פורום שריטות ליליות (עמוד 33)

ביס-לי, קינ-לי, i-phon, i-robot.

רק דבר אחד הוא לא: you-tube

(שמעתי את זה פעם ממישהו, שנראה לי אמר בשם אברהם פריד)

מנסיון כשאין מעש, והמיטה קרובה והשעה מאוחרת, 

אחרי כמה רגעים המיטה מושכת כמו מגנט

והנקודה החשובה היא שאני לא מחפשת לבלות, אני רוצה להישאר ערה בשביל לסיים משימות. אבל מה שקורה הוא שבמקום לסיים מטלות המיטה קורצת. אני קבוע לא עומדת בפיתוי וצוללת לשינה עמוקה בלי לסיים את המשימות.. 

נו אפשר לעשות פקל קפה במצפה הקרוב או להקים איזה גבעה

אז תבטלי את האופציה לדחות עם שעת שינה בל תעבור

כדאי שבת תצא בלילה בחוץ לבד, ולא משנה כמה השכונה דוסית.

אבל איך הגעת לדבר המוזר הזה 

אם אני בבאסה אני רואה הופעה שלו/ גיא הוכמן/ שחר חסון/ דניאל כהן/ אורי חזקיה וכבר יש וייב טוב

אני אגיד לך, לא יודעת אם נכון עלייך אבל אני הרגשתי תקופה שלצחוק זה 'לא מכובד' כאילו, מקווה שאני אצליח להסביר את זה נכון אבל שאם אני צוחקת אני נראית ילדותית ולא בוגרת... דיברתי עם אבא שלי פעם על הנושא והוא אמר לי משפט, משו בסגנון של 'ילדים שמחים הרבה יותר מבוגרים כי ככל שמתבגרים יש יותר דאגות, אם תביאי לילד ממתק הוא ישמח, אם תביאי למבוגר מליון שקל הוא יחשוב איך הוא מכסה את שאר החובות...'-מאז הבנתי שאני רוצה להישאר ילדה במובן הזה והיום אני שמחה ומתלהבת מכל דבר, גם אם מביאים לי ממתק שאני לא אוכל כי אני יודעת שהוא לא עושה לי טוב-אני אתלהב ואשמח כי אני רוצה להיות בנאדם שמח ולא דיכאוני ולא אכפת לי אם חושבים עליי שאני ילדה קטנה או לא בוגרת, הגעתי למסקנה שאם להיות בוגרת זה אומר להיות בלי שמחת חיים-עדיף לי להישאר ילדה....

בהתחלה זה היה לצחוק בכח ואחר כך מבינים שכמעט על כל דבר את יכולה להסתכל בצורה מצחיקה, לצחוק במקום לבכות... לצחוק על העולם, לא על אנשים, על סיטואציות, כרגע זו כבר דרך חיים שלי, אני הולכת ברחוב עם חיוך וצוחקת הרבה, כאילו שהברירת מחדל של המוח תהיה לחייך ולצחוק...

איך הצלחת איזה יצור דוחה ואיום

אתה מסוגל לשלוק תולעת כמו פומבה??

אני לא מסוגל לגעת אפילו בתולעת

ג'וק לעומת זוט הוא סבבה לגמרי ורק קצת מגעיל

אני מתגרה

אפשי ואפשי ומה אעשה

סתםסתם אני מחבב אותך איך שאצה

איך משהו מהם יכול להיות רע מיסודו?

ברור ששלושתם טובים עם אופציות לרעה

היחיד שאיכשהו הייתי מתלבט לגביו זה סמארטפון, כי הוא ספציפית ממש בנוי ככלי חובה שצמוד אל האדם כל הזמן ומנסה לשאוב אותו לשטויות.

אא"כ זה לדבר מצווה\עברה וע"ז, שאז זה כן טוב\רע, אבל בשאר הדברים זה לא נקרא.

חוץ מזה בכל דבר אפשר לעשות טוב ורע, במיוחד במסכים, אבל טכנית בכל דבר (אפשר בכסף לקנות אקדח ולהרוג מישהו, ואפשר בכסף לקנות לעני אוכל).

כל הדיבורים על הגעגועים על הימים של פעם שחיו את החיים האמיתיים...

