פורום אבדן הריון (עמוד 5)

זה משנה עולמות להרגיש שאתה לא לבד.
וכמה גברים נמצאים לבד בתוך מקום רגשי כואב, בלי יכולת פשוט לומר-
כואב לי.

❤️

הריון אחרי הריון שאבד הוא מורכב

ויש הרבה קשיים בנפש שצפים ועולים.

 

חיבוק ו❤️

שימשיך בטוב

את לא מוזרה, והכי הגיוני שתהיי בחרדה. אבל אולי כן לשתף משהו קרוב שיהיה לך למי לפרוק ולהניח ראש כשצריך
אשתף אותך שאני עברתי הריון עכשיו וב"ה ילדתי בידיים מלאות, ההריון הזה הגיע אחרי 8 הפלות , הריון מחוץ לרחם ולידה שקטה ולא האמנתי להריון והתכחשתי אליו עד הסוף! אפילו תמונה אחת מההריון אין לי, לא שיתפנו אף אחד מהחברים ומיעטתי לצאת מהבית מחשש שיראו את ההריון , יודעת שהכל טבעי בגלל מה שעברנו
אז אל תחמירי עם עצמיך, הרגשות והתחושות שלך הכי הגיוניים. חיבוק ובשורות טובות ❤️🫶

וחבל לי עלייך ועליכם שכך החרדה מפרידה ביניכם במקום לחבר.
אני מציעה כן לשתף אותו, אך עם זאת לומר לו שהחרדה שלו מגבירה אצלך את החרדה שלך, ואת מבקשת שתעבדו יחד על הרגעה.

יש תרגילים שמסייעים להרגעה בזמני מצוקה וחרדה. ניתן ללמוד יחד נשימות עמוקות והוצאת אויר איטית דרך הפה, למצוא מוזיקה מרגיעה ולהאזין לה, לעבוד עם דמיון מודרך על דברים טובים, לעשות פתקים קטנים של תודה ברחבי הבית- על כל הדברים הקטנים והגדולים שיש לכם, ועוד.
זו ממש עבודה לעבור הריון לאחר אובדן... עבודה על חרדה.
זה באמת נורמלי לחוות חרדה בהריון כזה.
אך אנא, לא לבד. היו יחד, תנו להריון הזה להיות דבר שמחבר.

בהצלחה, מחזיקה לכם אצבעות להרבה אור וטוב!

דבר שני, האם פנית לרופאים? במקרה שתיארת הייתי חוזרת לרופא כדי לברר את העניין.
ומה שלומך היום?

אני מתאוששת. נפשית ופיזית. עדיין לא חזרתי לעצמי במאה אחוז. מאמינה ומתפללת שהזמן יעשה את שלו..
בדילמה גדולה האם למנוע כעת לתקופה. מרגיש. שעבר עלי משבר ממש ושלא אהיה מסוגלת לעבור שוב מפח נפש וגוף כזה.ומצד שני אני לא צעירה, עוד מעט בת 38 והזמן הוא לגמרי פקטור.. את בני האחרון ילדתי לפני 8 שנים...
אובדת עצות ממש

את הצורך לנוח, לעצור, לקחת פסק זמן, לעבד את מה שחווית
ואת הצורך להספיק ללדת עוד, אינך צעירה והמתנת להריון הזה זמן ארוך ואת רוצה עוד.
ממש דילמה קשה.
יש בה משתנים רבים כמו הבריאות שלך, האם היו אובדני הריון קודמים או הריונות בסיכון, מה נדרש ממך בהריון הבא מבחינת תרופות ומעקבים. ומבחינה נפשית- כמה כח יש לך אחרי ההפלה, מה נדרש ממך נפשית כדי לצלוח עוד הריון ואולי גם נסיונות להרות, מה יושב בנפשך מלפני ההפלה הזו... האם וש תמיכה מסביב, האם בן הזוג שלך שותף ואתם משוחחים על הקשיים ועל ההפלה האחרונה, ועוד ועוד.

אני לא מכירה אותך ואת האישיות שלך, העבר שלך וכל מה שמכילה הסיטואציה הנוכחית, אבל ככה מהצד נראה שזה טלטל אותך ואולי אפילו נכון יהיה עבואך לנוח מעט. אפילו לזמן מוגבל כמו חודש חודשיים, ולתת מקום לעובר שהיה, לאובדן הזה, למה שהיה ואבד. לתת לו מקום ונוכחות.
להסכים להיות בשבר הזה שהאובדן מציף בתוכך.
זה מאוד לא קל, אך חשוב לאפשר לגוף ולנפש לעבור דרך הכאב ולהיפרד ממה שהיה, לצורך המשך.

מאחלת הצלחה ורכות כלפי עצמך. חמלה. היי קשובה לך.
ואם צריך מישהו שיעזור להתבונן על ההתלבטויות והתהליכים- אשמח לסייע למצוא מטפל/ת מתאימ/ה.

דבר שני מה שאני חושבת זה שעדיף כמה שפחות פרוצדורות רפואיות,

אז ציטוטק עדיף כי זה לא ניתוחי.

 

מצד שני כמו שאת אומרת צריך להתכונן מראש לדימום וכאבים וזה גם לא פשוט.

 

בסוף זו החלטה שלך 💔

מאחלת שיהיה מהר, ושיפתח את הדרך להריונות בריאים וטובים.

הריון שחיכינו לו שמונה שנים...

כרגע רק מחכה כבר להיות אחרי ההליך של ההפלה והדימום.

איזה קושי מטורף מטורף שאי אפשר לתאר במילים
אני רואה שבחרת גרידה.
אני לא יודעת לענות לך על מה ששאלת בשירשור השני,
עברתי גרידה לפני כשבועיים ולא היה לי משהו כזה.
אולי כדאי לשאול רופאת נשים בתור טלפוני.
חיבוק גדול! תרגישי טוב!

