פורום אבדן הריון (עמוד 25)

יש כאלה שעושים בדיקת זרע אחרי הפלות
אבל הרוב לא

אני עשיתי עיסוי רחם אבל לא בשביל מטרה כלשהיא, סתם בשביל לפנק את הרחם שלי שעבר טראומה..

ממש מבינה אותך
כנראה באמת לא יודעים להכיל ופוחדים להכאיב לך, לא שחלילה חושבים שתקנאי.
באמת עברת המון הפלות ואנשים פשוט לא יודעים איך להכיל את זה ואיך להתנהג.

שולחת לך כוחות

ואז תקופה מתרחקים..
ושאין ברירה מספרים. ומה זה אומר שהיא בהיריון אוני לא? שאני פחות? זה חרטה שחושבים על זה. זה לא אומר כלום. זה התיקוןצשלה ומן הסתם יהיו לה קשיים שלי לא יהיה איפשר להשוות... כל אחת ודרכה. .. מנסה ליישם מה שנכתב פה. שתדעי רק אור. ניסיון כזה קשה מאת ה ניתן רק למיוחדות וחזקות כמונו. בעלי כל הזמן אומר לי אתה חזקה נורא מי היתה עוברת כל מה שאתה וממשיכה לחייך... זה נותן לי המון כוח והרגשה טובה.

גם לצד השני לא קל שיש לו תינוקות ולנו אין...
לפעמים לא יודעים איך להגיב.

אישית במקרים כאלה הייתי ממליצה לומר לחברות/אחיות שיספרו לי כדי שאדע, שלא יפול עלי פתאום מידע ממקום אחר...
אבל הרבה פעמים לא אומרים כי לא נעים. או כי מרחמים. או כי קשה להם לשאת את המחשבה על כך שזה יכול לקרות.
אולי זו הגנה על עצמם?

בכל מקרה, תמיד מכאיב שמנסים להתחשב אבל בסוף זה יוצא מכאיב ומאכזב.
חיבוקים!

בעיקרון לא מבצעים בדיקות קרישיות בהריון, מכיוון שהן עלולות להראות שישנה בעיה - גם אם לא קיימת, מכיוון שתפקודי הקרישה שונים בזמן הריון, ולכן נראה לי שאין טעם שתבצעי את הבדיקה.

לאיזה בירור גנטי את מתכוונת? קריוטיפ? בירור רגיל אצל האחות בקופה או בירור ספציפי בעקבות מומים בהריון קודם?

אם זו בדיקת קריוטיפ, תתנחמי בכך שברוב המקרים זו אינה הבעיה, אלא רק בכ3 אחוזים מהמקרים של הפלות חוזרות.

המון בהצלחה וכוחות גדולים.
אכן לא פשוט הפחד וחוסר הוודאות האם יצא מההריון ילד או שיברון לב..

מציעה לך ללכת לטיפול כלשהוא שיתן לך מנוחה לנפש בתקופה הזו, משו שעושה לך טוב, אומרים שזה גם מועיל להצלחת ההריון.

שוב בהצלחה ובידיים מלאות

יקירתי. יש כאן המון רגשות יחד. אולי כדאי לעשות מעט סדר ברגשות, להבהיר מה את חשה ולנסות להפריד אותם זה מזה כדי להצליח להתמודד עם כל הדברים הללו יחד.

יש כאן דאגה על הבדיקות שלא הספקת לסיים,
שמחה על ההריון החדש
חשש מההריון החדש, פחד להתחבר אליו בגלל ההפלות שעברת.
יש גם כאב על האובדנים הקודמים, והיה חוסר רצון להתמודד עם ההשלכות הרגשיות שלהם. זה כאב מדי.
יש אשמה על הכניסה להריון, על כך שאולי לא שמרת מספיק ולא חישבת נכון את זמן הביוץ,
ועכשיו אולי גם ייאוש, או רק עייפות- מההתמודדות מול הריונות ותקוות ואכזבות.

יקירה, לפני הכל- בליל כזה של רגשות זה מציף מאוד ומבלבל מאוד. יש המון כיוונים ומחשבות ותהיות, וקשה לדעת לאן לקחת את כל זה... אז חיבוק חם!
אני רוצה לומר לך שאינך אשמה. נשמע שעשית את המאמצים כדי לעקוב, שאת מודעת לגוף שלך ושאת שמה לב.
קורות טעויות בחישוב, וגם הגיוני שהגוף יוצא מעט מהסדרים הקבועים שלו ומבלבל אותנו... גם זה קורה. מותר לטעות. וזה קרה. זה בסדר יקרה.
בעיניי מה שנכון עכשיו זה להתמקד בהריון הנוכחי, בהווה, ולראות מה צריך לעשות עבורך ומה טוב להריון הנוכחי.
בעיניי הכי חשוב להתייעץ עם הרופא, לומר לו את המצב, לבקש תרופות לפי מה שהוא חושב שנכון, ולהמשיך עם זה.

לגבי התקשרות רגשית להריון- זה מובן לי מאוד שאינך רוצה להתחבר או להרגיש או אפילו לזכור שיש הריון.
זה טבעי מאוד.
הפחד קיים, החששות ממה שיקרה, הכל קיים וזה הגיוני. זה באמת מפחיד.
אני מציעה לעבוד כרגע על דרכי הרגעה כמו נשימות, דמיון מודרך של משהו נעים (לאו דווקא קשור להריון, פשוט שיהיה לך נעים וטוב בפנים), להשיג תמיכה רגשית שתתמוך בך ותהיה עבורך (אני מתכוונת לחברות, משפחה ואנשים שאת יודעת שטובים לך. ואפשר כמובן טיפול אבל לא דווקא).
בגדול, בעיניי, לאחר שתעברי תקופה מסוימת בהריון- תוכלי יותר להתחבר אליו. אבל ההתחלה אכן קשה.
ולבסוף , לאחר שתעברי את התקופה הקשה ותתייצבי מעט- שווה לעבד את ההפלות שעברת. כדי לעבור הלאה.
אבל זה רק אחרי שההריון יסתיים בטוב, שהכל יהיה בריא וחי ואוהב ונינוח...