ברור שהתועלת רבה על המגרעות אבל אי אפשר להתכחש שהן קיימות(:

כשלפלאפונים עם מקשים היה הקצבת סמסים מזערית בחודש, ובשביל להתכתב עם חברים אשכרה היינו שולחים סמסים כל הלילה?

אני זוכר שאבא שלי צעק על אחותי הגדולה ונופף מולה חשבונית של שעות שיחה בטלפון הקווי בטענה שהיא מגזימה!

הרומנטיזציה לימים שלפני הטכנולוגיה לא מרגשת אותי. מעניין רק האם בבית שבו יש מחשב וטלוויזיה (כמו שהיה לי) הבית משתמש בזה עבור התועלות הרבות הקיימות בזה, או מכלה את זמנו במשחקים וסדרות (כמו שקרה לי)

((((טלוויזיה זה דווקא יכול להיות דוגמה לטכנולוגיה שהיא רק לא טובה)))))

(*טלוויזיה = ערוצי תקשורת).

אבל בגדול רובינו מכלים את זמנינו הפנוי במשחקים וסדרות):

ובדורות הקודמים הורים נזפו בילידיהם שהם מגזימים עם הדיו😅

ואני חושבת שהחיים שלי ממש סבבה עם כל הטכנולוגיה, לא רואה את עצמי כובסת או קוטפת כלניות יום חורפי...

אבל כן טיפה לחשוב בכוחות עצמי במקום לבדוק בGPT/ בגוגל...

אלה היו כלי התקשורת שלנו בראשית שנות ה2,000:

מסך מחשב ענק ורבוע

טלוויזיה שמנה וגדולה

באמת שהיה לנו אחד כזה פעיל בבית, אבל הם ממש מיושנים

זה אחד יותר מתקדם, היה לנו משהו דומה

אלה היו הפלאפונים הניידים. מסך דיו, אחלה של משחקים, בטריה נצחית

כמו שבעבר הדעה הרווחת היתה שיצטרכו גודל של חדר בשביל מחשב(:

או של קלטות וידאו וטלכרט

ווקמן זה לפני זמני לדעתי (וההבדל בין ווקמן לדיסקמן זה שלווקמן יש בטריות ודיסקמן הוא עם תקע? כי אם כן אז זה דווקא יותר מתקדם )

דיסקמן היה לנו אחד נפלא. היינו שומעים בו סיפורי אגדות מוקלטים (עליבאבא ו40 השודדים). גם אבא שלי התקין איזו מערכת שמע מפוצלת בין כל החדרים וככה כולנו יכולנו ללכת לישון באותו הזמן ולהקשיב לסיפורים. אני הייתי גג בן 5 לדעתי.

MP3 זה היה די מתקדם. ואני מדבר איתך על המעפנים האלה:

למתקדמים היה את הMP4 מעורר הקנאה, שהגלגל המרכזי שלו היה חצי טאץ' וניתן היה לגלול לאורכו בשביל לדפדף (בוכה)

אני בכיתה ה' השקעתי את מיטב כספי בשביל לקנות MP5 מרנין ועוצמתי (לא מצאתי את הדגם המדויק, אבל זה הכי דומה שמצאתי) :

לגבי קלטות וידאו - הקטע הכי מגניב מבחינתי היה שאבא שלי היה משיג כל הזמן קלטות חדשות של סרטים, ולתקופה לא מבוטלת היינו המשפחה שכולם באו לראות אצלה וידאו.

ואז התחיל החידוש המפואר של הDVD, ובמקום קלטת גדולה וכבדה (עם קפיץ כיפי לנדנוד בחלק העליון שלה) שאגב, מריצה פיזית לאחור את הסרט!) קיבלנו את הדיסקים הקטנים והפשוטים האלה. לאבא של חבר שלי היה E-mule 

והוא היה צורב להם סרטים כל הזמן, ואיבדנו את הסטטוס של המשפחה הכי מגניבה

כמו אש.

אמצעים מדהימים עם עוצמות גדולות מאוד.

עם פיקוח מדוקדק, גבולות ברורים, מקדמי הגנה - אפשר להפיק מהם תועלת גדולה. ובלעדיהם, אסון. 

כלי ניטרלי עם אופציות טובות ולא טובות.

