים יותר.
בפועל, החזר המיסים שמקבל הציבור החרדי הוא קטן הרבה יותר מאשר מקבל הציבור הכללי (ובמיוחד אם נביא בחשבון שהציבור החרדי בדרך כלל איננו צרכן של מקומות בילוי ובידור, מגרשי ספורט, מוסדות גמילה לסמים, בתי סוהר וכו').
המעודדים את ציונו של יום הקמת המדינה כיום חג טוענים כי המדינה היא שלב ב"אתחלתא דגאולה" כאשר בזכותה מתקיים לנגד עיננו תחילת החזון של "קבוץ גלויות". מה עמדת הרבי בנדון?
יש להבדיל בין "אתחלתא דגאולה" הפנימית-רוחנית (מה שמכונה: המיסטית) לבין ה"אתחלתא דגאולה" ההלכתית. אם מדברים על ה"אתחלתא דגאולה" הפנימית-הרוחנית (כפי שחסידות מבארת שבכל חושך של גלות מתחילים להפציע ניצוצות אור של גאולה), הרי כבר הייתה ה"אתחלתא דגאולה" ביציאת מצרים ואח"כ בחורבן הבית שארע בתשעה באב, כפי שחז"ל אומרים שאז נולד משיח...
אבל אם מדברים על "האתחלתא דגאולה" ההלכתית שהיא יסוד הרעיון של "הציונות הדתית" הרי (כפי שהרבי מבאר בכמה מקומות) הדבר שנוי במחלוקת בבלי וירושלמי בסדר הקדימה של קיבוץ הגלויות ובנין בית המקדש. הרמב"ם פסק כדעה האומרת שבנין בית המקדש קודם ל"קיבוץ גלויות" ובמילא כל זמן שלא נבנה בית המקדש עדיין לא זכינו לקיבוץ הגלויות המקווה ההלכתי (אגב, בהזדמנות מסוימת טענתי זאת לפני הרב הראשי דאז הגר"ש גורן ז"ל שהיה כידוע כבקיא גדול בירושלמי, והוא העדיף להגיב בחיוך ללא אומר ודברים...).
נחזור ליום העצמאות. אמנם כפי שהרב אמר לא מצינו שהציבור אשר "נאה דורש" ומטיף תדיר להודיה לה' על ניסים שהתרחשו לנו – "נאה מקיים" ומודה לה' על ניסים לא פחות גדולים אחרים (כמו הניצחון על הנאצים בקרב אל-עלמיין שציין הרב), אבל בכל זאת התרחש הרי כאן נס גדול שאחרי השואה האיומה זכינו לחזור לארץ ישראל וכל זאת בזכות אותה מדינה עליה הוכרז בה' אייר!
אני מתכבד להפנות את תשומת ליבנו למכתב של הרבי שנכתב לא' המחנכים ב"רשת" ששאל כיצד להתייחס לה' אייר, ואני מצטט (אגרות קודש, חלק י"א, עמוד פ"ה):
"במענה על מכתבו מה' אייר, הנה ידוע פתגם הבעש"ט ששמענוהו כ"פ מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שמכל דבר שהאדם רואה או שומע יכול ובמילא גם צריך ללמוד הוראה בעבודתו עם השי"ת, ועאכו"כ במאורע שנוגע לכו"כ מבני ישראל, ובפרט אם רואים שמסר השי"ת רבים ביד מעטים באופן נסי, ה"ז צריך לעורר תוספת כח לעבדו ית', ואין להתרשם כלל וכלל ממה שישנם נוהגים באופן אחר, ורוצים לבאר הנהגתם ע"פ שכל שהם הרוב, והנ"ל הוא הוכחה להיפך, שאין הרוב בכמות מכריע כלל וכלל, וגם אלו המתנהגים אחרת יודעים עד"ז, אלא שיצרם הרע אין נלחמים בו כראוי, ולכן נופלים תחת ממשלתו, שזהו נוסף על כל שאר הענינים הנהגה דכפוי טובה באופן היותר מבהיל.