חיבוקים וחיזוקים!
לכי לרופא וקבלי את התמיכה התרופתית להריון הזה.
מחזיקות לך אצבעות!!

תמיד קולעת בול ציפי אהובה שלנו
תודה רבה רבה
עם מי אשתף אבל? אני רק בהתחלה אמא שלי חרדתית ותלחיץ אותי.. חמותי אישה יציבה ורגועה אבל מצד שני... זה נכון לשתף כל כך מוקדם? אין לי מושג מה נכון

לגבי תמיכה-
אחיות? חברות? אולי קולגות...? למי את מרגישה בנח לספר וגם לקבל תמיכה והבנה? ואולי כרגע יספיק לך לשוחח על זה עם בן הזוג?
האמת, כמובן, אנחנו כאן תמיד. ופה הכי יבינו אותך. את מוזמנת תמיד.
הבעיה פה היא שזה וירטואלי, ולא אישי, וגם לא תמיד כולנו נמצאות פה ולא תמיד כולן מתיחסות או עונות.
אז זה אחלה מקום לשתף, אבל אני מאוד בעד למצוא לך מקום ביומיום שבו תוכלי לפרוק ולשתף לאדם שאת מכירה ויכול להיות תמיכה ברגעי משבר.

אם לא תמצאי בסביבתך, ותרגישי שאת זקוקה לליווי והרגעה ביומיום שלך- חפשי לך מטפלת רגשית שתעזור לך לעבור את התקופה הקשה באופן מיטיב ומרגיע.
או אולי מטפלת הוליסטית כלשהי שיכולת לתת חיזוק לגוף ולנפש.
חפשי לך תמיכה. מגיע לך.

בטא של 7173 שבוע 5
היום הייתי אצל הפרופסור ומסתבר שהבדיקת קרישיות השניה שניתנה לי מהמטולוג מתבצעת גם בהיריון. אין שום בעיה לעשות אותה בהיריון רק הבדיקות האחרות של הפקטור וכו לא באמת מתאימות. קבעתי תור מחדש... אך זה חשוב לפעם הבאה לשאול רופא ולא לסמוך רק על פורומים.. נקודה לכולנו למחשבה... לא באה בטענות אלא מלמדת את עצמי שאין כמו לשאול בעל מקצוע.
הרופא נתן לי זריקות פרגניל משהו כזה... כל יומיים שלושה עד לשאר בירורים... ביקש שאחזור לביקורת עוד חודש ימים. מישהי מפה לקחה זריקות כאלה והן עזרו לה? מסקרן לשמוע.
תודה שאתן כאן

אני כל הזמן מדגישה... כל אחת והמקרה שלה, אנחנו לא רופאות ולא אנשי רפואה, וחשוב חשוב להתייעץ עם אנשי מקצוע!
אני מבינה שלא הלכת לבדיקה של הקרישיות?
לא הבנתי זאת ממך... שמחה שעוד אפשר.

אנחנו פה לתמוך ולתת חיזוקים ועצה טובה. אבל תלכי לאנשי מקצוע כדי לקבל החלטות באמת.
טוב שכתבת.

בהצלחה עם הבדיקות והזריקות למיניהן!

מצטערת אם התשובה שלי לא היתה מדוייקת..
עניתי מהחווייה ומהידע שלי. אם היו עונות לך עוד הרבה מילא (ולצערי הפורום לא כל כך פעיל, עדיף לכתוב ב'הריון ולידה' אם רוצים לשמוע כמה חוות דעת), אבל לא מסתמכים על נסיון של מישו אחד.
מה גם שבאופן אישי הייתי מעדיפה לעשות או את כל בדיקות הקרישיות או כלום, לא היה מרגיע אותי לעשות רק את אלה שמותרות בהריון.

הרבה הצלחה וידיים מלאות

אלה שלא מותרות בהיריון ויצא תקין. ולאחר הפלה 3 קיבלתי מהמטולוג הפניה לעוד בדיקות שנותנים רק במקרים כמו שלי ואותן בדיקות קרישיות יכולות להתבצע בהיריון.
בכל מקרה מקווה שהבדיקות האלה יצאו תקינות גם וזאת לא הבעיה כי עד שאעשה ואקבל תשובות זה יקח זמן.

לפעמים הנסיון שלנו אינו מספיק ויש צורך גם בנסיונם של אחרים,ובוודאי תמיד בחוות דעת של אנשי מקצוע.
כמו שאני מדגישה פה לא פעם: אנחנו לא רופאות ולכן אין להסתמך על הדברים פה כדברים שקובעים משהו, כי לכל אחת הגוף שלה וכל מקרה לגופו (תרתי משמע...)

אני מעריכה את התשובות שלך כמעט לכל אחת, את השותפות שלך ואת הרצון הטוב.
זה מקסים בכל פעם מחדש!!

מנסיוני, בפורום מעין זה לא קל להישאר הרבה.
זה פורום שרוצים להיות בו זמן מה, לצורך תמיכה, עידוד, חיבוק או מידע- ואחר כך עוברים הלאה לדברים המשמחים של החיים... למשל בפורום הריון ולידה...
לעיתים קורה שיש לנו צורך להישאר,להיתמך, להרחיב את מעגל החברות והתמיכה בשלבי אבל שונים. ואז אנחנו נשארות.ים יותר בסביבת פורום בסגנון הזה.
אני לא יודעת מה לאחל לעצמינו... שנעבור הלאה ושהפורום לא יהיה מלא חברה ופעילות? או אולי- שניצור פה חבורה ונוכל לשוחח בה לאורך זמן על מגוון ההתמודדויות סביב אובדן הריון? ומה אם יהיו הריונות או דברין נוספים של החיים שישנו את הדברים בהם נהיה עסוקות.ים?
הרבה מחשבות.

הייתי רוצה לאחל לנו-
א. שלא יצטרפו אלינו חברות.ים חדשות.ים כי זה תמיד כה עצוב.
ב. שאם יצטרפו- שיקשיבו לעצמם וידעו מתי טוב להיות פה ומתי להמשיך למקומות אחרים
ג. שתמיד יהיה לאן לחזור אם יש צורך. אנחנו כאן ואני אמשיך להיות כל עוד אוכל. אני יודעת שהחברה פה אינה קבועה, ולרוב גם מאנונימי. בשבילי זה בסדר. אני מבינה את הצורך להיות פה לזמן מה ואז להמשיך.
ד. הייתי רוצה שגם תהיה כתובת עבור מי שכן רוצה מקום יותר קבוע. וזה יוצר בי מחשבה, אולי, על הצורך בקביעת מפגש, שיהיה מעבר לוירטואלי. שניפגש לערב ונוכל לשוחח.