המחשב, האינטרנט והטכנולוגיה כשלעצמם הם אמצעים, הם לא בעלי כוונה מוסרית או רצון. האופן שבו בני אדם משתמשים בהם הוא זה שקובע אם התוצאה תהיה חיובית או שלילית

בלי כלום כלום של טכנולוגיה

טוב אולי רק עם טלווזיה קטנה שיהיה בה אפשרות לראות המומינים ואווטאר וזהו

שכל מצווה בוראת מלאך

אם היא נעשתה בשלמות המלאך שלם, אם לא, יהיה חסר לו איברים

וכנל עבירה אם היא לא "בשלמות" נברא מלאך חבלה שבור

אבל גם מלאך לבן חלקי זה טוב 

ולא צריך להיות אדם טוב כדי לעשות מעשה טוב

או להתפלל בנץ

ואפשר לעשות מעשה טוב גם את/ה חילוני עם קעקועים, ולתת צדקה או לעזור לזקן לחצות את הכביש...

אבל עדיין אני חושבת שאין משמעות ל'טוב' בנשמה אם זה לא בא לידי ביטוי במציאות, במעשה.

 מהביטוי החיצוני של מעשיו. כלומר, אדם יכול להיות בעל כוונה טובה ורצון להיות אדם מוסרי, גם אם נסיבות חייו או בחירותיו (למשל, להיות חילוני עם קעקועים) מונעות ממנו לבצע מעשים מסוימים הנחשבים ל"טובים" על פי דתיים מסוימים או קודים חברתיים.

הפנימיות ולזנוח את החיצוניות.

אבל הכוונה מספיקה?

ראה "הכוזרי"

שהשנה אני מגיעה ממש חפויית ראש, אין לי מה להראות, זאת לא היתה שנה אידיאלית.

וגם אני חוששת על השנה הקרובה שיש לי הרבה ציפיות וחוששת שלא אשכנע את ה' מספיק.

ועפתי באוויר.

ברובם ככולם הנושא אחיד: ההיסטוריה לא מכירה במציאות האמיתית, שהיא מלכות ה'. עם ישראל לא פועל בשם רעיונות יפים כמו קדושה, חסד צדקה מכוח המצאה שלו, אלא מכוח המציאות האובייקטיבית של מלכות ה' עליו.

חלק מהפסוקים עוסקים במאורעות עבר, למשל: "ה' ימלוך לעולם ועד" שאמרו בני ישראל על הים, ברגע שבו הם סופסוף נפגשו עם ההכרה העמוקה שה' הוא באמת מקור הכל. האופטימיות הוודאית המוחלטת שלהם היתה שם בידיעה באורה שנחשפה עבורם בקריעת ים סוף - שמלכות ה' היא האמת.

חלק מהפסוקים משקיפים על הקשר בין ישררל ומלכות ה' מהצד: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוהיו עמו ותרועת מלך בו." כמה פרשנים מסבירים את המילה "תרועת" בתור רעות, כלומר אהבה. השכינה נודדת עם ישראל כי הברית שבים עם ישראל ובין מלכות ה' היא אמת מוחלטת.

חלק מהפסוקים מדברים על העתיד: "ה' מלך גאות לבש, אף תיכון *תבל* בל תמוט, נכון כסאך מאז מעולם אתה." כלומר אופטימיות טוטלית של נבואות ישראל בדבר אמיתיות מציאות מלכות ה', שכל מה שאנחנו מחכים זה שהאומות כבר יכירו בה בעצמם. "תבל" המוזכרת בפסוק היא אומות העולם, והן עצמן ידעו להעיד שמלכות ה' היא האמת של העולם.

זה כל כך חזק בעיניי הגובה שתפילת ראש השנה דוחפת אליו. אנחנו בקרבת אלוקים שלנו המון פעמים חווים ודאות עמוקה שה' הוא טוב, שהתורה היא אמת, שעם ישראל הוא עם מדהים שהסגולה שה' טבע בו תמיד מופיעה גם בתקופות שנראה ההפך.

אבל בראש השנה מעודדים אותנו להתאמץ בכל הכוח על ודאות ההמלכה, ומעבירים אותנו פסוק אחרי פסוק את הידיעות הוודאיות האלה: ה' בחר בעם ישראל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכש"...החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח יהוה וכבודו עליך יראה" - כי מלכות ה' דבוקה בצורה נצחית ובלתי בחירית בעם ישראל

מאחל שנתעלה לגובה המבט הזה, וכך נביט בעם ישראל כפי שיא עומק מהותו, ומתוך כך נצא מיום הדין עם אופטימיות בלתי מנוצחת בוודאות יכולת התיקון

עשית סקירה יפה

ואהבתי את המסר שלך בסוף.