"משל למה הדבר דומה, למלך גדול ורב, שמראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט נבזה שפל אנשים כו', ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו כו', ומכניסו להיכלו היכל המלך כו' (ע"ד המבואר בתניא פרק מ"ו), האפשר לומר ששפל אנשים זה יאמר למלך, אשר היכל זה אינו של המלך אלא של ההדיוט, ולכן יתנהג בו כפי רצונו, ותחלת הנהגתו היא לגרש את המלך מהיכלו בכל האופנים שאפשרי, והיינו ע"י הנהגה גסה היפך ציווי המלך על כל צעד וצעד?! והנמשל מובן..."
היינו, כפי שעולה מביאורו של הרבי: הקב"ה עשה עמנו ניסים; הוציאנו מאשפתות, הכניסנו להיכלו, חדר לפנים חדר, והנה לאחר שזכינו להיכנס להיכל המלך, בתור הבעת "תודה" ..גירשנו את המלך (ואפילו לא הזכרנו את שמו במגילת העצמאות במעמד הכרזת המדינה בה' אייר תש"ח ) ואח"כ אנו עוד אומרים "הלל" על כך...
שאלה היפותטית: אילו הכנסת הייתה מחוקקת רק חוקים עפ"י תורה – האם הייתה משתנית גישתנו למדינה?
אכן שאלה שנשאלת רבות, והתשובה שאתן אולי תדהים כמה וכמה.
ואומר כך: גם אם כל 120 חברי הכנסת יחליטו שעל כל אזרח בישראל מוטלת החובה להניח לא רק תפילין של רש"י אלא גם תפילין דר"ת, עדיין משמעות הדבר, כפי שכותב הרבי, שגירשנו את המלך, קרי: הרמנו יד בתורת משה. כי זאת צריכים אחת ולתמיד להבין: יסוד היסודות של היהדות הוא בהר סיני, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" כדברי ר' סעדיה גאון. שם, למרגלות הר חורב, התקיים "כפה עליהם הר כגיגית"; התורה, היהדות, אינן דמוקרטיה, על כל מצווה אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציונו", נקודה! לא בגלל ששואלים אותנו אלא בגלל שכך הצטווינו מפי הגבורה, ואילו דמוקרטיה פירושה "רצון העם": לא שואלים את הקב"ה, לא את ה'שולחן ערוך', אלא את העם – מה לעשות, כיצד להתנהג!
אבל גם בהלכה יש מושג של דמוקרטיה; "אחרי רבים להטות", "הלך אחרי הרוב".
נכון, אבל רק באותם עניינים שהתורה עצמה קבעה שיש להתחשב בדעת הרוב כגון: "יחיד ורבים – הלכה כרבים", אבל לא יעלה על הדעת שאם "הרבים" מחליטים, נניח, לא לשמור שבת – שנחיל על זה את הכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים"... לעומת זאת, אם למשל רוצים לבחור את "ז' טובי העיר" (עירייה, כנסת, ראש ממשלה, ועד-בית) כאן צריך להתחשב ברוב. אבל, כפי שאמרתי, במקרים אלו ההתחשבות ברוב, נובעת לגופא לא בגלל שאנו בשכלנו מבינים שכך צריך לנהוג אלא שבזה גופא כך הצטווינו מפי הגבורה בהר-סיני!
יוצא מהדברים שאיך לך אבסורד גדול יותר מאשר צמד המילים מדינה "דמוקרטית-יהודית"!
אכן.
האם לפי זה צריך לצאת "בחרב ובחנית" נגד הרעיון הזה?
התשובה היא שלילית. לא עלינו המלאכה לגמור, את זה נשאיר למלך המשיח ש"יכוף את כל ישראל". יש לזכור שאנו נמצאים עדיין בגלות (ואפילו לא בעידן "אתחלתא דגאולה" כפי שהסברנו עפ"י הרמב"ם), ויש כללים הלכתיים שנובעים ממצב שכזה, כגון "דינא דמלכותא דינא". אלא-אם-כן מדובר בכפייה על האזרח את ה"דינא דמלכותא" כשזה נוגד להלכה ולדין-תורה.
לגבי היחס למדינה, יש הרי אמרה מפורסמת של הרב קוק האומרת ש"מדינת ישראל – יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד"!