אלה מחשבותיי...
@@אין ייאוש בעולם אשמח שתגידי לי מה את חושבת על הדברים.

חיבוקים ואהבה

שכמו שכתבת
זה פורום שלרוב נמצאים בו לזמן מה ואחכ ממשיכים לדברים המשמחים של החיים בפורום הריון ולידה.
אבל לא כולנו הגענו לחלק המשמח...
חלקנו עוד עמוק ב'זמן מה' הזה שפעמים רבות נמשך זמן רב בגלל הצורך בבדיקות אחרי הפלות.

אז האם בימים אלו רק אני נמצאת עוד ב'זמן מה' הזה?

שגם אם מגיעים לחלקים המשמחים.
תמיד יש משהו שנשאר פה כי קשור לפורום הזה.
ואני פה, כי לי עזרו ממש כשהייתי צריכה, ועכשיו, אני קצת יכולה אולי לעזור. ( יותר ב"הפלה מאוחרת"/ הפסקת הריון/ לידה שקטה בשבוע "מוקדם"), אז כשיכולה, מגיבה.

בעז"ה שכולן יעברו הלאה (בצורה מסוימת..)
ולא יהיה צורך בעידוד או תמיכה בנושאים כאלה.

לי דווקא עזר להתנתק מהפורום הרבה פעמים ולהמשיך בחיים.. כי אחרת זה שאב אותי לעצב. כל אחת ודרך התמודדותה.
לא יכולה להמליץ על דרכי... הכי חשוב להיות קשובים לעצמינו.

לא יודעת איך אפשר להתנתק מזה כשזה כל כך זועק מהמציאות

תודה מקסימות על התגובות

ואם טוב לך לשרוץ פה תשרצי. העיקר שזה ירגיע אותך ויעשה לך טוב
חיבןק יקרה

כבר שלוש וחצי שנים.
והאמת שאני מבינה אותך.

אני כבר באוטומט נכנסת לכאן כל יום לקרוא,
אבל אני לא מצליחה כל כך להגיב...
מרגישה שאין לי מה לומר....

חשבתי לעצמי למה בעצם הפורום הזה קצת שומם ביחס לפורומים של נושאים אחרים. והגעתי לתובנה שאולי זה שההתעסקות כאן היא כולה בחסרון וכאב זה מקשה על יצירת אווירה אחרת...

כי תכלס רוב ההודעות כאן הן כאלו שמשתפות ברגעים כואבים במיוחד וחוץ מלשלוח חיבוק ואהבה (שכמובן זה הרבה וזה מדהים) אין לאן לפתח את זה..לא נוצרים דיונים וכדו...

תוהה לעצמי אם יש דרך שזה יהיה אחרת...

בנתיים שולחת לך חיבוק חם!❤❤❤❤

ואגב, אולי שווה לך לחפש קבוצת תמיכה או טיפול, יש משהו מנחם ומחזק בלפגוש (פנים מול פנים) אנשים שעוברים חוויות דומות...

אני חושבת על מה שכתבתן ותוהה לעצמי מה הצרכים,איך נכון להיענות ומה נכון לעשות עבורכן בתקופה כה קשה ומאתגרת.

ממשיכה לחשוב.
בינתיים, אם נרצה להמשיך לדון- כדאי שנפתח לכך שרשור חדש.
ובכל מקרה, יש לי מה לכתוב על מגוון הנושאים שעלו פה, ואפתח שרשור חדש בזמן שיהיה לי מעט יותר זמן ושקט בראש ובלב כדי להניח בנחת את המחשבות.

חיבוקים לכל אחת שזקוקה, בתקוה לתחושת שלווה ושמחה ומציאת מקום טוב עבורכן ❤

קודם כל, אפילו שזה חוץ רחמי, משמח שהיתה ביצית שהופרתה בתהליך טבעי..

לא עברתי את זה ב"ה, אז לא יודעת להגיד לך
אבל מאחלת לך שה' ירפא מכאובייך
ושתהפכי בקרוב לאמא

זה ממש משמח שיכול להיות הריון, אך כל כך מאכזב וכואב שהיה חוץ רחמי ושכך היית צריכה להיות מטופלת עם תרופות מכאיבות ומתישות!!! מאוד כואב.
חיבוקים!!

מה את מחפשת לשמוע?
מה קורה איתך עכשיו?
נשמע שהבטא מתאפסת ושהגוף זקוק לזמן התאוששות.
כך גם הנפש, לאחר הכאב והאכזבה.

מחבקת אותך מאוד, וכרגע ללא ידע רחב בנושא זה. רק יכולה לומר מה שכן יודעת:
אפשר להרות לאחר הריון חוץ רחמי.
יש לשקול מה לעשות בדיוק ביחד עם הרופאים המטפלים, ולעשות מעקבים ולראות שהכל בסדר. אבל אפשר.

מאחלת רוגע ובריאות. אמן.

גם לי בא בטן עגולה ויפהההה
גם לי בא להרגיש תנועות וחיים בבטן ושמשו נוצר בתוכי יואווו
וגם לי בא שיתהו באיזה חודש אני
ושיגידו לי אם הבטן קטנה או גדולה
ומתי אני צריכה ללדת
ו.. וואי איך לא שמתי לב שאת בהריון??

וכל מיני כאלה דברים רגילים כאלההה

ומה אומר לך שלא תדעי בעצמך?
מנסים שוב כשמוצאים את הכוחות להחזיק את הכל יחד. גם את החדווה העצומה שיש בהריון
וגם אתהפחד והאימה שמלווים כל שלב בתוכו...
גם את הכאב על מה שהיה,
וגם את היכולת להמשיך ולהאמין שיהיה טוב ושבסוף נצליח.
זה קשה וכואב, ואם לא מצליחים להחזיק הכל יחד
ובנוסף גם מוצפים בחרדות- אני מציעה לקחת ליווי רגשי כדי לקבל כלים להרגעה וכדי לעבד את האובדנים והציפייה וכדי לעבוד על הריון עם כל המורכבות שלו ביחד.