הבעיה שאני מבחינתי חושבת על המשפט הפרטי שלי.

מלבד זה שזה יום של המלכת ה' עלינו זה גם יום משפט לכל אחד בעולם (גם בעולם הבא?)

וזה מה שמטריד אותי.

אבל באמת עדיף קצת כמו שאמרת להתעלות ולהגביה את המבט.

אין משפט פרטי בראש השנה. אחת העדויות לכך היא היעדר הוידוי בראש השנה. אסור להתוודות כי זה לא מעניין החג...

הרב עשה שיעור בשבוע שעבר והביא סיפור על האדמו"ר מנימירוב, שבשעת הסליחות היה מתחפש לגוי וחוטב עצים ומחלק ליהודים ובתוך ביקוע העצים עבור היהודים לחורף היה אומר את הסליחות.

אחד ליטוואק הגיע לעיירה של האדמו"ר ובתפילת הסליחות שאל "איפה הרבי", וענו לו: "בסליחות הרבי עולה לשמיים". הליטוואק זלזל ואמר שלא יאה לספר עלילות כאלו על צדיק שכמוהו.

אותו ליטוואק החליט לרגל אחרי האדמו"ר. עקב אחריו בביתו וראה אותו מתלבש כמו גוי, מביא ציוד חטיבת עצים, יוצא לחטוב עצים רבים ואז לחלקם בעילןם שם ליהודים, הוא חזר לבית הכנסת.

למחרת הוא אמר להם: "אתם אמרתם שהרבי עולה לשמיים בשעת הסליחות, ואני אומר שאף למעלה מכך"

הסיפור המלא, בניסוח מדוייק יותר, כאן:

מספר סיפורים - אם לא למעלה מזה

להבנתי המשפט והדין דורשים מאיתנו בדיוק להתחבר עם המגמה של רצון ה' בעולם. אם נעבור ונסתכל על התפילה, אני חושב שהפוקוס הוא יותר על הגבהת התודעה והתחברות לרצון ה' דרך "שישים עצמו שיריים (שוליים) לעם ישראל".

וזה ממש חזק, כל הפסוקים של הזכרונות העוסקים באהבה והחיבור המוחלט בין עם ישראל לה' "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר", וכך אנחנו מביטים בהערצה בעם ישראל, לא מצד מעשיו אלא מצד רוממות נשמתו.

וואו אהבתי. לוקחת.

לפי ההבנה שמשפט זה עזיבת החטא, אז יוה"כ הרבה יותר מזכיר משפט.

ראיתי במהר"ל בגבורות ה', בפרק מ"ו העוסק בשלושה רגלים ומשווה ביניהם לראש השנה ויום כיפור... איך הוא מתאר את הדין והמשפט. זה מעט אחרת...

המהר"ל בבירור קושר קשר בין הדין ובין המלכות. "ולפיכך במלכותו היא מידת משפטו".

הכיוונים שעולים ומסתדרים לי מבחינתי על פי מה שלמדתי וקיבלתי מרבותיי, שזה יום הדין בגלל ש"המלך בשדה". כלומר אלה ימים מאוד חשובים, מאוד "פתוחים" ומוכשרים להארה והזדהות עם מגמת העולם. בכל השנה יש דין בדיוק באותו אופן, זה מטופש לדעתי לדמיין שדווקא בראש השנה ה' שופט ובכל שאר השנה כלום. אלא זה חייב להיות מצידנו.

(אני לא יודע איפה המקור, אבל יש מחלוקת לגבי הלכות תפילה האם מצווה להתפלל בכל יום או רק בראש השנה. ורבי יוסי מכריע שכל השנה)

אני חושב שראש השנה כל כך מכריע, כי החיים של האדם יכולים וראויים להשתנות לגמרי כשהוא מקדיש יום שלם לאופטימיות הגמורה הזו של ראש השנה. כשהאדם מברר שהדבר החשוב הוא רצון ה', שהמגמה האלוהית בעולם חשובה יותר מריגושים חולפים, אז יש לו מקפצה להיפתח ולעוף, שתלווה אותו כל השנה, כי הוא נגע בגדולת שאיפותיו.

