ב"ה
כבר
פעמיים שיצא לדרך מבצע 'או נכנסים או נעצרים' על ידי גרעיני הערים העבריות. למעשה,
באחד מסבבי המבצעים הללו נטלה חלק גם משפחתי היקרה. בעיקרון, הרצון להכנס לשכם
ולחברה בשנית אל עם ישראל הוא רצון טבעי נכון ומחויב מציאות הגאולה, על כן החלטנו
להשתתף ולקרוא יחד עם אחרים להשבת השליטה הישראלית על העיר העברית הקדומה.
למחרת
המבצע, שוחחתי עם בנות שהשתתפו בצורה פעילה יותר מאיתנו ובעצם 'הגשימו' את מטרת המבצע-
הם או נכנסו או נעצרו. הם לא הצליחו להיכנס. לעומתן, קבוצת הבנים עמדה גם היא
בקריטריוני המבצע: הם או נכנסו או נעצרו. הם לא גמרו את הטיול בתחנה באריאל, אבל הם
כן כמעט גמרו אותו בהר המנוחות.
בעקבות מבצע זה ותוצאותיו, עלינו לחשוב מחדש על
קווי היסוד עליהם הושתת המבצע הנועז [ועלולים להנחות גם את הסבב השלישי שלו]. המבצע, כמו מרבית
המבצעים, מורכב מאמירה וממעשה. על כן, נבחן את שני המישורים הללו ואני מקווה שנלמד
מתוכם לבאות.
א. האמירה: 'או
נכנסים או נעצרים'- זוהי אמירה מוחלטת, בעצם הדרישה כאן היא או הכל או לא כלום. החברים
מכריזים שהם ילכו עד הסוף מבחינתם בניסיון להביא להגשמת מטרתם, הם מוכנים לשלם את
מחיר המעצר על מנת לנסות להכנס לעיר אותה הם רוצים לייהד.
לגבי
בחירת קו זה לפעולה, יש להעלות כמו נקודות:
א.
אז בסדר,
אנחנו לא נרתעים ממעצר ואנחנו לא נרתעים ממכות ולא מחיילים ולא מערבים ולא מראש
הממשלה ולא מאף אחד, אבל מהו הדגל שאנחנו בוחרים להניף? האם אנחנו חיים במציאות
כזו שהדגל אותו אנחנו מניפים צריך להיות דגל של התמסרות טוטאלית גם במחיר אישי? בספרד,
הדגל אותו הניפו ההרוגים על קידוש השם היה או להיות יהודים או לעלות על המוקד.
מבחינתם- אין אפשרות אחרת, הרבה מהם אכן גמרו את חייהם על המוקד. המציאות לא
איפשרה להם להביט אל המציאות בחיוב ולראות אפשרויות אחרות של בניין חיובי.
בניגוד לכך- המצב היום. המצב כיום הוא לא מוחלט כל כך. אנחנו לא
נמצאים בין הפטיש לסדן. אנחנו נמצאים בעידן של גאולה, אנחנו בונים את החיוב
ומאדירים אותו עד אשר השלילי ילך ויעלם.
אנחנו נכנסים לשכם כי שכם היא שלנו, אנחנו נכנסים לשכם כי זוהי נחלת שבט אפריים, כי
זו העיר בה התהלכו אבותינו הקדושים, אנחנו נכנסים לשכם כי אנחנו עורגים אליה כפי
שאנו עורגים אל כל ארץ ישראל בשתי גדות הירדן.
על כן, הקריאה שלנו לא צריכה להציב ברירה חיובית וברירה שלילית ולחייב
אותנו לעמוד באחת מהן, אלא עלינו להתמקד בחיוב ובבניין וממילא- ילך השלילי וייעלם.
אנחנו שבים לשכם וזהו. נכון, בתי כלא, מכות, איומים ומחסומים לא ירתיעו אותנו- אבל
אנחנו לא נהפוך אותם לדגל.
הדגל היא שכם, היא ארץ ישראל. הדגל הוא הבניין, הגאולה.
המעצר הוא מה שינסה למנוע מאיתנו להניף דגל זה, אבל אנחנו לא ניכנע לו
ונמשיך ללא לאות בדרכנו אל הבניין השלם. האמירה שיוצאת מהדרך צריכה להיות גם היא
של בנייה וחיוב ולא של האדרת הקשיים בהם אנו עלולים להיתקל.
ב. ב.
בבית
הספר להורות מלמדים שיעור חשוב של הצבת דילמה בפני ילד: אם ילד צריך ללכת לישון,
לא פונים אליו ושואלים 'האם אתה מוכן ללכת לישון?', אלא שואלים אותו 'מי אתה רוצה
שישכיב אותך לישון- אבא או אמא?', בעצם- אנחנו לא נותנים לילד ברירה אחרת מלבד
האפשרות של ללכת לישון, הברירה היא בדרך הביצוע.