חיבוקים על הכל,
בהחלט מבינה אותך!

אני אוהבת תמיד לרשום מה מכיל הסרט, כדי שא.נשים יוכלו לבחור אם יהיה להם או להן טוב לצפות בו.

אז יש כאן שני סיפורים.
הראשון על אישה שלא נפקדה כעשר שנים, ולאחר מכן היו לה ילדים (לא ברור בדיוק הסיפור, כי אינו מסופר באופן מלא).
הסיפור השני מביא בפירוט סיפור של זוג שעבר הריון חוץ רחמי שכנראה פגע בפוריות, לאחר לידת הבת הראשונה, וזה גרם לכך שעברו טיפולי פוריות על מנת להרות. בנוסף הם עברו הפלה, ולבסוף הם הצליחו להרות ולהביא עוד שני ילדים לעולם.

סיפור מרגש, מגיע מחסידי חב"ד.
תודה רבה שוב על השיתוף.

מסופר על אישה ש10 שנים הייתה ללא ילדים ובניסי ניסים ובאמונה שהיא תקים משפחה מרובת ילדים זה קרה!!

מי שפרסמה את הסרטון שתדע שנתנה לי כוחות עכשיו

עמותת אדוה,

זוהי עמותה מדהימה שמוקדשת כל כולה לזוגות מטופלי פוריות!

אחד הפרוייקטים היותר מדהימים שלהם זה הכנת אוכל ועוגות עבור זוגות שנמצאים בטיפולים.

עד היום היו מכינים רק ליולדות... ודווקא הנשים שמתייסרות ועוברות הכל לבד ובחושך צריכות את זה יותר מהכל..

(כמובן שאני לא באה להשוות או לומר משהו על היולדות ח"ו..)

 

בקישור המצורף אפשר להצטרף לרשימת המבשלות ויהי רצון שזכות זו תזכה אף אותנו. בבחינת 'כל המתפלל על חבירו נענה תחילה'

וכן משפחות שמעוניינות וצריכות יכולות לבקש עזרה באוכל ובבישולים.

 

בישולים למטופלי פוריות - אדוה לזוגות מאותגרי פוריות (ע"ר)

תזכו למצוות!!!

זה הגיוני, שניהם. כל אחד ודרך ההתמודדות שלו. הוא רוצה להאמין ורוצה לחיות עם הצד החיובי של המציאות, אפילו שזה יכול להישמע הזוי או מגוחך בעינייך,עם כל מה שעברתם.
זובחירה שלו שמעודדת ומחזקת אותו.
אם זה מחזק אותך זה נהדר,כי באמת חשוב גם שתקחי בחשבון שיש אפשרות שיהיה בסדר. מלבד נתינת מקום לפחדים- יש המון ערך לנתינת מקום לדברים החיוביים ולתקוות.
תני לשניהם מקום.
נשמי אל תוך ההריון החדש,
טוב שאת עם תמיכה (תרופתית ורגשית)
והלוואי שיהיה ממש טוב הפעם.
הלוואי...

חיבוקים!!

היי עם מה שעכשיו.
עכשיו טוב.
נסי להיות נוכחת בהווה ולהתבונן על עצמך בהווה.
זה משחרר משהו כשהיומיום עטוף בחרדה.
אם תצטרכי לדעת משהו- את תדעי אותו כשהוא יגיע.
בינתיים, בתוך אי הידיעה, אין מה לעשות עם המידע הלא ידוע.
אפשר להמתין בחרדה,
ואפשר לנסות להיות עם מה שכאן ועכשיו.
נסי להביא לך כוחות מחוויה של הרגע הזה.

חיבוקים ואהבה!

חשבתי שאקבל פה ניחומים או חיבוקים ובאמת שבגלל זה קצת התלבטתי אם לכתוב כי זה ממש לא מה שרציתי. אבל מה שאמרת יושב בול. בדיוק מה שהייתי צריכה.

ברמה הטכנית: הרופאה אמרה שאם מתחיל דימום ללכת למיון, וגם אם בשבוע הבא נראה בודאות שההריון נגמר היא תשלח אותי למיון. לא ברור לי למה חייבים את זה. אני בשלב די מוקדם, זה לא משהו שאפשר לתת לו לקרות לבד אם אין משהו חריג כמו דימום מוגבר, חום וכאלה? למה לקחת כדורים אם זה יכול לצאת לבד? בתוך הסיטואציה הזאת של הגילוי לא חשבתי לשאול, ועכשיו אני מנסה להתייעץ כדי לגבש החלטה ולהיות מוכנה בצד המעשי אם אחד הדברים האלה יקרה. מישהי יודעת להגיד לי?

אינך חייבת ללכת למיון לקבל כדורים אם הכל יצא לבד.
האפשרות של הליכה למיון לזירוז התהליך היא אפשרות עבור נשים שמבקשות לסיים עם התהליך מהר יותר ולא להמתין, או לנשים שכבר חיכו מספיק זמן והתהליך עוד לא החל.
בדרך כלל כשעובר שבוע ולא מתחיל כלום, ממליצים לפנות למיון כדי שלא יתפתח זיהום. אולי זה מה שהרופאה התכוונה.
לפעמים הרופאים רואים את המצב ושולחים הביתה להמתין עוד קצת (אם את לא רוצה כדורים או גרידה).

מה שכן כדאי לדעת-
אם החל דימום והוא כואב מאוד או מאסיבי מאוד- כדאי לפנות למיון.
וגם, לאחר שהדימום פסק- ללכת לרופאה לבדוק שהכל יצא, ולבדוק איפוס של הבטא.