ספרי חיים ומתים - מן הסתם אלה לא ספרים פיזיים. זה יכול להיות מלשון "סיפור", כלומר לבקש שרצוני הטוב הוא זה שיובלט ולא חטאיי הקטנים (זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר חיים למענך אלוהים חיים), ואולי מלשון "ספיר", כלומר אור (אחד הפירושים של הרב חיים וידל), ואולי מלשון משהו כולל, כמו ספר שמהדק ומחבר את כל הדפים למשהו אחד שלם.

אני מוסיף פה למטה את המקור למי שרוצה לעלעל:

אם מישהו נכנס ללינק, זה יחסית לקראת הסוף, מופרד ברווח מהפסקה הקודמת:

גבורות ה'/פרק מו – ויקיטקסט

"אמנם ראש השנה ויום הכפורים הוא במה שהוא יתברך מלך ואדון העולם שיש לעולם מעלה יתירה מאוד מאוד שאינה בכלל הענינים הראשונים שהוא יתברך מלך ואדון העולם והכל תחת רשותו, ולפיכך מזכירים באלו ימים מלכותו יותר, וראש השנה הוא יום הדין כי במה שהוא מלך העולם הוא בעצמו הדין על העולם, כי המלכות הוא הממשלה על העולם וממשלתו הוא מדת דינו, כי אין הוא יתברך צריך לדון בעדים ובראיה אבל הוא עד ודיין ולפיכך במלכותו היא מדת משפטו והוא בחדש השביעי כי מלכותו שהוא מלך העולם מצד הקדושה שיש לעולם, ומפני כך מולך עליהם המלך הקדוש. ועוד כבר בארנו למעלה אצל קריעת ים סוף באמרם (מכילתא בשלח) מי שהמליכני תחלה על הים הוא יהיה מלך, ושם מבואר כי הקדושה היא המלכות עיין שם בפרק ארבעים, והקדושה היא תמיד בשביעי כמו שנתבאר למעלה אצל ולכהן מדין שבע בנות, ולפיכך נבחר חדש השביעי להיות בו מלכותו. וכמו שהוא יתברך מלך העולם שענינו שהוא מושל עליהם כמו האדון על העבד שהוא מושל עליו, שאף על גב שהוא ממשלה על העבד ואין הדבר חירות לו, מכל מקום יש לעבד בזה מעלה במה שאדון הגדול הוא אדון לו, ולפיכך ראש השנה אף על גב שאין כאן שמחה ואינו בכלל זמני שמחה, מכל מקום היום קדוש כי מלכות זה הוא למעלת העולם שהשם יתברך הוא מלכו ואין העולם חסר מלכותו, הנה ראש השנה בצד אשר הוא יתברך מושל על העולם."

הזדמנות מיוחדת לתקן את המידות וההרגלים ולשנות את דרכינו בצורה קלה יותר משאר השנה. במילא הדין משפיע על הפרט. כמו שיש עכשיו לאדם שעה הזדמנות לטעון את טענותיו במשפט בבית משפט, ואילו אחר כך יהיה קשר יותר. כך שהחזרה בתשובה בימים הנוראים משפיעה בקלות יותר מבשאר השנה. מתנה שאסור לפספס. ואנו מדמים את זה בכוח המדמה למשפט, הרי כולם מודים שזה לא שה' שופט בתשרי ובחשוון לא, שהרי ה מעל הזמן ולא שייך בו שינוי, אלא הכוונה שהאדם יכול להשפיע על משפט ה' בתשרי יותר מבשאר הזמן. וגם אם לא חזר בתשובה בתשרי אז תמיד אפשר כל השנה אלא שיותר קשה לשנות את הדין, אבל כתוב בגמרא שאדם נידון גם בכל רגע, ולא רק פעם בשנה. דימוי בכוח המדמה למשפט ממשי בראש השנה עם ספרים םתוחים, עוזר לאדם להבין שיש לו הזדמנות חד פעמית לעשות שינוי ענק לטובה, ולכן חשוב הדימוי הזה

יישר כוח!

דברי תורה, לא ציפיתי להם כעת. זכה למצוות!

אני בעד להשתדל בשמירת הלשון; שתי הלכות מדי יום + מעט השקפה על כך.