חיבוק קודם כל

האם נבדקת אחרי הציטוטק?
בדכ הדימום שאחרי הפלה, בין בגרידה ובין בציטוטק
הוא דימום קצת ארוך..
יש כאלו שמדדמות שבןעיים
ויש כאלו (כמוני למשל) שדיממתי ארבע שבועות
חשוב שתיבדקי כי לפעמים נשארים שאריות ותלוי לפי הכמות ישקלו טיפול מתאים

קצת אבודה רגשית

מציעה למצוא מקום להניח בו את הרגשות השונים.
שתפי את בן הזוג, חברות, משפחה.
תמיכה עוזרת.

מוזמנת לפרוק פה כמה שאת רוצה וצריכה.. כולנו מבינות אותך. יש פה מקום לכל רגש ותחושה

לאמא שלי הוא הסכים שאספר וסיפרתי. אבל בוא נגיד שהתגובות של אמא שלי הן לא בדיוק מה שהייתי צריכה.
מרגישה שאני כל היום צריכה להתאפק. בעבודה, מול חברות... אם רק הייתי מספרת אז היו מתחשבים בי יותר בימים האלה, הייתי מקבלת חיבוק. ואפילו עצם הפריקה עושה טוב. גם לספר לאמא עשה טוב במובן הזה.

תספרי למי שאת מרגישה צורך. אי אפשר שהרצון של בעלך לא לספר יפגע ביכולת שלך לפרוק ולהתאושש מההפלה.
זה משמעותי לעבד את מה שעברת, לעבור את התקופה הקרובה עם הכלה למה שאת מרגישה. ואם בכלל לא יכול לתת לך את המקום הזה אז את צריכה למצוא מקום אחר.
את לא חייבת לספר לו, לא ממקום של להסתיר אלא ממקום של את רואה את הצורך שלך ואת לא רוצה לפגוע בתחושה שלו כרגע של הצורך שלא ידעו.
כי אתם כבר בסטטיסטיקה הכואבת. כל אחד צריך למצוא את הדרך הנכונה *לו* להתמודדות. ואי אפשר שאחד יחסום את השני מלהתמודד.
את גם יכולה להגיד לו שאת מרגישה שזה ממש פוגע בך החוסר יכולת לספר. בסוף אם אוגרים ושומרים בפנים הרבה הרבה זמן זה יתפרץ בצורה לא מבוקרת וחבל

שולחת שוב חיבוק ❤️

את יותר ממוזמנת ❤️❤️

אם את מרגישה צורך לספר תספרי זה חלק מהעיבוד הרגשי
בעלי סיפר לאמא שלו למרות שלא התלהבתי
וקיבל שאני סיפרתי לחברות שתמכו בי

כתבתי על זה כאן באותו הלילה (בין כסה לעשור תש"פ). אינני מצליח למצוא את זה בארכיון, אז מביא כאן צילום-מסך ששמרתי לעצמי:

 

 

אשתי סיפרה לאמא שלה זמן קצר לאחר מכן. אבל אני סיפרתי לאמא שלי רק כשנה ושעתיים לאחר ההודעה כאן בפורום.

כן, שנה ועוד שעתיים.

בדיוק שנה אחרי הבשורה הקשה ההיא - נולד לנו בן, והתקשרתי לאמא שלי לספר לה, ואז גם סיפרתי לה על מה שעבר עלינו שנה לפני כן.

 

כשאני נזכר באירוע הקשה ההוא - זה לא נעים, זה קשה, זה מר.

אבל, מכיוון שכנראה נגזר עלינו לעבור את החויה המרה הזאת של אבדן הריון - אנחנו מודים לה' שלפחות עשה לנו את זה בצורה קלה, ובעיתוי לא מאוד קשה וכו'.

(אילו ההריון הזה היה עובר בצורה תקינה - הלידה היתה אמורה להיות בשיא הקורונה, שלפי איך שהבנתי - זה היה דבר קשה מאוד לנשים שעברו את זה ולמשפחותיהן...)

 

וגם, ה' הקדים ריכוך למכה בזה שבאותו יום של אבדן ההריון הזה (או יום קודם, אינני זוכר במאה אחוז) - בדיוק יצא לי לדבר עם חברים בעבודה על הנושא של ברכת "שהכל נהיה בדברו" שכוללת בתוכה את הביטחון המלא שאנחנו בידיו של ה' יתברך וכו'. ואז, בנסיעה מהבית שלנו למרכז הרפואי, כשאנחנו מבינים כי מסתבר שנחזור משם עם בשורה-מרה, או לחילופין שהיא ו/או העובר בסכנה גדולה וכדו' - סיפרתי על כך לאשתי, ובירכנו שנינו את ברכת שהכל בכוונה גדולה.

 

וזה מה שגרם לי לאחר חזרתי הביתה לסיים את ההודעה בברכת שהכל...

 

 

ואם נחזור לענין הסיפור לאחרים, אז גם עכשיו לאחר כמה שנים - יש מעט מאוד אנשים שיודעים את מה שעברנו.

אפילו הילדים הגדולים שלנו (חלקם מעל גיל מצוות) אינם יודעים כלום. רק פעם אחת היינו עם אחד הילדים בתשאול-רפואי וכששאלו את אשתי כמה הריונות היא עברה וכו', היא ענתה את האמת, ואחר כך סיפרנו לאותו הילד בצורה ברורה יותר...

 

אז אין לי מה לייעץ, חוץ ממה שכבר כתבו אנשים אחרים, שלכל אחד יש את הרגשות שלו, ויכול להיות שהבעל מעדיף לספר והאשה מעדיפה לשתוק או להיפך, וכמו בכל דבר בחיי הנישואין - על בני הזוג לקבל החלטה משותפת (שיכולה גם להיות שבן זוג אחד יספר לקרוביו והשני לא - כפי שאנחנו עשינו), וה' יהיה בעזרכם, ותזכו להרבה נחת מכל יוצאי חלציכם.

אני תוהה לעצמי למה הוא לא רוצה שתספרי, ומה זה עושה ויעשה בקשר ביניכם?
האם הוא חושש? וממה?
מה יקרה אם תספרי?