אנחנו נכנס לשכם. השאלה היא האם ניכנס עם אבא או אמא, אין שאלה בכלל
מה יהיה אם לא נצליח. אנחנו לא נותנים בכלל מציאות למצב כזה. בסדר, אז הפעם לא
הצלחנו- אנחנו נשוב. נשוב חזקים יותר, חכמים יותר ומאמינים יותר. אבל אנחנו נצליח.
בהגדרה מוחלטת של הצלחה- אין אפשרות אחרת מלבד להיכנס. כשמעצר מוגדר
במטרת המבצע, בעצם- מי שנעמר הצליח. אבל באמת- מי שנעצר לא הצליח כלום. אנחנו לא
רוצים להיעצר, אנחנו לא רוצים כלום חוץ משכם. [ותרצה, ושומרון ושתי גדות לירדן, זו
שלנו זו גם כן].
ובמישור
המעשי 2 הארות:
א.א.. אם כותרת
המבצע הוא 'או נכנסים או נעצרים' דרך הביצוע הוא להתייצב מול הצבא ולהכריז 'אנחנו
או נכנסים או נעצרים'. משהו מעין מה שעשו מסורבי העלייה ברוסיה בזמנו- להיעמד מול
המחסום ולהמתין או לאישור כניסה או למעצר. וכך משמרת אחר משמרת לעמוד שם כל הזמן
עד אשר ינתן אישור הכניסה.
להכנס דרך השדות והכפרים זה בעצם לא להציב ברירה כזו או אחרת, זה
לקבוע עובדות בשטח. זה להיכנס וזהו. זה בעצם לא לקרוא את האמירה תחתה יצא המבצע
לאור.
הערה טכנית.
ב. ב.
וזו
נקודה חשובה בעיניי: זה מטומטם להיעצר.
אין ערך במעצר, המעצר לא מעצב את המציאות. אז נכון, זה מרגיז את
החוקרים שמגיעים הביתה יותר מאוחר, אבל לא זה מה שיגרום לממשלה לשנות את שכם
ויריחו משטח A לשטח C. אני בטוחה שיש מי שיחלוק עליי, אבל בואו נודה על האמת: המעצר
בעיקר נותן תחושה לעצור שהוא עשה הרבה והמעשה שלו הוא נורא משמעותי וממילא- הוא
נורא חשוב בפעילות הכוללת. מעבר לזה- ההשפעה של מעצרים הוא מוגבל ביותר.
אני לא פוסלת לחלוטין מעצרים.
כי כפי שכבר אמרתי, הם לא יפחידו אותנו, ולא בגללם אנחנו נימנע מפעילות מסויימת. א
ב ל –
א. א.
נעשה כל
מאמץ שלא להיעצר, על פי רוב זה מתאפשר.
ב.
ב. נתכנן
אירועים בצורה שבה הסיכוי למעצר הוא לא גבוה, או שנצמצם אותו במידת האפשר.
ג. ג.
בטח ובטח
שלא נהפוך את המעצר לסמל ולדגל שיש לשאוף אליו.
מרבית החבר'ה שמגיעים לאירועים מאורגנים הם בחורים ובחורות צעירים
וצעירות ו[תסלחו לי] מתלהמים ומתלהמות שלא תמיד יודעים להפעיל שיקול דעת ענייני
ומחושב. מי שנעצר בגיל 14 לא מודע למחיר שהוא עתיד לשלם. יכול להיות שהוא היה
מחליט לשלם את המחיר הזה והמבצע הזה שווה את זה. אבל כמארגנים, או כמבוגרים יותר-
יש לקחת בחשבון גם את השיקול הזה. זה אפילו לוקה במוסריות במובן מסויים, אנחנו
כופים על ילדים, ילדות, נערים ונערות להיכנס למצב שלו היו יודעים מהי המשמעות
האמיתית שלו- בחיים לא היו מצטרפים.
גם אני בטווח הגילאים של 13- 17 חשבתי שאני מבינה לחלוטין את המחיר
ואת הסיכון, ואני מכניסה את עצמי למצבים מתוך בחירה ורצון- ורק עכשיו את מגלה את
המחיר שאני משלמת על זה. יש מקרים שגם אם היו מתרחשים עכשיו הייתי בוחרת לפעול
בדיוק כפי שפעלתי אז, אבל יש מצבים שבמבט לאחור אין לי ספק שהמעצר שלי היה מעצר
שווא.
אנחנו כל כך הרבה יותר שווים מהכלא, אנחנו יפים יותר, חכמים יותר,
מאמינים יותר, נחושים יותר, טהורים ויתר ומה שלא תרצו יותר. מקומינו לא שם,
מקומינו על הגבעות ובמרחבים. עלינו לעשות כככל שביכלותנו שלא לכלוא את המרחביות
הפורצת, וודאי שלא להפוך את הכלא לדגל.
המרחב הוא הדגל, הוא הגאולה.
בציפיית
הישועה.
אצא מירושלים לשם בעוד דקות 