איתך בחששות וגם ברגע הזה...
❤

פשוט חששתי לקבל תגובות רק של חיבוק, שאז זה בעצם מרגיש שאין מה לומר לי חוץ מזה. וזה מצב מתסכל. אבל ידעתי איפה לכתוב...
תודה על המידע החשוב. בכל מקרה אם עד לרופאה לא יהיה משהו מיוחד ובבדיקה לא יהיה שינוי, אני אחכה עד למחרת בבוקר כדי ללכת עם בעלי כשהילדים במסגרות. זה יחסוך לנו הרבה כאב ראש.
(מוזר לי לחיות ככה בחוסר ידיעה ממש כמו לפני לידה. ניסו לארגן פה משהו של הנשים ושאלו מי יכולה מתי, כתבתי שאני רוצה ראשון או שני ואז המארגנת שאלה אם אני בטוח לא יכולה שלישי. אמרתי לה שאני לא יודעת, ולא אמרתי לה שהאמת היא שאין לי דרך להיות בטוחה אם אני אוכל גם בראשון או שני. בעלי לא הבין מה הבעיה שלי, הרי התור לרופאה בשלישי. אני כל פעם צריכה להזכיר לו שיכול להיות שיתחיל דימום ונצטרך לרוץ לבית חולים וזה יכול לקרות בראשון, או בשבת נניח ואז בראשון אני אהיה יום אחרי מי יודע מה. ההפלה הקודמת שלי התנהלה ממש אחרת ובגלל שהוא לא שמע על מיני סיפורי הפלות כמוני הוא בכלל לא נכנס לראש הזה)

בזמן שאולי זה יקרה...

בהצלחה עם הבדיקה ועם הכל!!

לגבי ההתחלה, אכן. לפעמים יש פה הרבה חיבוקים... אבל אם יש צורך במשהו אחר יש גם משהו אחר.
בהצלחה עם החוויות השונות, ועם ניהול הרגשות תוך כדי.

את מרגישה מרוקנת
והשק הריון גם מרוקן מעובר
מטאפורי, אבל כל כך משקף את התחושות.
כואבת איתך.
עכשו זה לא הזמן לחשוב הלאה, על איך ממשיכים להביא עוד ילדים, עכשו תני לעצמך לעכל. תתאוששי ואז תתחילי לחשוב הלאה.

באותה מידה שהיו לך שני הריונות שכשלו, היו לך שניים שהביאו חיים לעולם. אז למה שלא להאמין בתהליך הזה? את תצליחי להאמין, זה יקח זמן פשוט. וזה כנראה לא יהיה תמים כמו בהריון הראשון שלך, אלא אמונה מלווה בחששות.
אני אחרי 2 הפלות ברצף ללא ילדים. עוד לא ראיתי איך הריון בכלל מסתיים בילד, חטפתי את הכאפות גם ברצף, בלי ילד בין לבין, ואני בהחלט מאמינה שזה תכף יהיה נחלת העבר. אבל זה תהליך, לקח לי כמה חודשים מאז ההפלה האחרונה, לראות את הקיים, ולהיכנס לפורפורציה. אז אם אני הצלחתי גם את תצליחי.
אבל זה לוקח זמן.. תני לעצמך אותו

תודה רבה שכתבת, זה בטח דורש המון כוחות. חיזקת מאוד וכמו שכתבתי התזכורת הזאת שדברים לוקחים זמן זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

מאחלת לך בקרוב הריון תקין וידיים מלאות⁦♥️⁩

הצלחתי להגיע בסוף לרופאה הערב (אחרי בלגן ובלבול שלם שהיו עם התור, אל תשאלו, באתי וחזרתי וחיכיתי). השק גדל אבל הוא עדיין ריק ממש ממש, אז הרופאה שלחה לבית חולים לקחת ציטוטק.
אני מתלבטת אם לחכות ולתת עוד צ'אנס או שזה סתם לא רציונלי. הרופאה אמרה שעדיף לקחת כדורים בהקדם כי ככל שה'הריון' מתקדם יש להם פחות סיכויי הצלחה, היא לא ציינה חשש לזיהום ברחם או משהו. מבחינה טכנית לרופאה אין בעיה להוציא לי הפניה מתי שארצה, אבל אני מתלבטת אם יש טעם לחכות. לפי ו.א. אני אמורה להיות עכשיו ב9+6, צריך ביוץ מאוחר באיזה חמישה שבועות כדי שיהיה הגיוני שאין אפילו שק חלמון, נכון? מבאס, כי בשניה הראשונה כשהרופאה ראתה שהשק גדל היא התלהבה :/

נשמע לי מאכזב וקשה לעיכול.

לגבי שאלתך על האפשרות לביוץ מאוחר ממש- אני מרגישה שזו עדיין התקווה שלך, שקשה לך להרפות ממנה וקשה לך ללכת לעשות משהו אקטיבי כדי לגרום לשק לצאת.
זה באמת כל כך כואב...!!!
האם יש לך ביוצים מאוחרים בדרך כלל? זה נשמע לך הגיוני, לפי ההיכרות שלך עם גופך?

ועוד שאלות-
האם שאלת את הרופאה מדוע היא שולחת לציטוטק, האם שיתפת אותה בהתלבטויות שלך לגבי הליכה לבית חולים או נסיון להמתין?
אם היא אמרה שתיתן לך הפנייה מתי שתרצי, מתחבאת באמירה שלה הסכמה שתחכי עוד... אני צודקת?
כמה זמן עוד?
נשמע שהיא לא דחפה אותך ללכת מיידית לציטוטק. אולי ביניכן היתה הסכמה (בשתיקה?) שאפשר לחכות עוד?

אני אוהבת לשאול את כל השאלות כשאני הולכת לרופא. כך אני מונעת מעצמי סימני שאלה אחר כך.
אני מגיעה עם מחברת שבה אני אוספת שאלות עד להגעה לרופא, ושם אני שופכת את כל השאלות, מבררת הכל, ורושמת את התשובות. לפעמים פונה עם אותן שאלות לרופא נוסף. אם לא מרגישה מספיק בנח עם התשובות.

מה שרציתי לומר זה שנראה לי שהתשובות של הרופאה היו מעט עמומות והשאירו לך פתח לשאלות,ושווה להבהיר דברים שאינם סגורים.
למשל, האם יש חשש לזיהום, האם אפשר להמתין, כמה זמן להמתין, מה ההשלכות של ההמתנה, האם יש סיכוי כלשהו שבכל זאת יהיה חלבון עוד שבוע...?