נשים רבות שומרות בסוד את הריונן ואת ההפלה שלהן. חלקן מתביישות, חלקן חשות אשמה, חלקן לא יודעות עד כמה זה נפוץ וחושבות שהן לבד.
מסתבר שאחד מכל 4 הריונות מסתיים בהפלה. מהרבה סיבות. אבל את ודאי לא היחידה, ואני בטוחה שאם קצת תשתפי תשמעי שנשים רבות סביבך עברו הפלה בשלבים שונים של ההריון.
אני לא יודעת אם זה מקל, כי כל הפלה היא דבר בפני עצמו וזה ייחודי לך ופוגש אותך בדיוק במקום שלך, אבל בכל מקרה את מאוד לא היחידה.
סטטיסטיקה... זו מילה כבדה לומר בעצם שהרבה נשים עוברות את זה. מה לעשות.
כואב נורא.

אני מציעה לך לבחון את מה שקורה לך ולבעלך בהקשר ההפלה, ולהתבונן בצרכים של כל אחד מכם.
לך יש צורך לספר, להרגיש חיבוק, לפרוק, שיהיה מי שיקשיב וגם יבין שאת בתקופה מאתגרת, לא לחיות תחת שקט והסתרה.
לו ישצורך להתכנס, לשמור על הדברים שלכם בפנים, להיכנס לאיזו מערה כדי לשמור אולי מרוחות פרצים...
אני לא יודעת מה הצרכים שמאחורי כל נטיה, אבל זה לגיטימי. הכל. הכל לגיטימי. גם לספר וגם לשתוק. גם לשתף ולפרוק, וגם לכאוב עם עצמכם.
כל העניין הוא שדווקא השוני הזה מזמין אתכם להעמיק את הקשר. לספר אחד לשניה ואחת לשני כמה צער אתם חווים, לחבק רגשית ולעטוף את עצמכם באהבה, לתת לעצמכם זמן ביחד ולהעשיר את הקשר במה שמתאים לכם. לימוד, שיח, הקשבה, בכי משותף, כתיבת מכתב לעובר שנפל, טקס פרידה קטן, שתילת עציץ לזכרו, הדלקת נר... אם זה רק ביניכם, תזו לזה מקום ביניכם. שימלא אולי את החלל.
ואם הצורך שלך הוא לספר, ספרי לו שזה הצורך שלך, ספרי לו כמה כואב ולבד את מרגישה. זוזכותך לתת לעצמך פתרון לצורך שלך. זה שלך.
ואם הצורך שלו הוא להסתגר- שיספר לך על כך. הקשיבי לו ולמה שמניע אותו, למה שכואב לו ומה שהוא זקוק.
אף אחד אינו חייב להתמודד אותו הדבר, אך בזוגיות כן יש צורך במרחב לכל אחד להתמודד כפי שהוא, ולאפשר לשני להתמודד כפי שהוא.

אני שולחת לך חיבוק.
אם אתם חשים שההפלה גרמה למשבר זוגי שקשה לצאת ממנו, אולי זו הזדמנות ללכת למקום כלשהו שיאפשר לשניכם שיח פתוח על התחושות והרגשות, ויעזור להתקרב.
והלוואי ותצליחו להתקרב בעזרת ההפלה הזו, וליצור לעצמכם חוויות טובות שיחזקו אתכם בעתיד. יחד.

חיבוק.

דבר שני

אני לגמרי לא מבינה בזה

אבל נראה לי שהצעד הראשון הוא הכרה באכילה הרגשית, ואת כבר שם.

 

לוקח זמן לעבד את ההפלה,

ויכול להיות שזה פשוט שלב בדרך לעיבוד.

 

שתהיה דרך קלה ושיתמלא חסרונך

❤️❤️

טוב שאת מודעת לכך, ונשמע שאת לא מורגלת לאכילה הזו ולחלוטין מודעת שזה מושפע מהחוויה המטלטלת שעברת.
אכילה רגשית באה בדרך כלל במקום דיבור רגשי.
במקום לחוות את החוויה הרגשית המטלטלת.
היא באה להשקיט משהו. אולי לעזור להתמודד עם הצפה וקושי סביב הזיכרון הרע.
זה מובן והגיוני שתרצי להשקיט, אך את גם רואה ויודעת שזה מזיק ולא בריא. לא בריא לגוף, גם לא לנפש.
אך זה מה שיש לך וזה זמין ועושה טוב לרגעים, ומותר מדי פעם.

הבעיה מתחילה כאשר זה נהפך לדפוס. את שמה לב שאת סוג של 'בורחת' לאכילה הזו, שאת לא רוצה בזה, אבל את רוצה לסתום בזה את הגל הגואה של הרגשות הקשים שמתחבאים מתחת... זה באמת לא קל להתמודד עם כל רגשות האבל, האובדן והכאב סביב אובדנך.
מצד שני, אם תרגיעי את הכאב רק בשוקולד, הוא לא ייעלם.

אני חושבת שבדרכך שלך (ועוד רבות כמוך, את לא היחידה...) את מנסה להימנע מלחוות את הכאב, אך הוא שם.
הוא קיים שם. והוא נוכח בעוצמה.
ויש דרכים בריאות להתמודד איתו.
לדבר עליו. לחוות אותו יחד עם מישהו שיעזור לך להרגיש עם זה מעט אחרת. שיתמוך ויקל ויהיה איתך שם.
זה אמנם מפחיד, אך גם מנקה וגם מרגיע וגם נותן אויר להמשך.
ההימנעות מהכאב מקלה רק לרגעים קצרים.
אך הכאב שם, ומבקש מקום בתוכך.
אם תתני לו מקום הוא לאט לאט ירגע וימצא את מקומו בתוך סיפור חייך.
לצערי אם לא נותנים מקום לאבל ולכאב, זה עלול לצטרף לעוד כאבים שנמנענו מלהרגיש אותם בעבר, ובשלב מסוים לצוף בלי שנרצה ואולי להכות בנו בעוצמה רבה.
זה מאוד כואב.
בואי תני מקום לכאב.
המילים יכולות להחליף את האכילה. הן ימחאו אותך בתחושות חדשות ואחרות. ויאפשרו תנועה בתוך הרגשות הכואבים.

