היה היתה פעם בובה עדינה ושברירית.
בהתחלה, היתה הבובה עליזה וחסרת דאגות, אבל לאורך השנים, כדרכם של בובות, היא ספגה מכה מפה, ומכה משם. מכות שלימדו אותה לשמור על עצמה. מכות שהיא למדה להסתיר מהסביבה. כי הרי היא בובה. ומי רוצה בובה שבורה?
ויום אחד היא פגשה אותו. את האדם שידע להעריך אותה כמו שהיא. למרות ובגלל כל הסימנים שנשארו לה.
האדם הזה אהב אותה ושמר עליה היטב. אבל יש דברים שלא היו בשליטתו. ולמרות כל הרצון הטוב שלו, הבובה הזו התחילה להיסדק. בהתחלה היא לא סיפרה לו. היא התביישה, וניסתה לתקן את עצמה. אבל לאט לאט הצטרפו עוד סדק ועוד סדק עד שהיא לא יכלה כבר להסתיר.
והאדם הזה המשיך לאהוב אותה. והיא ניסתה לאהוב אותו בחזרה. אבל זה היה לה ממש קשה עם כל הסדקים שכל הזמן הסיחו את דעתה, והפחד מסדק חדש שאיים עליה תדיר.
עד שיום אחד, בלי שציפתה, היה "בום" גדול והיא התנפצה כולה. הרסיסים שלה היו מפוזרים בכל מקום סביבה. והיא ניסתה לאסוף אותם, אבל לא נשאר ממנה מספיק כדי להצליח בזה. היא ניסתה להעמיד פנים שהכל בסדר והיא עדיין שלימה. ואולי היא הצליחה להסתיר את זה מהסביבה, אבל מהאדם שהכי קרוב אליה היא לא הצליחה. כמה שהיא ניסתה, הוא הכיר אותה טוב מידי והתעצב. כי כאב לו עליה, וכאב לו עליו.
אז היא ניסתה לתקן את עצמה. להדביק את החלקים אחד לשני. אבל היה לה רק סלוטייפ, שכמובן לא החזיק מעמד הרבה זמן.
היא המשיכה לנסות שוב ושוב. והלכה לכל מיני אנשים שהתיימרו לתקן אותה. אבל אף אחד לא הצליח. ונמאס לה מכל האנשים שחיטטו לה בשברים וראו כל פיסה שלה.
היא ניסתה להסביר, בעיקר לעצמה, שזה רק עניין של זמן ובסוף כל החלקים יתחברו מחדש.
אבל בסוף הגיע היום שגם את עצמה היא כבר לא הצליחה לשכנע. ובכוחות אחרונים היא החליטה ללכת נגד התפיסות שלה, להקשיב ללחישות שהסתובבו בתוכה כבר זמן מה, ולהיפגש עם מישהי שתקשיב לה. שתשמע את הסיפור שלה על הסדקים והשברים, ולא רק תנסה להדביק. אלא תנסה לתקן.
והיום הבובה אוספת לאט לאט את שבריה, אחד אחרי השני. מדי פעם אחד נופל לה בחזרה. אבל כשהייאוש מאיים עליה, היא חושקת שיניים ומסתכלת על האיש שאוהב אותה למרות הכל, ויודעת שהוא שווה את הכל. ואם היא לא תמשיך להילחם למען עצמה, אז לפחות למענו.