אני תוהה אם אנחנו נוכל לענות לך, זה הגוף שלך והמקרה שלך, ואנחנו לא רופאות. לכן בעיניי נכון שתחזרי אליה לשאול מה שעוד פתוח לך.

חיבוקים על הכל... איזו תקופה קשה. כמעט אומר- לא הגיונית.
אז חיבוקים.

קודם כל תודה. החלטנו בכל זאת ללכת לבית חולים כי למרות שהוסת שלי מאוד לא סדיר כל הסימנים הצביעו - גודל שק, הבטא שהיתה כמעט 13000 לפני שבועיים וחצי וכו'. רצינו לסיים עם זה ודי, בינתיים אנחנו תקועים פה כי אין מיטות במחלקת נשים. ניסיתי לבקש שיתנו לי כדורים ואני אחתום שחרור, אנחנו אשכרה מחכים כבר שעה ומי יודע כמה עוד רק בשביל שלוש שעות אשפוז להשגחה! והם פשוט לא מוכנים והתעצבנו עלי, אני ממש עצבנית ולחוצה כי בעלי יצטרך לצאת מפה כבר ב15:00 לאסוף את הילדים וזה ממש מסבך אותנו. ואנחנו בבית חולים מ9 בבוקר כבר, חשבנו שנספיק הכל.

וכיף שיצאת מהאנונימיות. תמיד מרגישה הניק היחיד כאן בערך

כבר הפסקתי לכתוב פה באנונימי סתם ככה

שיהיה לך טוב ולא תחווי יותר אכזבות של הפלות.. הרבה בריאות.
שהתקופה הלא פשוטה תעבור בקלות לנפשך.. ותקבלי מה שאת צריכה. חום אהבה או אולי ספייס ושקט.. מה שמתאים. רק שיהיה לך טוב אהובה

ולא למשהו משמח, ולא למשהו שאת מעוניינת בו...
להליך כואב וקשה (פיזית ורגשית).
חיבוקים על זה!!

מה קרה לבסוף? עד מתי היית? ומה איתך עכשיו?
שמחה שיצאת מהאנונימי.
וחיבוק גדול.

הם קלטו סוף סוף את המצב, נתנו לי את הכדורים ונשארתי להשגחה של שעתיים במסדרון ככה שאחרי שחברים הוציאו בשבילנו את הילדים מהמסגרות, ב16:30 בערך כבר הייתי בבית.
פיזית מצבי ממש סביר, כמו וסת מבחינת כאבים ודימום. נפשית אני עוד לא מעכלת בתכל'ס אז אני די בסדר, נראה מה יהיה עוד שבועיים...

תודה על הדאגה!

עברתי את זה ממש לא מזמן ועדיין לא מעכלת,
תני לעצמך את הזמן

תקופה לא קלה.
חיבוק.
היי עם מה שעכשיו.
גם עם רגשות כואבים או קשים.

חיבוק!!!

הייתי הבוקר בביקורת במרפאה. ברוך השם על הקשקש לא שלחו אותי שוב לציטוטק (היה עוד הרבה תוכן רחמי אבל קצת פחות מהכמות שהם רשמו במכתב לשלוח עליה. נשימה עמוקה).
עכשיו אני בהתלבטות גדולה אם לעשות בדיקות קרישיות. הרופא כבר נתן לי הפניות, שזה החלק שהיה אמור להיות הכי מסובך אז ב"ה. האמת שזה רופא שהסכים לתת לי כבר אחרי הפלה ראשונה (אני תכף אפרט למה) אבל אמר לי שאקח בחשבון שזה דורש עוד זמן מניעה וכו', ובאמת החלטתי שלא וזכיתי בעוד ילד מהמם לפני ההפלה הנוכחית.

ועכשיו לשיקולים:

*למה כן?
יש לי אחות עם קרישיות מסוג מסוים שנחשבת תורשתית. יש לי גם בנות דודות משני הצדדים עם קרישיות (לא יודעת אם מאותו סוג). אצל אחותי הסימנים היו 'רק' הפלה מוקדמת יותר משלי והריון כימי, וגם רעלת גבולית אחרי אחת הלידות התקינות שהיו לה בהתחלה - רופאי נשים בכלל לא התייחסו לזה, ההמטולוג בדיעבד אמר לה שרק על זה מספיק לשלוח לבדיקת קרישיות (לפני ההפלה והכימי). הגילוי של הקרישיות קרה בסוף בעקבות דימומים בהריון החמישי משבוע מוקדם ויילוד בקיסרי בשבוע 27. את הסיוט שהם עברו באותה תקופה ממש אבל ממש לא מתחשק לי לעבור... וחבל אם אפשר למנוע את זה מראש.

*למה לא?
כי אפשר להניח שההפלה הראשונה שלי היתה סטטיסטית, ובנוכחית שכחתי לקחת חומצה פולית מראש, אז בגלל שמה שקרה היה כנראה בעקבות מום חמור מאוד בעובר שלא איפשר לו להתפתח, הגיוני שזה קשור. ואחותי בעצמה לא יודעת להכריע כי היא מביאה את הצד השני, גם שחבל סתם להיכנס לסרט הזה של קלקסן ותמיכות שונות כל ההריון, וגם שלפעמים יכולה להתגלות בבדיקות קרישיות שלא תתבטא בהריונות בכלל.
אז לכאורה אמור להיות ברור שעדיף שכן, אבל כשאפילו ל'מומחית' שלי בנושא לא ברור אני כבר ממש מבולבלת... מה דעתכם?

אין לי מושג מה הייתי עושה, נראלי שכן הייתי בודקת..
אני ניסיתי לבדוק למרות שאין לי את זה במשפחה, אבל לא אישרו לי

אני עשיתי את הבדיקות בגלל סיפור משפחתי וזה הוריד לי אבן כבדה מהלב אז ממליצה כן לעשות

ולו בשל הסיבה התורשתית והרצון למנוע מעצמי דברים קשים כגון מה שסיפרת על אחותך.
זה לא מספיק?
אני תוהה למה אחותך נחשבת בעינייך כמומחית... הרופא לא מומחה? הוא פוגש הרבה נשים והחליט לתת לך בדיקות למרות שזו הפלה ראשונה. זה לא מספיק...?
אישית הייתי "משלמת" קצת בכמה חודשי המתנה, ובירור קרישיות יסודי, ואז הולכת עם מה שיוצא אל הרופא המומחה ודנה איתו בזה.
אני אוהבת ללכת בעיניים פקוחות. לדעת מה יש לי ולמה לצפות.
אבל אני זו לא את...
אז תאמרי לנו מה החלטת לבסוף?