והצעה פרקטית כרגע-
כשכואב-
להשתמש במשאב הראשוני הכי בסיסי שקיים אצל כולנו:
נשימה.
לנשום לתוך הגוף, ולנשוף דרך הפה בעדינות
ושום לשאוף, עדיף דרך האף, ולנשוף.
להתבונן מה קןרה לך, מה עולה בך. רגש, תחושה, מחשבה.
לתת לזה להיות. זה בסדר להרגיש כך. את בסדר גמור.
ולנשוף. לשים לב לנשימה.
ובשלב הבא להרחיב את הנשימה ותשומת הלב אל הגוף כולות להשקיט בעזרת נשימה.
ואז לשאול את עצמך;
"מה יכול לעזור לי עכשיו"?
"למה אני זקוקה כעת?"
"מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי עכשיו"?
מתוך חיבור לגוף ולנשימה, מגיעה התרחבות. וזה לגמרי בסדר לתת מקום לכאב, אל תפחדי, הוא ישתחרר ותבוא רגיעה בהמשך.
תני לך.

חיבוק חם.

קראתי את תגובתך מזמן
והרבה חשבתי על זה
איך אני יכולה להקל על הכאב, שלא דרך האוכל.
עוברים הימים ואני רואה שלאנשים סביבי, אפילו האדם הקרוב אלי ביותר, בעלי
כבר קשה להם להמשיך לדבר על הנושא הזה
אם לבעלי נמאס
אז מה יגידו החברות?!?!
גם אלו דברים ומחשבות שחוזרות על עצמם
כבר קיבלתי עידודים ואף עודדתי את עצמי
אבל כל כמה זמן זה שוב עולה
בדכ סביב משהו מסויים
נגיד חברה בעבודה שילדה והגיעה עם התינוק שלה
או כאבי מחזור שמעידים.. הנה זה מגיע ואין הריון
ובזמנים כאלו אני שוב חוזרת לשטויות, למתוק, לבצקים וממציאה דברים חדשים לאכול ומזמינה מהמסעדה
הכל סביב האוכל וזה נמאס לי

את כנראה זקושה לעיבוד רגשי, למקום בו תוכלי לדבר, להוציא כל מה שיש, לאפשר לך מקום וזמן לדבר בלי שימאס לאנשים סביבך לשמוע. בלי להרגיש שאת מציקה או מעיקה.
להרגיש שיש לך מקום גם לפרוק ולפנות מעצמך, וגם להתמלא מחדש בדברים חדשים.

אני מניחה שהאוכל הוא המילוי כרגע.
אבל המילוי האמיתי ממתין לך, והוא לא מאוכל. הוא מילוי נפשי שמבקש מקום.
חשבי עם עצמך. האם יתאים לך ללכת לקבוצה לעבד את מה שקרה? או לטיפול?
ההסתרה, הרצון לדבר, הכאב על מה שהיה וגם על כך שאין לך מקום לבטא- אלה דברים שלוקחים אנרגיה. הרבה אנרגיה.
ממליצה לך לנסות למצוא לך מקום לליבך.
חיבוק גדול!!

אין לי מילים פשוט חיבוק ענקי ברגע שקראת לזה אכילה רגשית חשבתי לעצמי האם את מחבקת רת עצמך נותנת לך מקום לכאב ולצער לא לרוץ להשתקם ולהמשיך בחיים אלא מקום לעצמך לחשוב לכתוב להרגיש.

אני חושבת בהחלט שבאיזשהו מקום אני לא נותנת מספיק מקום לכאב
אני גם מרגישה קצת קטנונית
יש לי הרי ילדים בריאים בבית, הריונות שבאים בקלות ב"ה
והפלות זה דבר שקורה
מה חשבתי שעלי זה ידלג?!

להודות על הטוב לא סותר לדעתי את הלשהות בכאב רגע ותת לזה מקום מותר גם לכאוב וגם להודות על מה שיש

יש קבוצה בפייסבוק של הפלה אבדן הריון ליוי ותמיכה
וזה הומלץ שם ממליצה לך לחפש

המטפלת עצמה. מחפשת נשים שעברו זאת בעצמן והלכו לעשות עיסוי רחם....

וזה היה טוב ונעים. מרפא במשהו, מעורר קשב לרחם.

היא תיארה את זה כמאוד מקדם ומרפא.
אולי תפני אלי בפרטי ואמסור לך את המספר שלה להתיעצות?

האובדן הוא ממשי, של עובר שהיה בתוכך, תינוק
ושל חלום שהיה עמוק בתוכך ונרקם בנשמתך. תינוק.
ותכנונים ושמחה וחלומות ורודים...
והורוד הזה שהתחיל את ההפלה. זה קשה וכואב מאוד.
אני לא יודעת מה עשתה לך האמירה של אמך, זה הכאיב או עשה טוב?
קחי לך זמן להתאבל ולבכות את שהיה ואינו.
תודה ששיתפת.
חיבוק חם

לא החלטתי עדיין מה אני מרגישה לגבי האמירה של אימי
מנסה לקחת את הזמן הזה וזה לא קל לעומת ההאצה מבחוץ לחזור לעצמי
הכתיבה הזאת זה חלק מהעיבוד של הכאב והסיפור הרגשי שלי

היתה לי הפלה מתמשכת על חודשיים וחצי-שלוש עד שהבטא התאפסה והכל באמת יצא
וכל הזמן התעסקתי בטכני שרק יגמר
כי רק כשיגמר אוכל לעכל
וזה היה ארוך כמו ההריון בעצמו
אז כשנגמר
מרגיש מגוחך לבכות אחרי כל כך הרבה זמן
הרי אני חזקה והתגברתי ואני מתפקדת
אז מה לכאוב עכשיו

אז
אני כבר אחרי
אבל לא באמת כאבתי
כמו שזה האמת כאב.
וכנראה עודנו כואב שם בפנים.