הקושי (אצלי לפחות) זה לעבוד על הונאת דברים וביקורת (במשפחה במיוחד). וזה גם נכלל בשמירת הלשון.

אגב, יש קול השלום וזה עוזר.

זה לא שזה הולך בשלמות ותמיד, אבל כשלומדים 2 הלכות מדי יום, זה נכנס למודעות. וזה עוזר. מקווה

שהקב"ה שמח בהשתדלות הזו, למרות שלא תמיד עומדים בזה.

קול הלשון.

שעשיתי זה לפרק את אחד הצדדים, להשכיב אותו על הרצפה ולהוציא את כל הברגים ולשים את הקרשים במקום.

ואז צד הבא, ואחריו ואחריו. (כמובן לפני הכל מורידים קישוטים,סכך ואת הבד שמכסה לנו את הסוכה

למה את שונאת??

אנא השם עשה שקפיץ בת חוה תאהב חגים

רק שונאת את זה שלא נרדמת אחרי שישנתי כל הצהריים

וצריכה לקום בשש לעבודה😢

אבל זה מייצר תחושת אי נוחות ורצון לברוח למשהו. השיפור הגדול הוא שבשנים האחרונות יש לי מה לעשות עם כל כך הרבה חגים ושבתות.

(אבל הבכור שלי למשל כבר ירד מהפסים מזמן עם שבתות ובטח עם חג-שבת-חג-שבת).

תחת הסכך לנצח.. עד שבצער רב יצאתי את הסוכה.

לעומת זאת כל השנים היייתי ממצה את הזולה הזאת תוך יומיים.

שנה הבאה בעז"ה הלוואי שלא אצא לשום מקום חוץ מלעלות לראות את פני ה' ושמחת בית השואבה.. נו ולעזור לאשתי

אני רצינית רק אני לא שמחה לחזור לשגרה וזה באמת נקודה של אור

אין לי שגרה כרגע... אני מחפשת עבודה... וצריכה לסיים מטלות אחרונות לתואר שאני לא רוצה לעסוק בו... 

אני לא רוצה לעסוק בו ספציפית אבל הוא כן מועיל לי ללימודי המשך אם ארצה (יש תארים שניים שאפשר לעשות רק על בסיס תואר ראשון בתחומים מסוימים)

איזה לא כיף

או שיש כאן תלמידים שכבר חזרו היום לבית ספר

אחחח שגרה

(רק צריך עוד לפרק את הסוכה😴)

הדחקה של טיפול שיניים, כנראה תהיה שטות ותביא לבעיה יותר גדולה

אבל הדחקה יכולה להיות חיובית. כאשר ההדחקה מאפשרת תפקוד, התמודדות הדרגתית או שמירה על יציבות רגשית עד שאדם מוכן להתמודד עם הקושי.

מנהג השבעה בהלכה היהודית הוא דוגמה מצויינת לתהליך הדחקה של התמודדות עם האבל. 

שהדחקה אכן, יכולה להיות חיובית בנסיבות מסוימות.

אך במקרים רבים היא מספקת פתרון לטווח קצר ולהשלכות שליליות בטווח הארוך.

הגדרה של הדחקה לפי הויקיפדיה: "לפי הגישה הפסיכואנליטית, הדחקה היא מנגנון הגנה נפשי אשר מונע באופן פעיל מזיכרונות, רגשות, דחפים או מחשבות בלתי נעימים או מכאיבים, להגיע למודע[1]. בפסיכואנליזה, המושג הדחקה הוא מושג מרכזי המשמש כהסבר להפרעות פסיכיאטריות[1]. בפסיכולוגיה המדעית, לעומת זאת, המנגנון מוטל בספק[2][3]."

מנהג השבעה בעיניי הוא תהליך הפוך, של עיבוד רגשות האבל. מקבלים מנחמים, בני משפחה חברים וקרובים כדי לשתף בזיכרונות על הנפטר.

אין אפשרות לעלות על כל התרחישים בבדיקות מקדימות.

אז אם הדברים עובדים בצורה טובה, עולים לאויר עם מה שיש, וממשיכים לתקן ולשפר בהמשך, עם דברים חדשים שיתגלו בהמשך 

כי הוא לא שמע על גיט
(והמוח שלי לא עובד ואני צריכה עבודה מטופשת)