בהצלחה בהחלטות.

אני לא מספיק מחזיקה מהרופא כמומחה כי הוא רופא נשים ולא המטולוג, בעיקר. כבר שמעתי על דברים שלרופאי נשים לא היה מושג עליהם בהקשר של קרישיות וזה מלחיץ אותי. מצד אחד הוא היה נראה די מבין יחסית לרופא נשים. מצד שני הוא גם למשל אמר לי שלא צריך למנוע הריון לפני בדיקות הדם (כששאלתי, הוא בכלל לא העלה את זה), היה נשמע מהשיחה בינינו אחרי שזה מתוך איזו שהיא הנחה שאין סיכוי שאני אכנס להריון בפרק הזמן הזה, שזו הנחת יסוד קצת משונה בעיניי...

 

החלטתי לעשות את הבדיקות, אבל קודם כל צריך שהכל יצא ואין לי מושג אם זה באופקהוא אמר לי לעשות או"ס אחרי הוסת הראשון שיגיע ולראות אם הכל יצא. בינתיים עדיין ממשיך לי דימום חלש מאוד וברובו חום של דם ישן אבל לא מפסיק. כשהייתי אצלו בביקורת נוספת שלושה ימים אחרי הוא חשב שאני ארצה עוד סבב ציטוטק כי אני דתיה וזה היה נשמע לי הזוי, זה כבר נשמע לי פחות ופחות הזוי עם הזמן... פעם שעברה באמת היה סיוט עם זה אבל נבדקתי בביקורת בבית החולים אז מבחינתם הספיק שהתרוקן במידה מספקת ולא עניין אותם הלאה. קיוויתי שהפעם יהיה טוב יותר כי השבוע מוקדם יותר אבל אני מתחילה לפחד שיהיה אותו דבר.

פלוס אמר לי שאם אני רוצה להשלים יש את הבדיקות שעושים רק דרך מעבדות זר.

ובעזרת ה חודש הבא קליטה מהירה

ישלי שאלה. את יודעת מה קורה בגרידה? למה את מפחדת מגרידה? מה מפחיד אותך בזה? האם המחשבה על ההרדמה המלאה? האם מחשבה אחרת?
אני תוהה. ניסית כדורים, זה לא הלך. אפשר להרפות מהנסיונות ולעבור לגרידה. זה באמת בסדר. נשים רבות עוברות גרידה ומצליחות אחר כך להביא ילדים לעולם.
אני פשוט תוהה מה מפחיד אותך,ואולי נוכל לעזור לך להרגיע מעט.

נשים רבות דווקא נרגעות לאחר גרידה. התהליך קצר יותר וכואב פחות. אולי זה יתאים עבורך יותר- לסיים עכדיו את התהליך המתיש הזה ולפנות את המקום להתמודדות חדשה, בבית?

אני שמחה לשמוע שהמשפחה תומכת, שימשיכו לתמוך גם אחרי כן. תני לעצמך זמן להיתמך ולהיעזר,כמה שאת זקוקה.

לגבי ברית לתינוק של חברה...
אישית מציעה לך להניח את זה כרגע בצד, ולהישאר עם מה שקורה לך עכשיו. את עדיין בהתמודדות הפיזית של ההפלה, וזה קשה. את הייסורים הנפשיים של ההתמודדות של אחרי- תשאירי להתמודדות של אחרי...
בינתיים היי במה שעכשיו. ותני לעצמך לבכות ולכאוב ולהיפרד מהעובר ומההריון היקר הזה. חשוב להיפרד וחשוב לתת מקום לרגשות שלך.
ובכל אופן, רק אומר שאינך חייבת ללכת לברית. אפילו של בן של חברה טובה. אינך חייבת. תראי איך תרגישי. ואם תרגישי שאינך מסוגלת- אל תבואי. תוכלי גם להסביר לה. אני בטוחה שהיא יכולה להבין את מצבך.

חיבוקים חמים, ספרי לנו מה החלטת ומה שלומך.

ברוך השם אני אחרי שאיבה (קצת שונה מגרידה) והכל עבר בסדר גמור, עדיין בבית חולים כי יש זיהום בגוף אבל בע"ה יהיה בסדר, מחכה כבר להיות אחרי ובע"ה להיקלט במהרה.

גם לי היה זיהום אחרי כל התהליך, והייתי צריכה להישאר בבית החולים עוד זמן מה עד שיכולתי להשתחרר.
איזה קשה זה.

הצעה:
קחי לך את הימים האלה להיפרד, כמה שאפשר מההריון,
להיות עם בן הזוג והמשפחה.
מציעה גם ליצור, כמה שאת מסוגלת. לצייר, לשיר, לנגן, לכתוב, לשמוע מוזיקה שאת מתחברת אליה כרגע,
לעשות דמיון מודרך של דברים טובים שיהיו לך לחיים,
לדמיין איפה תהיו בעוד כמה שנים, בכל התחומים...
נסי להיות בכאן והעכשיו, ועם זאת להיות גם בעתיד שלך ושלכם. לצאת מההווה קצת ולהיות עם היכולת לראות גם זמנים אחרים, שבהם תרגישו אחרת ותהיו אחרים.
יש הרבה עתיד. אתם תגיעו לשם. צעד צעד.

חיבוקים.

תודה רבה לך על המילים החמות והתמיכה! מעריכה מאוד ובאמת מנצלת את הזמן הזה גם להיות עם הבן זוג (ולהסתכל על חצי הכוס המלאה שברוך השם זה רק חיזק אותנו וקירב אותנו יותר מתמיד) ולהחלים ולבכות ולהתאבל.. בסוף הכל עובר וכל מה שקורה קורה מלמעלה.

קחי לעצמך את הזמן. גם לטווח הקצר של הימים הקרובים וגם הלאה. תרשי לעצמך להתאבל ולכאוב.