זה התפרץ רק עם הבדיקה השלילית והמחזור שאחרי הביוץ הראשון..
מנפץ את התקווה שאוטוטו אני בהריון חדש אז לא נורא שלא כאבתי.

ועכשיו
כשקראתי אותך
אז
הצפת בי
כמה
זה חשוב לתת מקום וביטוי
לריק הזה.

וכתבת נוגע מאוד ואמיתי
ובא לי לתת לך את החיבוק שאני לא קבלתי
וגם לא מספיק נתתי לעצמי

את פשוט מיוחדת כתבת
וממש נגע בי כואבת איתך את הכאב הזה חיבוק ענקי

מרגש אותי שהתחברת לכתיבה שלי
מתחברת מאוד לעיסוק בטכני מבטא לבטא לאולטרסאונד
אני מרגישה שזה בא לי בגלים ומנסה להתחבר למקום הזה של הכאב ולא להדחיק

איך אפשר לשחרר באמת את ההרגשה שיש קו גבול איפה שנגמר ההריון הקודם, האבוד?
ואיך אפשר בכלל להירגע ולהרפות בלי להרגיש שזה פשוט חוסר אונים?

יש משהו אחד שמשותף לנשים רבות שעברו אובדן הריון: החשש מפני הריון נוסף. כלומר, מדויק יותר: החשש מפני הפלה או אובדן נוסף .
האובדן מזעזע את החיים, הוא יוצר הרבה זעזוע בתחומים רבים. ודאי שהוא יוצר פחד בהריון הבא.
משהו בקו הזה שעד אליו הגיע ההריון- מרגיש בלתי ניתן למעבר.

זה מוכר לי באופן אישי וגם כמובן נשים רבות חוות חרדה עד הזמן בהריון הבא שבו איבדו את הריונן הקודם. לאחר מכן החרדה מעט משתחררת.

אני חושבת שזו הנטיה שלנו להצמיד לאירועים ולזמנים מסוימים משמעות גדולה.
עבור נשים רבות יש משמעות לתל"מ (תאריך הלידה המשוער), פשוט כי אז בערך היה אמור להיוולד התינוק.
נשים מייחסות משמעות לזמנים, כמו שכולנו כבני אדם מייחסים משמעות לזמנים (חגים למשל).
אני חושבת שעבודה קוגנטיבית יכולה להועיל כאן.
לשאול את עצמך: האם התאריך הזה/השבוע באמת משמעותי כל כך?
האם זה זמן שהוא באמת ככ גורלי בהריון הבא?
ולמה אני מייחסת לו חשיבות?
האם ניתן לשחרר את הזמן הזה ןלתת לו משמעות כמו כל זמן אחר בהריון?

בנוסף לעבודה קוגנטיבית, הייתי ממליצה על עבודת הרגעה של חרדה.
לעבוד עם נשימות, כדאי לחפש תרגולי מיינדפולנס שמרגיעים, מזכירים לי שאני נמצאת כאן ועכשיו, ושום דבר לא קורה לי כאן ועכשיו.
להתמקד בכל יום או כלשבוע בנפרד,
למלא את המצברים בדברים טובים ומהנים,
וגם לתת לחרדה מקום- אבל מוגדר. לא לתת לחרדה לכבוש את כולי. תני לעצמך שעה ביום (תגלי שגם זה המון...) להוציא את כל מחשבות החרדה. רשמי אותן.
אחר כך שחררי לשאר היום.

תני לעצמך מקום לרגשות השונים:
דאגה, חרדה, פחד, כאב על מה שאבד, אולי אשמה, בושה, צער. אולי כעס, זעם.
אחרי שתתני להם מקום הם יעברו הלאה. כמו גל.
ויבואו רגשות אחרים.

היי עם מה שבא ואל תפחדי. זה בסדר להרגיש הכל. וגם מותר וכדאי.
ולאחר מכן לעשות כמה נשימות ולהרגיש את האויר של כאן, עכשיו, פה. למלא עצמך במה שטוב בעולמך.

מחשבה אחרונה לגבי חוסר אונים-
אכן, יש מצבים בהם אנו חסרי אונים.
לכולנו יש מצבים חסרי שליטה. זה עצוב. הפלה ואובדן הריון הם מצב באמת חסר שליטה וחסר אונים. זה מגלה לנו כמה אנחנו לא באמת שולטים בכל מה שקורה לנו...
ועם זאת בתוך זה יש הרבה אלמנטים של בחירה. אפשר לבחור להיות עם מישהו בתוך זה, אפשר לבחור לעשות משהו תוך כדי (להתפלל, לשמוע מוזיקה, לבכות, לשיר, לנגן, לשכב לישון... סתם דברים שעלו לי)
יש דברים חסרי שליטה, ועדיין בתוכם אפשר לבחור לעשות דברים שהם בשליטתנו ובבחירתנו.

מקוה שעניתי והועלתי, אשמח לשמוע מחשבות שלך.
חיבוקים!!

אני חושבת שבאמת זה עניין של עבודה פנימית, כמו שכתבת.

 

וגם זה עדיין לא רלוונטי, כי אני עוד לא בהריון שוב, מחכה.

 

ונראה לי שאני אצטרך הרבה עבודה, תמידית, יומיומית.

אבל למרות זאת, מצפה להריון הבא.

 

תודה לך! ❤️

כי זה כך בדרך כלל. עבודה פנימית מיטיבה איתנו ועוזרת לנו לגדול.
בסוף זו נהיית מתנה של צמיחה עבור עצמך והאישיות שלך.

בהצלחה עם האתגרים, קחי נשימה בכל פעם...
והרפיה זה גם טוב.