אמנם הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה אישיות רוחנית גדולה עפ"י כל אמת מידה, אבל אנו מפי רבותינו הק' אנו חיים ואת מימיהם אנו שותים, ואין לנו אלא דבריהם גם כאשר מישהו שכגודל ארזים גובהו דעתו שונה. ולגופו של עניין – אינני מבין מה השאלה: הלא גם הרב קוק מדבר על מדינה שכלשונו "כל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד". האם המדינה ומוסדותיה כפי שהם מוכרים לנו היום הלוחמים בתורת ישראל וקדשי ישראל בצורה המבהילה ביותר עונים על ההגדרה הזו? האם "לילד הזה" התפלל הרב קוק? האם הרב קוק זצ"ל התפלל חלילה למדינה שצבאה מוחק ישובים ומגרש אנשים, נשים וטף מביתם תוך כדי הפקרתם? האם הוא חזה בג"ץ שמכיר בנשואי תועבה?
אבל בחוברות שמופצות בבתי הכנסת מופיעים מאמרים ואגדתות חז"ל ופסוקי תנ"ך עליהם מבוססת ההנחה שהמדינה ויום העצמאות הינם מושגים רוחניים ונדבכים בגאולה!
קצר המצע מלהשתרע מלהוכיח שאין בציטטות המובאות הוכחה לדבריהם, בנוסף על מה שהזכרנו את הכרעת הרמב"ם להלכה בדבר תהליך הגאולה, והרי גם הרמב"ם ידע את הציטטות ואגדתות האלה ובכל זאת פסק כפי שפסק.
וכי רבותינו הק' נשיאי חב"ד, בתוככי כל גדולי ישראל בדור האחרון ("החפץ חיים", ר' אלחנן וסרמן, הגרי"ז מבריסק הרוגאטשובער, הרבי מסטמאר, הגרי"ח זוננפלד, ר' חיים מבריסק, ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש ועוד ועוד) לא ידעו את כל הציטטות מבית מדרשם של מאמיני ה"אתחלתא דגאולה"?
ובנוסף לזה הרי דרשות חז"ל ואגדתות שבש"ס (בניגוד לפסקי הלכה) הם אינן חד משמעיות וחד פרושיות וניתן לפרשם ולבארם לכאן ולכאן!
ראיתי בשם הרב הראשי לישראל (השני) הגראי"ה הרצוג זצ"ל המביא הוכחה ל"אתחלתא דגאולה" מ"הפרחת השממה" – נטיעות עצים בארץ ישראל, וזאת עפ"י מאמר חז"ל שאם עצים נותנים פירות בארץ ישראל "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צ"ח, א').
אני שמח על הדוגמא שהבאת. זוהי דוגמא קלאסית הכיצד אפשר להחליט על פירוש כזה או אחר כפי נטיית הלב ועל יסוד זה לבנות תיאוריות שלימות.
הרי על מאמר חז"ל זה כותב המהרש"א שאחד מפירושיו הוא, ש"הקץ" אינו בזה שסתם עצים יתנו פירות בארץ ישראל אלא הכוונה שיניבו, לא באופן טבעי, פירות בכל יום! וגם במהר"ל מפראג (בספרו "נצח ישראל פרק ל"ט) מסביר בעוד אופן.
מיהו זה ואיזה הוא האדם בדורנו דור יתום שיש לו "כתפיים רחבות" להחליט שפירוש מאמר חז"ל זה הוא כפשוטו ועוד נגד מה שהסיק הרמב"ם להלכה!
אבל כיום מצטטים בחוברות המחולקות בבתי-הכנסת רשימה ארוכה של רבנים ידועים שחיו בתקופת קום המדינה שראו במדינה התגלות אלוקית שראוי לשמוח עליה!
כפי שכבר אמרתי, אין לזה קשר לדעתם המקורית של רבותינו הק' בתוככי גדולי ישראל רבים ואחרים שבראיית עין הנשר שלהם ראו וצפו וקבעו מסמרות בזה. אבל גם הרשימה של אותה גלריית רבנים ואישי-תורה שכן שמחו ב"יום העצמאות" היא בעצם בבחינת "ראיה לסתור", שכן אחרי כמה שנים, כשאותם רבנים נכחו לדעת מה טיבה של המדינה חלקם חדלו בעקבות זה לומר "הלל" ביום העצמאות והדברים ידועים (בגלל "כבוד אלוקים הסתר דבר" לא אנקוב בשמות של רבנים חשובים שבתחילת ימי המדינה השתתפו ב"תפילה החגיגית" לכבוד יום העצמאות שהתקיימה בית הכנסת הגדול ברח' אלנבי בתל אביב ואח"כ הפסיקו).