ואל תחשבי עכשיו מה יהיה עם הברית של החברה, כשיגיע הזמן תראי איך תרגישי. אם היא באמת חברה טובה ובעצם גם יודעת על הכל היא תקבל כל החלטה שלך בהבנה.

 

חיבוק ענק.

איזה דילמה

שבסוף אין חופשת לידה.

שהייתה רק חופשת מחלה,

קצרצרה.

 

גרידה

ודם.

וסוף.

 

ואין חופשת לידה.

גם הפעם.

 

אני מניחה שאולי היא מרגישה באיזשהו מקום את הפער, אולי לא באופן מודע?
אבל הוא קיים. וסה כואב כל כך.

אני חושבת שלפעמים, אם מתאים, והאנשים מסביב מספיק רגישים וקשובים- אפשר גם לשתף בכאב.
לפעמים זה גם עדיף.
מצאתי את עצמי בוכה לפעמים בכל מני מקומות קטנים (או רק בלב) בתקופות שחששתי לספר.
לאחר ששחררתי וסיפרתי מה שעברתי- קיבלתי אהדה וגם שיתופים נוספים (פתאום גיליתי כמה המון נשים עובאות הפלה, למשל, ואף אחד לא מדברת על זה...), וזה עזר לי להרגיש שאיני בודדה. וגם עזר לי להרגיש מובנת ומחובקת.
מותר לבכות ולכאוב, קשה להסתיר.
כדאי לדבר על זה, אם הקהל והמקום אוהדים ומקבלים.

ובכל מקרה, אנחנו כאן איתך.
חיבוקים!

היא לא תבין
והפער הזה - בין עוצמת הכאב של המאבדת
מול חוסר יכולת של הסביבה להבין גרגיר ממה שהיא עוברת
הפער הזה מגעיל
ומקומם
ולא פייר

איזה נושא מעניין וחשוב

אבל הקישור נחסם לי כי יש לי טלפון כשר, רוצה לשלוח לי למייל את הקישור?

את יכולה לשלוח לי במסר את האימייל שלך ואעביר לך.

תודה

חסר לי שם משהו שהרבה פעמים חסרים לי במחקרים מהסוג הזה: בחלק שבו אנחנו מעריכים את היכולות שלנו בכל מיני הקשרים, אין שום התייחסות למצב שהיה לפני האובדן. אני למשל חסרת ביטחון מאז ומתמיד ובינתיים האובדנים לא שינו את זה לכאן או לכאן...

בנוסף בחלק הראשון שלא היה בו היגד נייטרלי לסימון אלא רק 'נוטה להסכים' או 'נוטה להתנגד', עניתי ממש לא בלב שלם כי נגיד בשאלות תעדוף של מה יותר חשוב ממה אם חשבתי שהחשיבות של שניהם שווה הייתי בבעיה.

 

בהצלחה וכל הכבוד!

את כותבת שעברת המון הפלות,
ושממתינים תקופה ארוכה.
כמה כואב.
איני יודעת מה זה המון, ומה זו תקופה ארוכה, עבור כל אחת המספרים הם קצת שונים. מבינה שעבורך, בנקודת הזמן הזאת, ההרגשה היא שכבר עברת המון. שזה בהחלט מספיק... ושהרצון להיקלט ממלא הרבה מהחיים כרגע.
כואב.
מצטערת לשמוע, מקוה שעשיתם בדיקות קרישיות ואת כל מה שצריך כדי להבין את הסיבות, ואולי את הדרכים לסייע.

חיבוקים!
ושוב תודה.

ואז הגוף חוזר לסדר שלו
את הביוץ הבא כבר תוכלי לתפוס כי בע"ה הגוף יחזור לסדר הטבעי שלו שאת מכירה.

יש איזה טענה כזו שהגוף פורה אחרי הפלה.. היא לא מבוססת מדעית..
אני באמת נקלטתי מהר אחרי הפלה ב"ה (זה לצערי הסתיים גם בהפלה, אבל זה כבר עניין אחר)

מקווה שגם את תקלטי בקלות ובידיים מלאות..

הפוריות היא דבר משתנה ודינאמי, מאישה לאישה וגם אצל אישה אחת- לפעמים משתנה מחודש לחודש.
לכן אי אפשר להבטיח לך שאכן תהיי פוריה בדיוק לאחר ההפלה. אולי כן. ואולי לא...
כל שנותר זה לקוות לטוב ביותר.

לגבי מעקב אחרי ביוץ- אפשר לנסות למדוד חום כל בוקר בשעה קבועה, עם מדחום דיגיטלי מדויק, ולראות אם יש עליה קטנה במעלות. הביוץ מתרחש כאשר יש עליה קטנה.
המעקב הזה נקרא "חום השחר" (אפשר לחפש בגוגל מידע),
אבל הוא מצריך מעקב של כמה חודשים כדי להבין את הדפוסים של הגוף ולעקוב אחר השינויים הקלים שהגוף חווה.
לא בטוחה שזה יעזור לך עכשיו.

אבל...
בעיניי, כמו שכתבה @אין ייאוש בעולם המקסימה- כדאי להמתין לפחות למחזור הראשון, כדי לנקות את הגוף.
ואולי גם לתת לנפש מעט זמן להתאבל, לעכל, לכאוב את האובדן- לפני הריצה להריון הבא.
זה כל כך קשה להמתין ולשהות בתוך הכאב של האובדן. כל כך היינו רוצים כבר בריאה חדשה בתוך זה... להמשיך הלאה, להניח את זה מאחור, ולהתקדם קדימה אל הריון חדש...
ועם הקושי, בעיניי נכון יהיה אילו תניחי לעצמך לנוח אחרי החוויה הקשה, אפשרי לעצמך רגע להתבונן במה שעברת, להבין מה קרה לך, לכאוב, להרגיש, להיעצב, לכעוס, להתאכזב...
הכל מותר. וכדאי להרגיש את הרגשות והתחושות לפני שרצים הלאה. שלא ייתקעו.
כי זו חוויה שקרתה. כדאי לתת לה מקום.
ורק אז לנשום וללכת הלאה.

חיבוק על זה, בכל מקרה.

יש פורום אחר לזה