קודם כל שמחה שחזרת,
(אולם אני לא שמחה שלצערי אני פה..) אבל חזרת בעיתוי טוב עבורי

לפני זמן קצר עברתי הפלה בשבוע 8
ההפלה הזאת הגיעה אחרי ששלושה חודשים לפני גם היתה לי הפלה בשבוע 4-5 בערך (יותר סוג של הריון כימי)
יש לי בבית ארבע ילדים ב"ה בריאים וחמודים מהריונות בריאים
אבל אני ככ רוצה עוד
ובפרט אחרי שכבר הייתי בהריון וחלמתי על התינוק החדש
אני מרגישה עכשיו חלל גדול שרק הריון חדש יכול למלא אותו..
אבל מצד שני חושבת אולי אני צריכה קצת לחכות עם זה? הרי ברור שההריון הבא יהיה מלווה בהרבה לחץ ופחדים
ואחרי מה שעברתי עכשיו
ואני מרגישה שעדיין עוברת
אולי צריכה לתת לגוף ולנפש מנוחה?
אבל אולי בכלל אני לא אהיה רגועה כל עוד אני לא בהריון אז זה לא משנה?
בקיצור.. מקווה שיצאתי מובנת
פשוט מרגישה עכשיו במין מילכוד של רוצה מאוד הריון, אבל גם מפחדת מזה
אבל גם מפחדת מלא הריון ומהמחשבות האלו שצצות כל רגע איזה שבוע הייתי אמורה להיות עכשיו וכו
אולי יש לך רעיון איך לסדר את המחשבות ולקבל החלטות נכונות ושהכי מתאימות לי?

מדהים עד כמה.
מצד אחד רצון עצום בהריון. שיבוא תינוק שיכפר או יכסה על החור שנפער, הכאב המעיק והנורא הזה אחרי האובדן. או לא יכפר אבל יכניס אור חדש בתוך הרצון העצום הזה שנגדע לפתע.
מצד שני פחד עצום מהריון... כי אולי אהיה בחרדה, כי הריון זה לא אומר שיסתיים בשלום (כל כך הרבה נשים אומרות לי: אני רוצה תינוק... הריון זה קשה מדי לעבור...), כי הריון זה הזיכרון הרע של האובדן, האובדנים שהיו.
זה קשה.
וכמובן הצד של הפחד לא להיות בהריון, להישאר עם הילדים ועם החלום שנגדע, להישאר עם המצוקה שעוררו האובדנים שהיו,להישאר עם זיכרון רע מהריון, להישאר עם חלום, אולי לשקוע בכאב או צער?

יש הרבה צדדים בתוך זה. כל הצדדים שהבאת מאוד מובנים.
אני חושבת שאין דעה אחת. אין משהו אחד שאומר שיכול להתאים לכל הנשים.
זה עניין אישי מאוד.
אבל כן אני יכולה לומר קווים כללים שבעיניי נכון לבחון את עצמך לפיהם:

- איך את ביחס לאובדן שהיה? עד כמה היה לך טראומתי, עד כמה הוא עדיין מטריד את מנוחתך ויושב בליבך?
אולי אם האובדן, והאובדנים שהיו, יושבים לך בלב באופן לא מעובד- יש מקום להמתין מעט ולעשות עיבוד למה שקרה.
- מה שלום הגוף שלך? איך הוא? האם חזרת לעתמך מבחינת תפקוד גופני, מבחינת וסת חודשית, מבחינת דברים שהיית רגילה לעשות?
- איך את ביחס לילדים האחרים? האם את איתם, רואה אותם ואת החיים שיש לך בידיים או אולי האובדן עומד מול עינייך ומקשה עלייך לראות את החיים שכן קיימים כבר בביתך?
- כמה כוחות נפש יש לך לעוד הריון כרגע? הרם יש בך כוחות לעוד הריון, שייתכן שתצטרכי בו תמיכה נפשית או עבודה פנימית על חרדות? האם יש לך יכולת להרגיע את עצמך במצבי חרדה?


אני מכירה לא מעט נשים שמיהרו להיכנס להריון לאחר האובדנים. זה באמת רצון כל כך מובן!! ועם זאת, לעיתים זה היה מוקדם לגוף. הגוף עבר טלטלה והוא זקוק למנוחה.
וזה לעיתים מוקדם מדי לנפש. הנפש איבדה הריון. איבדה עובר. עדיין סופרת מבפנים את השבועות של ההריון.
האם הנפש יכולה להיכנס להריון במצב שהיא עדיין באבל על האובדן הקודם?
לפעמים זה מרפא ומשמח. לפעמים זה מעורר חרדות וטראומות מוקדמות כמו האובדנים הקודמים,ואז ההריון הבא הופך להיות סיוט.

אני מציעה לך לבדוק אם יש דברים לא רגועים ביחס לאובדן שעברת.
אפשר לעשות עבודה של עיבוד, כלומר לתת לעצמך להרגיש ולבטא את כל מה שעולה בך ביחס להריונות שאבדו, לתת לעצמך להתאבל על אובדן החלומות ועל כל האובדנים שהיו בדרך (אובדן האמונה בגוף למשל, שיכול להחזיק הריון, אובדן תמימות שכל הריון מסתיים בתינוק... ועוד) ולאפשר לאובדנים הללו את המקום שלהם.
לאחר שהאובדנים יושבים במקום רגוע יותר, ההריון הבא יהיה פנוי יותר ורגוע יותר נפשית. ואולי גם פיזית.

בחני את עצמך איפה את עומדת. אני מניחה שיש לך עוד זמן מבחינה ביולוגית, לפי מה שתיארת, ואולי נפשית נכון לך לנוח מעט. ולתת לעצמך מקום. לפני הליכה/ריצה הלאה.

מקוה שהתשובה מיישבת לך דברים.
חיבוק חם!!

ממש עזרת לי לעשות סדר במחשבות
אחרי שחשבתי הרבה על מה שכתבת
אני חושבת שיותר יהיה לי נכון לתת לדברים לזרום
כלומר
מצד אחד לא למנוע את ההריון הבא ולדחות אותו
ומצד שני לא לדחוק ולרוץ להריון חדש
לא להתעסק עם בדיקות ביוץ וחישוב מתי לקיים וכו'
חלק מהקושי שלי זה בהתעסקות הזאת האם נקלטתי החודש או לא
ובכלל מצער אותי לדעת שאני מתעסקת בזה עכשיו במקום להתעסק בהריון שהיה אמור להיות לי..

