כי זו באמת סוגיה מורכבת.
אבל הזכרת לי סיפור שחוויתי לפני שנים, כשהייתי בחורה צעירה ותמימה - תמימה לשני הכיוונים.
כתבתי אותו בצורת סיפור קצר (שיניתי את הסוף שלו ממה שהיה בפועל במציאות), ואני רוצה לשתף אותו כאן. מעניין אותי מה תאמרו על המסקנה...
תפילת הדרך
שעת צהריים ממוזגת ברציף ההמתנה. השעון בלוח הדיגיטאלי המתחלף מורה על השעה שלוש ושמונה עשרה דקות. בעוד שתים עשרה דקות יגיע האוטובוס המיוחל, והנוסעים המחכים יוכלו להתרווח על מושביו.
אישה אחת מסתובבת בין הנוסעים המדדים מרגל לרגל.
"סליחה, מישהו יכול לעזור? סליחה, אני צריכה להגיע לבית שאן, ואיבדתי את הארנק שלי, אין לי גרוש. מישהו יכול לעזור לי?"
פניה של האישה אדומות מעט מבושה, שערה האפור אסוף בקוקס שכבר מאיים להתפרק, שקית קטנה של סופר משתלשלת ברפיון מידה. ניכר היה שהיא מסתובבת בחוסר האונים הזה כבר זמן רב.
האנשים מסביב מתעוררים מהמתנתם. כולם מוציאים את ארנקיהם ומשתדלים לתת בעין יפה.
גם אני, פתחתי את תיקי העמוס ספרי לימוד, ושלפתי ממנו את ארנקי. פתחתי אותו וחיפשתי שטר של כסף. שטר ירוק; יופי, עשרים שקל יש לי לתת לה!
"תודה, תודה, האלוקים יברך אותך!" אמרה לי האישה, אוחזת ברעד בשטר שהגשתי לה.
"אמן!" עניתי בחום, והוספתי תפילה בלבי, שהאישה תספיק להשיג את כל הכסף הדרוש לה לנסיעה לפני שהאוטובוס האחרון בית-שאנה יצא.
***
שעת צהריים ממוזגת ברציף ההמתנה. השעון בלוח הדיגיטאלי המתחלף מורה על השעה שלוש ועשרים ושתים דקות. בעוד שמונה דקות יגיע האוטובוס הקבוע שלי הביתה, ואוכל להניח את תיקי הכבד מעל גבי הדואב.
אישה מופיעה בין האנשים המחכים.
"סליחה, מישהו יכול לעזור? איבדתי את הארנק שלי ואני צריכה להגיע לבית שאן, מישהו יכול לעזור לי?"
הפניתי את מבטי באחת. הקוקס האפור, שקית הסופר הקטנה, כל זה היה מוכר לי. זו אותה אישה מיום האתמול, ובפיה שוב אותו סיפור! לא יכול להיות שהיא לא השיגה ארנק חדש (וכסף נוסף) בינתיים! ובעצם, לא יכול להיות שהיא תיסע לבית שאן הלוך ושוב בתוך יומיים!
האישה הזו משקרת!
האנשים מסביבי נתנו בעין יפה.
קמצתי את ידי, ולא שלחתי אותה לעבר האבזם של תיקי להוציא משם את הארנק. לא אתן את כספי לאישה רמאית! וכבר הצטערתי על עשרים השקלים שבזבזתי עליה אתמול.
***
שעת צהריים בתחנה המרכזית. השעון בלוח הדיגיטאלי המתחלף מורה על השעה שלוש ועשרים וחמש דקות. רק עוד חמש נותרו לבואו של האוטובוס. כבר השתוקקתי לנוח על הספסל מהיום העמוס שעבר עליי.
והנה צצו להם הקוקס ושקית הסופר. האישה של בית שאן הגיעה שוב לקבץ את עזרת האנשים הטובים.
העפתי מבט משועמם באנשים התורמים ובפניה האדומות של האישה – מרוב עישון, כנראה. בשקית הסופר הבחנתי בקופסה מלאה למחצה של סיגריות.
ריח העישון התקרב אליי, והנה עמדה האישה לידי.
רעש האוטובוס הנוסע ונכנס אל הרציף נשמע. רציתי למהר ולעמוד עם כולם בתור.
ופתאום ראיתי את פניה. הן היו אדומות. אולי מעישון. אך ידעתי שבלבה ישנה הבושה.
האישה הענייה מתביישת להצהיר על כך בבקשה נדבות. היא המציאה לעצמה סיפור כיסוי. סיפור כיסוי מוצלח למדי – הרי לאבד ארנק והצורך להגיע למרחקים, אלה דברים שיכולים לקרות לכל אחד. גם לאנשים העשירים ביותר.
סיפור כיסוי מוצלח, רק פגם אחד בו: האישה חוזרת עליו מדי יום באותו המקום. האם לא חשבה על אנשים הנוסעים יומיומית (כמוני) מאותה התחנה? כנראה שלא. משהו קצת לא בסדר במוחה של האישה.
והרחמים עליה עלו בי והציפו כל תחושת כעס או שעמום שהיו שם קודם. כבר לא הצטערתי על עשרים השקלים שנתתי לה שלשום. גם אם היא שיקרה, הרי שעדיין את הכסף הייתה צריכה. ובכלל, לגבי זה לא משנה. אני את מצוות הצדקה שלי קיימתי.
שלחתי את אצבעותיי לתיקי, ושליתי משם את ארנקי. חיפשתי ומצאתי שוב שטר של עשרים שקלים. בהחלטה של רגע (האוטובוס כבר ממש עמד לצאת) החלטתי להוסיף עליו מטבע של עשרה שקלים.
"תודה, תודה, שהאלוקים יברך אותך!" האישה קמצה את השטר והמטבע בתוך ידה הרועדת.
"אמן," אמרתי, ומיהרתי אל סוף התור שליד האוטובוס.
כאשר התחלתי לעלות במדרגות האוטובוס, ראיתי את האישה עם הקוקס האפור הולכת לעמוד ברציף אחר מלא אנשים ממתינים לאוטובוס.
היא אולי לא תקנה באמת כרטיס נסיעה לבית שאן, חשבתי בלבי, בעודי מגישה את הכרטיסיה לנהג, אבל אני – נדמה לי – קניתי לי תחילתו של מקום בעולם הבא.
הריון, שיעול ודליפת שתן