גם תלמידיהם ויוצאי חלציהם של אותם רבנים לא מציינים את היום (האם מישהו מכיר מאן דהו מצאצאיו של הגרצ"פ פראנק, למשל, שאומר "הלל" ביום העצמאות? וזו דוגמא אחת מני רבות, ומסיבות מובנות אינני רוצה לפרט).
"חסידי המדינה" מרבים לצטט ולהוכיח את שיטתם מהספר "אם הבנים שמחה" של הגה"ח זצ"ל גאב"ד פישטיאן – אני מכיר את רוב צאצאיו שליט"א של הגאון הנ"ל הי"ד, ואני יכול להעיד שאף אחד מהם לא "ציוני" (במרכאות כמובן). אדרבה, אחד מנכדיו אף חבר בבד"צ העדה החרדית...
אחד הרעיונות המובאות באותן חוברות שאמנם במדינה יש "קלקולים" (כלשונם), אבל על נס חנוכה ממשיכים לומר "הלל" למרות שברבות השנים בטלה מלכות חשמונאי!
מי שלמד אפילו קצת פנימיות התורה ועיין בספרי חסידות יודע אל נכון כי "חג" ו"מועד" משמעותם שביום זה נמשכים אורות עליונים (חב"ד, י"ג מדה"ר), וכך הוא בחנוכה (עיין באריכות נפלאה בס' "שערי אורה" לאדמו"ר האמצעי), ושדווקא לכן, גם שבאופן חיצוני התבטל הטעם החיצוני לנס חנוכה, עדיין כמ"ש האריז"ל עה"פ "והימים האלה נזכרים ונעשים" נמשכים בכל שנה האורות והשפע השייכים לאותו מועד.
האם באמת מישהו חושב ברצינות (עם כל הכבוד) שהאישים שתיקנו את סדר יום העצמאות הייתה להם השגה במתרחש בעולמות עליונים ובאופן המשכת שפע ואורות עליונים (באוא"ס שלפנה"צ, ב'עתיק יומין', 'באריך אנפין', ב'חכמה דאצילות', ב'ז"ת דבי"ע'?...).
וכל זאת עפ"י השיטה שאומרת שהמדינה ביסודה הוא דבר אלוקי, אלא שבמהלך הזמן אירעו "הקילקולים". ברם, לשיטתנו ה"קלקולים" – הסדקים שנפערים יותר ויותר אינם מקריים; אין הם אלא תוצאה טבעית ופועל יוצא מהעובדה שהיסודות רעועים.
להיפך: אם לא היו הסדקים המוכרים לנו כיום (השחיתויות, עקירת יהודים מבתיהם, מחיקת ישובים, הזלזול בביטחון, על המלחמה בתורת ישראל ובקדשי האומה כבר דיברנו) – אז היה פלא. ההיסטוריה הראתה שכל תנועה שקמה בעם ישראל ללא יסודות של תורה לא הייתה ברת קיימא, כמו שהגוף הפיזי של האדם לא מסוגל לקלוט ופולט אברים זרים ומלאכותיים כך גם ארץ ישראל לא יכולה לקלוט היפך הקדושה ("ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה" רחמנא לצלן!) ולפלא על מי שחשב שיהיה אחרת.
האם ישנו עניין לתת פרסום לדברים האלה?
שאלה מאד מורכבת ובעייתית. תלוי אל מי מדברים. מצד אחד נאמר "אל תוכח לץ", כך, שלהשמיע דברים באוזניים שאינן כרויות בלשון המעטה לאמת הזו, עדיף להשקיע את המאמצים באור ולא בדחיית חושך. נכון שיש בקרב ציבור הדתי-לאומי חלק רציני וחושב ואפילו בעל מסירות נפש ראויה להוקרה והערצה לארץ ישראל וקדשי ישראל, אבל צריכים להבין שקשה מאד לשרש דעות והשקפות שחלחלו לשכל ולרגש במשך שנות דור(!).