היי עם ההווה. עם מה שאת כרגע- אמא לארבעה ילדים שנמצאים כאן, ועובר שהיה אמור להמשיך לצמוח עכשיו בבטנך ולא תזכי לראותו כילד נוסף.
זה כואב.
היה אמור להיות הריון- זה בסדר לכאוב אותו.

וטוב לא להלחיץ את עצמך, אלא לתת לדברים לקרות לבד.

היי עם עצמך ועם מה שטוב לך, להרפות זה טוב בהקשר של המתנה להריון. לפעמים דווקא ההרפיה בלי הלחץ היא מתנה בפני עצמה, ומביאה לנפש ולגוף משב רוח אחר. שמקל על האבל על האובדן, ועל הציפיה למה שיגיע.

לכל הריון יש המקום שלו. מה שהיה, ומה שיהיה.

מקוה עבורך שתמצאי את המקום המתאים בנפש ובגוף לכל הריון.
♡

הקבוצה תתקיים בימי ראשון בשעה 20:30-22:00
בזום.
עלות לפגישה- 150 ש"ח.
בפגישות נעסוק בחוויית האובדן, בהשלכות שלה ובמה שקורה איתנו היום בעקבות זה.
נדבר על שירים שמלווים את החוויה ואת התקופה שאחריה, נאזין לשירים ונרגיש יחד מה הם אומרים לנו ומה קורה לנו בעקבותיהם וביחס לעצמינו.
נקשיב זו לזו, נהיה אחת עבור השניה אם מישהי תחווה סבל או מצוקה בתוך התקופה הזו.
ניתן ידיים ונתמוך זו בזו, נכיר את מצבי האבל שלאחר האובדן הספציפי הזה ונמצא יחד כוחות להתמודדות.
❤️

הי

צריך לשאול רב

בד"כ שואלים כשיש פצע ועלול לדמם.לא?

 

אליו.
כשהסברתי לו שיש לי כתמים שלא נגמרים אז נתן לי הקלות.
חיבוק ❤️

כי הדימום היה לסירוגין, היה כמה פעמים שעשיתי הפסק שנפסל עם הבדיקה של הבוקר וכו, כך ששהיתר להמעיט בבדיקת מראש היה נצרך ונכון לי.

חיבוק, יקרה. בהצלחה

חייבת לציין שתמיד פחדתי להכנס לפורום הזה

אבל כשמצאתי את עצמי בסירה הזו נכנסתי ונדהמתי מהתמיכה והרגישות

את עושה עבודת קודש ויש לי דמעות בעיניים כשאני נזכרת בתקופה הזו

קבלתי פה המון

אז תודה ענקית!

נכנסתי להריון חודשיים אחרי הגרידה.. הפנו אותי לצילום רחם אבל לא הספקתי.
הבנתי שזו בדיקה לא נעימה, תחושה של הרבה זמן חשופים.. ויגינלי כמובן..

וגם המחזור לא מגיע אז השרשור בא לי בזמן

לא יודעת לגבי צילום רחם אותי שלחו לאולטראסאונד למדוד את הרירית

עדיין לא עשיתי

חיה בהכחשה

מה מגלים בבדיקה הזו?

לשלב בו את נמצאת.
לפני ביוץ/ ביוץ/אחרי ביוץ.

הוא יכול לתת אינדקציה האם 'המערכת' חזרה לאיזון

זו בדיקת אולטרסאונד

ו4 בדיקות הריון שליליות
מתלבטת אם לפנות לרופאה
אין לי כוחות

אני כמעט עשרה חודשים אחרי גרידה ועדיין לא נכנסתי להריון

עשית איזה שהם בדיקות או שאת לא בודקת?
ולמה נאלצת לעבור גרידה?

עברתי גרידה אחרי שהציטוטק לא עזר (שבוע 10, שק הריון ריק)

בעיקרון אני אחרי שנה ו.11 אחרי קיסרי ואמרו שיש סיכוי גדול אחרי הגרידה להדבקויות 

אבל אני רוצה להמנע מהצילום רחם

ולקוות שזה יגיע בלי 

לכן רוצה לדעת כמה זמן לוקח לנשים אחרי גרידה להיכנס להריון

 

יכול להיות שזה קרה לי?לא שמעתי על זה בכלל.
אני עשרה חודשים אחרי ושוב ווסת. מפחדת להבדק. רוצה שזה פשוט יקרה.

זה הדבקויות:

הידבקויות הן אחד הסיבוכים המאוד נפוצים של הניתוחים בחלל הבטן, נשים רבות לא מודעות להם כלל. במהלך כל ניתוח הרופא המנתח באופן בלתי נמנע פוגע בקרום העדין שעוטף את רוב איברי הבטן, שנקרא גם קרום הצפק. תפקידו של קרום הצפק הוא להפריד בין האיברים השונים ובין לולאות המעיים. במהלך תהליך הריפוי של קרום הצפק, בימים הראשונים שאחרי הניתוח, נוצרת רקמה סיבית, והיא עלולה להדביק את האיברים שאמורים היו להיות מופרדים זה מזה.

רק תפילות..

בשמחה תשאלי

ולהאמין שיבוא יום ותתמלאי שוב בהריון תקין ובריא ❤️

ומזדהה עם הריקנות הזאת..ממש ריק אחרי זה..
אחרי ההתרגשות הציפיה
פתאם כל שבוע הוא לא 'לקראת' משהו
אני בסתם שבוע
והחוסר ידיעה..מתי זה יהיה מאחורי...מתי יחזור הביוץ-המחזור..מתי יהיה אפשר לחזור לקוות..


אני פשוט מבינה.

ומה שעוזר לי זה לשים לי מטרות קטנות שעוזרות לי לחזור לחיות.
דברים שמשמחים אותי,שנותנים לי כח וחיות.. משימות שמאתגרות אותי בקטע טוב
ובהתחלה המון להתפנק..לנוח..לכאוב..

מיטת תינוק טובה

שקיבלנו מתנה

מדודה אהובה

שהלכה לעולמה

עומדת לה בחדר

תופסת ים מקום

נותנת את השדר

שעוד קרוב היום

שתהווה מיטה חמה

לילד רך טהור

מבטיחה לי נחמה

ושיזרח האור

 

ואז באה מציאות

ואומרת לי ש-די

תדעי לך זאת טעות

תמסרי אותה, כדאי

תדאגי למי שיש

תביאי במקומה שולחן

זה הזמן להתייאש

ותקני בבוא הזמן

 

ובלב שורף מוסרת

את המיטה והחלום

תהווה אצל אחרת

לתינוק אחר מקום

מביטה אל השמיים

מבקשת נס קטן

מתחננת שבנתיים

אשמח ממש במה שכאן 💔

אכתוב לך בפרטי. לי היה מקרה בדיוק כמו שלך.

שלחת?
לא הגיע כלום

תכנסי

ההפלה הראשונה שלי גם הייתה בדיוק ככה.
המליצו על ציטוטק אבל כן השאירו לבחירתי אם לעשות גרידה.
הלכתי על הציטוטק ואני קצת מתחרטת על זה. אבל זה מאוד שונה אצל כל אחת.
בגדול לוקחים 2 כדורים אם אני לא טועה. הדימום יכול להתחיל ממש מיד (חצי שעה לקח לזה אצלי) ויכול גם לקחת זמן. וגם ההמשך שונה מאחת לשנייה אז לא יכולה לעזור לך יותר מזה. אצלי נדרשו עוד שני סבבים כדי שהכל יצא ככה שכל התענוג הזה לקח קרוב לחודש. אבל לפעמים זה גם נגמר תוך כמה ימים.
וזה בלי התערבות כירורגית. בבית שלך. במיטה שלך. עם מה שעוזר לך.

קחי את הזמן שלך. תני לעצמך לנוח ולעכל. ותיהיי סלחנית לעצמך. זה שאין שם עובר זה לא אומר שהגוף והנפש לא מתאבלים.
בהצלחה יקרה!
שתזכי לבשר בשורות טובות בקרוב בע"ה. 🙏🏼❤️

לא רוצה גרידה..אני לא צעירה ומפחדת שזה יפגע בפוריות

אבל ממש רוצה לסיים עם זה מהר
מחר רק בתור לרופאה לביקורת
עד עכשיו יש רק דימומים קלים ממש ..הרוב -ם חום.. הרוב בניגוב וביום האחרון טיפה נהיה אדום וקצת יותר
א ז מנחשת שתיתן לי ציטוטק
יש דרך לגרום לשה לא להגרר כמה שבועות? אין לי כח לה זה פשוט עושה אותי מדוכדכת ממש
כל בוקר אני קמה עם כזה חור בלב ועצוב
ואני יודעת שאחרי שזה יהיה מאחורי יהיה לי קצת יותר קל

וגם..משאיג אותי שהמחזור לשי לא יחזור לעצמו מיד
כי אני עוד מניקה
ומרגישה שהנחמה היחידה שלי לחשוב שזה יכל לקרות בקרוב שוב
אז כמה שבדר'כ נח לי לא לקבל מחוזור עכשיו ממש מעדיפה שהוא יגיע

הלוואי והיתה דרך לזרז. את כל התהליך הזה

אני לקחתי שבוע חופש, בפועל זה היה מעט יותר כי היה יומיים אחרי שמחת תורה עד שבת, ואז לקחתי חופשת מחלה את השבוע שאחרי.

לקראת סוף השבוע של החופש כבר הרגשתי יותר טוב, אבל היה לי נכון להשאר ולהקשיב לכוחות שלי. פיזית הרגשתי חלשה מאד.

(הרשיתי לעצמי גם קצת לאחר בשבוע שאחרי אם הרגשתי לא טוב).

ממליצה לך לנוח, להקשיב לגוף. הוא חלש במצב הזה, גם אם לפעמים נראה שלא.


אם את שבוע 12 הגיוני שימליצ על גרידה. אני לא יודעת יותר לפרט לך, כי אצלי נפל ללא התערבות.

בהצלחה רבה, יקרה

תמצאי לך דברים שמרגיעים ומשמחים אותך, ים, טבע, בית קפה או כל דבר אחר שיעזור להרגיע את הנפש.

עוד חיבוק, באהבה

באמת נפל לבד אחרי כ5 שעות של צירים כואבים
אני באמת עוד חלשה ממש
תגידי האם הלכת אחכ לרופא לראות באולטרסואנד שהכל יצא ?

קחי לך עוד ימים של מנוחה. לי זה הרגיש ממש כמו אחרי לידה, גם בחולשה, וגם בחוסר מודעות לכוחות שלי באמת, כך שניסיתי להתחיל משהו אבל נגמרתי.
ביום יומיים למחרת כמעט רק ישנתי.

קחי לך גם משככי כאבים כמה שאת צריכה, לא צריך לסבול יותר.

אני הייתי אצל הרופאה יום אחרי שהתחיל הדימום, ואז באולטראסאונד ראו שעוד לא נפל, (זה היה תור ראשון אצלה להריון, כבר ידעתי שהוא לא מתפתח כי עשיתי אולט' קודם, אבל זה היה התור הראשון אליה, בגלל החגים)
והיא אמרה לחזור לביקורת אחרי שבוע. אז ראו רק שארית קטנה, אבל היא כבר לא אמרה שצריך לחזור.

בעיני חשוב לקבוע תור ולראות שהכל יצא.


(מבחינת דימום- אומרת כדי שתתדעי מראש- זה דימום מעט ממושך, לא תמיד כבד אבל כן ארוך יותר ממחזור, יותר דומה לדימום שאחרי לידה- כתמים בכמות קטנה וממושכת. כדאי לבדוק מראש איזה הקלות אפשר לקבל בטהרה, אני בדקתי רק ראשון, שלישי ושביעי, והספירה נסתרה לי כמה פעמים.
בפועל טבלתי אחרי כ3 שבועות)

בהצלחה רבה, יקרה, וחיבוק גדול גדול💞