לא מכבר כתבתי לאחד מהעיתונים הדתיים-הלאומיים שדיווח על מתפללים ביישוב כוכב יאיר ש'העיפו' את החזן הסורר אשר סירב לומר את "התפילה לשלום המדינה" (המבקשת מאבינו שבשמים שישלח "אורו ואמתו" ל"ראשיה, שריה ויועציה" כלומר: לשר מאג'דאלה, ליולי תמיר, לבאשרה, לחיים רמון, וכמובן למשה קצב ולעוד כמה מ"צדיקי ההתנתקות)", וסיפרתי להם שלפני כ-16 שנה שהיתי בשליחות ציבורית בעיר בארדיטשוב שבאוקראינה והתפללתי את תפילת השבת בבית הכנסת שבעיר. היה זה כבר לאחר קריסת המשטר הסובייטי (עידן ה"פרסטרויקה"). ברם, עובדה זו לא בלבלה את החזן הקשיש של בית הכנסת, אשר לפני תפילת מוסף, כדרכו בקודש מימים ימימה, נטל את ספר התורה, ובנימה פטריוטית נשא את "התפילה לשלום ממשלת ס.ס.ס.ר.".
מה נעשה שקיימת תופעה פסיכולוגית שקשה לאנשים לשנות עמדות רעיוניות והרגלים גם כאשר המציאות טופחת בעוז על פניהם?
במישור העקרוני עכ"פ, מדוע לא לומר "תפילה לשלום המדינה", והרי גם בחו"ל התפללו לשלום המלך והקיסר עפ"י מאמר חז"ל באבות "הוי מתפלל בשלומה של מלכות"!
קודם כל, גם בחו"ל התפילות לשלום המלך (כפי שנדפסו במחזורים הישנים) נאמרו רק בהזדמנויות "חגיגיות" ורשמיות ולא בכל שבת ומועד, וגם זאת בבתי הכנסת הגדולים וה"רשמיים" ולא בכל "שטיבל".
משא"כ "התפילה לשלום המדינה" שחיבר אותה ...הסופר ש"י עגנון, וידוע כמה הקפידו היראים לדבר ה' שלא להוסיף דבר על תפילות הסידור, ואפילו הפיוטים שבמחזור ימים נוראים אנו מקפידים לומר אך אלו שנכתבו ע"י רבותינו הראשונים כמלאכים ועכ"פ לא אומרים שום פיוט או תפילה שהתחברו אפילו ע"י ארזי הלבנון אחרי האריז"ל. ומעניין לעניין באותו עניין הגה בעצמך: הרבי הריי"צ חווה את מאורעות השואה על בשרו (וגם איבד בת וחתן בנוסף על אלפי תמימים ואנ"ש שעלו על המוקד), האדמורי"ם הק' מקלויזנבורג, בעלזא, גור ועוד איבדו את רוב עדת מרעיתם וגם את כל בני משפחתם, ה' יקום דמם, ואעפ"כ לא העלו בדעתם להוסיף תפילה "לזכר הרוגי השואה", כי אין אדם בימינו שיכול לקחת על עצמו אחריות רוחנית כה גדולה להוסיף על מה שנחתם בחותם קודש בסידור.
ובנוגע ל"תפילה לשלום המדינה" – לו הייתה מנוסחת ברוח "הנותן תשועה למלכים" כפי שמנוסחות התפילות הידועות "לשלום המלכות" – ניחא, אבל כשמחבריה שזרו לתוכה השקפות ודעות ונימות פטריוטיות שאין דעת חכמים נוחה מהן – שאני.
הדברים אמנם ארוכים ועוד הולכים ומתארכים שכן מדובר בנושא טעון, מה יש לרב לומר כדברי סיום?
לא נותר לנו אלא לבקש את מה שמבקשים יהודים בנוסח "הקדיש הגדול" שנזכה בקרוב ממש ובחסד וברחמים –
"למעקר פולחנא נוכראה מארעא,
ולאתבא פולחנא דשמיא לאתרה,
וימליך קודשא בריך הוא במלכותיה...
ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה"!
http://chabad.info/index.php?url=article_he&id=54223
http://www.shturem.net/index.php?id=14741§ion=news